אבני נזר/חושן משפט/קכח: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} {{מרכז|'''סימן קכח'''{{הערה|תשובה הנוכחת נדפסה בחלק אהע"ז [[אבני נזר/אבן העזר/יט|סי"ט]], ובענין זה ג"כ התשובות [[אבני נזר/אבן העזר/יז|י"ז]] ו[[אבני נזר/אבן העזר/יח|י"ח]] עי"ש ועתה מצאנוה בכתי"ק ביתר שאת מאז ובהוספה מרובה וכדי להקל על הקורא ולתת דבר שלם הדפסנוה עתה כולה:}}}}

{{עוגןמ|ב}} א) '''אהובי''' אבי, תשובתך הגיעני, והנני להשיבך על קצת דבריך מ"ש דמעלה עשו ביוחסין, דמשום מעלת יוחסין גזרינן ספק אטו ודאי, אבל לא לחוש לספק שהתורה התירה, הנה מהרי"ק בתשו' כתב בהא דאמרינן פרק האשה שהלך מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, דהיינו דווקא במה שחששו חכמים לאיסור תורה, אבל בגזירה גזרו יותר באיסור כרת, והנה זה היפוך דבריך:

{{עוגןמ|ג}} ב) '''מה''' שהשגת על הראי' שהבאתי ממשפחה שנטמעה, דמדברי שאר פוסקים, לבד הר"ן, משמע דווקא בספק, ואפי' להר"ן מוישב מצרף ומטהר ילפינן לה שהרי אפי' בנתינים ובעבדים לא יגלה אלי' אלמא  דלאו מהתירה דספק ממזר אתיא, יפה השגת, ומ"מ מדכתב הר"ן ומיהו אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם אעפ"י שאם הי' נדבקין בהם בלא ידיעה לא הי' איסור כלל, ואי מוישב מצרף ומטהר לבד ילפינן לה, לא למדנו אלא שאינו מחוייב ולא רשאי לגלות, אבל לא הותר להנדבקין עצמם, אלא ודאי אהתירא דממזר ספק סמיך:

{{עוגןמ|ד}} ג) '''והנה''' מדברי הרמב"ם שהתיר פצוע דכה בשתוקי [והסכימו הש"ש והחת"ס והנל"ש בעל הפלאה] דאף דאיכא תרתי לסתרי בביאה אחת מותר, ע"כ דכיון שאינו יודע אין איסור, ואם לא כן אין שום טעם לדבר, וכן לשון מהרי"ט דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שריי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק, וכן מוכח בתוס' יבמות {{ממ|ט"ז}} דספק ממזר מותר מטעם ודאי, ולא קשה פליאת מהרש"ל, וכ"כ האבני מלואים סי' ד' סקי"ג בכוונתם עי"ש, וכדברים אלו משמע בש"ס נדה {{ממ|כ"ח}} טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחד, שורפין עליהם התרומה, אבל אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, וכן פסק הרמב"ם דאף אחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם כאחד פטורים מביאת המקדש עיי"ש, הרי דבמקום דממעט קרא ספק אפי' הוא תרתי דסתרי במעשה אחת פטור, וע"כ אפי' באמת איסור כיון שהוא אינו יודע אין איסור:

{{עוגןמ|ה}} ד) '''ואין''' לומר כיון דהתם לא ממעט לי' אלא מקרבן וכרת, ובספק בלא"ה פטור, דאין אשם תלוי אלא בחטאת קבוע וקרא למה לי, אלא ודאי קרא אתי להיכי דאיכא תרתי דסתרי, אבל בלא הכרח אין לנו לומר דאפי' תרתי דסתרי מותר, חדא דהיא גופי' קשיא, דילמא קרא אתי להתיר ספק לכתחילה, ואטו כרת נזכר בהאי קרא ועיין מנחות {{ממ|צ"ה:}} מבואר דממעטינן מהקישא להתיר ביאת מקדש בטומאה לכתחילה, וכן בשלהי עירובין במכניס שרץ למקדש מפורש ברש"י ותוס' דמה"ת מותר לכתחילה, [ועיין רש"י פסחים {{ממ|ס"ז:}} ובצל"ח השיג שם על רש"י וכתב פירוש אחר, ונעלם ממנו ש"ס דמנחות הנ"ל, ומה שהקשה על רש"י, לק"מ דהא איתקש קודש למקדש, וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות מטמא משכב ומושב דטומטום ואנדרוגינוס פטורים בלובן ואודם אם אכלו קודש, הגם שאין פסוק רק על מקדש] ועוד דהא נ"מ לענין כרת וקרבן ברה"י דספק טמא, ואין לומר דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה דנ"מ לענין אחרים שנגעו, וכן הם עצמם שנגעו לדעת הראב"ד בהשגות, אלא ודאי כל שמיעטה התורה מיתורא ספק, אין הפירוש שאינו מחוייב לחוש לספק, שהמיעוט מעין הפסוק כמו שגוף האיסור שאמרה תורה אינו ענין חומרת ספק כן ההיתר:

{{עוגןמ|ו}} ה) '''ובספק''' טומאה ברה"ר י"ל שאינו אלא ששופטין שהוא טהור, דדווקא ברה"י אמרה תורה להחמיר בספק, אבל ברה"ר ניקל, והכלל שבזה דנין שהוא כך ובזה שהוא כך. אבל במקום שנכתב איסור בתורה, ומיעוט ספק, ודאי מתורת ודאי נתמעט, ובאמת גם בספק טומאה ברה"ר אין ראי', כי הסוגיא דסוף פ"ב דשבועות פירשו התוס' משום חזקת טהרה, משמע דס"ל דאין טהור משום ספק ברה"ר דהוי דבר שאי אפשר להיות בשבילין עצמם שנטהר אותם, ומה שהבאת מדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא בכל מקום לקולא, ואם באמת איסור אסור אף שאינו יודע, הא ודאי לא מכרעא, שהרי מקרא מלא הוא ששוגג חייב חטאת, הרי שאסור אף שלא ידע ואין זה דומה למקום שנכתב בתורה יתור להתיר ספק:

{{עוגןמ|ז}} ו) '''והנה''' ראיתי לדבר בדין טומטום שראה לובן ואודם דפטור, אם אין איסור מה"ת, או דילמא דרק מכרת פטור והנה מצד הסברא ודאי מותר מה"ת אפי' לכתחלה, דאטו כרת כתיב בהאי קרא, מחוץ למחנה תשלחו כתיב, וממעט מהיקש שלא יצטרך לשלח, וכמו בהקישא דר"א במנחות {{ממ|צ"ה ע"ב}} הנ"ל, וראיתי בביאור זרע אברהם לספרי פרשת נשא שכתב דרק מכרת מיעטי' אבל לאיסור לא גרע מכלים, ואני שמעתי ולא אבין, שהרי אפי' איש דעלמא שנגע בלובן ואודם של טומטום פטור, וא"כ אין ה"נ דכלים שנגעו בלובן ואודם יהי' מותר להכניסם לכתחלה, גם אין לומר דלענין איסור ילפינן בקו"ח מתרומה, ודווקא לענין כרת וקרבן אין ללמוד מתרומה, דבתרומה ליכא כרת וקרבן, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ועי' בתוס' שבועות ל"א ע"ב) בד"ה מההוא דאדרבה ניליף תרומה בקו"ח ממקדש וקדשים להתיר, אלא ודאי אין ללמדו בקו"ח דמה לתרומה שכן אסור לזרים וחייב מיתה, תאמר בקדשים שמותר לזרים, ואפי' ק"ק אין בזרות דידי' חיוב מיתה, ע"כ נ"ל שבאמת מותר מה"ת, ומעלה דרבנן בעלמא לאוסרו לכתחילה:

{{עוגןמ|ח}} ז) '''ובזה''' נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם שפסק טומטום פטור מראי' משום שהוא ספק נקבה, ותמה הלח"מ שהוא היפוך ש"ס ערוך בחגיגה דקרא אתי לאפי' ביציו בחוץ גם תמיהת המל"מ דלמה לי משום שהוא ספק אשה תיפוק לי' משום דהו"ל ערל, דאם זכר ערל הוא ופטור מן הראי', ובתוס' נתעוררו בזה דהא דאצטריך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כרבנן אתיא, דלרע"ק בלא"ה פטור משום דהוי ערל, ולפענ"ד נראה ליישב הכל, דכי היכי דטומאה הבא מחמת זכר דהיינו לובן כשהוא ספק פטור, ומותר מן התורה על ביאת מקדש מקרא דלזכר, כמו כן ערלות דהוא בזכר לבד כשהוא ספק זכר, אין איסור בביאת מקדש, דבנדה שם אמרינן, אי הכי בשאר טומאות נמי ליפטרו ומשני אמר קרא לזכר בטומאה הפורשת מן הזכר, וערלות מן הזכר הוא, ולא עדיף ערל מטמא דאתי מיתורא דקרא דאיש איש לרבות הערל כטמא, וע"כ אף דממנ"פ אם אשה פטור מן הראי', ואם זכר הרי ערל הוא, הוא דומה לראה לובן ואודם כאחד, מעתה מיושב מה שלא הביא דין ביציו מבחוץ דבזה פשיטא שפטור מן הראי' כיון דערל ודאי, וע"כ קרא לאו להכי אתא וברייתא כרבנן [ע"כ איצטריך למעוטי ביציו מבחוץ] כדברי התוס', והנה לפי זה מוכח מרמב"ם ג"כ דראה לובן ואודם כאחד מותר לכתחילה מה"ת, וא"כ ראי' הנ"ל קמה וגם נצבה, אולם בלא זה ג"כ מוכח דאפי' לענין כרת נ"מ בדיעבד לפטור הנוגע בלובן ברה"י כנ"ל:

