|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> |
| {{מרכז|'''דף י"ז ע"א'''}} | | {{מרכז|'''דף י"ז ע"ב'''}} |
|
| |
|
| ד"ה אי אמרת הוא נאסר כו' תימא הואיל וקמחו נאסר כו'. לע"ד לא הבנתי מאי קשיא שאין כוונת התלמוד שהוא מקנה קמחו כדי לתת לו אלא הוא מקנהו לגמרי לאחרים ואחרים נותנים לו במתנה וכי אסור לאחרים ליתן משלהם לו לאכול א"כ הוא מקנה להם סתם והם אופין לו משלהם ואין הכי נמי אם האחרים רוצים להחזיק הקמח לעצמם אין לו עליהם כלום אלא התלמוד קאמר דאין לו תקנה אחרת כ"א להקנות לאחרים ואז רשאים האחרים אם ירצו לאפות וליתן לו במתנה וכן משמע קצת לישנא דרש"י שכתב שיהו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו מדלא כתב בקוצר לאפות לו משמע שהאחרים נותנים לו במתנה: | | ד"ה ע"מ נחלקו כו' וקשה וכו' הנה רש"י פי' בהדיא ב"ת עכ"נ דגם רשב"א מודה דנחלקו ב"ש וב"ה במחלוקת דמתני' שבש"א צריך שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד די אלא שרשב"א בא לומר שמה שאמרו ב"ה דדי בתבשיל א' דהיינו ת"א כעין שני תבשילין אבל ת"א ממש גם ב"ה אסרי וא"כ לשון הברייתא ולשון המשנה א' הוא אלא שרשב"א מפרש איזה ת"א שרו ב"ה: |
| | |
| גם הקושיא אחרת לא ידעתי מאי קשיא כיון דערובי תבשילי' לא תקנו אלא משום זכרהו אז משום טעמיה דרב אשי א"כ די לאסור שלא יעשה הוא לבדו מלאכה כי בלתי ספק יהא נזהר בעירוב תבשילין כדי שלא יצפה על שלחן אחרים אם ירצו יאכל ואם לא ירצו ישב בפחי נפש גם לר"א א"ש כיון שהטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת וכו' א"כ אם בלא ערוב תבשילין לא יתירו לו לאפות לעצמו אלא ע"י אחרים ק"ו מי"ט לחול אין אופין כלל. דאין להקשות שמא יאמרו גם מי"ט לחול שרי ע"י אחרים. דז"א דא"כ גם ע"י ע"ת ניחוש שמא יאמרו דגם מי"ט לחול יאמרו דשרי למגמר ולא לאתחולי אלא ע"כ כמ"ש וזהו שכתב רש"י בהדיא לעיל ק"ו מי"ט לחול דאסור לגמרי פי' אפי' למיגמר ה"ה הכא והטעם נ"ל כיון דידעו ע"י זכר זה שמה שהתירה התורה אוכל נפש לא התירה כ"א לצורך י"ט א"כ מהי תיתי להם לחלק בין עצמם לאחרים כיון דלא חלקה התורה למה יש להם לטעות בשלמא בלא ע"ת יאמרו דהתורה התירה א"נ אפי' לחול אבל כשנעשה זכר ראינו כן למה יחלקו בחנם:
| |
|
| |
|
| <noinclude>{{דיקטה}} | | <noinclude>{{דיקטה}} |
| {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> |