כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/ד: הבדלים בין גרסאות בדף

'''מהידוע''' כי הצדיק בהצדיק מעשיו יתקדש על ידי המצות שהוא עושה, ע"ד אשר קדשנו במצותיו. ויצדיק זולתו מכל הנלוים אליו ומסתופפים בצלו כי ה' עמו ובכל אשר יפנה יצליח, לא זו אף זו המקום אשר הוא עומד עליו אדמת קדש הוא, כל המקום אשר תדרוך כך רגלו קדוש יאמר לו. לא כן הרשעים הטמאים ומטמאים זולתם והמתקרבים אליהם, כל מקום אשר ישבו בו עוד טומאתו בו, ומזה הדרך אמר דה"ע ובמושב לצים לא ישב. כי לא כתיב ועם לצים לא ישב אלא עדיפא מינה קאמר שאפילו שהלכו הלצים ונעקרו מן המקום ההוא, זה המאושר לא ישב באותו המושב כי נטמא, ואפילו אין שם לצים לא נסתלקה הטומאה, וג"כ על זה הדרך אפשר לפרש ובדרך חטאים לא עמד. ולכן ימשך מן הצדיק שמלבד מה שהוא זוכה ומזכה את הרבים בפועל, הנה הוא זוכה ומזכה הרבים בכח מן הצד שאמרנו, שבהיות צדיקים בעולם ממשיכים טהרה מן הש"י ויתעלה, הנה כל אדם ימצא ניעור לטהר ולקדש עצמו. והרשע כמו כן חוטא ומחטיא בכח ע"ד הצד הנזכר. ועל זה נ"ל שבאה נבואת יחזקאל על זה באומרו בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וכו'. ולבוא עד תכונתם נדקדק ראשונה אומרו בדרכם ובעלילותם, כי פתח בשתים וסיים באחת, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. ובפסוק השני הזכיר מין עונות זולת אלו ואמר ואשפוך וכו' על הדם וכו'. ובפסוק השלישי חזר להזכיר דרכם ועלילותם: גם צריך להבין באי זו בחינה דימה טומאתם אל טומאת הנדה מזולתה מהטומאות. והנה חז"ל אמרו מה נדה זו סופרת וטובלת והיא טהורה מיד כך ישראל מודה ועוזב ירוחם בנקל. עוד יש לדקדק אומרו עם ה' אלה ומארצו יצאו, מה טעם ומארצו יצאו להזכיר אותו הגוים, ודרך המתרגם והמפרשים ידועה:

'''הביאור''' במ"ש שהחטאים ועונות ופשעים מטמאים הארץ, וכמו שמעידים מגידים פשטי הפסוקים האלה, אמנם מבואר הוא שכפי גודל החטא ככה תגדל טומאתו ממנו, כי כשיחטא האדם חטא קרוב אל טבעו לא תגדל הטומאה, אמנם כאשר יגדל החטא ויהיה חוץ מטבע האדם ככה תגדל מהומת הטומאה. ועל זה שמעתי שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים ולא כשני, כי המשיל ואמר אם הוא בחור וחוטא כערך שניו כשלג ילבינו, אמנם אם יהיה זקן אשמאי ויעשה חטאים כבחורים קשה הוא ע"ד מ"ש זקן נואף שהוא אחד מן הדברי' שאין הדעת סובלתן. ז"ש כשנים כשנים ממש. ועל זה נ"ל שאמר ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם. בדרכם אמר על החטאים שאינם יוצאים מערך השנים, וכל אחד כפי טבעו, אמנם החטאים היוצא מקו ההקש ומהשנים וטבע האדם, אין ראוי לקראם דרכם כי אין לו דרך להעשות רק השם המתייחס אליהם הוא עלילותם, שהם ממש בעלילה שלא כדרך טבעם ולא כדרך שנותם, ז"ש וכעלילותם. והנה פי' הכתוב בעצמו ההבדל שבין העלילות לדרכם ואמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, שכמו שטומאת הנדה טבעית שיש לה וסת הקבוע מזמן לזמן, ככה החטאים שהם דרכם ובטבעם שאינם יוצאין מן ההקש האנושי והטבעי, זהו שדקדק כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, דאלו עלילותם כטומאת מת חשיבי, הרשעים בעלילות בחייהם קרואי' מתים. ואפשר כי העבירות היותר מטמאות הארץ הנה הנם שפיכות דמים, כמו שנאמר ותחנף הארץ בדמים. וז"ש ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו. ולא זו אף זו היות על הארץ אשר טמאוה, וגם בע"ז וג"ע טמאוה. וז"ש ובגילוליהם טמאוה. ואמר שכנגד הדרכים והעלילות נמשכו להם שני מיני עונשים, כנגד דרכם ואפיץ אותם בגוים, אשר טבעו של עולם כך להיות גולים מעיר לעיר, אמנם כנגד עלילותם נענשו שנעשו זרים בארצות והתמידו בזרותם שלא מצאו מנוח, ע"ד ובגוים ההם לא תרגיע. וז"ש ויזרו בארצות ואפיץ אותם, כנגד דרכם ז"ש בדרכם, וכנגד ויזרו בארצות ובעלילותם. וביאר הפסוק שהדבר פשוט כ"כ מעצמו שכל החוטא באלו הפרטים הנז' ממש מטמא הארץ, כמ"ש ויטמאו אותה עד שאפילו הגוים עכו"ם שבסוף העולם יודעים ומכירים שמצד שטמאו הארץ והחניפוה הקיאה אותם. ז"ש ויבוא אל כו' ויחללו את שם קדשי באמור עם ה' אלה ומארצו יצאו. כלומר סבת יציאתם בראש גולים נתעורר ונתחייב מארצו, שקטרגה ארצו עליהם מצד שטמאוה והקיא אותם, והיא היתה סבה בעצם וראשונה לגלותם, ובזה נשיג מה שאמר הפסוק עד יום גלות הארץ. והקשו חז"ל וכי הארץ גולה, ובזה מובן דגלות הארץ הוא הגלות שחייבה וקטרגה הארץ על יושביה והמטמאים אותה, שהיא חייבה אותם גלות. וזהו גלות הארץ, וזהו ומארצו יצאו, שיצאו בגלות מארצו היה שהיא הקיאה אותם. נמצא שע"י הדרכים הרעים ועלילות תטמא הארץ, וכמו שיבוא בסדר אחרי מות בס"ד. וזה יהיה סבה ל- ויקו לעשות ענבי' ויעש באושי' וכיוצא בו. ז"ש בסמוך וישבתם בארץ וכו' והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וקראתי אל הדגן וכו'. דמאי וקראתי אל הדגן, דהיכן הוא שיקראנו לא היל"ל אלא והרבתי הדגן לבד, ועוד מאי הדגן בה"א הידיעה, אמנם הכוונה כי בעוד הארץ טמאה לא תתן את יבולה אפילו מה שאתה מוביל לה כמ"ש חז"ל. אמנם כאשר ישובו בתשובה וישבתם בארץ וכו' והייתם לי לעם וכו'. אז והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, כי זאת הקדושה אשר אתם לי לעם קדוש תדחה את הטומאה והושעתי אתכם מכל טומאותיכם המעכבי' הצמחי' מלצמוח, ואותו הדגן אשר זרעתם אותו מכמה שנים ולא צמח, עתה אקרא אל אותו הדגן מלבד מה שזרעתם מחדש ותהיה הטובה כפולה ומכופלת, וקראתי אל הדגן שיבוא ויצא ויצמח והרביתי אותו. והנה זה הענין היה בדור המבול אשר בדרכם ובעלילותם טמאו העולם בכללו, הוא מ"ש הפסוק וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. שהכוונה דממש נטמאה גוף הארץ, וזה היה בתחלה דהאדם היה סבה, זהו כי רבה רעת האדם בארץ ואח"כ המסובב נעשה סיבה, שכיון שנטמאה הארץ היא היתה סיבה להחטיא האדם, וז"ש ג"כ בכוונת שנית כי רבה רעת האדם בארץ. מצד היותו בארץ היא היתה גוררת וגורמת לו לחטוא ורעתו רבה ומתרבה, עד שמתוך כך הוצרך ה' להביא מבול על העולם כדי להטבילו לכל העולם בכללו ולהעביר השלשה טפחים של מחרישה אשר שלט בה רוח הטומאה, ז"ש אמחה את האדם אשר בראתי, ואמחה ג"כ מעל פני האדמה שהם הג' טפחי' של מחרישה, ותיבת אמחה מושכת עצמה ואחר' עמה, נמצא כי המבול היה כמו טבילה כוללת לכל מציאות העולם. ולז"א הפסוק בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה וכו'. דיש לדקדק מאי קאמר לא מטוהרה בלשון שלילה, ולמה לא אמר בלשון חיוב את ארץ טמאה. זאת ועוד מאי מטוהרה לימא לא טהורה. ועוד פתח לנוכח ואמר את ארץ ואח"כ אמר היא, דתיבת היא מורה על יחידה נסתרת כ"ש דתיבת היא מיותרת לגמרי. גם ראוי לדקדק אומרו לא גושמה בלא וא"ו. אלא הכוונה כמ"ש היות העולם טמא בחטאי דור המבול והוצרך לטבילה, והנה מהיות ארץ ישראל טבור העולם ביצירה ככה אם תהיה בארץ ישראל שפע ברכה וקדושה ועבודת הש"י בארץ בבדקתם ויראתם ה', יהיה לנו ולכל הנפוצים בגולה שלום, ולא זו בלבד אלא שתמשך לנו רוח טהרה וקדושה לאפסי ארץ כמו שמהטבור יונק הוולד ככה מן הטבור של כל העולם יינק כל העולם, ועל זה אמר מציון מכלל יופי. ר"ל כיון שהוא כולל ומכלל יופי, אלהים הופיע משם לכל כללות העולם, וכמו שהוא משפיע לכל העולם ככה הוא מוכרח שאם תטמא ארץ מארצות חוצה לארץ בגלוליה ותועבותיה, הנה מכח טומאתה ימשך קצת לארץ ישראל דרך הצנורות אשר מן הארץ לחוצה לארץ, סיוע לזה מ"ש המפרשים הראשונים ז"ל, וכמו שמצאתי כתוב בדרשות אבא מארי זלה"ה בפסוקי לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קודש. שהכוונה בא לספר בשבח הארץ, והמזמור הזה מיוסד על שבח הררי קודש, ז"ש יסודתו בהררי קודש, ומהו השבח נכבדות וכו' אזכיר רהב ובבל וכו'. ר"ל כל איש משאר ארצות אם ילך לארץ זולת ארץ מולדתו, הנה יחלה מהשנוי המזגים והאוירים, ז"ש אזכיר רהב ובבל ליודעי לשבח אותם, אבל בכל שבחם צריך שיהיה האדם נולד שם, ז"ש זה יולד שם. לא כן לציון כי לציון יאמר איש ואיש יולד בה. כלומר הן האיש שיולד בה הן האיש אשר מארץ רחוקה בא אליה כולם נחשבי' כאלו מבטן ומהריון ולידה היו שם, ז"ש איש ואיש יולד בה. וזה מצד שהב"ה כוננה על טבע כל הארצות, ז"ש והוא יכוננה עליון, שהיא טבור העולם. ובזה נ"ל להוסיף ע"פ הקדמתינו שאמר אחר כך אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. דפשיטא הוא וכמו שנראה מתוך דברי חז"ל שהוצרכו מהכרח קושי זה לומר ולתרץ דאלו ואלו בתי קדושה הם, אלא דשערי ציון הם שערים המצויינים בהלכה, דאין לו להקב"ה בעולמו חביב אלא ארבע אמות של הלכה, והם חביבין מכל משכנות יעקב והם בתי כנסיות ובתי מדרשות של דרשות: ובדבריהם ז"ל מדוקדק יעקב דנקט דהיינו ע"ד מה טובו אהליך יעקב. ויעקב איש תם יושב אהלים: ולע"ד נ"ל כמ"ש כי כפי המעשי' שממשיכים כל הנפוצי' בארצות ככה תוסיף החיבה יתירה בשערי ציון, וההמשכה זו תהיה דרך הצנורות שמטבור העולם לעולם, ז"ש אוהב ה' שערי ציון, והאהבה זו נמשכת מכל משכנות יעקב, מתוך כל המשכנות שעוסקים שם ביראת ה', מתוכם נמשכת האהבה לשערי ציון ותהיה מ"ס מכל כמו מ"ם מכל מלמדי השכלתי. כי כמו שהם צנורות להשפיע משם לכל העולם ככה לפעמי' יהיו צנורות להעלות מן העולם אל הארץ או רוח טהרה או ח"ו זולתו: ולז"א הנביא יחזקאל ע"ה בסי' כ"ב הנזכר: בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה. כלומר מה שחשב האלהי' לטובה שלא גושמה ביום זעם, הנה עתה נהפך לרעה, דלמפרע נמצא שנשארה בטומאתה הראשונה שבחטאי דור המבול ולא הוטהרה ממנו, ז"ש לא מטוהרה. ר"ל לא נטהרה מהטומאה הראשונה אלא עוד חלאת וכתמי עון טומאה בה, מה טעם משום דלא גושמה ביום זעם, יום שבא מבול לעולם, דאם גושמה ביום זעם היתה נטהרת, ודקדק אומרו את ארץ לא מטוהרה היא, לרמוז בשנוי היא למה שאמרנו, כי כל העדר הטהרה שבשאר ארצות תמשך אליה ויתלה בה. ז"ש בכוונה שנית את ארץ לא מטוהרה היא, כלומר כל ארץ שבעולם אשר לא מטוהרה היא את היא אותה הארץ, כי את הטיבור ובך תלוי הכל, כ"ש דקשר נביאיה בתוכה כארי שואג וכו'. ונמצא כל זה הקשר מנביאי' נמשך לכל העולם, באופן שהכל תלוי בך שראוי לתלות הקלקלה במקולקל, בפרט בהיותה טבור העולם ובתוכך נביאי' רשעי' אשר בלי ספק את היא המחרבת כל העולם. ועל זה נ"ל שאמר איוב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ר"ל מי יתן והיה שהטהור מהטמא לא ימשך לו טומאה להיות אחד, שכן בבוא הפורענות על הטמא מתדבקת בטהור כאחד כמו שנדבקה הטומאה מן הטמא אל הטהור להיות כאחד. ועל זה אמר שע"ה בקום רשעים וכו' ובאבדם ירבו צדיקי'. אמר כי בעוד הרשעי' בעולם בטומאתם יטמאו הטהורים ויהיו אחד, כמו שביארנו שהם מחטיאי' בכח, אמנם באבדם ירבו הצדיקים בעולם כי נחלש כח הטומאה ונטהר העולם קצת כשנאבדו הרשעי' ממנו: ובהצעה זו נבוא אל כוונת המאמר אשר ראוי לדקדק בו כי לפי הדרך הזה שמפרש המאמר חצי הפסוק שמזכיר רשעים על דור המבול, והחצי השני על נח, לפי דרך זה אפשר לפרש כך בנקל כמה פסוקי' ממשלי, בודאי הגמור כי לא דבר רק הוא. גם צריך לדקדק למה שני הכתובים הראשונים באים כאחד, והמאמר עשה מהם סוג א', לא כן בכתוב השלישי שעשה ממנו סוג ב' ואמר ד"א אלה תולדות בית רשעי' ישמיד ואוהל צדיקי' וכו': הביאור שנתקשה בעל המאמר בפסוק שבא למנות התולדות ואמר אלה תולדות נח, והשיאו לדבר אחר ואמר נח איש צדיק. עוד נתקשה לו כפל נח נח. ולתרץ קושיא זו האחרונה הביא המאמר פסוק כעבור סופה ואין רשע, והנה נתקשה לו בכתוב זה, שאם הכוונה ללמדנו שהרשע