{{עוגןמ|ט}} ח) '''והנה''' יש מקום עיון בירושלמי פ"ק דחגיגה דאפלגו התם חזקי' ור"י עם ר' הושעיה בטומטום שנקרע ביום שני ונמצא זכר, דחזקי' ור"י אומרים כולן תשלומין דראשון הפטור בראשון פטור בשני ועיי"ש דמדמי לה לגר שנתגייר בשני, או טמא שנטהר ביום שני, ור' הושעי' סובר כל ז' חובה, ור'  יוסה מחלק ואומר תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה, ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי עיי"ש כל הסוגיא, ועיי"ש פירוש הק"ע ופנ"מ בדברי ר"י, ופירושיהם אינו מתקבל בלישנא דר' יוסה:

{{עוגןמ|י}} ט) '''והנה''' מתחילת דברי ירושלמי מוכח דמטעם ודאי הי' פטור ואפי' באמת זכור הוא, דאי רק מטעם ספק הרי כשנקרע אגלאי מילתא למפרע דמתחילה בר חיובא הוה, ודומה להא דתנן ביבמות פרק החולץ {{ממ|מ"א ע"ב}} הספיקות חולצות ולא מתייבמות, ושם הטעם משום דאם יבוא אלי' ויאמר להא קידש בה חליצה ויבום [ואיו זה דומה להא דב"ב {{ממ|פ"א:}} היכא דאינו ראוי לקריאה מחמת ספק חשוב אינו ראוי, דשאני התם דמצוה בקריאה, והיכא דראוי חשבינן לי' כאלו קרא, בזה אמרינן כיון דאינו יכול לקרות מחמת ספק לא מהני, וכן פסח שנתערבו העורות קודם זריקה ונמצא יבלת באחד מהם חייבין לעשות פסח שני כיון דבעינן שיאכל, משא"כ ביבמה דבעינן רק שתהא מחוייבת ביבום] וכן בגיטין פרק השולח {{ממ|מ"ב ע"ב}} בענין מעוכב גט שחרור אם יבא אלי' ויאמר כו' קנין כספו קרינן בי' וכהנה רבות בש"ס, גם אין לומר דהש"ס ירושלמי ס"ל כש"ס דידן דאפי' ביציו מבחוץ וידוע שהוא זכר פטור, דא"כ מה השיב ר' יוסה תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה, הלא הקריעה עשתה החיוב כמו הטהרה, ומה שפירש בעל ק"ע משום שבידו הי' לקרוע, אין זה במשמעות לשון ירושלמי קריעה היא שגרמה, גם פירוש פני משה דאגלאי מלתא למפרע שבר חיובא הי' אינו במשמע, דא"כ הקריעה אף גרם אינו:

{{עוגןמ|יא}} י) '''אולם''' פירוש דברי ר' יוסה עפ"י דברי התוס' במתני' דחגיגה בחל יום ראשון בשבת אי לב"ש מקריב בשני אף שלא הי' ראוי בראשון כיון שהאדם ראוי והפטור מחמת הזמן עיי"ש, וה"נ כיון שהי' זכר האדם הי' ראוי רק מחמת חסרון ידיעה הי' פטור, הרי דבר אחר גרם לו לפטור, [ועי' רשב"א ריש יבמות דהיכי דדבר אחר גרם לפטור מיבום לא חשוב אינו עולה ליבום] ואינו בעצם האדם, וזה שאמר קריעה שגרמה שאין מה שהוא סתום תחלה עצם הפטור, והקריעה עצם החיוב, שהרי אף תחלה אם הי' נודע שהוא זכר הי' מביא אף שסתום [כיון דאם יבא אלי' ויאמר שזכר הוא מביא] ואין הפטור רק מחמת חסרון ידיעתינו והסתימה גורם שלא נדע והקריעה גורם שנדע, וע"כ אף שהסתימה והקריעה בעצם האדם לית לן בה, כיון שאינו אלא גורם אל הידיעה:

{{עוגןמ|יב}} יא) '''והנה''' לפי פירוש זה מוכח מירושלמי ג"כ דמה שמיעטה התורה ספק אפי' באמת הוא באופן החיוב פטור מתורת ודאי כיון שהוא אינו יודע, דזה אין סברא לומר דאמוראי קמאי פליגי עם ר' יוסה בביציו מבחוץ דת"ק סובר ביציו בחוץ ג"כ פטור ור' יוסה סובר חייב, דא"כ יפלגו בכה"ג, ואין לנו לחדש פלוגתא בירושלמי שלא נזכר, ובודאי הירושלמי סובר כהרמב"ם דפטור טמטום משום ספק אשה, הנה לפענ"ד נתברר פרט הזה בעזה"י:

{{עוגןמ|יג}} יב) '''ובענין''' מה שכתבתי דכיון דספק ממזר מותר מתורת ודאי, שוב לא אזלינן בתר רוב כמו ערלה בחו"ל, ודחית דילמא שם כך נאמרה הלכה, ואני השבתי דבטעמא תליא מלתא, והבאתי הדמיון מבכורות ומנדה, וכפי הנראה הסכמת בזה, האומנם כי יש לחלק בין הנושאים, דהתם לולא הביטול אין כאן רוב טהרה שמתבטל בו הטומאה, וכן להיפוך בתרווד רקב, אבל הכא שהרוב הוא שהמעשה כך הי', מ"מ אפי' תימא דלא אזלינן בתר רוב ויהי' מותר, עכ"פ איכא רוב שכך הי' המעשה, ממילא אין כאן ספק ואסור, מ"מ כיון שמצינו בספק ערלה שני הקולות יחד ספיק לי' ואנא איכול וגם שאפי' רוב לאיסור מותר, יש לומר דהא בהא תליא וכסברתי שהתורה אמרה אחרי רבים להטות, היינו כשיש צד אחד זכאי אחד חייב, או אחד אסור אחד מותר, אז הרוב מטה הקו המשקל לצד אחד, משא"כ אם בלא הטי' אין כאן ספק, והדין ברור:

{{עוגןמ|יד}} יג) '''ומצאתי''' עוד דמיון כיוצא בזה בתוס' עירובין {{ממ|מ"ו.}} בענין הלכה כמאן דמיקל באבל אפי' ביחיד במקום רבים, וכתבו התוס' דאפי' ביום ראשון שהוא מה"ת, ואינו מובן הסברא, אך לפי דברינו ניחא, דהנה בנזיר {{ממ|מ"ט:}} דאי כתב {{ממ|רחמנא}} לאביו הו"א היינו דלא מטמא לי' משום דחזקה בעלמא, ואינו מובן דממנ"פ אם אינו אביו אינו כהן, וכבר הקשה כן חכם אחד להרשב"א ז"ל בתשובה סי' כ"ז, אולם לפמ"ש הרמב"ם דענין שהכהן מטמא לקרובים היא דמצוות אבילות דוחה הטומאה, וכיון דקי"ל באבל לקולא, א"כ באביו דספק הו"א דניזיל לקולא ואפי' באמת אביו כיון שהוא אינו יודע, וכמו בלא נודע לו שמת דלא חל אבילות עליו, ה"ה באינו יודע שהוא אביו, וע"כ לא שייך לומר ממנ"פ, דשמא באמת אביו והוא כהן מוזהר על הטומאה ומ"מ האבילות לא חל עליו, ואינו דוחה טומאה, וזה סברת התוס' כיון דבאבל אפי' באמת הוא לצד החומר אינו חייב עליו, ע"כ לא אזלינן בתר רוב וכסברתי הנ"ל:

{{עוגןמ|טו}} יד) '''מה''' שכתבת דהלימוד מלא יבוא הוא גז"ש, כל שכן דמסייעת לי שהדבר פשוט בכל הש"ס, אין גז"ש למחצה, ועיין בתוס' זבחים {{ממ|נ'}} בד"ה דכ"ע, ובלי ספק אגב שיטפא כתבת דבר זה:

{{עוגןמ|טז}} {{-}}{{יישור לשמאל|בנך הדוש"ת. הק' '''אברהם'''.}}