שפת אמת/פסח/תרל"א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''מצה זו כו' שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקדוש ברוך הוא כו'.''' הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש:

'''מיום א' דפסח'''

'''אלה מועדי ה' כו'.''' פי' שביו"ט מתגלה חיות פנימיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים אשר תקראו כו' מקראי קודש. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה כי יכולין לקרוא הקדושה ביום טוב. וגם הקדושה קוראת לאדם ע"כ. ופי' קודש הוא נקודה הפנימיות שאף שמחי' הכל היא נבדלת מהגשמיות שהשי"ת קדוש ונבדל. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שמחי' הכל. רק שנסתר בעוה"ז זה. וביו"ט מתגלה. וז"ש בזוה"ק אמור מה רב טובך כו' כי ביום טוב נתגלה חיות הפנימיות שהוא אור הנגנז לצדיקים שהם מרגישין אור זה גם בעשי' (כמ"ש במ"א). וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב שיש בו מאור הגנוז והוא כנ"ל. וז"ש מועדים לשמחה כי כשמתגלה שורש החיות של האדם ושל כל הבריאה ממילא יש שמחה. ולכך ביום טוב יכולין למצוא הארה הפנימיות שיש בכל דבר. וז"ש יראה כל זכורך. יראה יראה. כמו שבא לראות בא להראות ע"ש בגמ' שהוא כנ"ל שהאדם יכול לראות חיות הפנימיות והוא נק' זכורך. פני ה' אלקיך הוא ג"כ נקודה הפנימיות שיש בכל דבר נק' פני ה'. ומבקשין והשיאנו כו' ברכת מועדיך להיות נדבק מעשה האדם בשורש ע"י אור היו"ט. וי"ל השיאנו כמו משיאין משואות להיות מקושר בשלהבת אהבה לשורש החיים ברכת מועדיך כי כל חיות השנה ע"י התקשרות בשורש החיות שזה מתגלה ביום טוב:

'''מליל ב''''

'''מה שקורין שה"ש בפסח.''' כי שה"ש הוא לבאר כי כל עניני עוה"ז רק משל להבין אהבה הצריכה להשי"ת. וזה פי' שיר השירים שמכל השירים שבעולם יוצא השיר הזה. אך כי האדם צריך להיות נדבק בנמשל וקשה שיהי' הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת וח"ו כשנדבקין בעוה"ז אין יכולין להבין כלל הנמשל. לזאת בפסח זמן חירותינו. שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע ג"כ. כי מתגלה נקודה הפנימיות. לזאת שייך שה"ש בזמן הזה:

'''מיום ב' דפסח'''

'''אכילת מצה רשות.''' ומשמע כי בכל השנה אינה רשות. שכ"ז שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפי' שהחירות גם בתוך הטבע שנקרא זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על שנקרא ליל הפסח סדר להראות שלבנ"י יש סדר מסודר גם לנסים שאינו ע"פ מקרה כו'. והוא כנ"ל שגם בתוך הטבע חיות שלהם נמשך ודבוק במקור החיים שהוא מקום הנעלם שלמעלה מהטבע. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה ג"כ:

'''ב"ה שבת חוה"מ'''

'''אלהי מסכה לא תעשה כו' חג המצות תשמור כו'''' ולמדו חז"ל מזה המבזה המועדות כאלו עובד ע"ז. גם כתבו חז"ל דכתיב שבת אצל המועדות בפ' אמור לומר המקיים המועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות וכן להיפוך ע"ש. והפי' כי מועדות ניתנו לישראל דכ' אשר תקראו אתם אפילו שוגגין. מזידין כו'. ושבת קביעא וקיימא כי ענין שבת הוא עליות כל דבר לשורשו למעלה מן הטבע שהוא שורש החיים של כל דבר. ולזאת אין קדושת שבת תלוי בתחתונים. רק מ"מ יש תוספות שבת ע"י הכנת ימות החול להיות דביקין בשבת (כמ"ש במ"א). ובמדרש שה"ש שחורה אני בימות החול. ונאוה בשבת. ומה שבח בשחורה אני. אך כי זה המשך קדושת שבת לימות החול. אף שעוסקין במלאכות ושאר עשיות גשמיים. מ"מ נמשך ונדבק אחר בחי' שבת. ממילא מוסיפין בנ"י כח לבחי' שבת ג"כ והוא תוספות שבת. כי כמים הפנים לפנים. כמו שמקבלין שבת באהבה ותשוקה גדולה. כן זוכין להמשיך הארה ממקום גבוה יותר. והנה בחי' יום טוב הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש ולכך ניתן לישראל שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים שע"י בני ישראל נמשך הארה להנבראים. ודביקות המעשה בשורש המחי' הכל זה בחי' המועדות. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה כו'. שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה. וע"י אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד. והוא בחי' אמונה. וכ"כ בזוה"ק משפטים כי המבזה המועדות כעובד ע"ז משום דאינון רזא דמהימנותא ע"ש. והמבזה המועדות הוא שמפריד עוה"ז ומפריש בין שבת שכל הדברים עולין כו' וביו"ט אין בו אמונה כראוי. והוא עבודה זרה באמת שעושה מסך ומבדיל בין החיות שיש בעולם הטבע ג"כ כנ"ל. ומעלין עליו כמחלל השבתות ג"כ. כי ה' ושמו אחד והכל לכבודו ברא. וכן המקיים המועדות ע"י אמונה. זוכה לבחי' שבת ג"כ שהוא בחי' אמת שנגלה וניכר ששורש כל החיים מחיות השי"ת:

'''ב"ה מימים אחרונים של פסח'''