גליוני הש"ס/סנהדרין/כז/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

עוגנים ועיצוב
(גרסה ראשונית)
 
(עוגנים ועיצוב)
 
שורה 1: שורה 1:
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
שם ב' אוהב זה שושבינו, נ"ב צע"ק דאחרי דפסול אוהב נלמד מקרא מדין שונא כדלקמן כ"ט א' א"כ מדוע נתנו חכמים גדר זה לאהבה במה שהוא שושבינו ומדוע לא נימא בפשיטות דכל שניכר ונודע מתוך מעשיהם ועניינם שהם אוהבים זה לזה פסולים דהא בקידושין, כ"ב א' רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ושם אין הכוונה על שושבינות רק על אהבה סתמא וע"כ דיש גדר והכרה לאהבה סתמא דאל"כ הרי הוא דבר שבלב והאיך הי' האדון רשאי לרוצעו שמא אינו אוהבו וה"ל כאומר הכני פצעני דאסור להכותו כמבואר שלהי החובל וגם האיך רשאי להשתעבד בו אח"כ שמא אינו אוהבו ונמצא שלא קנאו ברציעה ומשתעבד בבן ישראל גרידא ובזה הי' אפשר לומר דכיון דיש שם נפקותא גם לדין ממון דקניין העבדות דין ממון הוא ע' קידושין, כ"ח א' ממונא הוא דאית לי' גבי' וע"כ מגו דמהימן העבד לומר שהוא אוהבו לעניין הדין ממון דלגבי ממון הודאת בע"ד כק' עדים דמי מהימן גם לעניין איסור [וע' גיטין מ' ב' הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואף דדנין שם גם לעניין היותו ב"ח לחייבו במ"ע שהז"ג ולאוסרו בשפחה ובזה לא שייך הודאת בע"ד כו' עכ"ז כיון דלעניין השיעבוד לעבדו לאדונו הוא דין ממון וחובתו ושייך בי' הודאת בע"ד כו' לכן מהימן גם לעניין איסור] ואולם הרי גם ברבו אינו אוהבו אינו נרצע כמבואר שם וא"כ תיקשי נמי איפכא דאיך רשאי העבד להיות נרצע שמא אין האדון אוהבו ולא נתנה לו תורה דין רציעה וה"ל חובל בעצמו גרידא בהניחו עצמו להיות נרצע מן האדון וע"כ דיש הכרה לאהבה וכנ"ל ולומר דהעבד יודע אהבת רבו אותו [כ"ז שאין מעשיו מוכיחין ההיפוך] מפאת אהבתו את רבו דכמים הפנים לפנים וגו' דז"א דהרי הבעל המאמר כאן הוא ר' יהודה והוא גופי' ס"ל ביבמות קי"ז א' דההוא קרא בד"ת כתי' לא באהבת איש לאיש ע"ש וי"ל דשם ברציעה כל אחד נאמן אצל השני באומרו שהוא אוהבו מפאת ע"א נאמן באיסורין ומשא"כ כאן אדרבה כשמעיד לו הרי הוא כאומר בזה שאינו אוהבו שאילו הי' יודע שהוא אוהבו לא הי' רשאי להעיד לו אחרי שפסלתו תורה להעיד לו וכל ישראל יש להם חזקת כשרות וע"כ בכה"ג א"א לנו לאמוד אהבה מתוך מעשי אדם והנהגתו עם חבירו היכא דהוא עצמו אומר שאינו אוהבו ורק בשושבין אמדו חכמים דהוא אוהבו וודאי ואם מעיד לו אמרי' דרוצה להעיד לו בפסול לא מפאת שיודע בעצמו שאינו אוהבו וע"כ אין מקבלין עדותו ואולם לפי"ז עכ"פ היכא דיש אהבה ניכרת מתוך המעשה והנהגה וגם יודע העד בעצמו שהוא אוהב מחויב לומר לב"ד שהוא אוהבו ופסול להעיד לו והב"ד צריכים להאמין לו ואינו עובר בואם לא יגיד במה שאינו מעיד לו רק אדרבה אסור לו להעיד וזה חידוש:
{{מרכז|'''דף כ"ז ע"ב'''}}
 
'''{{עוגן1|אוהב}} זה שושבינו.''' נ"ב צע"ק דאחרי דפסול אוהב נלמד מקרא מדין שונא כדלקמן כ"ט א' א"כ מדוע נתנו חכמים גדר זה לאהבה במה שהוא שושבינו ומדוע לא נימא בפשיטות דכל שניכר ונודע מתוך מעשיהם ועניינם שהם אוהבים זה לזה פסולים דהא בקידושין, כ"ב א' רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ושם אין הכוונה על שושבינות רק על אהבה סתמא וע"כ דיש גדר והכרה לאהבה סתמא דאל"כ הרי הוא דבר שבלב והאיך הי' האדון רשאי לרוצעו שמא אינו אוהבו וה"ל כאומר הכני פצעני דאסור להכותו כמבואר שלהי החובל וגם האיך רשאי להשתעבד בו אח"כ שמא אינו אוהבו ונמצא שלא קנאו ברציעה ומשתעבד בבן ישראל גרידא ובזה הי' אפשר לומר דכיון דיש שם נפקותא גם לדין ממון דקניין העבדות דין ממון הוא ע' קידושין, כ"ח א' ממונא הוא דאית לי' גבי' וע"כ מגו דמהימן העבד לומר שהוא אוהבו לעניין הדין ממון דלגבי ממון הודאת בע"ד כק' עדים דמי מהימן גם לעניין איסור [וע' גיטין מ' ב' הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואף דדנין שם גם לעניין היותו ב"ח לחייבו במ"ע שהז"ג ולאוסרו בשפחה ובזה לא שייך הודאת בע"ד כו' עכ"ז כיון דלעניין השיעבוד לעבדו לאדונו הוא דין ממון וחובתו ושייך בי' הודאת בע"ד כו' לכן מהימן גם לעניין איסור] ואולם הרי גם ברבו אינו אוהבו אינו נרצע כמבואר שם וא"כ תיקשי נמי איפכא דאיך רשאי העבד להיות נרצע שמא אין האדון אוהבו ולא נתנה לו תורה דין רציעה וה"ל חובל בעצמו גרידא בהניחו עצמו להיות נרצע מן האדון וע"כ דיש הכרה לאהבה וכנ"ל ולומר דהעבד יודע אהבת רבו אותו [כ"ז שאין מעשיו מוכיחין ההיפוך] מפאת אהבתו את רבו דכמים הפנים לפנים וגו' דז"א דהרי הבעל המאמר כאן הוא ר' יהודה והוא גופי' ס"ל ביבמות קי"ז א' דההוא קרא בד"ת כתי' לא באהבת איש לאיש ע"ש וי"ל דשם ברציעה כל אחד נאמן אצל השני באומרו שהוא אוהבו מפאת ע"א נאמן באיסורין ומשא"כ כאן אדרבה כשמעיד לו הרי הוא כאומר בזה שאינו אוהבו שאילו הי' יודע שהוא אוהבו לא הי' רשאי להעיד לו אחרי שפסלתו תורה להעיד לו וכל ישראל יש להם חזקת כשרות וע"כ בכה"ג א"א לנו לאמוד אהבה מתוך מעשי אדם והנהגתו עם חבירו היכא דהוא עצמו אומר שאינו אוהבו ורק בשושבין אמדו חכמים דהוא אוהבו וודאי ואם מעיד לו אמרי' דרוצה להעיד לו בפסול לא מפאת שיודע בעצמו שאינו אוהבו וע"כ אין מקבלין עדותו ואולם לפי"ז עכ"פ היכא דיש אהבה ניכרת מתוך המעשה והנהגה וגם יודע העד בעצמו שהוא אוהב מחויב לומר לב"ד שהוא אוהבו ופסול להעיד לו והב"ד צריכים להאמין לו ואינו עובר בואם לא יגיד במה שאינו מעיד לו רק אדרבה אסור לו להעיד וזה חידוש:


<noinclude>{{דיקטה}}
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>