דבר אברהם/א/כח: הבדלים בין גרסאות בדף

[א] '''גרסינן''' בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/פח/ב|דף פ"ח ע"ב]]}} עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. וכתבו התוס' (ד"ה תבואת זרעך) שאם הדר מוכר וקני ליה מלוקח חייב במעשר, וכ"ה בר"ש פאה (פ"א מ"ו). ויש להסתפק במעשר בהמה שהלקוח פוטר בו ג"כ כדתנן בבכורות (דף נ"ה ע"ב) הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, האיך הדין אם חזר המוכר ולקחו אם חייב הוא במע"ב כמו במעשר דגן או לא.

'''והנה''' מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות בכורות ה"י) שכתב הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הם פטורים מן המעשר עד שיולדו ברשותו, משמע קצת דבמכרו וחזר ולקחו חייב כמו במע"ד, דאל"ה לאו כללא הוא דבנולדו ברשותו חייב שהרי איכא כה"ג דפטור. ומצאתי בשו"ת חמדת שלמה (סי' א') שכתב דממש"כ הרמב"ם הלוקח טלאים פטורים עד שיולדו ברשותו משמע דחזר ולקחם חייב דאל"כ עד שיולדו מיותר שכבר כתב ר"פ מ"ע להפריש מכל בהמות שיולדו לו. עיי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות מתנות עניים הכ"ז) שכתב המפקיר כרמו וחזר וזכה בו חייב בלקט שכחה ופאה הואיל והיה שלו ועכשיו הוא ג"כ שלו קרינן ביה שדך כו' ומזה נראה ראיה לסברא הנ"ל. וכתב עוד בחיו"ד (סי' ל"א) שאין מקום לחלק בין מעשר דגן למעשר בהמה וחזר ולקחו חייב לשיטת התוס' גם במעשר בהמה. והא דאמרינן בבכורות (דף י"א ע"א) גבי פדיון פטר חמור שנכנס לדיר להתעשר ת"ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלוקח ושניתן לו במתנה פטור ממע"ב, ואי נימא דחזר ולקחו חייב הו"מ לאוקמי בהכי שחזר הישראל ולקחו מיד הכהן. ורש"י כתב להדיא שם שאפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או שהכהן נתנו לו פטור שהרי שנינו כו', ולשיטת התוס' צריכין לדחוק דאם חזר ישראל ולקחו פשיטא דשוב לא נקרא פדיון פטר חמור עכ"ד. ולפי"ז נראה דפלוגתא דרבוותא היא דלרש"י פטור ולתוס' חייב וכן מטין דברי הרמב"ם:

'''אבל''' ראיתי במהרי"ט אלגזי פ"ח על מתני' דאין פודין לא בעבדים ולא בשטרות כו' שתפס בפשיטות שאם נולד ברשותו ומכרו וחזר ולקחו פטור ממע"ב, ומסתייע מש"ס ערוך בבכורות (דף נ"ו ע"א) תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסיל לה בלקוח כו' אלמא דאפילו חזר ולקחו פטור. אולם לפי"ז מסתימת הרמב"ם מוכח להיפוך דחייב ולא רק מדיוקא דלישנא בלחוד אלא מדלא הביא להאי דינא שהוא דבר המפורש בש"ס ש"מ שלא תפס כן להלכה. אך הא גופא טעמא בעי למה דחאה הרמב"ם ז"ל מהלכה אחרי שלא מצינו חולק בדבר:

'''ולכאורה''' היה נראה לומר, דהנה הוקשה לי למ"ל למילף לקוח וניתן במתנה במעשר בהמה מהיקשא דבנך כמבואר התם בבכורות תיפוק ליה מדאמרינן לעיל (דף נ"ג ע"ב) עשר תעשר ב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן כו' ובמעשר דגן הרי כתיב תבואת זרעך ולא לקוח. ואפילו לרבא דאמר התם אמר קרא שנה בשנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר כבר כתבו התוס' בכורות {{ממ|[[תוספות/בכורות/נט/א#איתקוש|דף נ"ט ע"א]] ד"ה איתקוש}} דרק לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אמר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר הא בכל מילי איתקשו מעשרות זה לזה גם אליבא דרבא עיי"ש. ומצאתי שכבר עמד ע"ז הטו"א בר"ה ([[טורי אבן/ראש השנה/ח/א|דף ח' ע"א]]}}. ובס' עמק יהושע (סי' כ"א) תירץ עפי"ד התוס' שהזכרנו דאילו חזר המוכר וקני מלוקח חייב במעשר דגן ואילו במעשר בהמה כה"ג נמי פטור. והשתא שפיר מוכח דמכרו וחזר ולקחו פטור במעשר בהמה דאל"ה קרא דבנך למ"ל נילף ממעשר דגן ובזה מיושב נמי דלא תיקשי גם להיפוך למה באמת במעשר דגן חזר ולקחו חייב נילף מהיקשא דמעשר בהמה דאפילו בכה"ג פטור. וכ"ת דמשו"ה לא ילפינן לה מהיקשא דמע"ב משום דמע"ב גופיה מהיקשא ילפינן לה ובקדשים דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש, ז"א דא"כ התינח למ"ד בתר מלמד אזלינן אבל למ"ד בתר למד אזלינן [יעוי' זבחים (דף ס' ע"ב)] מאי איכא למימר הא מעשר דגן חולין הוא, ואפילו תרו"מ חולין הוא לענין זה כמבואר בתוס' זבחים (דף נ' ע"א ד"ה אמר אמרה), ועיי' בשבועות (דף כ"ו ע"ב) חולין בקדשים לא ילפינן, ובמק"א דברנו מזה. [אולם במל"מ (פ"א מהלכות תרומות הי"א) הביא בשם המהרי"ט דתרומה ותרו"מ אינו נפטר כלל בלקוח ורק מעשר ראשין הוא דנפטר בהכי יעו"ש]. ולפמ"ש אשה"ט דאי אמרת מכרו וחזר ולקחו פטור במעשר דגן הרי הוא דומה לגמרי למעשר בהמה וא"כ קרא דתבואת זרעך לפטור את הלקוח למ"ל נילף כולה מילתא ממעשר בהמה, ומדאצטריך קרא ש"מ לגלויי אתא דלא נילף ממעשר בהמה וממילא חזר ולקחו חייב דתבואת זרעך הוא וליכא למעוטיה. וכ"ת כיון דכל עיקרא דמילתא דבמעשר בהמה פטור ובמעשר דגן חייב ידעינן ליה רק מזה מדאיצטרכי קראי ש"מ שחלוקין הן בדיניהן דלא למילף מהדדי א"כ מנלן דמעשר בהמה פטור ומעשר דגן חייב דילמא איפכא הוא דמעשר בהמה חייב ומעשר דגן פטור בחזר ולקחו, ז"א דכיון דלא ילפי מהדדי מסתבר טפי למימר דמעשר דגן חייב דתבואת זרעו הוא ובשביל שמכרו לא פקע מיניה שם תבואת זרעו דגם בשעה שהוא ביד הלוקח תבואת זרעו של מוכר מיקרי, אבל במעשר בהמה איכא למימר מדאצטריך קרא יתירא ש"מ דהיקשא דבנך הוא דמשעה שנראה לחיוב יהא דומה לבנך שלא יעשה לעולם לקוח וכשמכרו אע"פ שחזר ולקחו הרי נעשה בו לקוח ונתמעט משום דלאו כבנך הוא:

[ג] '''אבל''' כל זה אינו, דהתינח לשיטת ר"ת בתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/פח/א#|דף פ"ח]]}} דלקוח פוטר במעשר דגן אחר מירוח אבל קודם מירוח לא, ונמצא שהוא דומה למעשר בהמה שאין הלקוח פיטר בו אלא בשעת עשייה שהוא זמן חיובו ואיכא למילף מהדדי ומדאצטריך היקשא דכן תעשה ש"מ דלפטור מכרו וחזר ולקחו הוא בא, וכן גם להיפוך בתבואת זרעך שפיר הוה מצי למילף ממעשר בהמה, אנא ש"מ דלא לילפו מהדדי כי היכי דלא נימא דחזר ולקחו נמי פטור, אבל לשיטת הריב"ם בתוס' שם דבמע"ד לקות פוטר דוקא לפני מירוח אבל אחר מירוח לא, וזהו להיפוך ממעשר בהמה שהלקוח פוטר בו רק בשעת עשייה ולא לפני שעת עשייה כמבואר התם בבכורות א"כ ליכא למילף כלל מהדדי ובודאי איצטריכי תרי קראי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מנ"ל במעשר בהמה דחזר ולקחו פטור דילמא לא מיעט הכתוב לקוח אנא שלא לחייב את הלוקח ולא לפטור גם את המוכר כמש"ל, ועוד דאפילו לר"ת עדיין לא מוכח דהיקשא דכן תעשה אתא לחזר ולקחו די"ל דלגופיה איצטריך דלקוח פוטר בו, דממעשר דגן ליכא למילף כלל כמו שיבואר. דהנה בסברת ר"ת דס"ל דלקוח פוטר במעשר דגן רק אחר מירוח ולא קודם מירוח נראה דהוא משום דס"ל דכיון דבשעת מירוח שהוא המחייב במעשר היה ברשותו של לוקח הרי הוא כתבואת זרעו ומתחייב אז במעשר מצד אותו המירוח כדמשמע בתוס' שם. אבל כשלקחו אחר מירוח הרי לא נעשה חיוב ברשות לוקח אלא שצריכין אנו לחייבו מכח המירוח שהיה ברשות מוכר לכן הוא פטור. ולפי"ז ענין הפטור של לקוח הוא שאין המירוח של חיוב שנעשה ברשות מוכר מועיל לחייב גם את הלוקח שבא אחריו, וממילא נשאר לעולם אבל לוקח כלפני מירוח דפטור דלא אתיא ליה שעת חיוב. וכל זה הוא רק במעשר דגן שהמירוח הוא דמחייבו אבל במעשר בהמה אין הלידה או יום השמיני מחייבים אותו במעשר אלא שכל זמן שהוא ראוי להקרבה הוא מחויב תמיד במעשר ויום השמיני עושה אותו רק ראוי להקרבה, וא"כ לקוח דמעשר בהמה הוי לעולם כלקוח לפני מירוח של מעשר דגן שהרי גם אחר הלקיחה יכול הוא להתחייב במעשר בהמה באותה שעה וליכא למילף ממעשר דגן שיפטר שהרי בכה"ג מעשר דגן נמי חייב ושפיר איצטריך קרא במעשר בהמה לגוף הפטור שלא יחול חיוב מעשר אצל הלוקח, וא"כ שוב מנלן דענין הלקוח מפקיע גם את החיוב מעל המוכר. ומכש"כ לפי"מ דמבואר בשמ"ק ב"מ בביאור סברת ר"ת וז"ל ולוקח מדאורייתא מחייב כו' והקשה ר"ת מהא דאמרינן בבכורות כו' ותירץ דהכא בשנתמרחו ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמירתן לוקח הלכך לוקח מישראל חייב עכ"ל, הרי נראה דטעם הפטור הוא משום שאין בו מירוח של חיוב. ולפי"ז נראה שאם היה אפשר להיות מירוח שני של חיוב אחר המירוח הראשון היה חייב גם לוקח אחר מירוח אם חזר ועשה ברשותו מירוח שני של חיוב, דדל מירוח קמא מהכא איכא מירוח ברשותו מחדש, אלא שאי אפשר הוא דכיון שכבר נעשה דיגון לא שייך ביה מירוח שני. ולפיכך אני אומר דלפי"ז אפשר דמשכחת לה גוונא שלוקח אחר מירוח יתחייב גם לר"ת ע"י מירוח שני ברשותו כמו שיבואר. דאמרינן במנחות (דף ע' ע"א) בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלא לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע ליה טבלא מינה. והיא בעיא דלא איפשטא, וכתב הרמב"ם (פי"א מהלכות תרומות הכ"ו) שאם קרא עליה שם ועשאה תרומה הרי זו ספק תרומה שמא פרח הטבל ממנה ונעשית כפירות שעדיין לא נגמרו. ונראה פשוט דאי פקע שם טבל אינה חייבת גם אחר שתלשה עד שיעשה לה מירוח מחדש [אם יהני לה עוד מירוח. יעוי' בשמ"ק ב"מ פ"ח] דמירוח הראשון כבר בטל מינה בשתילה בקרקע, {{הערה| הגה"ה. '''עפי"ז''' איכא למידק קצת בשמעתין דמנחות למ"ל לרבי אבהו למימר שקרא עליה שם הרי בפשוטו היה מצי למיבעי לענין איסור טבל גופיה אם לא פקע טבלא והאוכלה חייב או פקע טבלא ופטור. ונהי דבשעה שהיא מחוברת ליכא למיבעי שיתחייב כדמסיק הש"ס בתר הכי דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם מ"מ הרי איכא למיבעי בתלשה ואכלה לפני מירוח חדש לפי מ"ש דבודאי צריכה מירוח מחרש. ומזה היה נראה לכאורה דאי"צ מירוח מחדש ורק בשעה שהיא מחוברת מופקע מינה טבלא אבל מיד כשנתלשה חזרה לדיגונה ולטבלה, והלכך לענין איסור טבל ליכא למיבעי כיון דא"א לאוכלה. אלא בתלוש ממילא אין נ"מ דבתלוש חוזרת לטבלה, אבל בתרומה שפיר איבעי ליה כשקרא שם במחובר, אבל דחוק לומר כן דאמאי לא תיבעי מירוח מחדש. ועיי' מ"ש בפנים במוסגר:{{ש}}

'''עוד''' נתעוררתי לדקדק בסוגיא דהתם, דעלה דבעיא דרבי אבהו אמרינן אמרי ליה רבנן לאביי אם כן מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר לו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם. וקשה מאי מהני מה דגחין ואכיל הא מכל מקום לאו מחובר הוא שהרי אינו חייב על הלעיסה אלא על הנאת גרונו וההיא שעתא כבר הוי תלוש ואולי יש לומר בדוחק דמשכחת לה כגון שתחב עד בית הבליעה ואז קצצו, וגם על זה יש לדקדק עוד ואין להאריך. ועוד קשה לי ברש"י מעילה (דף י"ח ע"ב) בהא דגמרינן דאין מעילה במחובר חטא חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה כו' ובתלוש מן הקרקע כו' אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה כו' ובתלוש מן הקרקע, ופירש"י ובתלוש מן הקרקע דתרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן עכ"ל. וקשה טובא והרי איבעיא ליה לרבי אבהו שמא חל שם תרומה במחובר בשבולת שמרחה ושתלה א"כ משכחת לה כבר תרומה במחובר. ומגוף הברייתא ליכא למיפרך מידי על רבי אבהו דאף דמשכחת לה תרומה במחובר כה"ג מ"מ שפיר גמרינן מעילה מזר האוכל תרומה דחייב חומש וזה ליתיה במחובר כדמסקינן בסוגיא דמנחות דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו, אבל על טעמא דרש"י ז"ל דליכא תרומה במחובר כלל קשה הרי משכחת לה כר' אבהו, ולמה ליה לתקוע א"ע לאיבעיא דרבי אבהו עדיפא הו"ל למימר דנא משכחת אוכל תרומה במחובר כמש"ל. ולפמ"ש בפנים במוסגר י"ל ע"ד פלפולא דרש"י מפרש ההיא דירושלמי ברכות דמרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות כרבנו יונה דאחר מירוח מיירי וגס אחר ראיית פני הבית שכבר נתחייב [משום דלא קתני בירושלמי ומכניסה לביתו כדקתני בבבלי] ומ"מ פקע איסור טבל ע"י עירוב בתבן, ולפי"ז נפשטה מכאן באמת בעיא דר"א דודאי פקע טבלא וליכא לאשכוחי תרומה במחובר אך זהו רק לפלפולא ולקושטא דמילתא צ"ע. כ"ז העירותי מקופיא וצריך להתיישב בזה:{{ש}}

וכן נראה עוד לדעת רבנו יונה בר"פ אין עומדין שכ' דהא דאמרינן בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) תני רבי הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות מיירי לאחר מירוח. ונראה דדעתו ז"ל שע"י עירוב בתבן נסתר ונתבטל המירוח וחזרו להיות כלא נגמרה מלאכתן, ולפי"ז י"ל שאם חזר ומירחן אח"כ הוי מירוח גמור מחדש לכל דיניו, [אולם המעיין היטב בשמ"ק ב"מ שם יתבאר לו דיש להסתפק בזה כובא ואכמ"ל] ולכן י"ל שהלוקח דגן ממורח וערבו בתבן וחזר ומרחו חייב גם לר"ת לפי שיטת רבנו יונה שהרי יש כאן מירוח מחדש ברשות לוקח. [איברא דיש לפקפק על דברי רבנו יונה מההיא דמנחות שהזכרנו, דהכא פשיטא ליה דעירוב בתבן מבכל את המירוח היינו הדיגון של תבואה והתם אפילו בשתילה בקרקע איבעיא לן אם מבטלת, ולכאורה דבר פשוט הוא דשתילה בקרקע חשובה יותר לבטל את הדיגון מעירוב בתבן, ודוחין לומר דפלוגתא היא בין ש"ס דילן וירושלמי יש ליישב דרבנו יונה מיירי קודם שראה את פני הבית שעדיין לא נתחייב במעשר אז עירוב בתבן מבטל אח המירוח, אבל אם ראה כבר את פני הבית שכבר הוקבע למעשר אין עירוב בתבן מפקיע, וזוהי איבעיא דמנחות בשתילה כשמרחה וראתה את פני הבית שכבר טבלה דבכה"נ אפשר שאינו נפקע עוד. ולפי"ז מיירי הירושלמי נמי לענין להכניסה אח"כ לביתו אע"פ שלא הזכיר מכניסה זו, וכן נראה דבש"ס דילן בברכות (דף ל"א ע"א) וש"ד אמרה רב הושעיא גופיה להדיא לענין להכניסה אח"כ לביתו דמערים אדם י"ל תבואתו ומכניסה במוץ שלה. ויש להסתפק אם עירוב בתבן דמי לשתילה לענין איבעיא דמנחות או לא, ר"ל אם עירוב בתבן אחר מירוח וראיית פני הבית יפקיע טבלא כמו שתילה ותיהוי לדידן ספיקא דדינא או לא, מי נימא דוקא בשתילה איבעיא לן דעדיפא או דילמא ה"ה עירוב בתבן נמי.

'''ונלענ"ד''' לומר דליכא למילף כלל אחר מירוח דמעשר דגן מכן תעשה דשעת עשויה של מעשר בהמה, לפי שאין ענין המירוח של מעשר דגן ושעת עשייה דמעשר בהמה דומין זל"ז אלא נפרדים הם לגמרי וליכא למילף מהדדי. דהנה הריב"ם בתוס' ב"מ כתב ביסוד שיטתו דלוקח שאינו מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע יעו"ש. וביאור דבריו דענין הפטור של לקוח הוא שאינו יכול לחייב את הלוקח דדוקא תבואת זרעך מיטבל ומתחייב במעשר אבל לוקח אינו מתחייב וכ"ז הוא בלוקח אינו ממורח שאיסור טבל צריך לחול עליו עכשיו ביד לוקח אבל כשנתמרח ביד בעה"ב וכבר נאסר אין אותו איסור נפקע במכירה שהרי אין ענין הלקיחה לרשותו צריך לחייבו עכשיו אלא הוא אסור ועומד כבר, ולא בא ענין פטור הלקוח אלא שלא יחול איסור מלקיחה ואילך ולא להפקיע איסור ישן. וזה אינו שייך אלא במעשר דגן שטובל וחל על התבואה איסור טבל לכן שפיר י"ל דאיסורא דמעיקרא שחל על התבואה עדיין רובץ גם עכשיו. משא"כ במעשר בהמה שאינו טובל ואין כאן שום איסור על גוף הבהמות אלא מצוה בעלמא היא דרמיא אקרקפתא דבעה"ב כמבואר בבכורות (דף נ"ז) לא שייך כלל לומר סברת הריב"ם דכיון שחלה כבר המצוה על בעה"ב תו לא פקעה גם מעל הלוקח ועדיין היא רובצת ממעיקרא דמאי שייטא דלוקח למצות שהיו רובצות אקרקפתא דמוכר. הלכך לעולם כשהוא קונה בהמה בין קודם זמן חיובו בין אחר זמן חיובו צריכה לחול על הלוקח מצות מעשר מחדש לפי שעכשיו נעשית הבהמה שלו, ונמצא שבמעשר בהמה אין מקום לחלק מכח זה בין לפני זמן חיובו ובין אחר זמן חיובו. והשתא הכי ליכא למילף כלל מעשר דגן ממעשר בהמה לפטור בו את הלוקח אחר מירוח כשם שפטור ממעשר בהמה הלוקח אחר שעת עשייה, דממעשר בהמה לא ידעינן אלא שלא תחול על הלוקח מצות מפשר עכשיו בשביל לקיחתו {{עוגן|קטו.}}אבל שיפקע איסור הטבל שהיה רובץ על התבואה מכבר לא מצינו כלל במעשר בהמה והאיך נלמוד ממנו דבר שאין בו. ואפילו ר"ת דס"ל דלקוח אחר מירוח פוטר וקודם מירוח אינו פוטר נראה דלא פליג על עיקר סברת הריב"ם אלא דמיסתבר, ליה יותר לחייב את הלוקח קודם מירוח משום דכיון שנתמרח ברשותו כתבואת זרעו דמי, אבל הא מיהא ודאי דנגד מעשר בהמה חמירא אחר מירוח דמעשר דגן במה שכבר חל האיסור על התבואה אצל בעה"ב ואי לאו דגלי קרא לא הו"מ למילף ממעשר בהמה שיפטר. נמצא דאחר זמן עשייה של מעשר בהמה אינו דומה לאחר מירוח של מעשר דגן אלא לקודם מירוח דמעשר דגן לענין ילפותא דידיה ממעשר דגן. ולפי"ז להריב"ם, דס"ל דלקוח פוטר במעשר דגן רק לפני מירוח מ"מ היה אפשר ללמוד מיניה מעשר בהמה לפטור בו בין לפני זמן עשייה ובין אחר זמן עשייה, דכשם שבמעשר דגן ענין הלקוח מונע חלות החיוב מחדש על הלוקח כך במעשר בהמה לא חל על הלוקח חיוב מחדש וממילא גם אחר זמן עשייה פטור כמ"ש דא"א לחייבו מכח החיוב שהיה רובץ על המוכר דלאו איסור טבל הוא אלא מצוה גרידתא היא דרמיא אקרקפתא דמוכר. וא"כ משום הא גופא איצטריך קרא דכן תעשה לגלויי דרק אחר זמן עשייה פוטר לקוח ולא קודם לכן כדאמרינן בסוגיין דבכורות א"ק תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב כי היכי דלא נילף ממעשר דגן לפטור בתרווייהו. ומיושב ברווחה קושייתנו הנ"ל וקושיית הטו"א:

[ו] '''הן''' אמנם דאף שדחינו ראיית המהריט"א מהש"ס מ"מ ראייתו נכונה עכ"פ מרש"י ז"ל שפי' וז"ל אישתמיטתיה להאי מקשה הא דאר"א כו' וה"נ כגון שנתנו במעי אמו, ותיעשרה איהי כיון דבמעי אמו נתנו לה עכ"ל, הרי דלמסקנא נמי מיירי בכה"ג שנתנו במעי אמו. אבל אי לסיועי מרש"י ז"ל א"ל לסיועי מכאן שהרי מפורש הכי בדבריו לעיל (דף י"א) כמש"ל. ובשמ"ק בסוגיין ראיתי דהכי ס"ל גם לרגמ"ה ז"ל, דנראה שלא היתה לפניו הגירסא בש"ם והא איפסיל ליה בלקוח אלא הוא עצמו ז"ל הקשה כן. הרי דס"ל נמי דחזר ולקחו פטור ממעשר, וכן מפורש בדבריו בדף י"א בפירושו הנדפס בש"ם ווילנא. ולפי מ"ש וכמו שתפס החמד"ש נראה דפלוגתא היא בין רגמ"ה ורש"י ובין התוס' והרמב"ם:

'''איברא''' דלכאורה קשה טובא לפירש"י דמיירי שנתן לה במעי אמו ומ"מ כשנולד שם אתנן עליו והרי אמרינן בתמורה (דף ל' ע"ב) דלב"ה דרשינן הם ולא שינוייהם הם ולא ולדותיהם. והנה אליבא דב"ש דס"ל דאין שינוי באתנן אין להקשות משום הם ולא ולדותיהם לפמ"ש התוס' בב"ק (דף ס"ו ע"א ד"ה הם) דגם בעיברו ואח"כ נתן לה הולד מותר, לפי שטעם ההיתר הוא משום דעיקר דעתה אפרה ולא אולד כמבואר התם בתוס' וזה לא שייך אלא כשנותן לה גם את האם, ולכן אין להקשות כאן שיהא הולד מותר דאפשר לאוקמי שלא נתן לה גם את הפרה אלא הולד לחוד דודאי דעתה עילויה ונשאר באיסור אתנן. ומשכחת לה הקנאת עובר במעי אמו אע"ג דהוי דשלב"ל כגון שהקנה פרה לעוברה דבכה"ג קנה עובר כמבואר בתו"מ וסי' ר"ט ס"ד). וכ"ז הוא רק לב"ש מצד ולדותיהם אבל אליבא דב"ה יקשה שיהא מותר משום שינוי דמעיקרא עובר והשתא בהמה, דזה הוי שינוי לגבי גזלה לדעת הראב"ד, ואפילו לדעת הרמב"ם שאינו שינוי משום דהוי ממילא אפשר דלענין אתנן לא שייך כלל לפלוגי בהכי, יעוי' בטוח"מ (סי' שנ"ד). אבל לפמ"ש לעיל בביאור הסוגיא ניחא דנא מוקמינן לה כלל שנתנו במעי אמו, והא דמקשה ותיעשרה איהי לאו למימרא בגוונא שנתן לה כשהוא במעי אמו דא"כ יפקע מיניה דין אתנן, אלא כגון שנתן נה בתוך ח' לדידן דקיי"ל מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר וכמ"ש לעיל דפריך אתנא דמהדר בתר גוונא שיהא נכנס להתעשר. אבל מצאתי שכבר עמד בזה הרב הרש"ש בהגהותיו ותי' דלאו שינוי הוא לגבי מזבח כדאמרינן בע"ז (דף מ"ז ע"א) לענין ולד נעבד דמעיקרא בהמה והשתא בהמה ולא דמי לגזלה כמ"ש התם התוס' לדף מ"ו ע"ב ד"ה כל האסורין), וללישנא קמא דהתם דעובר שנולד הוי שינוי כחטים שעשאם סולת משכחת אתנן שנכנס לדיר להתעשר במחוסר זמן ודלא כר"ש. אבל אם העלה ארוכה לל"ק מסוגיין דנוקמי אחר לידה ובתוך ח' הנה עדיין יקשה מהא דאמרינן בנדה (דף מ' ע"ב) יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן כו' וקסבר ולדות קדשים כו' וכן מהא דזבחים דף קי"ד ע"א) בשלמא רובע ונרבע משכחת ליה כו' אתנן ומחיר כלאים יוצא דופן בולדות קדשים, הרי שחל האתנן כשהוא עובר ולא פקע מיניה בלידה ודוחק לומר דאתיא כב"ש דאין שינוי מועיל באתנן. ואפילו למאי דמסקינן בע"ז דנולד לא הוי שינוי דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכסברת התוס' דשאני מזבח מגזלה, מ"מ תונכך אני דשרא לא נאמרו הדברים אלא בנעבד אבל באתנן דמיניה ילפינן שינוי קונה עיי' ב"ק (דף ס"ה ע"ב) ובתוס' שם (ד"ה הן) אילי שאני. ועיי' בקצוה"ח וסי' שנ"ד) וצ"ע. ואולם איך שניישב בכל הני הרי חזינן דאיסור אתנן שחל על העובר לא פקע בלידתו וא"כ שפיר תתפרש לן הסוגיא כפירוש רש"י שנתן לה כשהוא במעי אמו:

'''ואולם''' קושטא דמילתא היא דבמעשר דגן נמי אין טעם החיוב של חזר ולקחו משום שהמוכר באיסורו הראשון עומד, דזה לא שייך אלא לר"ת דלקוח פטור בלוקח אחר מירוח אבל להריב"ם דבלוקח קודם מירוח מיירי הרי לא נתחייב עדיין המוכר. וכ"ת דמ"ש התוס' דחזר ולקחו חייב הוא רק לר"ת אבל להריב"ם באמת במע"ד נמי מכרו וחזר ולקחו פטור. ז"א דהר"ש בפאה (פ"א מ"ו) ס"נ כהריב"ם ואפ"ה כתב נמי דחזר ולקחו חייב. ועוד דאפילו לר"ת לא א"ש דאין זה שייך אלא כשמירחו המוכר ע"מ לאוכלו ונמלך עליו ומכרו שנתחייב במעשר במירוח זה אבל כשמירחו ע"מ למוכרו לא שייך לומר כן שלא נתחייב המוכר כלל כמבואר התם בב"מ ואכלת ולא מוכר, ומכש"כ לפמש"ל בשם השמ"ק דמשו"ה פטור הלוקח לר"ת משום דגם המוכר פטור ובשם הרמב"ן מובא התם בשמ"ק דדוקא בשמירתן על דעת למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו פטור הלוקח אבל בשמירתן על דעת לאכול ונמלך ומכרן שכבר חל החיוב באמת גם הלוקח חייב לעשר, וא"כ כל עיקר פטורא דלקוח היא במקום שלא נתחייב המוכר עדיין ואפ"ה אם חזר ולקח מתחייב הוא עכשיו, ומוכח מזה דלאו משום טעמא דבאיסורו הראשון עומד הוא חייב אלא משום דתבואת זרעו חייבה תורה והרי זו תבואת זרעו שלא נפקעה ממנו במכירתו וכמ"ש. ומ"מ במירחו ע"מ למוכרו וחזר ולקחו עדיין צ"ע ובירור:

<noinclude>{{דיקטה}}

{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>