לחם דמעה/איכה/ה

לחם דמעה ‏ איכה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

זכור ה' מה היה לנו. שמעתי כי בהיות שאין הרע' המגעת אל מי שלא הורגל בטובה כל ימיו נערכת עם מי שהו' היה בטוב' ועכשו באה עליו רעה כי זה בודאי הלא רעתו רבה כי קשה עליו מאד כי הוא מורגל להיו' לו טובה ולכן אמרו ישראל זכור ה' הטובה שהיה לנו לשעבר ורום המעל' אשר היה עלינו בזמן אשר עבר והביטה וראה עתה את חרפתינו כי קשה מאד עלינו כי היינו מלומדים בטובה.

א"נ אמר זכור ה' מה היה לנו. ממה שהרגו הגויים בנו ושפכו דמינו כמים סביבות ירושלים וגומר הרי מה שהיה על המתים שכבר מתו ביד האויבי' והביטה וראה את חרפתינו אנחנו אשר אנו חיים עדנה כי כל היום חרפוני אויבי וכתיב הביט חסר בלא ה"א לומר כי אף שההבטה היא מרחוק אעפ"י כן אינו צריך הבטה גמורה ושלימה כי חרפתינו גדלה כ"כ שהיא נכרת ונראית בהבטה חסר' וזה שאמר הביטה הבטה חסרה אף שלא תביט בעצם מיד אתה תראה את חרפתינו:

א"נ אפשר שאמר הביטה חסר ה"א וגם יובן למה כפל הביטה וראה ופתח בהבטה וסיים בראיה אמנם התחיל לשאול ממנו ית' מן המועט אל המרובה ובהיות כי בעונותינו שרבו סילק הש"י את שכינתו מן התחתונים ויאמר אלכה ואשובה אל מקומי הראשון הלא הוא השמים לכ"א ידענו כי כבר נסתלקת מבינינו ואתה עתה בשמים ממעל אבל עכ"ז משם ממכון שבתך הבט כי הבטה היא ממקום רחוק ולפי שאפי' להבטה שלימה שיביט משם ממקומו עלינו בשלימות אין לנו זכות על זה לכן לא שאל רק הבטה ואפי' שתהיה הבטה חסרה כי ידענו כי אין בנו זכות לשתביט בהבטה שלימה ואחר אשר שאל ההבטה הוסיף לשאול שיראה בדרך ראייה ושירד לראות מקרוב את חרפתינו שמחרפים לנו הגוים וזהו את חרפתינו דקאמר והוא כדמיון שארז"ל בכותי שהולך לשאול בפתחים בראשונה שואל שיתנו לו בצל ואחר שנתנו לו בצל או' בצלא בלא פתא נסיב לבא ונותנים לו גם את הפת.

א"נ אפשר כי היה נר' בעיני בני ישראל כי לקחה מיד ה' כפלים וגומר כמאמר הנביא ע"ה ולכן חילה פני אל ואמר זכור ה' מה היה לנו כלומר העבירו' שהיה לנו בידינו והביטה ג"כ וראה את חרפתינו ושום זה לעומת זה ותראה איך לקינו בכפלים ומכ"ש שתם עונינו:

ב

ואמר נחלתינו נהפכה. מתחלה כשצרו האויבים עלינו מיד השדות והכרמים שהיו לנו חוץ לעיר מיד נהפכה לזרים כי אלו הם נחלום ולקחו להם נחלתינו ואח"כ שהבקעה העיר ונכנסו הגוי' לתוכה גם בתינו היו לנכרים והרגו את אבותינו בהיותם בתוך הבתים ונשארו יתומים וז"ש יתומי' היינו וגו':

א"נ אמר נחלתינו נהפכה לזרים. לפי שמי שמת לו אביו חייב לברך שתים ברוך דיין האמת על מיתת האב והטוב והמטיב על שהוא יורש נחלות אביו לזה אמר הכא ברוך דיין האמת בירכנו וברכת הטוב והמטיב לא וזה שאמר נחלתינו שהיה לנו לברך עליהם הטוב והמטיב נהפכה לזרים ובתינו לנכרים באופן שלא נתחייבנו לברך ברכה זו אבל ברכת דיין האמת ברכנו כי יתומים היינו ואין אב וגומר את זה שמעתי מפי החכ' השלם הר"ר שמואל ן' וירגה זלה"ה:

א"נ כונת או' נחלתינו הוא על כל כללות א"י אשר היא נחלה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ונתנה לנו ונחלנו אותה ועתה נהפכה לזוים זדים ארורים ואמר נהפכה ולא אמר נתנה לזרים או נחלוה זרים להורות כי א"י היא כמו עיר הפוכה בהיותה ביד זרים מלשון בהפוך ה' את הערים האל וכן כמהפכת סדום ועמורה ולכ"א נהפכה לזרים כי בהיותה בידם תקרא הפוכה שהוא כאילו נהפכה על היותה בידם ומה גם כי אחר שבאה ביד זרים נהפכה מטבעה וכנסה פירותיה ואינה מוציאה פירות א' מני אלף ממה שהיתה מוציאה בזמן ישראל ולסבת כל האמור קראה נהפכה וגומר ולא לבד לקחו הנחלות אבל גם בתינו לנכרים ואומר בתינו אפשר שרמז לנשים כי אין בית אלא אשה ורמז כי שובים שבבום ונשים בציון ענו וגו' וז"א בתינו לנכרים:

ג

ואמר יתומים היינו ואין אב כלומר יתומי' היינו מן האב של ב"ו כמונו ואין אב כי גם אבינו שבשמי' שהוא האב אמיתי הוא ג"כ הסתיר פניו ממנו וז"א ואין אב וכתיב אין אב בלא וי"ו דאי הוה כתי' ואין בוי"ו היה מורה מוסיף על ענין ראשון דקאי איתומים היינו והיה נראה ח"ו שגם מאבינו שבשמים אנו יתומים ולכ"א אין אב בלא וי"ו העטף שאין אנו יתומים ממנו כי לא אלמן ישראל מאלהיו אלא אין אב בלבד כי הסתיר פניו ממנו ואינו מתנהג עמנו כמדת אב עם בנים אבל עם היותו חי וקיים אני יתומה ואבי חי אינו מתנהג עמנו במדת אב וז"א אין אב כי אדרבא יהפך לאכזר לנו בעוצם ידו ישטמנו. ואמותינו אמר לשון רבים על ב' האמהות חדא האם שילדתו ועוד כנסת ישראל השכינה שהיא אם על בנים ואמר כי שתיהן הן כאלמנות לא אלמנות ממש אלא כאלמנות וחדא לטיבותא וחדא לרעה כי לכנ"י היא לטובה שאינה אלמנה ממש אלא כאלמנה כי עוד ישוב בעלה אליה אבל היא בהסתר פנים עתה וכנגד האם שילדתו היא כאלמנה לרעה שהרגו את בעלה ואין רואה ואין מי שיעיד כדי שתגבה כתובתה ויתירוה להנשא לאחר והרי היא עגונא כל ימיה וזהו כאלמנה ולא אלמנה ממש שאסורה להנשא לאחרים.

א"נ מה שכפל ואמר יתומים היינו ואין אב כי היינו יתומים היינו ואין אב אלא הכונה כי פעמים רבות אפי' כאשר מת האב ונשארו הבנים יתומים הנה ינוחמו היתומים הקטנים כשתנשא אמם לאחר ובעל אמם הוא להם במקום אב ומרחם עליהם ושמעתי שזו היא כונת מש"ה כאיש אשר אמו תנחמנו ע"י שנשאת לאחר ובעלה הוא לאותו היתום במקום אב כן אנכי אנחמכם אבל יש הפרש גדול בין נחמתי שאנחם אתכם לנחמ' אותה האם לבנה כי אותה האם אינה יכולה לנחם את בנה כאביו ממש לפי שאביו כבר מת אבל מנחמת אותו באחר במקום אביו אמנם אתם בירושלים תנוחמו כלו' בירו' עצמה תנוחמו והאבידה עצמה שאבדתם היא עצמה תחזור אליכם:

והנה אמר עתה המקונן יתומים היינו והכונה על שמתו אבותם ואו' ואין אב הכונה שאפי' אב אחר במקום אביהם המת א"א שיהיה להם וזהו ואין אב דקאמר והטעם מפכי שאמותנו כאלמנות לא אלמנות ממש לפי שאבותיו מתו במלחמה ואין מכיר שיעיד על מיתתם כדי שתוכל האשה להנשא באופן שאמותם נשארו עגונות כאלמנות ולא אלמנות ממש באופן שלא יוכל לבוא להם אב אחר במקום אביהם המת וז"א ואין אב והטעם לפי שאמותינו כאלמנות ולא אלמנות ממש כדאמרן:

ד

ואמר מימינו בכסף שתינו. המים שכבר הם שלנו בבתינו צריך ליתן כסף לאויב שיניח אותה לנו לשתותה ולזה לא אמר מים בכסף שתינו ועצים במחיר וגומר אלא אמר מימינו בכינוי לרמוז אל האמור ועצינו העצים שכבר לקחנו אותם במעות והרי הם מונחים בבתינו וז"א עצינו באי' אויבינו ולוקחים אותם וצריכין אנו ליתן להם עוד מחיר כדי שיניחום לנו וז"א במחיר יבאו כלומר שחוזרים ומוכרים אותם לנו במחיר עם היות שהיו הם מימינו ועיצינו מקודם ומונחים בבתינו. אח"כ מצאתי במדרש כפי' הזה.

א"נ אמר לשעבר היינו עשירים מלאים כל טוב עד שאף כלי המים שלנו היו כלי כסף לא לבד כלי היין אלא אף כלי המים היינו שותים אותם בכלי כסף שתינו ועתה הלואי שתחת הכסף יהיה נחושת אלא אפי' של נחושת או של ברזל לא היה לנו במקום כלי כסף אלא הלואי פשוטי כלי עץ היה לנו כדי לשתות וז"א עצינו במחיר יבאו כלומר במחיר ובתמורת הכלי כסף שהיה לנו עד עתה כדי לשתות בהם עתה באו כלי עץ במקומם ובמחירם וחילופם וז"א עצינו וגומר:

א"נ מ"ש עצינו במחיר יבאו הכונה שכל הפסוק הוא סיפור כל המעלה שהיה להם לשעבר וז"א מימינו בכלי כסף שתינו כדאמרן ועצינו להסקה מעולם לא הלכנו אנו בעצמינו ליער לחטוב עצים אלא הגוים היו הולכים וכורתים עצים מן היער ואנו בממונינו היינו לוקחים אותם מהם במחיר ועתה בעונותינו שאנו בגלות וכלתה פרוטה מן הכיס אנו צריכים לילך אל היער לחטוב עצים הצריכין לנו ועל צוארינו אנו מביאים העצים מן היער עד הבית ואחר כל היגיעה הזאת בא האויב ורודף אותנו ליקח העצים מידינו וז"א נרדפנו אחר שהביאונו העצים על צוארינו רודפים אותנו באופן שמה שיגענו אינם מניחים אותה לנו וז"ש יגענו לא הוכח לנו כי מה שיגענו לא הכיחוהו לנו:

אי נמי אמר על צוארינו נרדפנו שהאויבים אינם רודפים אחרינו על עסקי ממון ליקח את ממונינו בלבד אלא על עסקי נפשות לעשות לנו שחיטה בצואר וז"ש על צוארנו להרוג אותנו ולכרות את ראשינו על זה נרדפנו:

אי נמי אמר על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וז"ש על צוארינו כי דברי התורה הם ענקים לגרגרותינו ולצוארינו ועל צוארינו שביטלנוהו מלהגות בתורה על זה נרדפנו ואין לומר כי צואר יקרא העורף שהרי בשחיטת חולין קאמר מנין לשחיטה שהיא מן הצואר כו' ונקטינן שהשחיטה היא בסימנין לא בעורף הרי שגם הקנה הוא נקרא צואר ולכן על צוארינו שביטלנו מלהגות בתורה על כן נרדפנו:

אי נמי אמר על הגאוה כענין ידברו בצואר עתק וכענין יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטוית גרון וז"ש על צוארינו שהיינו גסי הרוח על עון זה נרדפנו רדפו אותנו האויבים. ואמר יגענו לא הונח לנו כלומר שלא שמחתנו כימות אשר עניתנו שהרי ת' שנה היינו מעונים בעוני מצרים ומשיצאנו ממצרים לא ישבנו בשלוה ובמנוחה ת' שנה אעפ"י כן בכל עת היו באים עלינו אויבים מכל עבר ומכל פנה פלשתים ואדום ומואב וכדומה באופן שבזמן שיגענו בעוני מצרים ובעבודת הפרך לא הונח לנו ולא שלונו:

ואם נאמר שירמיה הנביא התנבא על העתיד והוא על הגלות הארוך הזה אשר יגענו בו עד היום אלף ותקל"ב שנה ובודאי כי כשיעור הזמן הזה אשר יגענו לא הונח לנו לשעבר וגם לעתיד אפילו אם יבא היום משיחנו לא הונח לנו ולא נשאר לנו זמן כדי שיהיה לנו מנוחה כשיעור הימים אשר יגענו שהרי נקטינן כי שיתא אלפי שני הוי עלמא והרי חלפו למו ה' אלפים וש"ס ליצירה נשארו תר"מ שנה ואפילו אם יבא עתה משיחנו שיעור מה שיגענו לא הונח לנו כי אלף ותק"לב שנה יגענו ולא הונח לנו שיעור השנים שיגענו אפילו אם נשים במונח שהיום יבא משיחנו כי לא נשארו אלא תר"מ שנה ונקט לא הונח לשון עבר כי כל נבואה לגבי דידיה הכל נחשב כאלו כבר עבר ולהורות על אמיתת הנבואה מדבר אותה בלשון עבר כאלו כבר נתקיימה וכבר נעשתה:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב אמר נחלתינו נהפכה לזרים ירצה הנה כללות הרעות שבא עלינו בשעב' שראוי שתזכור אותם הוא שנחלתינו נהפכה לזרים כי זרים בנחלה נחלו אותה בהיותינו אנחנו יורשים אמיתים ונהפכה להם הנחלה שיהיו הם יורשים אותה ואנחנו נגרשים ממנה שהוא להפך ממש כי ע"כ לא אמר נחלתינו לזרים וכו' ואמר נהפכה כלו' הדבר נעשה להפך מן הקצה אל הקצה כנזכר:

ואמר על צוארינו נרדפנו. הורה בזה היגיעה והעמל שהיה להם בשעבוד ובזה אמר כולל אחר שנכללו תחתיו כמה דברים אחרים שיורו על הפלגת העמל והיגיעה שהיה להם מהצרים שמצרים אותם והוא שעל היותם סובלים עול העבודה תמיד על צוארם עוד היה נוסף על זה נרדפים מאת האויבים לעמול עוד וז"א על צוארינו נרדפנו רוצה לומר נוסף על עבודת צוארינו עור נרדפנו ונמצא שיגענו בעבודה שעל צוארינו תמיד ולא הונח לנו אחר שעל כ"ז נרדפנו מאת האויבים כי אם היו מתפייסים ומרוצים בעבודת צוארינו אף שהיינו יגעים תמיד היה לנו מנוחה בצד מה במה שלא היינו עוד נרדפים מהם והיו מתפייסים בעבודתינו אך במה שנרדפנו עוד נוסף על עבודתינו הנה מזה הצד אין לנו צד לנוח מרגזינו ומעצבנו ובזה הכולל נכללו כל אופני מיני עמל ויגיעה יום יום יעמס לנו הצר הצורר כי נוסף על היותו עם ה' עיף ויגע בעול העבודה על צוארו תמיד היתה עוד יד האויב והרודף נטויה לרדוף אחריהם לשעבדם בעבודה אחרת באופן שאין להם שום צד ואופן מנוחה בעולם וז"א יגענו לא הונח לנו:

אי נמי אמר על עצמות השעבוד דרך גוזמא והיא כי בהיות הרדיפה על ענין הצואר שניגע בעול העבודה על צוארינו וכאשר נעשה התכלית המבוקש מהם ויגענו בצוארינו עדיין לא היו מניחים אותנו רק היו עוד רודפים אחרינו אחר השגת המבוקש והוא הפך הטבע והנוהג שבעולם שאחר השגת המבוקש לא יבוק' עוד וז"א על צוארינו ר"ל ע"ד צוארינו שנעבוד עבודה שבצואר ע"ז נרדפנו מהם ואחר השגת המבוקש הזה לא הונח לנו וז"א יגענו לא הונח לנו ירצה יגענו בצוארינו כאשר כדרשנו מהם ועכ"ז ולא הונח לנו כי רודפים אחרינו על המבוקש עצמו והוא דבר מתמיה הפך נוהג שבעולם כאמור עכ"ל:

ואפשר לי עוד לומר כי מ"ש מימינו בכסף שתינו ולא אמר מימינו בכסף קנינו הכונה להורות הפלגת הרע אשר הגיע אליהם כי אפילו מים מועטים כשיעו' שתיי' שהוא רביעית מים אפילו שיעור מועט כזה לא היה אלא בכסף מלא במעה של כסף ולא בפרוטות של נחשת ואם במים אשר מטבעם הם בזול וכמעט שנמצאים בחנם אפ"ה היו כל כך ביוקר לישראל מצד היותם בגלות כ"ש לשאר המזונו' הנצרכים לאדם שלא היו נמצאים לישראל אלא בכסף מלא יתנו אותם אליהם בק"ו מן המים:

ה

אמר עוד על צוארינו נרדפנו וכו'. לפי שלמעלה סיפר איך כל יגיעם אכל צר באומרו נחלתינו וגומר מימינו וגומר עצינו וגומר ועל צוארינו נרדפנו. והטעם לפי שיייגענו במה שלא הונח לנו כי הנה האדם אשר כל יגיעו יהיה בעסקי העולם הזה כמו נחלות ובתים וכיוצא ולאסוף ממון הנה הוא יצבור ולא ידע מי אוספם כי אפשר שהוא עושר שמור לאחרים שהם בעליו ומה שיגע לא הונח לו אמנם היגע בתורה הנה תורתו היא שמורה לו ואין מי שיקחה ממנו כי אינו דבר הניטל ביד שיוכלו להניחה לו כי תורתו בתוך מעיו וא"א ליטלה ממנו לא בעה"ז ולא בעה"ב וכמש"ה בהתהלכך תנחה אותך בעה"ז בשכבך תשמור עליך בקבר וכו' וז"א בכאן יגענו לא הונח לנו כלומר כל הבא עלינו הוא לפי שיגענו בדבר שלא הונת לנו והם הנחלות והבתים שהזכיר אבל נהפכו לזרים ולנכרים ואם היינו עוסקים בתורה ובמצות לא היה בא עלינו מה שבא מהצרות אשר ספר:

אי נמי אמר נחלתינו נהפכה לזרים. אפשר שכונת המקונן היה לקונן איך הנחלה שהנחיל לנו הב"ה נהפכה עתה לזרים כי היה ראוי שיקיים השי"ת מאמר יפתח לבני עמון את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש וגומר ולא כן היה אבל מה שהנחילנו והורישנו השי"ת נהפכה לזרים והיה מן הראוי שלא יצליחו בה ותהיה משכלת אותם ואוכלת אותם כי הם זרים אצלה ועכ"ז ראה ראינו כי נהפכה לזרים האלו היפכה את טבעה כי עד עתה לא יכלה הארץ הזאת לשאת זרים בתוכה אבל ותקיא הארץ את יושביה הראשוכים ועתה בראותיכו כי הזרים הצליחו בתוכה כר' כי נחלתינו נהפכה מטבעה לטבע הזרים וסברה וקבלה אותם בסבר פכים יפות וההפוך היה מן הקצה אל הקצה עד שלה' היתה מקבלת בסבר פנים יפות ולנו היתה מקיאה אותכו וז"א בתינו לנכרים כלומר בתינו הם הבתים בעצמם נהפכו לנו לנכרים כי התנכרו לנו וזה כי ידוע משז"ל כי בית תינוק ואשה הם סימן ולפעמים רבות הבית בעצמו היה לאדם סי' או לרע או להטיב וז"ש בתיכו הם בעצמם נהפכו לנו לנכרים כי התנכרו לנו ובהיותינו שוננים בהם לעולם היינו הולכים לאחור ולא לפנים וכינוי נכרים שב אל הבתים עצמם כי בנת הוא לשון זכר כמד"א הבית הזה אתה בונה וכן ברז"ל בית זה אני מוכר לך וכו' וסיפר איך בתיהם בעצמם הוא לסימן רע להם וזה כי בשכנם בתוכם היו בניהם יתומים ונשותיהם אלמנות וז"א תכף יתומים היינו וגומר וכן בענין מזונותיהם היו הולכים לאחור ולא לפנים כי אפילו המים והעצים לא היו משיגים לקנות וז"א מימינו בכסף שתינו כו' ועל צוארנו נרדפנו ועם היות שיגענו ולמצא טרף לביתינו לא הונח לנו כי לא היינו משתכרים אפילו כדי לקנות המים והעצים כ"ש לקנות לחם ולכן כאשר ראינו כי הארץ היתה מקיאה אותנו ולא הונח לנו תכף עזבנו את הארץ ונתפזרנו מהם למצרים ומהם לאשור ולמצרים נתנו יד כלו' הושטנו את ידינו אליהם כדי להסמך כאדם המושיט ידו להשען על חבירו שלא יפול כן אנחנו נתנו יד והושטנו ידינו להסמך על מצרים ועל אשור כדי לשבוע לחם כי שם הלחם בזול ולפחות כדי לשבוע מלחם לבד הלכנו לשם בראותינו כי הקיאנו בתינו אותנו:

ובמדרש ירמיה קורא אותה נחלתינו ישעיה קורא אותה בית קדשנו ותפארתנו בא אסף ואמר לא נחלתינו היא ולא בית קדשנו ותפארתנו היא אלא באו גוים לתוך שלך הדא הוא דכתיב אלהים באו גוים בנחלתך וגומר ע"כ:

וכונת רז"ל היא כי ירמיה אמר גם אם לא היה בירושלים רק בחינה זו אשר היא כבר היתה נחלתינו שהנחילנו ה' אלהינו והיה ראוי שאותו נירש לעולם ועד וכיון שהוא ית' נתנה נחלה לישראל עבדו כי לעולם חסדו היה מן הראוי שימשך המתנה הזאת ולא יהיה לה הפסק ולכ"א ראוי לקונן אפילו על זאת החלוקה לבדה איך נחלתינו נהפכה לזרים והנה ירמיה לא הזכיר כי אם בבחינת ישראל על היותה נחלתינו ואיך נהפכה לזרים:

בא ישעיה וצירף ב' בחינות והיה מקונן על שתיהם אם בבחינת ישראל ואם בבחינת השי"ת וז"ש בית קדשנו ותפארתנו אשר היא בחינת ישראל כי המקדש היה תפארת ישראל וגם בחינה שנית והיא הנוגע לכבוד השי"ת וה"א אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש כי מקום הילולו ית' לא היה ראוי שיהיה לשרפת אש:

בא אסף ואמר לא נחלתינו היא כלומר אין לקונן על בחינת היותה נחלתינו לבד כאשר עשה ירמיה ולא לצרף ולקונן על ב' הבחינות כאשר עשה ישעיה וז"א ולא בית קדשנו ותפארתנו היא כי אין להשוות בחינתינו לבחינתו ית' כי מה לתבן את הבר אבל ראוי לקונן על דבר כבוד שמו ית' לבד וז"ש אלא באו גוים לתוך שלך הלא הוא דכתיב אלהים באו גוים בנחלתיך וגומר.

וכפי מ"ש רז"ל בפסוק ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך שהכונה שצפה ב"ה ראשון ושני שהיה עתיד לבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובכה על חורבנן וקרא' צוארי אפשר שז"א בכאן על צוארנו נרדפנו כי לעולם נרדפנו מהאומות על ענין הב"ה שהיה לנו ועליו נרדפנו פעם ראשונה ושניה כדי להחריבו באופן כי מה שיגענו בבנינו בראשונה ובשניה לא הונח לנו רק החריבו אותה האומות: גם אפשר שרמז לטורח שטרחו ישראל בבנין בית שני שלא היו מניחים להם להיות יגעים בבניינו אבל קמו עליהם מונעים רבים כמסופר בד"ה וז"א יגענו ולא הונח לנו לייגע בו כי היו רוצים למנוע אותנו:

ו

בהיות כי למעלה סיפר מגודל הרעב כי אפילו המים לא היו משיגים לקנות וכ"ש הלחם וכמ"ש מימינו בכסף שתינו וגו' באופן כי הרעב כבד בארץ עם היות כי עד עתה בארצינו ארץ ישראל שם צוה ה' את הברכה עד כי אפילו למצרים אשר תכלית ריבוי הלחם ימצא בה לסיבת כי נילוס עולה ומשקה אותה ועכ"ז למצרים נתנו יד וכונת נתינת היד כמי שנותן ידו לחבירו לסעדו ולתומכו כן אנחנו נתנו יד למצרים כדי לתמכם ולסעדם כדי שישבעו מלחם וכן לאשור נתנו יד לשבוע לחם כלומר כדי שישבעו מלחם ומלת לשבוע לחם שב למצרים ולאשור כי ב' המקומות הללו שניהם היו ניזונים ממנו כי נתנו יד אליהם לסעדם בלחם ועתה נהפך לאבל מחולנו ומימינו בכסף שתינו כו': אי נמי הכונה ע"ד שפירשנו לעיל כי אנו מרוב הרעב שהיה לנו למצרים נתנו יד כדי שיסייעונו ויסעדנו לשבוע לחם וכונת נתנו יד כמי שמושיט ידו לחבירו להשען עליו כן אנו הושטנו את ידינו למצרים וגם לאשור כדי לשבוע לחם: אי נמי אפשר שרמז למה עברו את הדבר הנביא אשר הזהיר אותם שלא ירדו למצרים ועליהם נאמר הוי היורדים מצרים לעזרה ועברו על מה שכתוב בתורה לא תשובו בדרך הזה עוד וז"א מצרים נתנו יד כלומר למצרים נתנו יד שיעזרנו וירדנו שם לעזרה שיסמכו בידינו להצילנו כמו שאשור דרכו לירד למצרים על דבר הלחם וז"א אשור לשבע לחם כלומר כי כמו שאשור דרכו לירד שם למצרים לשבע לחם כן אנחנו ירדנו למצרים לעזרה והנה אשור אם היה יורד למצרים לא היה בו עון אשר חטא כי היה הולך שם לשבע לחם וז"א אשור לשבוע לחם אמנם אנחנו עברנו על מאמר ה' ובודאי כי אשמתינו גדלה עד לשמים והנה סיפר כובד העון הזה וגודלו:

ז

אמר אבותינו חטאו ואינם. כלומר כי גם אבותינו הראשונים חטאו ונכשלו בזה כי אמרו בפיהם נתנה ראש ונשובה מצרימה וקורא אותו חטא לב' סבות אם לפי שלא ראו עד עתה שאחרים נכשלו באותו העון ולקו כדי שיראו ויקחו מוסר ועוד שנית כי לא עשו הדבר בפועל רק חטאו במחשבה ודבור כי חשבו מחשבה ונתנו לב לשוב ודברו בפיהם אבל לא עשו הדבר בפועל ולכן אינו קורא אותו אלא חטא וז"א אבותינו חטאו בזה החטא בעצמו אבל אם חטאו כבר עברו ונענשו ובמדבר תמו ושם מתו וז"א ואינם. ואנחנו עם היות שראינו שלקו אבותינו לא לקחנו מוסר אבל העוינו והרשענו וירדנו בפועל למצרים לעזרה וכמ"ש מצרים נתנו יד וגומר וזה שאמר ואנחנו עונותיהם סבלנו כלומר כי העונות אשר יעשה אותם האדם הם כמו משא על האדם וכמש"ה כמשא כבד יכבדו ממני וז"ש ואנחנו עונותיהם סבלנו כלומר כי העונות אשר יעשה אותם האדם הם כמו משא על האדם כלומר כי נכשלנו במה שהם נכשלו ואם להם יקרא חטא ומכשול לנו בערכנו יקרא עון כדאמרן וז"א עונותיהם סבלנו:

והנה השי"ת השיב גמולינו בראשינו וז"ש עבדים משלו בנו וגומר כי לפי שהוא ית' אמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולא עבדים לעבדים הוא הוציאנו שלא נהיה עבדים לעבדים ועל שחזרנו לשם וביטלנו מאמרו ע"כ עבדים משלו בנו כי כל העולם הם עבדי' לשי"ת ואנחנו היינו עבדי' לעבדים ואמר פורק אין מידם לרמוז איך היה הדבר מכ"מ כי הנה מצרים אפשר שהיא נקראת בית עבדים כד"א מארץ מצרים מבית עבדים לפי שאז"ל כי כל עבד שהיה יורד למצרים שוב לא היה יוצא באופן כי שם היה מאסר ובית מושב לעבדים והוא ית' הוציא את ישראל מארץ מצרים ועתה על דבר אשר ישראל ירדו מצרים לעזרה על כן עבדים חזקים משלו בנו אשר פורק וגואל אין מידם כי כמו שהעבד שהיה יורד למצרים שוב לא היה לו פורקן וגאולה כן עתה עבדים משלו בנו אשר פורק אין מידם ואין מידם מציל וגם כאשר ירדנו למצרים גם שם לא הונח לנו כי הנה אבותינו הראשונים אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וכו' לפי שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב אמנם בכאן אפילו מימינו בכסף שתינו וכ"ש הלחם כי בנפשנו נביא לחמנו וגומר וכן עורנו עור פני כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב באופן כי חשך משחור תארם וצפד עורם על עצמם וגומר:

אי נמי אמר אבותינו חטאו ואינם וכתיב אנחנו עונותיהם כו' וקרינן ואנחנו שמן הכתיבה משמע כי אנחנו עונותיהם סבלנו וזה הוא שלא כדין כי אבות לא ימותו על בנים ובנים לא יומתו על אבות ולכן קרינן ואנחנו לומר כי אבותינו חטאו וכו' וגם אנחנו חטאנו כאבותינו ולכן אנחנו עונותיהם סבלנו שהוא הכתיב כי כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם בידיהם מגיע להם רעה על עון אבותם ומגלגלים עליהם את הכל: גם אפשר לומר כי כשהאבות הם בחיים ויוכלו לקבל ענשם אינו מן הראוי כי אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה אבל כאשר כבר מתו האבות אז אינו מן התימה שהבנים יסבלו עון אבותם וז"א אבותינו חטאו ואינם כלומר כבר מתו וכיון שכבר מתו ואינם אנחנו עונותיהם סבלנו:

אי נמי הכונה לומר אנו מקבלים עלינו לסבול עונות אבותינו כענין שחייב הבן לומר אחר פטירת האב הריני כפרת משכבו וז"ש אבותינו חטאו ובשביל החטאות שעשו שהם השגגות בחטאם מתו וז"א ואינם נשארו עדיין עליהם העונות שהם הזדונות לסבול עונשם בע"ה ולכן אנו עשינו המוטל עלינו כפי הדין שאנחנו עונותיהם סבלנו וקבלנו עלינו להיות כפרת משכבותם:

אי נמי יובן כונת הכתוב הלז עם מה ששמעתי בשם חכמי קשטיליי' על מש"ה כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך וכו' והנה קושיא מבוארת יש בפסוק הזה פועל חכם כבד את אביך נאמר ובן יכבד אב ואיך הם עשו להפך והחטאות הקלים והשוגגים תלו בהם ואמרו כי בחטאינו והעונות המזידים תלו באבותם כאומרם ובעונות אבותינו ולהפך הי"לל כי בעונותינו ובחטאת אבותינו. ואמרו הם ז"ל כי בהיות כי השוגג בזמן שהיה בית המקדש קיים הקרבנות היו מכפרים על החטאות כי אדם מקריב קרבן ומתכפר לו אמנם המזיד אין קרבן בא על המזיד ולכן אבותינו שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים גם אם חטאו נתכפר להם חטאתם על ידי הקרבנות ולא נשאר עליהם בחוב אלא העונות כי אין קרבן בא עליו אמנם אנחנו אשר באנו אחר החרבן אפילו העונות שלנו עדיין חיים וקיימים וכ"ש החטאות שעדיין חיים וקיימים כי אין מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו וז"א כי בחטאינו כו' כלומר כי אנחנו אפילו בעבור חטאינו והם השגגות הם סבה שירושלים ועמך יהיה לחרפה וכמ"ש בעבור העונות כי אלו ואלו הם חיים וקיימים ולכן הזכיר החטאות ולא הוצרך להזכיר העונות אמנם אבותינו שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים כבר נתכפר להם על החטאות שהם השוגגים ולא נשאר עליהם אלא העונות ולכ"א ובעונות אבותינו:

ועם זה אפשר שיובן הכתוב הזה בשנדייק אמאי נכנס בלשון חטא וסיים בלשון עון ולאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה כי פתח בכד וסיים בחבית. ועוד להבין מלת וחינם כי נראית תפל מבלי מלח והיה די בשיאמר אבותינו חטאו ואנחנו עונותיהם סבלנו אבל הכתוב מובן עם ההקדמה שהקדמנו כי אבותינו לפי שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים כל החטאות שחטאו בשוגג כבר נתכפרו חלפו למו ואינם ולא נשאר עליהם בחוב אלא העונות וכדאמרן וז"א אבותינו חטאו ואותם החטאות אינם כי כבר נתכפרו חלפו למו ואומרו ואינם שב אל חטאו ולא אל אבותינו באופן שלא נשאר עליהם בתורת חוב רק העונות ואנחנו עונותיהם סבלנו והוא פי' נאה בפסוק מסכים עם פירוש רבני קשטילייא:

ח

ואמר עבדים משלו בנו פורק אין מידם. שמעתי אומרים בשם המקובל האלקי מהורר"מ קורדווי"רו ז"ל שהכונה בזה עבדים משלו בנו ולא העבדים החשובים שכשמביאים איזה משא עליהם יש עבדים פחותים למטה מהם ופורקים את משאם מעליהם אלא העבדים שמשלו בנו הם העבדים היותר פחותים שאין מי שיסייע אותם לפרוק את משאם מעליהם אלא הם עצמם פורקים המשא מעליהם וז"ש פורק אין מידם העבדים שמשלו בנו הם אותם שפורק אין מידם שהם היותר פחותים:

אי נמי אמר מ"ש רז"ל על היו צריה לראש כל המיצר לישראל נעשה ראש וז"ש עבדים משלו בנו העבדים נעשו מושלים והיו לראש בני עמנו ובסבתינו על שהיצרו אותנו ולא היתה ממשלתם ממשלה מועטת אלא המלך שהיה בא על ישראל מיד היה עולה עד שהיה מולך בכיפה וז"ש פורק אין מידם ממשלת העבדים שעלו לגדולה בסבתינו לא היתה נקלה אלא באופן כי פורק אין מידם חין מי שניצול מידם שלא יהיו כבושים תחת ידיהם כי היו מושלים על כל העולם:

ואמר בנפשנו נביא לחמנו וכו'. ספר מגודל הרעב הכבד אשר בארץ ואם ישבו בארץ ימותו ברעב וגם אם היו יוצאים לחוץ להביא מזונות גם כן היו יראים מפני חרב המדבר כי יצאו עליהם ליסטים מזוינים ויהרגום ועכ"ז בחרו ברע במיעוטו והיו מסכנים את נפשם בסכנת נפשות מפני חרב המדבר והיו הולכים להביא להם טרף כי טובים היו חללי חרב מחללי רעב וז"א בנפשינו נביא לחמנו כו' כלומר במה שאנו משימים נפשינו בכפינו נביא לחמנו מפני חרב המדבר ובלכתנו דרך שם אפשר שיהרגונו ועכ"ז בסכנת נפשנו נביא לחמנו וכו':

אי נמי אמר בנפשינו נביא לחמנו. כי כשהיינו הולכים לקנות לחם לא היינו יכולים להביא את הלחם בידינו מפני חרב האויבים שיקחו אותו מידינו אלא שם במקום שהיו מוכרים אותו לנו שמה היינו אוכלים אותו באופן כי בנפשנו ובתוך מעינו אשר שם מושב הנפש החיונית וכד"א ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגומר ובתוך נפשנו ובתוך קרבנו אנו מביאים לחמנו מפני חרב המדבר מפחד שאם נביא אותו בידינו יקחו אותו:

והמתרגם ז"ל תרגם מצרי' יהבנא סטר לאתפרנסא תמן ולאתור למשבע לחמא ומדנקט במצרים לאתפרנסא ובאשור למשבע לחמא נראה שסובר כי מש"ה לשבוע לחם לא קאי אלא לאשור אבל מה שנתנו יד למצרים לאתפרנסא תמן הכונה כי בראשונה בראותם כי מצרים היא מבורכת בכל מכל כל כד"א כגן ה' כארץ מצרים וכן נאמר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וכו' ואין צריך לומר ריבוי הלחם כי לריבוייו אינו נחשב אפילו כעפרא דארעא ולכן בהיות ארץ מצרים חשובה בכל מיני פרנסה בראשונה למצרים נתנו יד לאתפרנסא תמן וכאשר ראינו כי גם שם לא הונח לנו אז ירדנו לאשור גם אם אינה שלימה כ"כ בשאר מיני פרנס' לפחות לחם לא יחסר והלכנו שם לשבוע לחם וגם אפשר כי מ"ש לאתפרנסא כולל גם ענין המלבוש שנקרא בדברי רז"ל פרנסה וזה כי במצרים יש בזול לחם לאכול ובגד ללבוש ממיני צבעונין מצמר ופשתים כי הכל נקרא פרנסה. גם פירש מ"ש עבדים משלו בנו על בני חם דאתיהיבו עבדין לבנוי דשם:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב אבותינו חטאו ואינם וכו'. הנה מלת ואינם אפשר שתובן על שאינם נמצאים שם אז וברחו להם ואפשר שתובן על העדרם לגמרי שכבר מתו. ואם ר"ל על אותם שברחו להם בזמן החרבן ובאו בניהם ביד האויבים יאמרו הבנים אבותינו חטאו אל האויבים הלוכדים אותנו במה שברחו מתוך העיר ואינם פה ועל כן אנחנו עונותיהם והוא עון הבריחה סבלנו שרוצים להנק' בנו על עונות אבותינו שלא רצו להשתעבד אליהם וברחו אליהם:

ואם רצה על אבותינו הקדמונים שכבר מתו והוא היותר נכון יאמר שאבותינו חטאו פעמים רבות לפניו ית' והשי"ת הוא פוקד עון אבות על בנים ועל כן אנחנו עונותיהם סבלנו בגלות המר והנמהר וחרבן בית קדשנו ותפארתנו:

וביאר הגלות הנמשך לנו בעון אבותינו והוא שעבדים ופחותים משלו בנו והם הכשדים אשר אמר עליהם השי"ת יעבדוך עמים אך עתה בזמן החורבן אינו כמו הזמן הקדמון כשהיו אבותינו נמסרים בידם שהיה מרע"ה עומד בפרץ ומצילם מידם אך עתה פורק ומציל מידם כמו מרע"ה אין לנו וז"א פורק אין מידם שהוא כאלו אמר מציל אין מידם וע"ד ויפרקנו מצרינו וכו' כמ"ש הראב"ע ז"ל.

ואפשר שיהיה הפסוק הזה מקושר עם הפסוק הקודם וגזירתו וכאלו אמר שנתנו יד למצרים ולאשור לשבוע לחם והם בעון אבותינו שחטאו להם שהיו סבת טביעתם בים וכן היו סבת רעת אשור ואנחנו עונותיהם סבלנו ועל כן לא רצו לחמול עלינו כמה שנשבענו לעובדם ופשטנו להם יד שירחמו עלינו יען אבותינו חטאו להם ואינם נמצאים להנקם מהם ועל כן אנחנו עונותיהם סבלנו:

ולפ"ז יאמר שאלה מצרים ואשור שהיו אצלנו במדרגת עבדים או שאר האומות שהיו תחתינו בזמן ממלכתינו שהיו תחת יהודה עתה הם משלו בנו ולהיות שהיו עבדים לנו כל ימי היותם תחתינו על כן פורק אין מידם כי לא ירצו ולא יסכימו שיפרקו אותנו יען היו עבדינו ואנחנו לא הסכמנו בהצלת' והם מודדים לנו מכ"מ וז"א עבדים משלו בנו וגומר ר"ל יען עבדים שלנו משלו בנו תחת היותם תחתינו היינו תחתיהם על כן אין פורק מידם כי הם מעכבים בדבר ואף על פי שימצא פורק ופודה ומציל אותנו הם אינם מסכימים כי רוצים להנקם ממנו ונמצא שהעדר הפורק הוא מידם וז"א פורק אין מידם:

אמר עוד בנפשנו נביא לחמנו וכו' עורנו וכו'. ספר המקונן הפלגת הרעב אשר היה בזמן ההוא באומרו בנפשנו נביא לחמנו וכו' והכונה הנכונה בו שעם היות שהלחם היה שלנו לא היינו מביאים ממנו מן הגורן רק להשיב נפש לבד כלומר מה שיספיק לקיום נפשנו וזהו בנפשנו נביא לחמנו כלומר בעד נפשנו לבד לא לתענוג גופני רק לקיום הנפש לבד נביא לחמנו כלומר עם היות לנו לחם רב שלנו אין אנחנו מביאין ממנו רק הצריך בעד נפשנו מפני שאנחנו יראים פן ידבקונו בחרב אויבינו אם נביא נוסף על הצריך להשיב נפש וז"א מפני חרב המדבר כלומר מפני חרב המדבר לא נביא לחמנו רק כדי קיום נפשנו:

ובכן עורנו כתנור נכמרו ונתחממו העורות שאין ליחות המזון עובר אליו למיעוטו ומפני רעדת הרעב שמתחזק מעט מעט להעדר השובע על כן נכמרו העורות כמו כי נכמרו רחמיו כו' כדפרש"י ז"ל וז"א עורנו כתנור נכמרו וגו' כי נתחממו העורות מפני הפחד והרעדה המתחייבים מהרעב שנעדר הלחות מהתפשט עד הקצוות שהם העורות וזהו המכוון באומרו מפני זלעפות רעב ר"ל מפני הפחד והרעדה הנמשכים מהרעב והוא מה שיקרה בו מהעדר המזון אל האיברים כנודע:

ואפשר שיפורש הפסוק הראשון הזה ע"ד שפי' בפסוק מימינו בכסף שתינו והכונה כי אם היות הלחם שלנו נביא אותו מן הגורן אל בתינו בתמורת נפשנו שנשעבד נפשנו אל האויבים כדי שיניחו לנו להביא לחמנו אל ביתינו לאכול וכאילו אמר שנמכרנו להם לעבדים ונתננו להם נפשנו תחת לחמנו עם היותו שלנו וכל זה עשינו מפני חרב המדבר כי אם לא נעשה כן יהרגונו ועל כן בחרנו משתים רעות הקלה שבשתיהם וז"א מפני חרב המדבר כלומר מפני זו בחרנו זו כאמור:

ולפ"ז מ"ש עורנו כתנור וגו'. יר' כי עם היות שהיה לנו לאכול כי שעבדנו נפשינו תחת לחמינו כדי שיעזבו לחמנו בידינו כנזכר הנה עכ"ז מפחד שאנחנו יראים שאחר תום לחמנו לא נמצא עוד לחם לאכול כי זה שנתנו לנו תחת נפשנו שנשתעבדנו אליהם הסכימו בו יען היה לחמנו אך לא נקוה שיתנו לנו מלחמם ועל כן אנו יראים מאד מהרעב כלומר שנבוא לידי רעב ומאותו הפחד עורנו כתנור נכמרו עם היות שכעת אין אנחנו רעבים וז"א מפני זלעפות רעב ע"ד זלעפה אחזתני כו' ר"ל מפני יראה ופחד הרעב שימשך לנו אחר תום האוכל והלחם שלנו ע"ד ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן וכו' שהכונה בו שלא ירגשו השובע מפני יראת הרעב שיבא אחרי כן שיהיו יראים ממנו:

ואפשר שיאמר שבעבור נפשנו כלומר להציל נפשנו מן המות בחרנו בצער הרעב והבאנו אנחנו לחמינו אל האויבים כדי שלא יהרגונו וז"א בנפשנו נביא לחמנו ר"ל בעבור נפשנו שלא יקחו את נפשנו נביא אנחנו בידינו לחמנו אל העבדים שמשלו בנו אשר זכרם לעיל וזה עשינו מפני חרב המדבר שהיתה עלינו להורגנו אם לא היינו עושים כן ובחרנו ברע במיעוטו והוא בחיר' החיים לפי שעה ונמשך מזה שהתחלנו מעט מעט למות מעצמנו ברעב כי עורנו כתנור נכמרו כבר מפני שריפת הרעב עצמו שכבר היינו רעבים ללחם ואיננו ומה גם בהיותינו אנחנו מביאים אותו אליהם ועינינו רואות וכלות אליו ואין לאל ידינו לאכול ממנו ומדאגה מזה המין מהרע' שלחמנו בידינו ואנחנו רעבים באש ושריפ' זה הצער נתחממו עורנו כתנור המתחמ' באש אשר הושם בתוכו וז"א מפני זלעפות רעב והוא כמו ורוח זלעפות שהוא שריפה כרש"י ז"ל עכ"ל:

והרב מורי זלה"ה כתב עבדים משלו בנו וכו'. ירצה הגענו למדרגה תחתונה שהעבדים משלו בנו כלומר בגדולי הערך כמונו ואף אם דרך העולם שכשרואים חשובים וגדולים שמשעבדים אותם עבדים נבזים אשר מאסו המשועבדים את אבותם לשית עם כלבי צאנם כל העם הרואים מרחמים עליה' ובפרט בזמן שמשעבדים בהם בחזקה מצילין אותם בזוכרם ימי עולם ושנים קדמוניות ואת ערך חשיבותם מקדמת דנא עכ"ז עלינו נשתנו סדרי בראשית ומנהג העולם שעבדים משלו בנו ואין פורק מידם:

או ירצה שידוע שכשהעבד הוא תחת אדון בן חורין הוא קרוב לשכר ולהפסד שאם רבו רוצה לשעבדו משעבדו וכשרוצה להקל מעליו הרשות בידו שאין רשות אחרים עליו ועל דעת עצמו הוא עושה אמנם כשהם נמסרים תחת רשות עבדים אשר ממשלת אדוניהם עליהם וצוה עליהם לשעבדם אינו יכול העבד להקל מעליהם בלתי רשות כי אינו ברשות עצמו ואם כן נמצא שהשעבוד הוא בידם ופריקת השעבוד אינו בידם וז"ש עבדים משלו בנו והיות איזה מהם פורק איו מידם כמ"ש:

או ירצה עבדים משלו בנו מלשון משל ושנינה כלומר אפי' העבדים משלו משלים להרחיב פיהם בבזיון ישר' והסבה לפי שפורק אין מידם ישראל ומצד שהם רואים אותם בבזיון גדול כזה הם להם למשל ולשנינה:

ט

בנפשנו נביא לחמנו. כונת בנפשנו יהיה מלשון חפץ כמו אם יש את נפשכם והכונה אעפ"י שמקודם היו לנו עבדים או שכירי' המשרתים אותנו בבי' ובשדה מ"מ עתה בחפצינו ורצונינו אנחנו בעצמנו נביא את לחמנו המצטרך לנו ומכניסים אותו לבתים מפני שאם ישאר שם חוצה היינו מפחדים שמא כשנרצה להכניסו הבית לא נוכל מפני חרב המדבר:

י

עורנו כתנור נכמרו כו'. יתפרש הפסוק זה עם הפ' הנ"ל בהמשך א' והכונה היא שענש ישראל גבורתם היתה לאין תכלית והיו בוטחים בה ואילולי הרעב לא היו יכולים לכבשם כל מלכי מזרח ומערב ומי הכניעם זלעפו' הרעב וז"ש בנפשנו נביא לחמנו כלומר בנפשנו ורצונינו היינו מביאים את לחמנו אפי' שהיה במקום סכנה כי אין לנו פחד מחרב כלל ואפי' היינו מוצאים הלחם במקום מסוכן ובפני חרב המדבר היינו לוקחים אותו משם בלתי פחד כלל וז"ש מפני חרב המדבר אבל מה נעשה שעורנו כתנור נכמרו וגומ' הרעב הכבד שאין מה להביא וזהו מפני זלעפות רעב עכ"ל:

יא

אמר נשים בציון ענו וכו'. אפשר שאלו הד' פסוקים הם חצי הפסוקים דברי המקו' והחצי האח' היא תשוב' שמשיב' רוח הקדש על דברי המקונן וז"ש נשים בציון ענו כלו' מאיכה היתה רעה כזאת שנשי' הנשואות לבעליהן באו האויבי' בציון וענו אותם ורוח הקדש משיבה ואומרת ובתולות בערי יהודה כלומר איכה היתה זאת בהם כי בהיותם עדיין ערי יהודה היו בני ישראל מענים את הבתולות וע"כ באה עליהם הצרה הזאת שאויבי' ענו נשיהם. חזר ואמר המקונן איכ' היתה זאת בעולם כי שרים שרי יהודה וישראל נתלו ביד העבדים הארורים האלה שהזכיר לעיל. ורוח הקדש משיבה והם למה פני זקנים שבהם לא נהדרו ועל כן גם האויבים אינם מהדרים פני השרים אלא תולים אותם על העץ כיון שהם עברו על והדרת פני זקן. חזר ואמר המקונן איכה הבחורים טחון נשאו שמו את בחורי ישראל במקום החמור אשר אחר הרחיים שסובב סובב הולך וטוחן החטים. ורוח הקדש משיבה ועל מה נערי בני ישראל בע"א כשלו ע"א של עץ ואבן וז"ש ונערים כעץ כשלו שעבדו ע"א ועל כן הבחרים מוליכין אותם לטחון. חזר ואמר המקונן איכה זקנים שהם החכמים והסנהדרין משער שבתו מלשון ונגשה יבמתו השערה אל הזקנים והוא על מקום מישב הדיינים. ורוח הקדש משיבה שבתו הזקנים כדי שישבתו הבחורים מנגינתם שהיו הבחורים עושים כל ימיהם כחגים לאכול ולשתות בנגינות שותי שכר ועל כן שבתו זקנים משער כדי שישבתו ג"כ הבחורים מנגינתם:

א"נ אמר כי בתחלת הגלות נשים נשואות לבעליהן בציון ענו אותם האויבי' ואח"כ אף כי לנשואות אינם מענים נשאר חוק זה להם כי הבתולה הנשא' תבעל להגמון תחלה וז"ש בתולו' בערי יהודה:

יב

ואמר שרים בידם נתלו. הכונה אפשר כי השרים הם בעצמם אבדו עצמם לדעת ותלו את עצמם בידם ממש ותבחר מחנק נפשם כי יראו פן יתעללו בהם האויבי' על היותם שרי המדינה כי כן דרך האויבים הכובשים את העיר כי להמון העם מוליכין אותם בשביה לעבדים ולשפחות אמנם לשרי העיר הם מתעללי' בהם בעשות בהם משפטים בל ידעום ומיראתם מזה הם בידם ממש נתלו ונחנקו ומה גם כי השרים שהיו שרים רבים ונכבדים במעלה ושררה רבה ולעבדים ושפחות לא רצו להיות עבדים לעבדים אבל בחר מחנק נפשם ונתלו בידם ואומרו פני זקני' לא נהדרו הכונה שאלו השרים אשר בידם נתלו עדיין היו בחורי חמד שלא הגיעו לימי הזקנ' פניהם לא נהדרו עדיין בזקנה וז"א פני זקנים לא נהדרו כלומר היות פניהם פני זקנים עדיין לא נהדרו בזה כי בחורים היו ועכ"ז לא חשו על חייהם ובידם ממש נתלו מיראתם כדאמרן אמנם שאר הבחורים מהמון העם כי ידעו שלא יהרגו הא יבים אותם רק שיהיו שבויים תחת ידם להתעסק במלאכת אדוניהם אלו סברו וקבלו על המלאכה עליהם ולא רצו להמי' את עצמם וז"א בחורים טחון נשאו על כתפם וסברו וקבילו:

אי נמי אמר כי מה שנתלו ונהרגו השרים ע"י האויבים ראוי לומר כי ה"ל כאילו השרים בעצמם ובידם נתלו לפי שהם בידם סבבו את תלייתם שתלאום לפי שבהיותם בשררתם גברה גאותם וגאונ' כי פני זקנים לא נהדרו ואפילו בזקנים ובחכמים היו מזלזלים כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה ולא נהדרו בימיהם פני הזקנים והחכמים לרוב גאותם ונמצא שהם סבבו את מיתתם וה"ל כאלו הם בידם תלו את עצמם שאלמלא העון לא היה שום אומה ולשון יכול לכבשם ואחר שאמר קינה על השרים שכבר מתו בא לקונן על הבחורים אשר הם חיים עדנה וספר גודל חולשתם מרוב צרותם כי אפילו הבחורים שכחם רב ועצום לא נשאר בהם כח לעשות שום מלאכה שיש בה טורח אבל עדיין היו יכולים לסבול מלאכת הטחינה שהיא מלאכה קלה להיות יושב והשוט בידו להכות את הסוס המסבב הרחים כי אין בזה טורח כי בהיות האדם יושב ושוט לסוס בידו ובכל פעם שסובב הסוס ועובר עליו מכה בו פעם ושתים וסובב ולרוב חולשתם לא יכלו לסבול שום מלאכה כי אם מלאכת הטחינה שהיא קלה וז"א טחון נשאו אמנם הנערים שהם יותר קטנים מהבחורים אלו לא נשאר בהם כח להלוך בחוץ על רגליהם ואפילו ע"י משענת עץ שיקחו בידם וז"א ונערים בעץ כשלו כלומר אפי' במשענת של עץ בידם כשלו בהליכתם מרוב חולשתם שבהם אח"כ מצאתי בהר"מ אלמושנינו ז"ל כפירושי זה בפסוק בחורים טחון נשאו כמו שאביא לקמן לשונו:

א"נ אמר נפלה עטרת ראשינו ונחרב בית מקדשינו אבל אין לנו להתאונן על חרבן המקדש אלא על חטאות שחטאנו לפניו ית' והכעסנו אותו שהם היו סבה להחריבו ועל זה ראוי ודאי להתאונן על שהכעסנו את בוראינו וז"ש אוי נא לנו כי חטאנו שהיתה הסבה שנחרב:

ועדז"א דהע"ה כי אפר כלחם אכלתי כו' אשר הרצון בו כי אפר כשיעור הלחם אנלתיו והכונה שלא היה כן שהייתי מטבל הלח' במעט אפר אבל באפר היה כשיעור הלחם שאכלתי ולכן לא אמר בלחם בבי"ת ושקווי בבכי מסכתי יובן עם מ"ש ז"ל כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא הוא ואמר כי כשהייתי מוזג את היין שהייתי שותה בבכי הייתי מוסך אותו כלומר כי על חד של יין היו תלת מדמעות וז"א ושקוי בבכי מסכתי וזו בעצמה כונת מש"ה ותשקמו בדמעות שליש. ונתן טעם למה אפר כלחם אכלתי ושקווי כו' מפני זעמך כו' כלו' אין אני מיצר על צרתי בשביל צרתי אלא מפני כי מן הצרה משתמע שאתה בכעס עמדי ושהכעסתיך ועל זה אני בוכה ושקווי בבכי מסכתי מפני זעמך וקצפך אשר הקצפתי אותך אמנם על איכו' מפלתי וצרתי איני מצטער מפני כי נשאתני ותשליכני כלומר וכי נשיאותי ורוממותי שהי' לי עד עתה על כל שאר העמים מהיכן בא לי והלא בתחלה עבדים היינו לפרעה במצרים ואתה ברחמיך הרבים שנשאתני ורוממתני מכל הלשונות ואת' שנשאתני את' השלכתני והחזרתני לקדמותי וז"א כי נשאתני ותשליכני ולכן אין לי להתאונן על השלכתי שהשלכתני על כי ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבור' ואין לי להתאונן אלא על שהכעסתיך בחטאתי וגרמתי לך זעף וקצף וז"א מפני זעמך וקצפך כו' כדאמרן והנה כל זה מסכים עם מה שפי' במ"ש אוי נא לנו כי חטאנו:

א"נ אמר נשים בציון ענו כו'. ויובן למה בציון נקט נשים דמשמע בעולות ובערי יהודה נקט בתולו' ולכן אפשר כי בראשונ' כאשר עלו החיילו' להלחם בירושלים ובציון בעברם דרך ערי יהודה לא היו שוכבים ואונסים אלא הבתולות ולא הנשואות כי עדיין לא גברה ידם כ"כ לתפוש אפילו הנשואות ולא ידעו מה יולד יום אם יגברו אם לאו ולכן לא מלאם לבם לתפוש אלא הבתולות אשר אין בזה כ"כ קפידא כמו לשכב הנשים הנשואות אמנם כאשר כבר גברה ידם וכבשו גם את ציון ואת ירושלים אז גם לנשים הבעולות שובים שכבים וז"ש נשים בציון ענו:

והרב מורי זלה"ה כתב כי הנה בציון שהוא המקום היותר מובחר וקדוש אשר לנו לא נתרצו בטמאם את הבתולות אלא אפילו שאר הנשים הבעולות עינו ואמנם בשאר ערי יהודה נסתפקו בבתולות לבד ומה שעשו כך אם מפני שהיתה כונתם לפגום מקום הקדוש ואם מפני שחשק צד הטומאה להתגבר במקום קדושה יתירה והגביר בהם זוהמת יצרם שם יותר או תהיה הסבה מצד יתרון היופי עכ"ל:

ואפשר שגם המתרגם הוקשה לו זה למה בראשונה נקט נשים דמשמע אפילו בעולות ואח"כ נקט בתולות ותרגם דבב' מלחמות משתעי קרא וז"ל נשיא דהוו נסיבן לגבר בציון אתעניאו מן רומאי ובתולתא בקרוי יהודה מן כשדאי עכ"ל ובזה לא קשה מידי כי אפשר שהרומאי' לא היו מקפידים לשכב אפילו עם הנשים הבעולות וע"כ אפילו הנשים הבעולות בציון עינו אמנם הכשדים אפשר כי גם בדתם הוא נאסר להם לשכב את אשת איש ולכן לא תפשו כי אם לבתולות וז"א בתולות בערי יהודה:

וגם אם נראה קצת דוחק לפירוש המתרגם כי המלחמה הראשונה היתה מהכשדים והלא נ"נ שהחריב בית ראשון והרומאי' החריבו בית שני והל"ל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וקרא איפכא הוה ליה למינקט י"ל שאין זה דוחק כי לפי שגלות בית שני שאנו בו היה יותר רע ומר מהראשון אשר לא היה רק ע' שנה ע"כ בפתח דבריו התחיל לקונן על היותר חמור גם אם הוא מאוחר בזמן ומה גם כי כובד וגודל הדבר הרע אשר רצה לקונן עליו יותר רע היה לשכב עם הנשים הבעולות ולכן התחיל נשים בציון עינו:

יד

ואמר זקנים משער שבתו על החכמי' כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה וכמד"א כי בן זקונים הוא לו ותרגם המתרגם ארי בר חכים הוא ליה ואמר כי החכמים שבתו משעריהם המצויינין בהלכה וז"א משער שבתו וכן הבחורים התלמידים בחורי חמד אשר היו מסדרים המשניות בע"פ ובניגון כי העיקר הוא ללומדם בניגון ג"כ שבתו מנגינתם כי מלת שבתו תשמש לזקנים ולבחורים באופן כי גם הבחורים שבתו מהניגון של הקריאה וכיון שלומדי התורה וסוחריה שבתו אם כן נוכל לומר שבת משוש לבנו כי עיקר משוש לב האדם היא החור' כד"א פקודי ה' ישרים משמחי לב ומה שהיה לנו במקום תופים ומחולות והיא התורה עתה נהפך לאבל מחולינו ואומרו נפלה עטרת ראשינו על התורה היה מקונן שהיא היתה עטרת ישראל ומה גם כי בנתינת' בסיני נתעטרו ישראל בעטרה במה שאמרו נעשה ונשמע ועתה שאפסו סוחריה ואין מורה דעה ואין מבין שמועה נפלה עטרת ראשינו ואוי נא לנו כי חטאנו כי עונותינו הטו אלה באופן כי על זה היה דוה לבנו והוא רמז אל התורה אשר נאמר בה מזה ומזה הם כתובים וכמ"ש ז"ל בפסו' שאמרה אסתר לדעת מה זה ועל מה זה אם עברו על מה שכתוב בתורה מזה ומזה הם כתובי' ואפשר שגם בכאן באומרו ע"ז היה דוה לבנו על התורה רמז שנא' בה מזה ומזה הם כתובים וזה היה משו' לבנו כדאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ועתה עליו דוה לבנו לפי ששבת כדאמרן ומ"ש ועל אלה חשכו עינינו היינו מש"ה אלה דברי הברית אשר כרת ה' כו':

אי נמי אמר שבת משוש לבנו לפי שהמקו' והמעין של הששון והמשוש והשמח' הוא בלב כי שם ביתה כד"א משמחי לב ישמח לבב אנוש ובהיו' מעין נרפש ומקור משחת כי מעין השמחה ומקורה שהוא הלב נרפש ונשחת באופן ששבת משוש מהלב שהוא המקור א"כ שמחה לתוגה ולאבל נהפכה וזה שאמר נהפך לאבל מחולינו:

וגם אפשר שרמז נהפך לאבל מחולינו כי אפילו בחופות חתנים ומקום אשר יש שם מחולות אז יהפך לאבל אותם המחולות בזכרנו את ציון ועם היות כי דרך המחולות לעורר השמחה עכ"ז כיון ששבת המקור א"א ליכנס בו שמחה ואדרבא יהפך לאבל אותם המחולות כי בהעדרם אולי לא היו אז זוכרים את ציון אבל ע"י המחולות שנתעורר הלב לשמוח אז נזכר מן המעכב השמחה מלבא והיא ציון באופן כי המחולות נהפכו לאבל וסבבו להביא אבל ודאגה לאדם בזוכרו את ציון. ועד"ז יובן מש"ה על נהרות בבל שם וגומר כי ראוי להבין מאי מלת שם והיה די בשיאמר על נהרות בבל ישבנו כו' אמנ' מלת שם היא למעט ולומר כי בכל הדרך לא ישבו לנוח מעט רק וילכו בלא כח לפני רודף שהרודף היה מכה בהם שירצו וייגעו ילכו ולא ייעפו ולא ישבו ונחו מעט כ"א על נהרות בבל וז"ש שם ישבנו למעט כי דוקא שם ישבו ולא במקום אחר ובהיות כי כיון ששם ישבו ונחו מעט היה מן הראוי שתפסק הבכיה מעיניהם לסיבה שנחו מעט עכ"א כי אדרבא אז כשנחו מעט הוסיפו לבכות הטעם בזכרנו את ציון כלו' כי עתה כעת בעת בוא להם מעט מנוח' ע"י מנוחה והיישוב שהיה להם בציון ולכן אז געינו כולנו יחד בבכי' גם בכינו בזכרנו את ציון מסכים עם האמו' נהפך לאבל מחולינו:

א"נ מ"ש נהפך לאבל מחולינו. הכונה כי דרך המחולות והתופים להמצא בחופות חתנים ממשתה ונערים מנגינת' ועתה רבו כמו רבו ענין האבל עד שאינם קוראים למנגנות במחולות אלא לאבל לקונן ע"י מקוננות והמקוננות מקוננות במחולות בידן וזה הוא הפך טבע המחולו' למה שנבראו ונתקנו אלא עולם הפוך ראיתי כי נהפכו המחולות לצורך האבל לקונן עמהם בבית האבל ולז"א מלת נהפך לפי שנהפך מטבעו וכן תמצא כי במקומו' רבים הם מקוננו' ע"י מחולות:

טז

ואמר נפלה עטרת ראשינו. על השכינה אמר שהיא היתה עטרת ישראל וכמ"ש בברכת הלבנה שהיא רמז אל השכינה עטרת תפארת לעמוסי בטן והיא היתה עטרת ראשינו כי היא אמן של ישראל ועתה שכינה נסתלקה ונפרדה והשליך משמים ארץ שהיא השכינה שהיתה תפארת ישראל באופן שנפלה משמים לארץ והכל בשביל חטאתינו ע"כ אוי נא לנו כי חטאנו:

אי נמי מ"ש אוי נא לנו כי חטאנו הכונה אוי נא לנו כי חשבנו שחטאנו לבד שהוא שוגג ולא הכרנו כי עוינו והרשענו שאלמלא לא היה אלא חטא שהוא שוגג לא היתה נופלת עטרת ראשינו ולא הכרנו איכות העון שבשבילה נפלה וז"ש אוי נא לנו כי חשבנו לבד שחטאנו בשוגג ואין הדבר כן אלא נחנו פשענו ומרינו:

והרב מורי זלה"ה כתב נפלה עטרת ראשינו כו' יאמר שראוי לבכות על החרבן מצד כי בחרבנו נסתבב לנו חטא גדול יותר מאותם שסבבו את חרבנו והוא חילול השם כי יאמרו איה אלהי המקדש וירושלים וז"א אוי נא לנו כי חטאנו ר"ל בנפילת עטרת ראשינו שמתחלל ש"ש וחטא זה תלוי בנו כיון שהיינו סיב' לחרבן שהוא סבה לחילול השם:

ואם נפרש עטרת ראשינו על המלוכה יהיה פירושינו נפלה עטרת ראשינו הוא מלכנו אוי נא לנו כי חטאנו בשאול לנו מלך בראשונה ולסוף לא שוה לנו כי לא הותמד בידינו ולא הרוחנו אלא החטא:

ויש לפרשו ג"כ בדרך אחר עם משז"ל שהשי"ת לתועלת ישראל שפך חמתו בב"ה בעצי' ובאבנים שלולא כן לא נשאר מישראל שריד ופליט אם כן נמצא שבהיות המקדש בנוי היה תועלת לישראל אם יחטאו ויאשמו כי היה לו מקום לשי"ת לכלות בו את חמתו האמנם עתה שנפלה עטרת ראשינו הוא המקדש המעוז אוי נא לנו כאשר חטאנו כי יחול העונש כלו עלינו כי אין מקום אחר לחול עליו וזו רעה רבה באמת עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב נשים בציון עינו כו'. ספר עתה הרעות שנמשכו מהאויבים לפרטי הקיבוץ המדיני לכל חלק ממנו נשים נשואות ובתולות ושרים וזקנים ובחורים ונערים אשר בהם יתחלק הקיבוץ המדיני כלו כנודע:

ואמר שהשרי' והם גדולי ישראל בידם של העבדים הנזכר נתלו ולא ע"י אחרים כדי להנקם מהם הם עצמם תלו אותם שהיו שמחים בזה וז"א שרים בידם נתלו כלו' השרי' שבעם בידם של העבדים הנז' נתלו:

ואמנם הזקנים המה ראו שהזקנ' היא מיתה או התחלה לפחות ובאשר יעדר מהזקנים ההידור שלא יהדרו פניהם הנה זה יהיה להם קשה מאד מן המית' ועל כן נתרצו ויאותו לבלתי תלות הזקני' כי יותר רע להם להניחם חיים ולא יהיו פניהם נהדרים כי הוא קשה להם מהמיתה כאמור וז"א פני זקנים לא נהדרו כי זה הי' להם יותר קש' מתליי' השרים אך לשרים לא היה מספיק זה שהיה אפשר שעוד ישובו לגדולתם באורך הזמן אך הזקנים שכבר נס ליחם ותם כחם הנה הם נחשבים כמתים כי לא נשאר מהטוב הזמני להם רק ההידור שמהדרים אותם שאר העם:

אמר על הבחורים שנשאו עול העבודה הקשה שבעבודה שהוא ג"כ קשה להם מהמית' ובהיות שיש כח בהם לסבול לא ירצו האויבים להמית' רק להחיות' כדי שיעבדו להם בעבודה קשה כמו שהיא הטחינה שהיא קשה שבעבודות כי היא טחינה בידים ולא ע"י מים או בעל חי כי כן משמע מגזירת טחון נשאו שהיא עצמו הטחינה סבלו עם היות' מהעבודות הקשות כי טחון הוא שם הפועל כמו נלאיתי נשוא ונערים בעץ כשלו כשלו כחם בעץ הטחינה כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"א ונערים בעץ כשלו:

הנה בזה כלל כל אופני מיני חלקי הקבוץ המדיני ולהיות שהזקנים במה שלא נהדרו נענשו יותר מכולם יען הם בטבע נוטים אל ההפסד והכליה וכן הבחורים שהם הפכיים לזקנים שהם בתכלית החוזק והכח יותר מכולם הנה בסובל' הקשה שבעבודות תשש כחם ונס ליחם תחת היות כל ישעם וחפצם התענוג והניגון אשר על כן ירגישו גם הם מאד הצער והעצבון בעבודתם אמר שהזקנים במה שלא כהדרו כמו שזכר הם מעצמם שבתו מעמוד בשער כי זה היה התענוג המיוחד לזקנים לעמוד בשער לספר במה שעבר וז"א זקנים משער שבתו ולא אמר נשבתו לרמוז שהם בעצמם שבתו כאמור כי מאסו בחייהם וכן הבחורים שבתו הם מעצמם מנגינתם בהרגישם חולשת כחם נתעצבו כ"כ עד שעם היות מטבעם לשמוח מאד בניגון וכלי שיר הם שבתו מעצמם ממנו:

ואפשר שיאמר שהאנשים הנשואות בשלומי חמדת עדת ישראל והם הצדקניות והחסדניות בהיותן שמחות בציון ובבנין בית קדשנו ותפארתינו הנה במה שהחריבו העבדים הנז' אשר משלו בנו את ציון הנה בזה לבד עינו את נשי ישראל שזה היה להן עינוי גדול וז"א נשים בציון עינו ר"ל אלה העבדים הנז' במציאות ציון במה שהוא חרב בזה לבד עינו את הנשים בלתי שיעשו להם צער אחר וכן עינו העבדים הנזכר את הבתולות במציאות ערי יהודה כלומר במה שנלכדו ערי יהודה כי היו שמחות בעריהן ועתה הלכו שבי לפני צר הנה זה היה להן עינוי וצער גדול וז"א בתולות בערי יהודה כי מדת? עינו נמשכת גם לבתולות כנזכר וכאלו אמר ענו אותם העבדים הנזכר במציאות ערי יהודה לבד במה שלכדו אתם כאמור:

ואמר שהגיע חולשת כח כל העם מקצהו משברון הלב ודאגה ועצבון מהחרבן עד שהבחורים שהם היותר חזקים שבעם ואשר כח בהם לעבוד עבודה היה להם למשא הטחינה לבד והיא שימת התבוא' בכלי והנהגת הסוס או תיקון הרחיים וכדומה לזה ולא עצמות הטחינה כי הכונה פה להגזים חולשת הבחורים שאפילו מלאכת הטחינה שהיא נקלה היה להם למשא וז"א בחורים טחון נשאו והנערים עם היותם נסמכים בעץ המשענ' לא היו יכולים לעמוד בעצמם כי היו נכשלים ונופלים וז"א ונערים בעץ כשלו ר"ל הנערים שכבר יצאו מכלל ילדים אפילו במשענת ועץ בידם להשען עליו עכ"ז כשלו במהלכם כי לא היו יכולים לעמוד וללכת ביושר מרוב חולשתם:

ואמר שגם הזקנים עם היות הישיבה בשער להם הדבר היותר קל גם זה היה קשה לעשותו לרוב חולשתם עם היותם מתענגים בזה כי לרוב תענוגם לעמוד בשער לספר בדברים שעברו עם זקני' אחרים לא ירגישו צער כלל בהליכה והישיבה שם אך עתה לרוב החולשה גם מזה שבתו וז"א זקנים משער שבתו ירצה אפילו מזה שהיו עושים בנקל שבתו כ"ש מהדברים האחרים שתשש כחם בהחלט וכן הבחורים לרוב חולשתם עם היותם מתענגים בניגון שבתו ממנו כי לא נשאר בהם כח אפילו לנגן עם היותו נקל בעיניהם קודם לכן שהיו מתענגים בו כאמור וז"א בחורים מנגינתם ולא אמר מניגון לרמוז כי אפילו מהניגונים שהיו מורגלים בהם קודם לכן שהיה ראוי שיהיה נקל מאוד לעשותו בהיותם מורגלים בהם קודם לכן אפילו מנגינתם המיוחד להם שבתו כאמור:

שבת משוש לבנו כו'. אפשר לומר שמשוש לבנו הוא תאר לבית קדשנו ותפארתנו שהיה משוש לבנו ובו היינו שמחים כולנו וז"א שבת משוש לבנו ר"ל שבת ונשבת מה שהיה משוש לבנו והוא ב"ה ומזה נמשך שנהפך לאבל מחולנו כי מחולנו היה ראות הבית בנוי לתלפיות ועתה היותנו רואים אותו חרב הוא לאבל לנו ונמצא שמה שהיה קודם לכן מחולנו ושמחתנו הוא עתה אבלנו וז"א כהפך לאבל מחולנו ובזה יתיישב הפסוק יותר על נכון כי לפירוש המפרשים כולם היה ראוי שיאמר הכתוב שבת ששון מלבנו כו' אם הוא השבתת הששון מהלב אך כפי פירושנו מתיישב היטב כי מלת משוש יצדק על דבר עומד קיים נמשך ממנו הששון ואינו הששון עצמו עכ"ל:

יז

בהיות כי למעלה אמר כי אין ראוי לנו להתאונן עיקר האנינות על חרבן המקדש אלא על החטאות שחטאנו לפניו ית' שהיו סבה להחריבו כי על זה ודאי ראוי הוא להתאונן וז"א אוי נא לנו כי חטאנו שהיתה הסב' שנחרב וז"ש על זה היה דוה לבנו על הסבה שהוא החטא שמרדנו באלהינו ועל אלה חשכו עינינו על סבת החרבן ולא על החרבן עצמו כי על הר ציון ששמם ושועלים הלכו בו אין לנו להתאונן על זה כי מה צריך לנו בית המקדש אתה ה' לעולם תשב וגומ' ומה לנו אם נחרב בית קדשנו וע"כ אין לנו להתאונן אלא על מה שחטאנו לפניו ית':

א"נ אמר על זה היה דוה לבנו וגו'. כי זכו העצים והאבנים שבמקדש יותר ממנו עם היות שלא באה הקדושה העליונה שם באבנים ההמה אלא בסבתינו ולא זזה שכיכה מכותל מערבי לעולם ואותנו עזב בין האומות מכל וכל וז"ש על גבי הר ציון אחר ששמם ושועלים הלכו בו אעפ"כ בקדושתו הוא עומד ואתה ה' לעולם תשב על גבו כי לא זזה שכינה משם ואותנו שכחת וז"ש למה לנצח תשכחנו וגומר האבנים לא שכחת ואותנו שכחת ולכן השיבנו ה' אליך וגו' כמו שהיה קודם בנין ב"ה המרכבה אל השכינה היינו אנחנו וכענין שהיה באבותינו אברהם יצחק ויעקב שהם הם היו המרכבה וכן כל שאר הצדיקים היתה השכינה שורה עליהם עד שנבנ' המקדש ושרתה שם שכינה ולכן אמר חדש ימינו כמו שהיינו אנחנו משכן השכינה לא המקדש וכענין שאמר משה ויהי נועם ה' אלהינו עלינו י"ר שתשרה שכינה עלינו:

א"נ אמר חדש ימינו כקדם. על הימי' עצמם קאמר כי עתה ימי שנותינו ע' שנה ולכ"א חדש והארך ימינו כמו שהיה מקדם בימי מתושלח וחביריו כי אם מאסתנו מכל וכל זה ודאי אין ראוי כי הוא קצף גדול יותר מדאי ואין אנו ראויים לקצף גדול כזה:

א"נ במ"ש ז"ל אם מאיסה לית סבר ואם קציפה אית סבר יצא להם מכפל הפסוק שאמר מאס מאסתנו כלומר אם מאוס שהיתה מאיסה אין לנו עוד תקוה ותוחלת כי הרי מאסתנו ואין לנו תקוה ואם הוא קצף אם יהיה קצף גדול שקצפת עלינו עד מאד יש לנו תקוה ואם כן השיבנו ה' אליך ונשובה שזה הפסוק כפול שחזר לכותבו הכא בסוף והיתה זאת הכונה שאם היא קציפה א"כ אית סבר ולכן השיבנו ה' אליך וגומר:

אי נמי מ"ש על זה היה דוה לבנו כו'. הכונה לפי שבפסוק הקודם אמר שהיה מתאונן על החטאות שסבבו החרבן והוא אומרו אוי נא לנו כי חטאנו ולפי שראה שהעיקר הוא לדאוג על החטא המסבב על כן הזכיר החטא הראשון אשר ממנו נסתבב כל הרעה הזאת הלא הוא עון העגל בו אלמלא שעשו ישראל את העגל חרות על הלוחות כתיב ואז"ל אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מיצה"ר כו' והנה תחלת דברי ישראל באותו החט' הוא אומרם כי זה משה האיש כו' ולזה רמז באומרו על זה היה דוה לבנו כלומר על אותו זה שאמרנו כי זה משה האיש אשר העלנו כו' על זה היה דוה לבנו כי הלואי שלא אמרנו אותו וממנו נמשך שעשינו את העגל ואמרנו אלה אלהיך ישראל וזה אמר ועל אלה חשכו עינינו כלומר כי על אותו אלה שאמרנו חשכו עינינו כי בשביל אותו החטא נשתברו הלוחות ונאבד אותו החירות שהיה בהן אלמלא לא נשתברו כמ"ש חירות ממלאך המות וכולי וכדאמרן:

א"נ אם נפרש כי מ"ש נפל' עטרת ראשינו הוא על עטרת וכתר מלכות אשר נתן כתר מלכות בראש ישראל ומינן מלכי מינן אפרכי ובחטאינו נפלה עטרת ראשינו וניטלה מלכות מישראל ועזא"ה על זה שנפלה עטרת ראשינו על זה היה דוה לבנו אמנם יש ב' דברים אחרים שעליהם חשכו עינינו ולקמיה מפרש להו וז"א על אלה חשבו עינינו הלא הם על הר ציון ששמם והוא מקום מקדש מכון בית העולמים ועתה היותו שמם וחרב הרי אחת שעליה חשכו עינינו ועוד שנית נוסף על השוממות כי מלבד היותו שמם עוד רעה חולה כי שועלים הלכו בו כי נעשה מושב ומשכן לשועלים תנים ויענה במקום שכינה וזו רעה חולה הוה על הוה ועל שתים אלה חשכו עינינו:

וגם אפשר כי מ"ש שועלים הלכו בו לא לבד אמר על שועלים ממש אלא גם על ארמיים אשר הם נקראו ג"כ שועלים כו' ועליהם אמר שועלים הלכו בו כי מקום טהרה וקדוש' כי אפילו הכהן הגדול לא היה נכנס לפני ולפנים כי אם י"כ משנה לשנה בקדושה ובטהרה ועתה אשר נמשלו לשועלים הם הלכו בו:

יט

ואומרו אתה ה' לעולם תשב כו'. הכונה שאמרו ישראל להקב"ה רבון העולמים אם היה אמת שבמה שחטאנו העוינו והרשענו והיינו סיבה לחרבן ביתיך ושממות היכליך אם בזה היינו עושים רושם או פגם בך ח"ו היה ראוי שלנצח תשכחנו ואל תשוב תרחמנו כיון שעשינו בך כביכול פגם או רושם אבל אין הדבר כן כד"א אם חטאת מה תפעל בו וגומר וז"א אתה ה' לעולם תשב כלומר לא בשביל שהחרבנו את בית מקדשך ומקום משכן כבודך לא מפני זה יעלה על הדעת כי אתה הולך מטולטל ואין לך מושב בעולם לשבת בו כי נחרב בית מושבך זה אינו כן כי אתה ה' לעולם תשב ולעולם ועד אתה ה' תשב בשובה ונחת כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכסאך נכון לעולם ועד בין אם יהיה דור זכאי או דור חייב לא זכות' ולא חטאת' פוגע או נוגע בכסאך כלל וז"א כסאך לדור ודור כלומר כסאך נכון בכל דור ודור בין בדור זכאי ובין בדור חייב כסאך נכון לכל דור ודור כד"א אם חכמת חכמת וגומר וא"כ שלך ה' לא הרענו במעשינו כלל א"כ למה לנצח תשכחנו ולמה תעזבנו לאורך ימים והכונה על אורך גלותינו זה אשר כבר עברו אלף ותקל"ב שנה ונקטינן כי יומו של הב"ה הוא אלף שנים והנה כמעט כבר נתארך הגלות לאורך ב' ימים כי היום הא' והוא האלף הא' הוא יום שלם והאל' האחר כבר עבר רובו ככולו ולכן אמר למה תעזבנו לאורך ב' ימים מימיך ומלת למה מושך עצמו ואחר עמו וכאילו אמר ולמה תעזבנו לאורך ימים ולכן השיבנו ה' כי ידענו כי בתשובה תליא מילתא ושאור שבעיסה הוא מעכב בידינו ולכן אתה תסייענו והשיבנו ה' אליך וג"כ אנחנו נשובה וזהו ונשובה כי אין אנו שואלים ממך רק מעט סיוע והוא אומרו השיבנו כו' ואומרו חדש ימינו כקדם הכונה שיעביר היצר הרע מן העולם כד"א אעביר את רוח הטומאה מן הארץ כאשר היה מקדם קודם בוא נחש על חוה כי אז היה האדם רוחני כמש"ה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגומר על היותו רוחני ועתה ג"כ חדש ימינו כקדם שלא היה יצה"ר בעולם כן עתה קיים בנו מש"ה והסירותי את לב האבן וגומר וזהו חדש ימינו כקדם.

כב

ואמר כי אם מאוס מאסתנו כו'. כלומר אריכות השכחה והעזיבה הזאת אי אפשר שידון שום שכל אינושי שהוא בדרך קיצפון שקצפת עלינו אלא אם ח"ו בדרך מאיסה שמאסתנו וז"א כי אם מאס מאסתנו כלומר אריכות העזיבה לא היה אפשר שהיתה כ"כ באריכות אלא אם מאס מאסתנו לגמרי ותשתמש מלת כי במקום אלא ולכן עזבתנו כל כך. שאם אין הדבר כן אשר אינו מאיסה לגמרי ח"ו אלא קיצפון לזמן מוגבל בודאי שקצפת עלינו עד מאד אשר לא ישוער שיהיה קיצפון גדול כזה ולכן חזר ואמר השיבנו ה' אליך ונשובה וחדש ימינו כקדם כדאדמרן כי כיון שאינו מאיסה בודאי כאשר הבטחתנו בתורתך לא מאסתים ולא געלתים א"כ למה יהיה הקציפה עד מאד עד שהשכל האינושי ידון כי יצא מגדר קציפה ונכנס בגדר מאיסה כי לקציפה הוא מאד ולכן השיבנו ה' אליך וגומר וכדאמרן:

אי נמי יאמר בשנדייק כי אומרו על זה היה דוה לבנו הוא קשה היישוב כפי דקדוק הלשון אם בחילוף הלשון שאמר באחד על זה ועל האחר אמר על אלה שהיה אפשר לומר בשניהם על זה או בשניהם על אלה:

ועוד יקשה שהל"ל על זה היה דוה לבנו ועל אלה היו חשוכים עינינו או לא יאמר מלת היה ויאמר על זה דוה לבינו וגו' והנה גם הר"מ אלמושנינו ז"ל נתעורר על זה בלשון הזה:

ואפשר לי לומר כי מ"ש על זה היה דוה לבנו הכונה על המפורש במקרא של אחריו כמ"ש רש"י ז"ל ועם זה מובן הכתוב כי מ"ש על זה היה דוה לבנו הכונה הוא על הר ציון ששמם ונחרב ומ"ש על אלה חשכו עינינו הכונה על ששועלים הלכו בו וכאילו אמר על אלה השועלים שהלכו בו חשכו עינינו וכיון דמלת שועלים הוא כינוי לרבים ששועלים רבים הלכו בו לכ"א על אלה חשכו עינינו ובהיות כי ענין השוממות ששמם הר ציון מעת ששמם היה דוה לבנו ע"כ נקט מילת היה כי מעת ששמם היה דוה לבנו בזכרנו את ציון אמנם ענין הילוך השועלים בו לא יתפעל האדם מזה אלא בעת ראותו השועלים הלכו בו והעין הרואה אותם אז בעת ראותם מתפעל ותחשך העין ולכן לא אמר היו חשוכים עינינו כי לא היו חשוכים לעולם רק חשכו בעת ראייתם ששועלים הלכו בו ואומרו הלכו בחיר"ק תחת הה"א ולא כתב הלכו בפת"ח תחת הה"א להורות כי כבר היה להם הר ציון לבית מושב יושבים שם בשובה ונחת עד שהילוכם בו הוא בדרך טיול מהלכים ארוכות וקצרות מבלי פחד ואימה מאיש עובר כי כבר היו יודעים שהיה שמם מבלי איש עובר והיו מהלכים בו ארוכות וקצרות וזה יורה באומרו הלכו בחיר"ק מלשון מתהלך בגן שהוא לשון טיול:

ולפי מה שפירש' לעיל כי באומרו שועלים הלכו בו רמז ג"כ על מ"ה אשר נקראו שועלים כד"א אחזו לנו שועלים וכולי יצדק גם כן לפי פירושינו זה כי מ"ש לעיל על אלה חשכו עינינו בלשון רבים על השועלים שהזכיר למטה רמז כי על אלה השועלים שהלכו בו חשכו עינינו וגם יצדק אותרו הלכו בחיר"ק שההגוים כל זב ומצורע הולכים תוך המקדש ומטיילים בתוכו ארוכות וקצרות וז"א הלכו בו:

והתחיל להתפלל על ארך גלותינו והקדים ואמר אתה ה' לעולם וגומר כלומר אתה ה' אינך מקפיד על הגאולה ולבנות ב"ה מפני כי אתה חי וקיים לעולמי עד ולדורי דורות ולנצח נצחים ולכן אינך מקפיד כי אם לא תבנה אותו בדור הזה תבנה אותו בדור אחר וז"א אתה ה' לעולם תשב וכסאך נכון וקיים לדור ודור עד סוף כל הדורות ולכן אינך מקפיד למהר בנין בית קדשנו ותפארתנו אבל עכ"ז גם אם לגבי דידך לא איפכת לך כי אתה ה' לעולם תשב כו' עכ"ז הביטה וראה את חרפתינו כי אנו הווים ונפסדים וימינו כצל עובר דור הולך ודור בא וא"כ למה לנצח תשכחינו ועבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו ותעזבנו לאורך ימים השיבנו ה' וגו' ובתשובה יתוקן הכל מבלי שתאחר אותנו בגלות וז"א חדש ימינו כקדם כי כבר נקטינן כי הב"ת כקטן שנולד דמי והימים הראשונים יפלו לא יזכרו ולא יפקדו ובאופן כי ע"י התשובה תחדש ימינו כקדם והיא עת הלידה וכדאמרן כי כקטן שנולד דמי ע"ד מש"ה לעם נולד כי עשה כי כשהאדם עושה תשובה ומ"ט הרי הוא כאלו נולד אז והימים הראשונים יפלו כדאמרן וזהו מלת כקדם והיא עת הלידה:

גם אפשר שרמז במה שאמר חדש ימינו כקדם שהכונה שיחדש ימינו כמו שחידש ימינו ביציאת מצרים מקדם קדמתא כן יחדש ימינו עתה בגאולת הגלות הזה וכמד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וז"א חדש ימינו כקדם ורמז כי תפלתו זאת על כל א' מהב' גליות קאמר כי בגלות האחרון הזה אשר אני בו עתה כל כך נתארך עד שכמעט שדומה שמאוס מאסתנו וז"א כי אם מאס מאסתנו ואם בגלות בבל גם אם בכמות היה קצר ע' שנה ותו לא עכ"ז באיכות והיה קצפון גדול וז"א קצפת עלינו עד מאד ולכן חזר ואמר השיבכו ה' אליך וגו':

והרב מורי זלה"ה כתב אתה ה' לעולם תשב אמר כי ידוע היה שאין צד תלונה ותרעומת על השי"ת ח"ו בהבאת הצרות והייסורין על ישראל כי בדין היו ראויין לכך ובצדק ובמשפט כל דרכיו אבל בהיות שכבר סבלנו עול הצרות והייסורין זמן רב עתה יכבשו רחמיו את כעסו ויתנהג במדת הרחמים וירחם עלינו ויגאלנו וזה שאמר אתה ה' לעולם תשב כלומר אתה בשם זה שהוא מור' רחמים לעולם תשב בו לנהוג בו העולם וכסאך שהוא שם מדת הדין הרפה שהוא ככסא למדת הרחמים אף על פי שיש בו תגבורת דין אין אתה מתנהג עם צד הדין שלו לעולם כמו שם הרחמי' שהוא מצטרך בכל עת ובכל שעה אלא לדור ודור ולכן אני מתפלל שתתנהג עמכו בו ולמה לנצח תשכחנו:

או ירצה שפירוש מלת תשב יהיה כמ"ש בזוהר פ' כח דף ס"ד פסוק ה' למבול ישב ורזא דא ה' למבול ישב מהו ישב אלמלא קרא כתיב לא יכלינן למימריה ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא כתיב הכא ישב וכתיב התם בדד ישב ישב בלחודוי עד כאן וז"ש כאן אתה ה' מדת הרחמים לעולם תשב לבדך ולא תבא עם הדין לרחם עלינו ותניח כסאך שהוא מדת הדין כמ"ש להתנהג עמנו לדור דור כן תעשה עמנו לעולם לשבת בלחודך אלא תבא עמנו ברחמים ותגאלנו עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב ז"ל על הר ציון ששמם זה הפסוק הוא גזרה בפני עצמה ואינו מקושר עם הפסוק של מעל' אבל בהיות כי על כל הסיפורים שסיפר למעלה מהצרות אמר עליהן על זה היה דוה לבנו כו' עתה הוסיף לומר גזירה אחרת בפני עצמה כפי מ"ש מהרי"ן שועב ז"ל שהיה בוכה ומתאונן הנביא ואומר שעל שממות הר ציון נוסף עוד רע אחר והוא ששועלי' הלכו בו והוא כאילו אמר על ששמם הר ציון לא די לנו זה הצער אלא שנוסף ע"ז ששועלים הלכו בו כמו מדבר ושממה ומקום מיוחד לחיות השדה כי על כל זה מורה היות הדבר בהשגחתו הנפלאה אשר כן גזר על שממות הר ציון ושלא יספי' זה אלא שעוד שועלים הלכו בו וזה אינו מלבם כי מה להם לשועלים להלך בו רק היה זה מאתו יתברך להראות לנו שמאס המקום ולא ירצהו עוד:

ואפשר שיאמר שעל ששמם הר ציון בהשגחתו ית' שהוא רצה והסכים שיבאו גוים בנחלתו ושממות היכלו הנה נוסף על מה שגזר הש"י על שממות הר ציון עוד הוסיפו מעצמ' האויבי' להלך שועלים בו לבזיון בית קדשנו כי זה היה מאתם שלא כרצונו ית' לבזיון בית קדשנו ותפארתנו והוא ית' יענישם ע"ז עם שהוא הסכי' על שממותו וז"א שועלי' הלכו בו ירצה על ששמם הר ציון בהשגחתו ית' הם הוסיפו מעצמם ששועלים הלכו בו הם מעצמם כנזכר:

אמר עוד למה לנצח תשכחנו כו' השיבנו ה' אליך כו' כי אם מאס מאסתנו כו'. הן אמת ג' פסוקים הללו הם קשי היישוב מאד ולא יעלה הקושי בכל א' מהם כפי הדקדוק הישר בעיכי פני המעיין כי הנה בפסוק הראשון קשה כיראשונה אמר למה לנצח תשכחנו ומלת נצח הוא לאין סוף במשפט הנצחיות ואח"כ אמר תעזבנו לאורך ימים כי אורך ימי' אינו לאין סוף כי בב"ת לא יקרא זמן ארוך כי זמן ארוך צודק על זמן שיש לו קיצבה תכלית רק שהוא ארוך וזמן רב ואיך ככנס בנצח ויצא בזמן ארוך. ובפסוק הכ' ג"כ קשה כי אחר שאמר השיבנו ה' אליך שהיא התשובה החלטית כי תכלית שלימות התשובה הוא עד השי"ת כמאמ' הנביא ע"ה שובה ישראל עד ה' אלהיך כו' ואחר שהתפלל שישיבנו ה' אליו אם כן מה ישאר עוד לשנשוב אנחנו ואם היה אומר פתח לנו שערי תשובה ונשובה או שיאמר עזרנו אלהי ישענו ונשובה היה נכון אך אחר שאמר השיבנו אליך איך יאמר שנשוב אנחנו אחר שכבר השיבנו אליו הוא ית'. ובפסוק הג' גם כן קשה מלות כי אם שהיל"ל למה מאס מאסתנו קצפת עלינו וכולי כמשפט למה לנצח תשכחנו כו':

ואמנם ליישב הפסוק הראשון מג' פסוקי' אלה בלי דוחק שמעתי מפי מהרי"ט זלה"ה פשט נאה ומתקבל והוא שגזרת תעזבנו לאורך ימים הוא תפלה אליו ית' שלא תהיה השכחה לנצח והוא לבב"ת רק שיעזבנו לאורך ימים ואחר הימים הארוכים ההם ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וז"א למה לנצח תשכחנו ירצה למה ה' יעשן אפך והסכמת בחרבן ביתיך ושממות היכלך עד שנראה שאתה מסכים להשכחנו סלה ועד ולמה זה יהיה כן תשכחנו לנצח לפחות תעזבנו לאורך ימים ירצה כיון שאתה מסכים לעזוב אותנו לא תהיה העזיב' לנצח רק לאורך ימים שיהיה לו קצבה אף שיהיו ימים רבים ואתר כך תשוב תחיינו וז"א תעזבנו לאורך ימים והיא תפלה ובקשה מאתו ית' שיעזבנו לאורך ימים ולא לנצח כאמור ובזה מתיישב על נכון:

ואמנם הב' פסוקי' הנמשכי' יתיישבו ג"כ לדעתי בלי דוחק כלל כי מ"ש השיבנו ה' הכונה היא שהדרך הראוי לו ית' כפי מדת חסדיו הוא שיביא עלינו ייסורין קשים ויענישנו במיני עונשים עד ישיבנו אליו בעל כרחינו שלא ברצונינו כי בזה יצדק שהוא ית' שב אותנו ואין אנחנו שבים אניו כמו העבד שעושה עבודת רבו שלא כרצונו שקשה עליו העבודה אך הוא עושה אותה על כרחו ויצדק בו שהוא עושה אותה אך אינו עושה אותה מעצמו ברצונו וכן התפלל הנביא עליו השלום לפניו יתברך שיעשה עמנו שהוא ישיבנו אליו במה שיענישנו ונהיה מוכרחים לשוב לפניו על כרחינו וזהו מכוון מלת השיבנו כי לא אמר שובנו ה' אליך רק השיבנו ר"ל שתעשה שנשוב אנחנו על כרחנו כי להיותינו שקועים בחטאים ובעונות לא יצדק שנשוב אנחנו כיון שאינו ברצונינו רק ע"כ אך אחר ההרגל אף שנהיה על כרחינו אנחנו נשוב ברצונינו הגמור וז"א ונשובה כלו' אחר שתשיבנו אתה אליך שלא ברצונינו ע"י יסורין כאשר יייסר איש את בנו ותדריכנו בדרך ישרה על כרחינו מזה ימשך שאנחנו נשוב אח"כ ברצונינו הגמור באופן שיצדק שאנחנו נשוב ברצונינו הגמור כי מההרגל יעשה הקנין בנפש כנודע מחכמת המדות והוא ?הנרצה לרז"ל דמתוך שלא לשמה בא לשמה והוא מה שביאר באומרו חדש ימינו כקדם ר"ל עשה עמנו חסד שתחזירנו לפניך לעובך אף שיהיה על כרחינו כי בזה תחדש ימינו כשיהיה פועל ידינו ברצון טוב כמו שהיו קודם שחטאנו וז"א חדש ימינו כקדם:

וביאר הענין בשלימות בפסוק הנמשך באומרו כי אם מאס מאסתנו כו' והכונה כ"א הש"י אינו רוצה להענישנו כאשר ייסר איש את בנו רק שמסתיר פניו ממנו ומואס אותנו בהחלט הנה זהו העונש היותר גדול שיצוייר כמו שיקרה אף אצל מלך אדם כי אם יחטא העבד לפניו ולא ייסרהו ויכהו כדי שלא יחטא עוד רק ישליכהו מלפניו ולא ירצה לראותו עוד הוא העונש היותר גדול שאפשר כי כאשר ייסרהו ויענישהו אז מראה שאוהב אותו ורוצה שיהיה עמו עוד והוא ע"ד שבארתי בפסוק ה' אל באפך תוכיחני כו' והוא מה שרצה פה באמרו כי אם מאס מאסתנו וגו' ר"ל ראוי שתשיבנו אליך בייסורין ועונשים עד שימשך מזה שאנחנו נשוב אליך ברצון טוב כי אם איננו כן רק שמאוס מאסתנו ואינך רוצה לייסרנו ולראותנו עוד הנה זה הוא קצף גדול מאד יותר מכל העונשים שיצויירו במציאות וז"א קצפת עלינו עד מאד ויותר אנחנו חפצים בייסורין רבים ותוכחות על עון ממה שתסתיר פניך ממנו וע"כ חזר הנביא עצמו פסוק השיבנו ה' אליך מלבד היותו עושה זה כדי שלא לסיים בפורענות כמו שעשה שהמע"ה בספר קהלת וכן ישעי' ע"ה הנה כיון עוד בזה לומר לפניו ית' כי אם היה הענין שמאס אותנו הנה זה הוא קצף גדול יותר מדאי ויותר מהראוי בחקו ית' וע"כ ראוי שישיבנו אליו ע"י ייסורין ויהיה זה קצף אך לא עד מאד וע"כ חזר ואמר חדש ימינו כמו שהיה בימי קדם שהיית קרוב אלינו כן יהי רצון שיקרבנו לעבודתו ית' תמיד אמן עכ"ל.

הנה בזה נשלם מה שראינו לבאר במגילה הזאת כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף לתת לי חלק טוב בכל שאר ספרי הקדש לבארם ולחברם כאשר עם לבבי כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ויראני נפלאות בתורתו ובסודותיו הכמוסי' מתוקים מדבש ונופת צופים אמן וכן יהי רצון:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף