174,647
עריכות
תיקון עיצוב קל, אולי בעתיד נמצא דרך לשתול עוגנים לד"ה
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר - טיפול בעיצוב עדיין לא הושלם) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (תיקון עיצוב קל, אולי בעתיד נמצא דרך לשתול עוגנים לד"ה) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
<big>בתוספות</big> '''בד"ה אי נמי מבריח ארי וכו' וא"ת והרי פורע חובו וכו' וי"ל דהכי פי' וכו' וכיון דאיכא תרתי וכו' לא חשיב מבריח ארי וכו' עכ"ל.''' לולא דברי התוספות היה אפשר לתרץ בענין אחר דהא דפורע חובו חשיב מבריח ארי היינו משום דהו"ל לאתנויי וכמ"ש התוספות בסוף הדיבור וכוונתם דמי הכריח לזה לפרוע שלא מדעת הלוה הו"ל להמתין עד שיגוש המלוה את הלוה ואז יפרע מדעת הלוה ויתנה עם הלוה שיחזור ויפרע לו ומדלא עשה כן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה משא"כ בנדון דידן ובשאר דוכתי דמבריח ארי שהשעה עוברת שאינו יכול להודיע ולהתנות שפיר נוטל שכרו וא"כ לפ"ז מצינו למימר דאדרבא לעולם מבריח ארי נוטל שכרו היכא דאיכא חדא למעליותא כגון דאית ליה פסידא אף ע"ג דמדעתו א"נ שלא מדעתו אף ע"ג דליכא פסידא וא"כ לא קשיא נמי קושיא שניה של התוספות מההיא דהשוכר את הפועלים שחוזר ונוטל שכרו וכן בשטף נהר חמורו משום דבהני ה"ל כמאן דהתנה דמסתמא ניחא ליה ליתן שכרו כמ"ש התוספות בסוף הדיבור אבל באמת דברי התוספות בלא"ה מוכרחים דע"כ הא דמשני הכא תרתי שינויי בגמרא היינו דתרתי למעליותא דוקא בעינן דא"ל דתירוצא קמא סובר דאף ע"ג דלית ליה פסידא שקיל אגרא כיון שהוא שלא מדעתו דאין שום סברא לומר כן אם לא שנאמר דזה נהנה וזה לא חסר חייב ואנן אסקינן לעיל פרק כיצד הדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור משום דלא חסר מידי אף ע"ג שהלה נהנה אלא ע"כ דאדרבא לישנא בתרא לאוסופי אתי דאע"ג דשלא מדעתו אפ"ה פטור היכא דלית ליה פסידא דלעולם אינו נוטל אלא בדאיכא תרתי והיינו כמ"ש התוספות וא"כ מקשו התוספות שפיר קושיא שניה מההיא דהשוכר וכו' וכמו שאכתוב עוד בסמוך: | |||
<big>בא"ד</big> '''וא"ת דבסוף השוכר וכו' ואין לומר דבכל הני וכו' דהא הכא בשמעתין משמע וכו' ולא היה נוטל כלום וכו' עכ"ל.''' לכאורה אין זו הקושיא נמשך לדבריהם הקודמים דאפשטא דגמ' נמי יש להקשות כן אהא דמקשה בגמ' ואימא ה"נ משמע דמשום דה"ל מבריח ארי אין לו ליטול כלום וכן אהא דמשני מבריח ארי לית ליה פסידא משמע דלא שקיל אפילו שכרו וא"כ קשה מכל הני דמייתי התוספות ולפמ"ש בסמוך א"ש דאפשטא דגמ' לא מצי לאקשויי דמצינו למימר דההיא סוגיא דהכא לא איירי כלל משכר בטילה דההיא ודאי שקיל אלא כל השקלא וטריא היינו שאינו נוטל מה שנהנה הלה דהיינו כל ההיזק שהיה נעשה לולא הצלתו ולענין זה מדמה ליה שפיר למבריח ארי שאינו נוטל אלא שכרו ולמסקנא נמי שמשני מבריח ארי לית ליה פסידא היינו ליטול יותר משכרו אבל שכרו מיהא נוטל דשכר טרחא חשיב שפיר אית ליה פסידא ועוד דלענין שכרו ה"ל כמאן דהתנה כמ"ש התוספות בסוף הדיבור אבל למ"ש התוספות דקשה מהאי דפורע חובו ומשני דבע"כ תרתי בעינן דאית ליה פסידא ושלא מדעתו משמע דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא לא שקיל מידי וא"כ כ"ש שכר טורחו שאינו נוטל דלא עדיף מאית ליה פסידא וא"כ מקשו שפיר מיהו למ"ש לחלק בין פורע חובו של חבירו בענין אחר היה אפשר ליישב קושיית התוספות ואין להאריך וצ"ע: | |||
<big>בגמרא</big> '''ומ"ד שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה וכו' וקשה דא"כ אדנקט בסיפא ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה ליתני דחפה חברתה וכ"ש ירדה כדרכה והכא לא שייך לשנויי אורחא דמלתא נקט כמ"ש התוס' בד"ה נפלה לגינה דהתם כיון דלא מצי לאפלוגי אלא כשיכולה לירד כדרכה א"ש דאורתא דמלתא נקט אבל הכא מצי למיפלג וליתני בדידיה דומיא דרישא שאינה יכולה לירד ואפ"ה חייב בדחפה חברתה ונ"ל ליישב למאי דאמרינן בסמוך דירדה כדרכה והזיקה במי לידה חייב למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהכי קי"ל ולפ"ז א"ש דנקט במתני' ירדה כדרכה והזיקה חייב בכל ענין אפילו במי לידה אבל בדחפה חברתה אף ע"ג דחשבינן לפשיעותא היינו לענין הזיקה בנפילה גופא דהו"ל למיסק אדעתיה אבל מ"מ לענין הזיקה במי לידה לא חשבינן לה תחילתו בפשיעה דדחיפת חברתה גופא מלתא דלא שכיחא היא דהא דחיפה תולדה דקרן היא ואמרינן בכולה תלמודא דקרן אין הזיקו מצוי וכל כה"ג דלא שכיחא לא חשיב תחילתו בפשיעה לענין סופו באונס כדמשמע בהדיא בפרק הפרה גבי התליע מתוכו דלא קמיבעיא ליה אלא היכא דשכיחי גמלים וכמו שכתבתי באריכות בדף נ"ג בתוספות בד"ה ובעל הבור ע"ש ודו"ק: | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||