2,656
עריכות
אין תקציר עריכה
(לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. סיום פרק שני) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 44: | שורה 44: | ||
'''עוד''' יש לעיין לסברת הקצוה"ח הא דאמרינן לקמן דף צ"ג דבסמא את עיני חייב אפי' באומר ע"מ להפטר, דמ"מ איך יתחייב כיון שנותן לו רשות, ונצטרך לומר דאמרינן דאין נותן לו רשות אע"ג דמניחו ואומר לו סמא עיני. אלא דמ"מ צ"ע דהא המשנה שם דף צ"ב מחלקת בין סמא עיני לשבור כדי, והא בסמא עיני לא שייך דאתא לידי' בתורת שמירה, וע"כ דהתם חייב משום דאין כוונתו לפוטרו ולמחול, משא"כ בשבור כדי, דאם החילוק בין שבור כדי לסמא עיני דאמרינן דאין כוונתו שיסמא עיניו, א"כ מאי אשמעינן דבסמא עיני אפילו ע"מ לפטור חייב, דהא מאותו טעם דחייב בלי שאומר ע"מ לפטור דהיינו דאין כוונתו שיסמא עינו ה"נ באומר ע"מ לפטור, דבשלמא אם הנידון לפטור בשבור כדי מחמת מחילה, וע"ז אמרינן דבשבור כדי אין מחילה אם קיבלו בתורת שמירה, רק כשאומר על מנת דאז מכוון למחול, ומשא"כ בסמא עיני אין בכלל מחילה על החיוב אפילו באומר ע"מ לפטור, אבל אם כל החילוק בשבור כדי בין אומר ע"מ, ללא אמר ע"מ, משום דבשבור כדי חייב מחמת שלא ירד ממנו חובת שמירה כ"ז שלא אמר בפירוש דמוחל, א"כ בסמא עיני דלא שייך שמירה הא בכלל לא שייך שיהי' חיוב, וע"כ מה דחייב משום דאין כוונתו להרשותו לסמא עיניו, א"כ מה שייך שיהי' נפק"מ באומר ע"מ לפטור, דהא מה שפוטרו מתשלומין אין זה סיבה להסכמה על עצם ההיזק, ואפילו אם נימא דס"ד דזה שאומר ע"מ לפטור יהי' הוכחה שמסכים על עצם ההיזק, מ"מ אין זה אותו חידוש דין מה שיש בשבור כדי, דהתם החילוק בין ע"מ לפטור, לבלי ע"מ, משום דמוחל על חיובו הקודם או לא מוחל, ובראשי איברים אין החידוש מחמת דאינו מוחל על החיוב, אלא דאמרינן דאינו מסכים בכלל על עצם ההיזק. | '''עוד''' יש לעיין לסברת הקצוה"ח הא דאמרינן לקמן דף צ"ג דבסמא את עיני חייב אפי' באומר ע"מ להפטר, דמ"מ איך יתחייב כיון שנותן לו רשות, ונצטרך לומר דאמרינן דאין נותן לו רשות אע"ג דמניחו ואומר לו סמא עיני. אלא דמ"מ צ"ע דהא המשנה שם דף צ"ב מחלקת בין סמא עיני לשבור כדי, והא בסמא עיני לא שייך דאתא לידי' בתורת שמירה, וע"כ דהתם חייב משום דאין כוונתו לפוטרו ולמחול, משא"כ בשבור כדי, דאם החילוק בין שבור כדי לסמא עיני דאמרינן דאין כוונתו שיסמא עיניו, א"כ מאי אשמעינן דבסמא עיני אפילו ע"מ לפטור חייב, דהא מאותו טעם דחייב בלי שאומר ע"מ לפטור דהיינו דאין כוונתו שיסמא עינו ה"נ באומר ע"מ לפטור, דבשלמא אם הנידון לפטור בשבור כדי מחמת מחילה, וע"ז אמרינן דבשבור כדי אין מחילה אם קיבלו בתורת שמירה, רק כשאומר על מנת דאז מכוון למחול, ומשא"כ בסמא עיני אין בכלל מחילה על החיוב אפילו באומר ע"מ לפטור, אבל אם כל החילוק בשבור כדי בין אומר ע"מ, ללא אמר ע"מ, משום דבשבור כדי חייב מחמת שלא ירד ממנו חובת שמירה כ"ז שלא אמר בפירוש דמוחל, א"כ בסמא עיני דלא שייך שמירה הא בכלל לא שייך שיהי' חיוב, וע"כ מה דחייב משום דאין כוונתו להרשותו לסמא עיניו, א"כ מה שייך שיהי' נפק"מ באומר ע"מ לפטור, דהא מה שפוטרו מתשלומין אין זה סיבה להסכמה על עצם ההיזק, ואפילו אם נימא דס"ד דזה שאומר ע"מ לפטור יהי' הוכחה שמסכים על עצם ההיזק, מ"מ אין זה אותו חידוש דין מה שיש בשבור כדי, דהתם החילוק בין ע"מ לפטור, לבלי ע"מ, משום דמוחל על חיובו הקודם או לא מוחל, ובראשי איברים אין החידוש מחמת דאינו מוחל על החיוב, אלא דאמרינן דאינו מסכים בכלל על עצם ההיזק. | ||
{{מרכז|{{גופן|5||'''פרק שלישי'''}}}} | |||
{{מרכז|{{גופן|5||'''המניח'''}}}} | |||
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף כ"ז ע"א'''}}}} | |||
'''תוד"ה המניח.''' ואומר ר"ת וכו' דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט, אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט וכו' דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב. בתוס' רעק"א ובנחל"ד הקשו מהא דפרכינן בב"ב דף צ"ג על רב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב ממתני' דהוא טוען אלמנה נשאתיך דנימא רוב נשים בתולות נישאות ולמה עליה להוכיח דבתולה היתה, ולר"ת הא התם אף לרב לא ניזל בתר רובא דיכול הבעל לומר קים לי שהיא מן המיעוט שנשאת כשהיא אלמנה, והוסיף בנחל"ד דאין לחלק בין אומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ובין קים לי באשה שהיא ממיעוט אלמנות, דמאי נפק"מ. | |||
'''ואפשר''' דהנה בכתובות דף כ"ב ע"ב בהא דאמרינן בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה למה לא תצא הא באשם תלוי קאי, והקשו בתוס' שם הא בחטאת קאי, ותירצו דחזקת דייקי ומינסבא מרעי לחזקת א"א, ובפנ"י שם כתב דלהרשב"א בקידושין דף ס"ו כל מה דשייך להעמיד אחזקתה הוא רק למי שיש ספק, אבל בנישאת לא' מעידיה, ולהעד וכן לה אין שום ספק לא שייך לומר להם להעמיד אחזקה, דהם יכולים לומר לכם יש ספק ואתם מעמידים אחזקה, אבל לנו אין ספק ולא שייך להעמיד אחזקה ולכן לא תצא, ואפשר דאפילו להתוס' דפליגי אהאי סברא היינו משום דסבירא להו דכיון דהשאלה אם היא א"א ואסורה או לא, אינה שאלה רק לגביהם, דעצם השאלה אם היא אשת איש נוגע לכל העולם, ויש להעמיד אחזקה לא שייך להם לטעון לנו אין ספק כיון דהנידון אינו רק לגביהם, אבל בדבר שכל הספק אינו אלא לגביהם שייך שפיר לכו"ע האי סברא. [ועי' קונטרס הספיקות כלל ב' סי' ד']. | |||
'''והנה''' יש להסתפק אי האי סברא שייך רק בחזקה או גם ברוב, ואם א' אומר באיסורין ברי, לא יצויר שיהי' שאלה, כיון דנאמן כדין ע"א נאמן באיסורין ונאמן לברר ולומר שזה שומן אף אם הרוב איסור, אבל כגון בממון וכדומה היכא דאין נאמנות מצד ברי שלו אם בכ"ז יכול לטעון דלגבי דידי' דברי לו לא יועיל הרוב או לא, ולכאורה זה תלוי דאם רוב זה בירור גמור לכאורה לא שייך שיאמר לי אין ספק ורק לכם שאתם מסופקים תלכו אחר הרוב, דבבירור גמור לא שייך כמו אם יבואו עדים לא שייך שיטעון נגדם, כמו"כ לא שייך נגד הרוב, אבל לפי מש"כ הרא"ש בב"מ דף ו' ע"ב דגם ברוב אינו בירור ודאי אלא דין לילך אחריו, אפשר דזהו ג"כ למי שמסופק אבל הוא יכול לטעון ברי כהמיעוט ולא יועיל הרוב, ואין לומר דבממון דיש זכות ממון להשני לא שייך שהנתבע יטעון דלגבי דידי' לא מהני רוב כיון דאין לו ספק, דהא בלי הבירור דרוב הא אין לו זכות רק ע"י הרוב לכן יטעון הנתבע דברי לי, ואם נימא כן נמצא ביאור דברי ר"ת דהא דלרב יכול הלוקח להוציא בטענת הרוב משום דאין המוכר יכול לטעון קים לי נגד הרוב, אבל אם הי' יכול לטעון ברי אז הי' יכול לומר דמה שייך לילך אחר הרוב הא אני יודע בי שלא נתכוונתי כן, אמנם זה רק כאן, כיון דהשאלה אם הוא התכוין בהמכירה לשחיטה, או אם הוא מאותן שקורין לחבית כד או לכד חבית, הוא שאלה שאינו נוגע בכללות אלא לגבי המקרה הזה של המכירה, וכיון דזה שאלה רק לגבי זה המקרה עליו, יכול לומר דאין לו ספק דכוונתו באמירתו כד או חבית הי' כמו המיעוט ולא יועיל לגבי דידי' הרוב, אבל באלמנה נשאתיך דהשאלה אם היתה אלמנה הא הוי שאלה בכללות ולא רק על מקרה שקרה ומה דיבר או התכוין, וע"ז ודאי כיון שיש הלכה לילך אחר הרוב אינו יכול לומר נגד הרוב, ולכך לרב שם ודאי לא יועיל טענת ברי שלו דהיתה אלמנה, משא"כ בשור ונמצא נגחן דאמרינן דהקונה הוא גברא דזבין לשחיטה ולרדיא וכל הענין לילך בתר רוב הוא על הקנייה של עכשיו מה הי' אז, וכן בנידון דידן על האמירה של כד אם דיבר אז כמו הרוב או המיעוט, ומסתבר דאפילו אם יבורר שפעם אמר כד במקום חבית או להיפך עדיין זה לא יברר לן על השאלה של עכשיו, וכיון שאין זה נוגע אלא עליו עכשיו, יכול לומר לי לא יועיל הרוב כיון שקים לי שאני מן המיעוט, ואין אתם יכולים להכריע על כוונתי מכח הרוב, וכן בנמצא נגחן אם הי' יכול לטעון קים לי על הקונה הי' מועיל, משא"כ בהנידון אם היתה אלמנה או בתולה דאין זה שאלה רק לגבי עליו ולגבי המקרה, דלזה מהני רוב ולא שייך לומר קים לי ולמנוע לילך בתר הרוב לגבי דידי'. | |||
'''בא"ד.''' מלשון התוס' משמע דאם המוכר יודה דהתכוין יקנה באמת, ולא נימא כיון דאין הולכין אחר הרוב א"כ אין בזה משמעות לגבי חבית, והוי כדברים שבלב לגבי חבית דמצד הלשון כלול ודאי חבית, ונהי דיכול המוכר לטעון שהבין על כד מ"מ שייך שפיר קנין על חבית, ועי' בברכת שמואל דכתב דכאן דמיעוט מסייע למוחזק אז הדין לשון נקבע כמו המוחזק, ולפי"ז אם יבואו יחד תרי עובדי לב"ד בא' שנתן מעות עבור חבית וא' שקנה בסודר כד, אז לגבי זה שקנה חבית נאמר לו דהלשון הוא כד כיון דמסייע להמוחזק, ולמי שקנה בסודר ולא נתן מעות נפסוק שהלשון הוא חבית, גם כשיודה המוכר שנתכוין לחבית יהי' הלשון חבית וכשיתעקש יתהוה הלשון כד, והיינו דאינו מציאות שזה הלשון אלא דהדין אומר דזהו הלשון, וצ"ע דמה שייך דין לומר דכן הוא הלשון. | |||
'''וכן''' יש לעיין דלאלו הפוסקים דמהני תפיסה בספק הא בודאי גם כאן יועיל תפיסה, ולסברא הנ"ל למה יועיל הא צריך להבין הלשון כהמוחזק, וכיון דמתי שבאו לב"ד פסקנו דהלשון כמותו איך ישתנה אח"כ, ואולי נאמר דהמוחזק יכול לטעון קים לי כאילו הי' לשון ספק, וכן לא נלך אחר הרוב משום דהוי לשון ספק כטענת המוחזק ולכן מהני תפיסה, וכ"ז צ"ע, ולכאורה נראה כהרש"ש דבאמת באופן שנתן הלוקח דמים לא יוכל לתבוע אותם דהמוכר יוכל לסלקו בכד, וצ"ע. <small>(מהדו"ק)</small> | |||
'''בא"ד.''' והקנה לו אגב קרקע. מבואר בדבריהם דלא מהני מה דנתחייב עבור החפץ לתת דמים ויכול לסלקו בסובין, וצ"ע מסוגיא דב"מ דף מ"ה ע"ב באומר לו מארנקי חדשה, [ועי' בנימוק"י ובריטב"א ובקצוה"ח סי' ר"ג], הרי דצריך לתת לו מה שהבטיחו ולמה לא יוכל לתת לו מארנקי ישנה כמו סובין, וכן קשה אותו קושיא על שיטת הר"ח כ"ץ זצ"ל בתוס' ב"ב דף צ"ב ע"ב ד"ה אי דליכא, דגם בע"ח יכול לסלק בסובין דמאי שנא מההיא דב"מ, ואפילו אם נחלק בבע"ח דאין מהני התחייבות מדמים על דמים ולכן יכול לסלק בסובין משא"כ בהא דקנה חפץ והתחייב לשלם מהארנקי חדשה מחויב לשלם מה שהתחייב, מ"מ הא דהכא יקשה. [ועי' חזו"א אהע"ז סי' מ"ד]. <small>(מהדו"ק)</small> | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{אילהש}} | {{אילהש}} | ||