אמרי שפר/דרוש ראשון להספד: הבדלים בין גרסאות בדף

יחדתי מאמר זה בהספד הישיש זקן ונשוא פנים וחסיד וענו כה"ר שמואל לוי זצ"ל, על שם כי שמואל בן אלקנה לוי היה:

תוספתא: כל זמן שהיה שמואל קיים היו פלשתים נופלים ביד ישראל, שנאמר ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל. משמת שמואל מהו אומר ויאמר שמואל. וכתיב ושמואל מת. הא כיצד ושמואל מת מיתה ודאי, ויאמר שמואל מעניינו של שאול. וכתיב ויקברוהו ברמה בעירו. וכי אין אנו יודעים שהרמה עירו, אלא מלמד שספדו לו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה, וכתיב ושמואל מת וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, אמר הקב"ה הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כופר בעיקר. אמר ר' אייבו כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם, והוא כלבי ממשפחת כלב ואמרתם כה לחי לקיימא. מהו וינוחו, שעשה מחנה. ר' יודא בר אלעאי אומר י"ב אלף כמחנה מדין, ר' חנינא אומר מאה איש כמחנה גדעון, ויען נבל אל עבדיו, אמר כלום הוא בטוח אלא על שני טיפין שמשחו שמואל, היכן הוא שמואל והיכן טיפיו, ולקחתי את לחמי ואת מימי, אמר ר' אייבו כל מקים שנאמר מים יין הוא אלא ששינו הכתובים, חומה היה עלינו, ר' יוחנן ור' יונתן תרווייהו אמרין מצינו שהצדיקים קרויין חומה ע"כ:

עוד ראיתי לכתוב יפוי לשון וענין מחודש, שייך לעיל כשפרשתי שעשה נבל שתים רעות שנתעצל בהספדו של שמואל, ואלו היה בשב ואל תעשה היתה חדא לגריעותא ולא היה נקרא כופר בגמילות חסדים אלא מתעצל בגמילות חסדים, והיה ראוי לקוברו בחייו כעונש המתעצל בהספדו של צדיק, אבל נבל הוסיף על חטאתו פשע למען ספות הרוה את הצמאה ועשה משתה ומרזיחין, אין זה אלא איש קשה ורוע מעללים, והוא כופר בגמילות חסדים ורוע לב שחושב כי אין חשבון ודין בשאול, וכופר בשכר ועונש, שאלו היה מאמין בחשיבות וגדולת הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן היה מכבדו במיתתו יותר מבחייו, ואם היה מאמין בנבואתו ובתועלת הצדיק בחייו וירגיש באבידה שנאבדה ממנו ומכל העולם, לפי שהצדיק הוא יסוד עולם, איך יערב לבו לעשות משתה ומרזיחין ביום קבורת הצדיק, אם כן העצלות שלא בא להספד היא הוראה שכפר בשכר ועונש שלאחר מיתה, ועשיית המשתה היא הוראה שכפר בנבואה ובתועלת הצדיק בחייו, וזה נמשך מפני שהוא כפר בעיקר וחושב בלבו לית דין ולית דיין, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה: אמר נבל בלבו אין אלקים וגומר, כמו שזכרנו לעיל באריכות, ולכן אומר בעל המאמר שהוא כופר בגמילות חסדים וכופר בעיקר, ואומר אני שנרמז זה שאמרנו בפסוק איש קשה ורע מעללים, כנגד עצלות ההספד קראו איש קשה, שהוא קשה לשמוע ענין שכר ועונש, כנגד הכפירה בנבואה ועשה מעשה המרזח להראות העמים את לבו הרע, לכן נקרא רע מעללים, ואפשר שזהו שאמר הש"י לירמיה: כי כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנד להם, ומשמע דרז"ל נחלקו בפירש מילת מרזח, דבמסכת כתובות פירשו בית מרזח בית אבל, וכן וסר מרזח סרוחים. ורש"י ז"ל פירשו מרזח משתה, והביא ראיה מספרי בפרשת בית פעור חזרו לעשות להם מרזיחין. וכן יש לנו להביא ראיה מזאת התוספתא שאנו עוסקין בה שקורא למשתה שעשה נבל סרוח, באומרם אמר הקב"ה הכל צוחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזיחין. ואליבא דמאן דאמר משתה נפרשהו על זה האופן, שאמר הש"י לירמיה שיעשה באופן שיבינו ישראל כמה קשה עונש חטאם, ועם כל זה הש"י אינו מתנקם מהם, אבל הוא בהסתר פנים מהם, כדכתיב ואנכי הסתר אסתר את פני מהם וגומר, אסתירה פני מהם וגומר, וז"א כי אספתי את שלומי מאת העם הזה, כלומר חזרתי ואספתי אלי את השלום שהייתי שופת ומשפיע עליהם, הסתרתי אותו השפע לפי שאין בהם מעשים טובים עד שיושפעו משלומי, ולכך אספתי אותו אלי, ואם היו לפחות בינונים ואין בידם מעשים טובים וראוים לשפע וגם אין בידם מעשים רעים הייתי מקרבם במתנת חנם ובמתנת חסד, אבל לפי שיש בידם מעשים רעים אינם ראוים אף למתנת חנם דהיינו חסד, ואם תאמר מתוך היסורים שיבואו עליהם אף אם לא ישובו בתשובה, מצד הרחמים ארחם עליהם, לז"א את החסד ואת הרחמים. כלומר את הכל אספתי אלי השלום והחסד והרחמים, ולכן אמר אחר כך אשר לא אתן לכם חנינה, שהוא לשון ואתחנן שהוא מתנת חנם, לא אתן לכם אבל אם תשובו בתשובה שלימה אז אינו בחסד ובחנינה כי אם אנשי אמנה באו בכח מעשיהם הטובים ובתורת חוב גמור, ולכן אמר הש"י לירמיה כמו שאין אני מתנקם בתורת נקמה, שאם היה כן אשביתה מאנוש זכרם ח"ו אלא בהסתר פנים, אף אתה ירמיה אל תשמח לאידם ואל תבא בית מרזח לעשות משתה ושמחה לומר באבוד רשעים רנה כמתנקם מהם על רעתם, ודיו לעבד להיות כרבו, לא תשמח ותתנקם מהם, גם בעת צרתם ואבלם לא תרחם לספוד ולנוד להם, ולפי דברינו זה יהיו שלשה סעודות שהוזהר ירמיה ע"ה, מעודה ראשונה שלא יעשה משתה ושמחה, ובנפול אויביך אל תשמח, סעודה שנייה שלא ימצא בסעודת הבראתם, וזהו אומרו ולא יפרסו להם על אבל לנחמו וגומר. סעודה שלישית שלא יבא בית משתה חתנים מחופתם, וכל זה אות וסימן להסתר פנים כדי שישובו בתשובה שלימה בכל נפשם ובכל לבבם וישב אל ה' וירחמהו, ולכך נצטוה שלא לעשות סעודה הראשונה באבוד הרשעים, כלומר לשמוח במיתתן שאלו היה עושה סעודה היה מראה שכבר אבדה תקותם ח"ו לעולם הבא, ולא יספיק להם משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, והיה לחרפות ולדראון עולם ח"ו, וכן דרך המתנקמים להכעיס, לעשות שמחות ביום נפילת אויביהם להראות שאין להם תקומה, ולסבה זאת היתה משתה ומרזיחין שעשה נבל, וכיון לעשות סעודתו ביום מיתת הצדיק להורות שהיה כפוי בטובת הצדיק וכופה בנבואתו בחייו ובשכר שיגיע לו לעולם הבא, והיה כופר בכל כמו שזכרנו למעלה באר היטב. ולפי דעת רז"ל המפרשים מרזח אבל, לפי שהוא מר וזח, נפרש בקצרה שאמר הש"י לירמיה מפני ג' דברים חייבים ללכת אל בית אבל, אחת לברך ברכת אבלים, גודר פרצות הוא יגדור את הפרצה הזאת. שנית לספוד למת שהוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול מן המת. שלישית לנחם את החיים האבלים, לרחם עליהם ולהסיר דאגה מלב מרי נפש, וזה נקרא אל תנד להם, לפי שעל ידי נחמתו הדאנה והמרירות נפש נעה גם נדה ומתנודדת לצאת מלב האבלים, כדאמרינן לנוד לו ולנחמו דאיוב, ושלשתן נאמרו על ירמיה, כנגד ברכת אבלים אמר הש"י לירמיה אל תבא וגו', כמאמר רז"ל: אין לך כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כי היאך תברכו ואני אספתי את שלומי מלברכו, כנגד יקרא דשכבי אמר ואל תלך לספוד, למה כי ההספד הוא חסד ואני אספתי החסד ממנו. ואי משום יקרא דחיי לרחם עליהם להפיג חומם לנוד להם לקרר דעתם, אל תנד להם כי אספתי הרחמים מהם, ומה שנאמר לירמיה ומתו גדולים וקטנים בארץ וגומר, ולא יפרסו להם, אלו שני הפסוקים לאו בירמיה עצמו משתעי קרא כי אם בשאר העם, ובית משתה לא תבא וגומר, חוזר הציווי לירמיה לאסור עליו משתה חתנים. אשא כפי אל ה', הקולות קול יללה יחדלון, ונפש המאושר העניו הזה בטוב תלין וזרעו יירש ארץ, ונזכה בנחמת ציון ובבנין אפריון אכי"ר בילא"ו: