אילת השחר/בבא בתרא/קלז/א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''רשב"ם ד"ה וירד הראשון ומכר ואכל.''' אורחא דמילתא נקט שמכר והוציא המעות בהוצאה. לולא הרשב"ם הי' מקום לומר דאם מה שקיבל תמורת הנכסים שמכר נמצא עדיין בעין, הא נמצא דנשאר נכסי הנותן עדיין אצל יורשי הראשון, דמה לי אם הם עצמם נמצאים עדיין או תמורתן, ולפי"ז אפי' לרשב"ג דהמכירה מהני מ"מ יקח השני הכסף שנשאר ביד יורשי הראשון, לכן נקט ואכל דאינם כבר, ואמרו לי שכ"כ בתוס' רי"ד דדוקא אכל, ועי' ברעק"א (ב"מ דף ס"א ע"ב), ובחזו"א (אהע"ז סי' ע"ה סק"ט) הביא שיטת הבעה"ת דגם חלופין של המעות הלואה הם כמעות הלואה, ושרוב הראשונים לא ס"ל כן, וה"נ בעניננו ס"ל להרשב"ם דמה שקיבל תמורתן לא מקרי שנשארו אצל הראשון.

'''רשב"ם ד"ה הא לכתחילה.''' רשב"ג אומר אין לו לראשון לירד ולמכור מסתמא שהרי הכל מכור ולא נתקיימה דעת הנותן. מבואר דבמוכר סתם נכסים שקיבל מן הנותן מתפרש לרשב"ג דמוכר הכל, וצ"ל דזה באופן דלא שייך הדמים מודיעים, והנה במשנה למלך (ריש הל' מכירה) הביא מש"כ מהר"י בן לב דאע"ג דבאתרא דנהיגי לא לקנות בכספא בלי שטר, אינו קונה רק אם יאמר בפירוש דרוצה שהכסף לבד יקנה, מ"מ אם נשבע שיקנה בכסף לבד יקנה בכסף לבד אפי' אם לא פירש בשעת מכירה, דודאי אינו רוצה לעשות עבירה לעבור על שבועתו והוי כפירש, וא"כ גם כאן כיון דלכתחילה אסור למכור הגוף אפי' לרשב"ג, א"כ יש לנו לומר דודאי אין כונתו למכור הגוף.

'''ויש''' לעי' אם מה דלא נאמר כן הוא משום דרק בנשבע דיעבור איסור חמור הוא דאמדינן דודאי אינו רוצה לעבור על השבועה אבל כאן דאינו איסור כל כך דהא לא מקרי רשע עבור זה [ורק זה שמשיאו עצה כזו הוא דנקרא רשע], לכן אין אומדנא דאינו מוכר הכל ואמרינן דמסתמא משמע דמוכר גם הגוף, או דיש לומר דרק התם דמצד המוכר אין קפידא ומסכים שיקנה גם בכסף רק הקונה אינו רוצה, לכן כיון דנשבע אמרינן דמסכים לקנות בכל גווני, אבל הכא הא הקונה בודאי רוצה לקנות הכל, ואין לנו משום זה לומר דהנותן אינו מכוין למכור הכל, וחושב דלא איכפת להלוקח כיון דיש להניח דהקונה רוצה דוקא לקנות הכל, ומסתמא כוונת המוכר ג"כ למכור הכל, ולפי"ז אפי' אם הי' איסור חמור ג"כ יתכן שלא היינו אומרים דאין דעתו למכור הגוף.

'''אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג.''' ומבואר דאע"פ שיש לו רשות למכור מ"מ כיון דלא זה עיקר רצונו של הנותן אסור למכור, וצע"ק לפי' התוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף קל"ג ע"ב) דזה שנתן ליונתן היה עיקר כוונתו כדי שיחזור לבניו, אלא דבכל זאת היה ליונתן כח למכור וליתן כל מה שירצה, ואמאי הקדיש קצת הא זה לא כפי עיקר רצונו של הנותן, ואולי י"ל דכיון דרצה שלא יהיה נראה כאילו נותן לו רק כדי ליתן לבניו דאז היה אסור להם ליהנות, וכיון שלא עבר על איסור ממש, סגי בזה שיש לו סיבה בכדי להוציא מחשד. וצע"ק דמ"מ אמאי הוצרך גם למכור וגם להקדיש, כן יש לעי' קצת בהאי איסורא, דלכאורה לא שייך איסור ממוני דהא הוי שלו לגמרי, ואיזה איסור יש, ויש להסתפק באם ידוע רצון המת אבל לא דיבר להדיא אם יש ע"ז מצוה לקיים דברי המת, דא"כ היה אפשר לומר שהאיסור למכור הוא מצד מצוה לקיים דברי המת, דהא ידעינן דאין רצונו שיימכר, ואין להקשות לפי"ז להנך דסברי דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין והפקעה בבעלות, א"כ אמאי מהני הכא המכירה, דזה אינו, דזה גופא רצונו שיהי' רק לכתחילה ולא יעכב שלא יוכל למכור, ומ"מ לא משמע דזה מדין מצוה לקיים דברי המת, וצ"ל דאסרו חכמים כגדר מחוסרי אמנה דאינו רצוי שיעבור על רצונו.

'''וכבר קדמו אחריך.''' וכ' הרשב"ם דה"ה אם הראשון נתן גוף מהיום ופירי לאחר מיתה, ויש לעיין למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי וכמו דפסקינן להלכה, א"כ ברגע שהראשון נתן מהיום, והמקבל כבר זכה בהגוף, ומה שלא יהיה כבר בהכרח צריך להיות של המקבל אחרי מות הראשון, וכבר מהיום נגמר קנינו על אחרי מיתת הראשון, ואיך יוכל האחריך להוציא מהלוקח שכבר יש לו על אחר מות הראשון וכבר קנוי לו לגמרי, וכעי"ז הק' בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רמח#ט|סי' רמ"ח סק"ט]]}} אלא בדברינו הוספנו דמה שלא יהיה כבר יזכה המקבל להלכה דק"פ לאו כקה"ג דמי.

'''ובאמת''' יש לעי' גם בנתן הראשון במתנת שכי"מ, דלסברת התוס' והרא"ש סופ"ק דגיטין דהמקבל זוכה למפרע משעת אמירתו, ומבואר במקו"א דהמקבל כבר זכה בהנכסים על אחרי מות השכי"מ, א"כ למה יוכל הנותן להוציא מיד המקבל מתנת שכי"מ ושעי"ז יהי' שייך להאחריך, דהא כבר זכה כעת על אחרי מות של הראשון, וצ"ל דכיון דכל נתינת השכי"מ דהיינו הראשון הוא רק על אחרי מותו, ובשלמא אם אחרי מותו היה מגיע להיורשים שייך ליתן מתנת שכי"מ, אבל כאן דלאחר מותו אין לו כבר דאז כבר קדמו אחריך, ממילא אי אפשר להמקבל לזכות תיכף על אחרי מותו, כיון דלאחר מות השכי"מ כבר קנוי לאחריך, וא"כ ה"נ י"ל דכל ענין הקנאת הגוף מהיום משום דלאחר מיתה הוא שלו להוריש, דמה שיורשים מכחו הוא ג"כ משום דהוי שלו לענין זה, אבל כאן דלאחר מיתתו שייך לאחריך אין כבר אפשרות לתת גוף מהיום, כיון דידוע מתחילה דלאחר מיתה זה שייך לאחריך ואי אפשר לתת גוף לזכות על זמן שאז כבר לא יהיה לו פירות להוריש.

'''ורבא אמר לאחר גמר מיתה הדר בי'.''' הנה מדחזינן דלאביי דס"ל דדעתו עם גמר מיתה אז רבנן תיקנו שיקנה כבר אז, א"כ יתכן דאף לרבא אם יאמר בפירוש ליתן עם גמר מיתה אולי יקנה באמת אז, דהא החכמים היו מתקנים שיקנה עם גמר המיתה אם זה היה רצון השכי"מ כדחזינן לאביי, ורבא לא פליג עליו בזה אלא דס"ל לרבא דאין דעת השכי"מ על גמר מיתה, אבל אילו יאמר בפירוש שרוצה שיקנה אז שפיר יקנה אז, או אפשר כיון דבדרך כלל שכי"מ רוצה לאחר מיתה ממילא לא תיקנו כלל שיקנה קודם.

'''זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום.''' והיינו דכונתו לאחר גמר מיתה, ובקובץ שיעורים הוכיח מזה דהיתר שעושה המיתה בא אחרי גמר מיתה, דאל"כ אפי' אם כוונתו שתתגרש עם גמר מיתה לא יועיל, דהא היתר המיתה יחול ולא הגירושין, כבתמורה דף כ"ה דאמרינן בכה"ג דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וצ"ע דמי דמי דהתם חלות א' מפריע להשני, אבל מי אומר דהיתר גורם שלא להיות עוד היתר, ואם משום דאינה אשתו הא הוכיח בבית מאיר דכיון דזקוקה ליבום מכחו לא מקרי דאין לו אשה כבר שלכן לא שייך לגרש, ולפי"ז עם גמר מיתה הי' אפשר לגרש מה"ט דאז אין החסרון דאין כח למת לגרש.

'''מהו דתימא מצי אמר ליה למיעבד איסורא לא יהבינן לך וכו' לשוינהו איסורי הנאה לא יהבי לך.''' היינו דלכך ס"ד שלא ייצא לחירות ולא יהיה אסור משום תכריכי המת, והנה ודאי לא היה ס"ד דכל מקבל מתנה אין לו רשות לשחרר העבד שקיבל במתנה או לעשות תכריכים למת, וע"כ צ"ל דכאן דרוצה שישתייר להשני הרי דמשאיר לעצמו עדיין כח בדבר, לכן היכא דאיכא איסורא או איסור הנאה ס"ד דקפיד, ויש לעי' קצת לפי הסברא הראשונה של התוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף קל"ד ע"א) דכל שאינו יכול להקדישו אינו מתנה, וכאן דיש אומדנא לפי הס"ד דאינו מסכים לכל הדברים איך הוא יכול למכור בכלל, ומדיכול למכור ע"כ דאינו מעכב לו שום דבר לעשות.

'''רשב"ם ד"ה לשוינהו.''' דניחא לי' לאיניש דליהנו אינשי מממוני' ולא ילך לאיבוד. יש לעי' למה זה לאיבוד הא הוא עצמו נהנה מזה דהא צריך תכריכין למתו, ועי' בשטמ"ק בשם ר"י מיגש, וכ"כ הר"ן בשם הריטב"א דמיירי באיסור דרבנן כגון שזרקן על המיטה, אבל הרשב"ם דהביא דילפינן מקרא, משמע דמיירי בתכריכין שצריך להיות, וא"כ הא נהנה.

{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}