אין לו קיום לא כן הצדיק קיים ולעולם בל ימוט, קשה דלא היל"ל הכתוב ואין רשע בוא"ו, אלא כעבור סופה אין רשע, כ"ש שתיבת ואין כולה מיותרת, די שיאמר כעבור סופה רשע. לעומת זה הכריחו ז"ל הבנה אחרת בכתוב והיא הקדמתינו שכעבור סופה ואין רשע בעולם, אז יהיה הצדיק יסוד עולם, אמנם בעוד הרשע בעולם אין יכולת בצדיק להיות יסוד שכל מה שהצדיק מייסד הרשע הורס, וז"ש הפסוק נח נח איש צדיק תמים וכו'. שהכוונה שנח נמצאו בו שני זמנים, הא' שלא היה נחשב לכלום אלא כא' מהם או יותר מעולה מעט, ע"ד מ"ש חז"ל כי נחמתי כי עשיתים ונח וכו'. כלומר גם נח בכללם אלא שמצא חן ונהפך נ"ח לח"ן, ז"ש ונח נעשה ונהפך למצא ח"ן. כל זה היה בעוד טומאת הרשעי' בעולם אמנם אחרי איבודן תרבה תועלת הצדיק נח, כי אבדו רשעי' מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם, ועל זה אמר נח על הזמן בעוד אנשי דורו קיימי', אמנם אחר שנאבדו היה נח איש צדיק תמים, כי כעבור סופה ואין רשעי' זה דור המבול, אחר כך יהיה נח הצדיק יסוד עולם, ז"ש וצדיק יסוד עולם זה נח. ולתרץ הקושיא הראשונה הביא המאמר הפסוק השני והוא הפוך רשעי' ואינם וכו'. ודקדקו מאי הפוך רשעי' ואינם, להיכן יהפך אותם ומהו ההיפוך: אלא הכוונה בכתוב לומר כי הב"ה כשרוצה לאבד הרשעי' מהפך בזכותם אולי יצא מהם שום צדיק, וכשרואה הב"ה שאין עתיד לצאת ממנו פרי הגון אז מאבד אותו, ע"ד מה שנאמר במשה ע"ה וירא כי אין איש. דרשו חז"ל ראה שאין איש צדיק עתיד לצאת ממנו ויך וכו'. ז"ש הפוך רשעי' שהופך אותם מכל צד לדעת אם מאיזה צד יראה להם זכות, וכשלא ימצא אז אינם, שמאבדם כיון שאינו רואה בעתיד דבר הגון, אמנם בית צדיקים ר"ל בית שצדיקים עתידים לצאת ממנו יעמוד, ואפילו שכעת אינם כ"כ צדיקים, לז"א בעל המאמר שהפוך רשעי' ואינם זה דור המבול שלא היה עתיד לצאת מהם שמץ טהרה. ובית צדיקים יעמוד זה נח שבניו וכל הדורות הכשרים העתידים לצאת ממנו ועד סוף כל הדורות, הם הם למדו זכות וגרמו לו לינצל והוא ממש הדרשה שדרשו ברבה בסוף בראשית: ונח מצא חן. למה בעבור אלה תולדות בזכות התולדות העתידים לצאת ממנו, ז"ש ובית צדיקים יעמוד זה נח. אלא תולדות נח. כלומר זה נח שבזכות אלה תולדות ינצל ולאו דוקא משום זכות שם חם ויפת, דלאו כ"כ כשרים הוו, אלא בני בניהם עד עולם, ובזה מובן שאמר אלה תולדות ולא הזכירם, וסמיך ליה נח נח איש צדיק וכו'. לומר דהא והא גרמה ליה קצת בעבור תולדותיו וקצת בשכר מעשיו, ולזה עשה המאמר מהשני כתובים הראשונים סוג אחד כי כולם על הבנת הכתוב באים ולא היו כוונות מתחלפות באלה תולדות, אחר כך אמר ד"א אלה תולדות. תירץ הקושיא הראשונה ואמר כתיב בית רשעים וכו'. בהכוונה דקשיא לו אמאי פתח בבית וסיים באהל. איברא כי היינו יכולים לומר דבכל בבא רבותא אשמועינן, ברשעים אפילו הבית הקבוע ישמיד, לא כן בצדיקים דאפילו אוהל עראי יפריח, אלא הם ז"ל לא רצו לפרש כך דמאי יפריח יעמוד או יקיים היל"ל, ולעומת זה פירשו הפסוק באלה תולדות נח, שהכוונה שהב"ה מגיד מראשית אחרית, וסתם מעיינו כדי שלא יוליד אלא קרוב למבול כדי שיהיו בניו פחותים מבני מאה, כי אז בתחלת הבריאה הנער בן מאה שנה ימות וגו' כזמן העתיד. זאת ועוד כדי שיהיו נולדי' בעת הזקנה יותר בקדושה וטהרה, ז"ש בית רשעי' ישמיד ואוהל ישרים יפריח זה נח, כי רצה הב"ה להפריח אהלו, ואין אוהל אלא אשתו כדכתיב שובו לכם לאהליכם, אימתי כשהוא ישר וזקן בן חמש מאות שנה, ז"ש ישרים. או יהיה פי' ואוהל ישרים יפריח, ואוהל ההגון ישרים יפריח, הפרח הוא ישרים, ותיבת ישרים נמשכת לסוף הפסוק לתיבת יפריח כמו אלה תולדות נח, ויהיה כוונת הפסוק ונח מצא חן, שאלה תולדות נח נולדו לו כשהיה נח איש צדיק וכו'. והוא בן ת"ק שנה שכבר עברו רוב שנותיו בחסידות ורגלי חסידיו ישמור. עוד אפשר בכוונת המאמר שנתקשה לו מה טעם באלו השני תוארי' צדיק תמים יותר מזולתם, והשייכות לאלה תולדות עם צדיק וכו'. כמו שהקשינו בראשוני', ולבאר השני התוארי' האלה הביא המאמר ראשונה כי הרשע הוא כמו הסופה אשר בחזקה וסערותה תוליך עמה האבנים והעפר וכל אשר על הארץ והתפלשות עפר בעפר, ואח"כ תכף כלא היה ככה הרשע הגוזל לא יכון אדם ברשע וגזל והוי בונה ביתו בלא צדק. והנה כנגד הגזל שמלאה הארץ חמס בדור המבול אמר כעבור סופה ואין רשע, שאם לוקח מה שאינו שלו בגזל וחמס כסופה שלוקחת העפר כנז' הנה יעבור תכף כמו הסופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם נח הצדיק במדריגת הגזל יסוד עולם, כי מה שהם מחריבים ונחתם גזר דינם על הגזל הנה הוא מעמיד, ולזה בא הפסוק הנזכר בלשון יחיד, אמנם כנגד העריות בא הכתוב השני ואמר הפוך רשעים ואינם לשון רבים, כי העריות לא בציר משנים הנואף והנואפת, לא כן נח הוא צדיק ולא היה לו זווג כי אם עם אשתו הצדקת, כי לא היה נזקק לשאינו מינו אלא בצדקת אשתו, ז"ש ובית צדיקים כלומר בית של שתי צדיקי' יעמוד, הוא צדיק ואשתו צדקת זה נח: וז"א אלה תולדות נח נח. שכוונת הפסוק לשבח שנולדי' מכשר וכשרה בלי מחשבת פיסול, וכנגד זה בא תואר תמים שהוא במילה, ע"ד התהלך לפני והיה תמים: ד"א אלה תולדות נח וכו'. כתיב בית רשעי' ישמיד זה הענין כנגד עכו"ם ישמיד ממש המתהפך לעכו"ם, אמנם בית נח אין פרץ ואין יוצאת לע"ז. ז"ש ואוהל ישרי' יפריח. והכוונה לחז"ל לומר שנח וביתו שלימים הם ותמימים הם בגזל וחמס, הן בג"ע הן בעכו"ם, וזה יכלול תמים, תמים דעות ובאמונתו בה' יחיה ולא בזולתו ח"ו, ועל דרך תמים תהיה עם ה' אלהיך. כלומר שלא יפנה לבבך אחרי אלהי' אחרים לא מינה ולא מקצתה. הכלל העולה סיוע למה שהצענו כי כעבור סופה ואין רשע אז הצדיק יסוד העולם, אמנם בעוד הרשעי' בעולם טומאה בעולם ומטמאה את הישרי' כאמור. {{ש}}ובזה נבוא אל כוונת מאמר חז"ל בבראשית רבה פ"ל וז"ל: