יד רמ"ה/סנהדרין/צ/א

יד רמ"ה סנהדרין צ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פרק עשירי

כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו'. הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ודייקי דסמכי פרק חלק לאלו הן הנשרפין בין בנסחי דמתני' בין בנסחי דגמרא והכי נמי מסתברא מדאתחיל לפרושי נהרגין באלו הן הנשרפין דקתני ואלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת אי אמרת בשלמא פרק חלק בתר אלו הן הנשרפין הוי היינו דסליק ממילי דרוצח וקא מפרש מילי דאנשי עיר הנדחת לאסוקי נהרגין דסליק מינייהו בפרק אלו הנשרפין אלא אי אמרת דאלו הנחנקין תנן מקמי פרק חלק אכתי לא פריש מילי דנהרגין וקא נקיט לפרושי נחנקין אלא ודאי ש"מ דפרק חלק תנן ברישא ואיידי דאיירי בסוף אלו הן הנשרפין בזר ששימש דהוי בידי שמים נקט לפרושי הני דמסיק היניהו בידי שמים לעה"ב והיינו דקתני כל ישראל יש להן חלק לעה"ב.

ענין העה"ב יסוד גדול מיסודי התורה הוא שהרי הכופר בו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה"ב כדמפרש במתני' ומוסיף לה בירורא בגמרא ולא עוד אלא שצדוק דינו של הקב"ה תלוי בו לומר שעיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו לפיכך צריכין אנו לפרש ענינו לפי מה שקבלנו מאבותינו ומרבותינו ולפי הקבלה הפשוטה ביד כל ישראל גם לפי פשטן של משניות והשמועות לא להתעולל עלילות ולבקש גדולות ולהרהר אחר קבלת אבותינו ולחדש דבר בדעתינו הקלה והמעוטה ולחקור אחר הנסתרות אשר הם לה' אלהינו ואין לנו עסק בהן לדעת מה זה ועל מה זה:

וענין העה"ב הוא הזמן ההוה אחר ימות המשיח בכמה שנים ועיקר מתן שכרן של צדיקים ועונשין לרשעים אינו אלא בו כדתנן באבות (פ"ד מט"ז) העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכן עונשן של רשעים אינו אלא לעה"ב כדדרשינן בפרקין (צ:) הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ואעפ"י שהשכר והעונש שניהן בעה"ב הן יש מקומות שאין לשון לעה"ב נופל אלא על מתן שכרן בלבד ולא על העונש כגון הא דתנן בפרקין כל ישראל יש להן חלק לעה"ב וכן ההיא דתנן התם העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב דמשמע שאם לא התקנת עצמך בפרוזדור אי אתה נכנס לעה"ב ואין דברים הללו אמורין אלא על השכר שבו לא על העונש וכן הא דתנן בפרקין לקמן (סנהדרין ק"ז:) אנשי סדום אין להם חלק לעה"ב לא אמרו אלא על השכר שבו ולא על העונש מדקתני אבל עומדין בדין ואין צריך לומר בכל מקום שנאמר חיי העה"ב שעל השכר בלבד נאמר והעה"ב האמור במשנתינו לפי פשטן של משניות ודברי התלמוד וגם לפי הקבלה הפשוטה בכל ישראל הוא עמידת הגויות והנפשות לדין כאחת כאשר היו קודם מיתתן שהרי כתבנו שאין שכרן של צדיקים ועונשן של רשעים אלא לעה"ב לפיכך אי אפשר בלא גוף כדמוכח מדאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין כדמפרש בגמרא לקמן (צ"א) וראיה נמי ליום הדין שאי אפשר אלא בתחיית המתים דתנן (אבות ספ"ד) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון הא למדת שאחרי הולדם הם מתים ואחר מיתתן הן חיים ואחר חייהן הן נידונין ומתניתין וגמרא דילה נמי דייקי דקתני ואלו שאין להן חלק לעה"ב האומר אין תחיית המתים ואמרינן בגמרא וכל כך למה ומהדרינן לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא [לו] חלק בתחיית המתים הא למדת שהעה"ב השנוי במשנתינו זהו תחיית המתים. ועוד מדדרשינן לקמן מנין לתחיית המתים כו' שנאמר הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ואמר ריב"ל (לקמן סנהדרין צ"א:) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים וקי"ל דלעולם הבא קאמר דאמר ריב"ל גופיה כל האומר שירה בעה"ז זוכה ואומרה לעה"ב שנאמר יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך הא למדת שהעה"ב יש בו תחיית המתים. ועוד דגרסינן בברכות (י"ז.) מרגלא בפומיה דרב העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ולא מתן ולא פריה ולא רביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה ואם אין הגויות חיות לעה"ב מפני מה הוצרכו לומר שאין בו כל אלו היה להן לומר שאין בו גוף ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן אלא לומר לך שאעפ"י שיש בו גויות אין בו אכילה ושתייה ולפיכך הוצרך לומר אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה כלומר וכי מאחר שאין בו כל אלו צדיקים ממה הן נהנין ומה יהא על שכרן והשיב יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה וקראי נמי מוכחין דיום דינא לא סגיא אלא בתחיית המתים דכתיב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם וכתיב (תהילים נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וכדאמר ליה רבי לאנטונינוס והרי ביארנו מפשוטן של פסוקים וכח המשניות והשמועות שהעה"ב שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים אי אפשר בלא גוף וכן קבלה פשוטה ביד כל ישראל איש מפי איש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו סעדיה ז"ל בספר האמונות וכן כתבו כל הגאונים בספריהם וכן הדעת נוטה לכך שכשם שמדת הדין נותנת לשלם שכר לנפש על ישרה וליפרע הימנה על מעלה כך מדת הדין נותנת לשלם שכר לגויה על ישרה וליפרע על מעלה שהרי שניהם עשו מעשה אם טוב ואם רע ואם אין הגויות חיות איה איפה תקותם ותקותם מי ישורנה ומי ישיב גמול לגוף על ישרו ועל מעלו והוא עשה מי ישלם לו. וא"ת שאין הגוף נידון שאלמלא נשמה הרי הוא כאבן שאין לה הופכין גם הנשמה לא תידון שאלמלא הגוף אין חטא בא על ידה וכדאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין ואם יש שמדקדקין ואומרין והלא הגוף לנשמה ככלי מעשה לאדם ואם נאמר שהגוף נדון לפי שנעשה מעשה על ידו א"כ גם חרבו וקשתו וכל כליו שנעשה מעשה על ידן ידונו שתי תשובות בדבר הראשונה שאין מעשה גופו של אדם דומה למעשה חרבו וקשתו ושאר כליו משני פנים הפנים הראשונים שאעפ"י שאין הגוף עושה מעשה אלא לפי מחשבת הנפש ועצתה אינו עושה מעשה מכח הנפש בלבד שא"כ היה בדין שלא ידל כח הגוף ולא יחזק אלא לפי כח הנפש אבל הכלי העושה מעשה מכח אדם המניפו בלבד אינו עושה מעשה אלא לפי כח המניפו אם מעט ואם הרבה ולפי מחשבתו אם טובה ואם רעה והנך רואה בעיניך שאין כח הגוף תלוי בכח הנפש שפעמים רבות שיקרה מקרה לגוף בלבד וימעט כחו אעפ"י שלא נגרע מכח הנפש דבר ונמצא שאין הגוף עושה מעשה מכח הנפש בעל כרחו כאשר הכלי עושה מעשה בעל כרחו לפיכך דין הוא שידון הגוף ולא ידון הכלי והפנים השנים שמדת הדין נותנת שיהא גופו של אדם נידון ולא יהא הכלי נידון ולא מקבל שכר לפי שגופו של אדם יש בו רוח חיים ונמצא מרגיש בכל מה שהוא עושה ויש בו דעת לעשות טוב ורע אבל הכלי אין בו אחת מכל אלו והתשובה השנית לפי שגופו של אדם כשהוא נידון אינו נידון לבדו אלא עם הנפש כאשר היה בשעת מעשה וכן מדת הדין נותנת כדאהדר ליה רבי לאנטונינוס לפיכך דין הוא שידון שהרי הוא מרגיש בעונשו ובשכרו ונמצא שאין דינו יוצא לבטלה אבל הכלי אפילו העמידיהו כמו שהיה בשעה שנעשה מעשה על ידו (אינו) [דינו] יוצא לבטלה ואין הקב"ה עושה דבר לבטלה ואין נכון לומר שיתן כח בכלי כדי שירגיש בעונשו ובשכרו שא"כ לקתה מדת הדין כיצד זה עושה שלא מדעת ולוקה מדעת:

ויש מגדולי הדור שמודים בתחיית המתים שתהיה בימות המשיח ואומרים שמתים שחיין בימות המשיח חייהן ארוכים מאד בחיים הארוכים ההם שעתידים להיות בימות המשיח ואח"כ מתים אבל חיי העה"ב אחר ימות המשיח שמשלמין בו שכר לצדיקים ואין בו מות ונפרעין בו מן הרשעים אין בו גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלא גוף כמלאכי השרת ומביאין ראיה לדבריהם מאשר אמרו חכמים העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה לומר שכיון שאין בו אכילה ושתיה אין בו גוף ולא גויה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה בפ"ח והיינו סבורין מתחילה כי היה טעמו לפי שאי אפשר לגוף שיהיה לעולם בלא אכילה ושתיה לפיכך השבנו על דבריו באגרתנו השלוחה ללוניל. וזה נוסח דברינו שם בענין זה ואם יש אומרים איך יעמיד גויה בלי אכילה ושתיה עצת רשעים רחקה מני:

הממציא הגוף מאין טרם היותו לאין יכול להעמידו מבלי אכל ושתה הלא ציר נאמן עמד בהר סיני מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה גם אליהו כה עשה עד בואו הר השם חרבה גם מיום הלקחו עד היום הזה וכי יאמר חיה יחיו אך ימותו אחרי עומדם אל תבוא נפשי בסודם כי האמנם אם לכוד ילכדוני עוד חבלי שאול במוקשם למה לי חיים טוב לי עוד אני שם והנה השם צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה לאמר בלע המות לנצח ואומר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד וכי יאמר כי און ילין בקרבה ח"ו מהצדיק כל מדבר כה. הממציא הגויות מאין טרם היותם הלא יוכל להעמידם אחרי חיותם בנפשותם וגויותם. עד הנה דברי תשובתי בענין הזה באגרתי הראשונה השלוחה ללוניל ועוד נוסף עליהם באגרתי האחרונה דברים רבים כאלה וכהנה וכהנה השיב על דבריו רב שמואל גאון הממונה ראש ישיבה בבבל בדורנו זה וכן שאלונו על זאת מאספהאן ומארץ תימן כי הבינו כולם לפי מחשבתם מתוך דבריו שלא היה מודה בתחיית המתים כלל ושם נקראו אנשי בליעל תלמידים שהיו כופרים בתחיית המתים וכשהתריסו אנשי מקומם כנגדן הביאו להם ראיה מדברי הרב האמורים בה' תשובה והוצרכו אנשי המקום לשלוח לרב על זאת לעמוד על דעתו בדבר הזה והשיב להם תשובה על זאת והאריך בענין הזה הרבה והוסיף בה ענינים אחרים שאינן מענין דברינו זה והננו כותבים עניני תשובתו בדבר הזה בדרך קצרה:

תחילת ענין התשובה היתה לנקות את עצמו מהשם ומישראל על דבר כלל אמונת תחיית המתים אשר חשדוהו החושדים עליה והעתיק המעתיק את דבריו מלשון ערבי ללשון הקדש בלשון קשה עד מאד אך הנני כותב מקצת לשונו הפשוט בעיני ואשנה מקצתו לבאר עניני הדברים אשר נתכון המחבר לאומרם כאשר תשיג ידי:

ואלה עניני דבריו בדבר הזה בדרך קצרה דע אתה המעיין שכונתנו במאמר הזה הוא לבאר מה שנאמין בו בפנה הזאת אשר נפלו הדברים בין התלמידים והיא תחיית המתים המפורסמת באומתינו אשר רב זכרה בתפילות ובספורים ובתחנות אשר חברום הנביאים וגדולי החכמים שמלאו מהם דברי התלמוד והמדרשות ענינה שוב הנפש הזאת לגוף אחרי הפרדה ממנו ודבר זה הוא דבר שלא נשמע באומה מחלוקת עליו ואין בו פתרון זולתי פשטו כלל ואסור להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין בחילוף דבר זה בתחיית המתים זו היא תשובת הנפש והגוף אחר המות כבר זכרה דניאל זכרון שאי אפשר לפותרו פתרון אחר כאומרו ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ואמר לו המלאך ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ועוד כתב נ"ר וכן יראה לנו שאנשים האלה אשר תשובנה נפשו' לגופות ההם יאכלו וישתו וישמשו מטותיהם ויולידו וימותו אחר חיים ארוכים מאד בחיים הנמצאים בימות המשיח. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי העה"ב כיון שאין בהם גוף לפי שאנחנו נאמין בדבר שהוא אמת בעיני כל בן דעת שהעה"ב נפשות מבלתי גופות כמלאכים וביאור הדבר הזה שהגוף אמנם הוא כלל כלים לפעולות הנפש וכבר התבאר זה הדבר במופת וכל מה שבגוף יחלק לג' חלקים כלים שיגמר בהם המזון בפה ובאסטומכא והיא הנקרא בלשון ערבי מעדה והכבד ובני מעיים ובכללם כל מה שבתוך הבטן התחתון וכלים שתהיה בהם ההולדה והם כלי התשמיש והולדת הזרע והולדת העובר וכלים שבהם יהיה תיקון עניני הגוף עד שימציא לעצמו כל מה שיצטרך אליו כעינים ושאר החושים ומיני הגידים החלולים ושאינן חלולין כגון גידים הנקראין בלשון ערבי עצב והמיתרים אשר בהם ישלמו התנועות כולם ולולי אלו לא היה אפשר לבעל חיים להתנועע אל מזונו ולברוח ממה שכנגדו שמאבדו ומפסיד מזגו וכאשר לא ישלם המזון רק במלאכות שיעשם ובהזמנות רבות שיצטרך בהם לחשב ולהשתכל נמצא לו הכח השכלי לזכור בו המלאכות ההם ונמצא לו גם כן כלים טבעיים לעשות בהם המלאכות ההם רצוני לומר הידים והרגלים כי הרגלים אינם כלי להליכה בלבד ופרטי זה הכלל נודעים אצל אנשי החכמה הנה כבר התבאר שהגוף כולו צריך המצאו (מבלי) [מפני] תכלית א' והיא קבלת המזון להתמדת הגוף והולדת הדומה לו (להתיחדות) [להתמדת] מין הגוף ההוא וכשתהיה התכלית ההיא מסולקת מבלי היות צריך אליה רצוני לומר בעה"ב שכבר ביארו לנו המון החכמים שאין בו לא אכילה ולא שתיה א"כ הוא ביאור להעדר הגוף שהקב"ה יתעלה לא ימציא דבר לבטלה כלל ולא יעשה דבר אלא מפני דבר וחלילה לו וחס שיהיו פעולותיו המתוקנות כפעולות עובדי הצלמים אשר עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להן ולא יריחון כן הקב"ה אצל אלו יברא גופות כלומר איברים שלא לעשות בהם מה שנבראו בעבורו כלל ולא לשום סיבה ואולי בני העה"ב אצל אלו אנשים אינם בעלי איברים אך הם גופות על כל פנים ואולי הם עגולים ככידור או ארוכים כצורת העמודים או מרובעין בארכן וברחבן ובקומתם וריבוען שוה לכל רוח כצורת העקב ואין אלו אלא שחוק ומי יתן והחרש יחרישון ותהי להם לחכמה והסיבה בכל זאת מה שביארנוהו מהיות ההמון אין בעיניהם מציאות אלא לגוף או מה שימצא בגוף ומה שאינו גוף ולא בגוף אינו נמצא בעיניהם וכל אשר ירצו לחזק (המציא) [מציאות] ענין אחד יוסיפוהו גויות רצוני לומר יוסיפו עובי לעצם גויתו. עד הנה דבריו בענין הזה בדרך קצרה. ועוד כתב בתשובה ההיא:

וכבר נסתפקו ג"כ אנשים אחרים בדברינו בסוף החיבור (פי"א מהל' מלכים ה"ג) במקום שאמרנו דבר שזה לשונו אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו כו' והבאנו ראיה על זה כמה שבארנוהו וחשבו קצת חלושי העיון זאת הכחשה לתחיית המתים ואנחנו לא אמרנו זולתי שהמשיח לא יבוקש ממנו שיעשה מופת שיבקע ים או יחיה מת על דרך המופת מפני שאין מופת מבוקש ממנו אחרי שיעדונו בו הנביאים אשר נתאמתה נביאתם ולא יתחייב מהמאמר הזה לומר שהשם לא יחיה המתים ברצונו כשירצה ולמי שירצה אם בימי המשיח או לפניו או אחרי מותו עד כה דבריו בענין הזה ועוד נוסף עליהם דברים רבים שאנו עתידים להביאם בפרק זה בעזרת ה' אלא שאינם מענין דברינו זה שהתחלנו לדבר בענין העה"ב ואחרי אשר סדרנו דבריו בענין העה"ב שאין בו גוף לפי סברתו:

נתחיל לכתוב סברתנו וטעמנו בעה"ב שאין בו אכילה ושתיה לומר שיש בו גוף וגויה כאשר כתבו חכמי המחקר מן הגאונים הראשונים וגם לפי הקבלה הפשוטה בין כל ישראל וגם השמועה אשר הביא ראיה ממנה היא לנו לעדה כי העה"ב שאמרו שאין בו אכילה ושתיה יש בו גוף וגויה שאם אין בו גוף וגויה מפני מה הוצרך לומר שאין בו כל אלו היה לו לומר שאין בו גוף ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן וכי אלו אמר שאין בו גוף כלום תעלה על דעת אדם שיש בו אכילה ושתיה או משא ומתן ופריה ורביה וכבר בארנו דבר זה פעם אחרת בתחילת דברנו זה ועוד לדבריו הרי הנפש יכולה לפטור את עצמה מן הדין כשאלת אנטונינוס לר'. וא"ת שאין הגויות מקבלות עונשן ולא שכרן אלא בימות המשיח מה יהא עליהן לעה"ב ומה יתרון נפש הצדיק על גופו לעה"ב שהנפש זוכה לחיים שאין להם הפסק והגוף אינו זוכה לכך אם בעבור מעלת הנפש בעצמה שהיא טהורה וזכה מן הגוף הלא אב אחד לכולם אל אחד בראם וכו' והלא יד שניהם שוה בין בצדקתם בין ברשעתם במה זכתה הנפש יתר מן הגוף ועוד שהרי משנה שלימה שנינו באנשי סדום שאין להם חלק לעה"ב אבל עומדין בדין ומראין הדברים שעמידה זו בדין לעה"ב היא ממ"ש בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים ונראין הדברים שאין להם חלק בשכר אבל עומדין בדין לקבל עונשן וא"ת שהע"ב אין בו לא גוף ולא גויה נמצאת אומר שעמידת הרשעים בדין לעה"ב בנפשות לבדן הם וא"כ מה יתרון לגוף הרשע על נפשו שנפשו עומדת לדין לקבל ענשה וגופו אינו עומד בדין לקבל עונשו. ועוד א"כ נמצא לגוף הרשע יתרון על נפשו ולנפש הצדיק יתרון על גופו ואם תאמר שנפש הרשע נכרתת בהכרת גויתו בימות המשיח או בסופן א"כ מי ברשעים עומד בדין לעולם הבא אם גופן הרי כבר מת ואם נפשם הרי כבר נכרתה והשם לנפש מעלה יתירה בדין על הגוף נראה מדעתו שאין השכר והעונש לעולם הבא לפי מעשיהם של בריות ולפי מדת הדין אלא לפי הטבע שהנפש שיש בטבעה להשאר תשאר והגוף שטבעו לכלות יכלה ונמצאת מדת הדין לוקה בשני העולמות בעולם הזה ובעולם הבא וגם נפש הצדיק והרשע לפי הרעה הזאת אינן נידונות לפי מעשיהם אלא לפי דעתן לפי שהנפש שיודעת את בוראה במופתי החכמה היא נשארת מפני הדעת שבה שהיא קיימת לעולם והנפש שאינה יודעת את בוראה במופתי החכמה תכרת אע"פ שיש בידה תורה ומעשים טובים ונמצא שאין לתורה ולמעשים טובים יתרון לעולם הואיל והדבר תלוי בטבע שאם תאמר יש להן יתרון נמצא שאין הדבר תלוי בטבע אלא כל אחד ואחד נידן לפי מעשיו גם לפי אהבתו ויראתו ודעותיו ונמצא דין הגוף ודין הנפש שוין לעולם הבא הואיל ושניהם שוין במעשיהם אם טובים ואם רעים ואם מפני הטעם שאמר הרב באגרתו כי מאחר שהעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש נמצאו איברי הגוף העשוין לכל אלו בלבד נראין לבטלה ואין הקב"ה עושה דבר לבטלה כשאתה מדקדק בדבר אתה מוצא שאין תחיית הגופות לעולם הבא לבטלה מפני שלשה טעמים. הטעם הראשון לפי שמדת הדין נותנת שיקבלו הגופות ענשן או שכרן בנפשות הואיל ושניהם שוין במעשה אם טוב ואם רע. ואם תאמר אם כן ישמשו האיברים מעין מלאכתן ואל תהי בריאת האברים ההם לבטלה אינם לבטלה שהרי יש בהם תועלת גדולה להודיע לבאי עולם גבורתו של מקום שהוא יכול להחיות את הגויות לעולם בלי אכילה ושתיה ושהוא יכול לברוא איברים שיש בטבען להתאוות לאכילה ושתיה ולפריה ורביה ולתשמיש והוא יכול לשנות את טבעם כדי שלא יתאוו לדברים ההם אע"פ שלא חסר בהם ולא אודע:

ומצאנו דוגמת דבר זה באכילת המן ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ועוד שמדת הדין נותנת שיקבל כל אבר ואבר ענשו או שכרו כדרך שהיה בשעת רשעתו או צדקתו וכיון שמדת הדין של קב"ה נותנת להשפיע לצדיקים כזאת שיחיו בלי אכילה ושתיה ובלי עמל וצער ונהנין מזיו שכינה שהיא מעלה גדולה עד מאד ואין לנבראות מעלה גדולה ממנה הרי הגוף והנפש שוין בה שכיון שמדת הגופות והנפשות שוה בדין שיזכו שניהם למעלה זו:

והתמה הגדול בעיני חוץ מכל זה לדברי הרב שנתן טעם לדבריו בהעדר הגוף לפי שאין הקב"ה עושה דבר לבטלה ואם יוכל לומר כן על [גויות הצדיקים] מה יעשה בגויות הרשעים והלא הדין נותן שיברא להם אברים שיש בהן תאוה כדי שתמנע מהן תאותם כענין שנאמר (איוב ל"ח) וימנע מרשעים אורם ואין דבר זה לבטלה ועוד תמה אני אם יוכל להעמיד את הברייתא השנויה בשם תנא דבי אליהו (לקמן צ"ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח שוב אינן חוזרין לעפרן אלא אם הוציאה מפשטה לומר שמתים הללו האמורים בה לא מתים ממש הם אלא העולים מבור הגלות הם הנקראים כאן מתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח ומה שאמרו אינם חוזרים לעפרן שאינם חוזרים לגלותם ולעניות שהיו בו מתחלה כענין שנאמר בתמורת הענין הזה מקים מעפר דל אלא שאין אנו יודעים איך יוכל לפתור מה שאמרו ואם תאמר אותם אלף שנים שהקב"ה מחדש את עולמו צדיקים מה תהא עליהם כו' ועוד אם לא דברה הברייתא אלא בעולים מבור הגלות שאינם חוזרים לגלותם למה דברה בלשון סתום כזה וכי להטעות את הבריות באה ואי אתה יכול לדמות דבר זה לשאר דברים הכתובים והאמורים דרך משל לפי שאי אתה מוצא בדבר האמור על דרך כזו אלא מפני אחד משני טעמים. הראשון בזמן שאין הלשון יכולה לבאר את הענין לבריות אלא ע"י משל ודמיון כעין לשון אברים האמורים במקום יתעלה מכל זה ובזו וכיוצא בה אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. והטעם השני בזמן שהענין ההוא ראוי לסתמו מן הבריות כענין הקץ שנאמר לדניאל בלשון סתום וזרזוהו לסתום את הדברים מפני שהיה רחוק מאד מן העת ההיא שנ' בה ואלו נודע בעת ההיא שהיה רחוק כל כך כמה מרשעי ישראל היו אז וגם עתה שהיו יוצאים מן הכלל אבל ברייתא זו אין בה אחת מכל אלו ואלו לא דברה אלא בעולין מעפר דלותן וגלותן לומר שאין חוזרין לאותו עפר למה סתמה את דבריה וכי להטעות את הבריות היא צריכה להבטיחן בדבר שאינו עתיד להיות ואע"פ שאי אפשר לומר שאין ברייתא זו שנויה אלא לדברי האומר במתים שהחיה יחזקאל באמת משל היה אבל לדברי האומר שהיו ואחר כך מתו ילפינן ממתים שהחיה יחזקאל כדאמרי' עלה בהדיא ונילף ממתים שמתו לאחר עמידתן והשבנו סבר לה כמאן דאמר באמת משל היה ועוד יש ללמוד משם שאין דברי הברייתא הזאת דברי קבלה אלא דברי סברא בעלמא שאלו היו דברי קבלה היאך היה עולה על דעתנו ללמוד ממתים שהחיה יחזקאל וכי מפני שמתו אלו נכפור בקבלה שבידנו במתים שעתידין לחיות בימות המשיח ונתחייב לומר שכל המתים שעתידין לחיות סופן למות ומאחר שאמרו שיש ללמוד מן המתים שהחיה יחזקאל נראה שדברי התנא מסברא הם שיש רשות לחולק לחלוק על ברייתא זו ולומר שמתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח חוזרין לעפרן אפ"ה דוקא בימות המשיח אבל לעוה"ב הכל מודים שאין שם מתים שנאמר (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח ולא מפני שאין בו גוף שהרי המשניות והשמועות שאין בהם מחלוקת מעידות שיש גוף כאשר ביארנו:

ואם תשאל לדברנו שאמרנו שהעה"ב השנוי במשנתנו הוא העוה"ב באחרונה אחרי ימות המשיח והוא העולם שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעים בו מן הרשעים וכבר נתברר לדברי הכל שאין בו לא אכילה ולא שתיה א"כ מה ראיה להם מן הפסוק שנאמר בו לעולם יירשו ארץ וכי מאחר שאין אכילה ושתיה ירושה זו למה וארץ זו למה וכי יש שם קנאה או מלחמה או חסרון כל דבר כדי שיבטיחם בירושת הארץ כדי שיאכלו פירותיה ויקחו להם כספה וזהבה ומראין הדברים שאין משנה זו מדברת אלא בימות המשיח שיש בו אכילה ושתיה והוא הנקרא כאן העולם הבא וכן תחיית המתים האמור בה היא כההיא תחיית המתים העתידה להיות בימות המשיח:

ועוד ראיה לדבר מדרבי יוחנן דאר"י מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים שנותנין לו תרומה אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו מתנות מכאן לתחיית המתים מן התורה ותח"ה זו אין להעמידה אלא בימות המשיח אבל לעוה"ב לא דא"כ מתנות הללו מה טיבן והלא אין בו אכילה ושתיה וכן כל הני קראי דמייתי רבנן בגמרא מינייהו ראיה לתח"ה כגון למען ירבו ימיכם כו' וכי הא דכתיב אז יבנה יהושע מזבח וכגון הא דכתיב קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כולהו הני ומאי דדמי להו בימות המשיח קא מיירו וכן הא דכתיב ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם מראין הדברים שעל מתים שחיין בימות המשיח נאמר שהרי דבר הלמד מענינו וזה שנאמר אלה לחיי עולם לומר לך שצדיקים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח שוב אינם חוזרים לעפרן כדמוכח בגמרא לקמן מקרא אחרינא וזה שנאמר ואלה לחרפות לדראון עולם לומר לך שיש מן המתים שחיין בימות המשיח שחיין לקבל ענשן שאין ענשן של רשעים מתחיל מן העוה"ב בלבד אלא שאף בימות המשיח יש רשעים גמורים שהם עומדים לקבל ענשן מן העת ההיא והלאה לדורי דורות ועליהם נאמר ואלה לחרפות לדראון עולם. ומצאנו בנביאים שאמרו כיוצא בזו בישעיה (ס"ו) הוא אומר ויצאו וראו כו' ובימות המשיח הכתוב מדבר שהרי דבר הלמד מענינו דכתיב מקמי הכין והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וכן במלאכי (ג') הוא אומר הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני כו' ובימות המשיח קאיי כדמוכח מדכתיב ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וזהו המלך המשיח וכתיב וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים הרי ענשן של רשעים אמור וזה שנאמר (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד דמשמע שהם עומדים ככוכבים שעומדין לעולם ועד במצדיקי הרבים שחיין בימות המשיח נאמר אע"פ שכבר נאמר עליהן אלה לחיי עולם שלא תאמר עולם זה יש לו קצבה כענין שנאמר ועבדו לעולם לפיכך הוצרך להוסיף פירוש לדבר לומר לעולם ועד לומר שאין לזמן זה קצבה כענין שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד שאין לו קצבה. וצריכין אנו עוד לפרש לך שזה שנאמר כאן לעולם ועד לא על מצדיקי הרבים בלבד נאמר אלא גם על המשכילים נאמר וכן פירוש הדברים והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים וכולם עומדים לעולם ועד וכן הא דכתיב (שם) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהוא פסוק מוכיח על תחיית המתים שהרי יעדו בשלשה זמנים הראשון בעודו חי בעוה"ז וזהו שנאמר לו לך לקץ כלומר ואתה לך עתה עד שיגיע הקץ כענין שנאמר לו קודם לכן לך דניאל כי סתומים וחתומים כו' והזמן השני לעת פטירתו וזהו שאמר לו ותנוח ומצאנו כלשון הזה במקרא דכתיב (ישעיהו נ״ז:ב׳) ינוחו על משכבותם שפטירת הצדיק מנוחה היא לו מעמל העולם הזה וכענין זה אמר הספדן במועד קטן (כ"ה:) אל תבכו לאבדה שהלכה למנוחה ובכמה מקומות אתה מוצא בתלמוד כשמזכירין פטירת הצדיק אומרים נח נפשיה גם המנוחה האמורה בדניאל אינה אלא פטירתו שהרי לא היה מבאי בית שני כדי שנאמר שעל ביאת הארץ נאמרה לו ולא עוד אלא שסוף הפסוק מוכיח דכתיב ותעמוד לגורלך מכלל שמנוחה זו תמורת העמידה היא והזמן השלישי אשר נאמר לו ותעמוד לגורלך וזו היא עמידת הנפש והגוף כאחת שמא תאמר שהיא עמידת הנפש בלבד לאיזה ענין היא עומדת והלא משעת מיתה הלכה למנוחה והרי היא צרורה בצרור החיים והיכן מעמידין אותה הא אין הכתוב מדבר אלא בשובה לגוף והרי אנו מבארין לך שאין תחייה זו אמורה אלא בתחיית המתים לפי שנאמר בה ותעמוד לגורלך כלומר לגורל העולה לך (והעע) [והעם] המזומן לעבודתך. ומשמע מכאן שהמתים שחיין לימות המשיח אין כולם עומדים כאחת אלא יש מהם מוקדם הרבה ומאוחר הרבה כל אחד ואחד לפי מעלתו אבל לעולם הבא כולם עומדים כאחת שהרי הגיע יום הדין לכולם והגיע העת ליטול כל אחד ואחד עונשו או שכרו הראוי לו וזה"ש הכתוב (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וכתיב וזרחה לכם יראי שמי כו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ה' צבאות:

ומאחר שבארנו שרוב הפסוקים הללו והמשניות המדברין בתחיית המתים אין פשטן אלא בימות המשיח א"כ גם שארית הפסוקים והשמועות המדברים בתחיית המתים ובע"ה סתם כולם נעמידם בימות המשיח ומאין לנו תחיית המתים לעה"ב ויראה לנו שרוב המקומות שזכרו חכמים העה"ב ודאי לא דברו אלא בעה"ב באחרונה אחרי ימות המשיח כי הא דרמינן לקמן (סנהדרין צ"א:) קרא דחפרה הלבנה אקרא דוהיה אור הלבנה כאור החמה ומפרקינן לא קשיא כאן בעה"ז כלומר בימות המשיח והיה אור הלבנה כו' וכאן בעה"ב וחפרה הלבנה. ולשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה הא למדת שאין ראוי לקרוא העה"ב אלא העולם שאחר ימות המשיח ואמרינן נמי לקמיה (צ"ב.) יחי ראובן לימות המשיח ואל ימות לעה"ב. והא דתנן כל ישראל יש להן חלק לעה"ב לאו [בימות המשיח קאמר אלא אהעה"ב] באחרונה קאי (והאי) דאי בימות המשיח ליכא למימר מדתני עלה ואלו שאין להן חלק לעה"ב הכופר בתחיית המתים ואמרינן בגמרא עליה וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המחים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים ואם העה"ב השנוי במשנתינו ימות המשיח הוא פסיק ותני דהכופר בתחיית המתים אין לו חלק בימות המשיח נהי דאי מיית מקמי דליתי משיח דין הוא שלא יחיה מדה כנגד מדה אבל אם בא משיח בימיו מפני מה אין לו חלק בימות המשיח והלא לא כפר בימות המשיח כלל ומה מדה כנגד מדה יש כאן אלא ודאי אין העה"ב הזה השנוי במשנתינו אלא העה"ב באחרונה שאי אפשר לאדם להשיגו אלא ע"י תחיית המתים לפי שבין ימות המשיח והעה"ב העולם חרב כדאמרינן לקמן (סנהדרין צ"ז.) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב נמצאו כל בעלי חיים מתים בנתים כדאמרינן ואפילו לתנא דבי אליהו דקתני מתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח שוב אינן חוזרים לעפרן גם הם נמצא שאין משיגין חיי העה"ב שלא ע"י תחיית המתים לפיכך אמרו חכמים שהכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעה"ב לפי שאי אפשר להשיג את העולם [הבא] אלא ע"י תחיית המתים וכיון שאין לו חלק בתחיית המתים שהרי כפר בה נמצא שאין לו חלק לעה"ב:

ועוד ראיה לעה"ב השנוי במשנתינו שאינו ימות המשיח מהא דתנן שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להן חלק לעה"ב ואי בימות המשיח מתי אומות העולם מאי בעו התם דקא דייקי בגמרא בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא שאר עכו"ם אחריני אתו ועוד מדקתני עלה דור המבול אין להן חלק לעה"ב הא שאר גוים יש להם חלק ואי בימות המשיח אמאי אלא ודאי ש"מ שאין העה"ב השנוי במשנתינו אלא יום הדין הבא אחר ימות המשיח ודקא מייתי ליה ראיה מדכתיב לעולם ירשו ארץ שפיר קא מייתי שהרי ישיבת הצדיקים לעה"ב מראין הדברים מאחר שיש גוף א"כ ישיבתן לא בשמים היא אלא בארץ ומאחר שהדבר כן הוצרך לומר שיהיו חיים לעולם על פני הארץ ועוד הוצרך לומר כי להם לבדם ניתנה הארץ כענין שנאמר (משלי ב׳:כ״א.) כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה וזהו תמורת מה שנאמר (שם) ברשעים ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה וכענין שנאמר (תהילים ק״ד:ל״ה) יתמו חטאים מן הארץ. וי"ל שהטובה ההיא הצפונה לצדיקים לעה"ב היא הנקראת כאן ירושת הארץ דרך משל וזו ששנינו הכופר בתחיית המתים בכלל תחיית המתים הוא כלומר שאינו מודה בתחיית המתים [כלל ואפילו בתחייה שבין ימות המשיח והעוה"ב ומה שמביא ר"י ראיה לתחיית המתים] ממה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן וכן רבינא ורב אשי שהביאוהו ראיה מן הפסוקים האמורים בדניאל הרי ביארנו למעלה שאינם מדברים אלא בימות המשיח והמביא מהם ראיה לא נתכון להביא ראיה על תחיית המתים השנויה במשנתינו לומר שזו היא תחיית המתים ועה"ב השנויין במשנתינו אלא לא דברו חכמים אלא כלפי האומרים שלא נמצא רמז מן המקראות לתחיית המתים כלל לא בימות המשיח ולא לעה"ב לפיכך הביאו ראיה מן הפסוקים הללו להוכיח שנמצא רמז בפסוק לתחיית המתים מ"מ אבל העה"ב נמצא כתוב במקרא בכמה מקומות כענין שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור כו' וכבר ביאר לנו הנביא בפירוש בסוף דבריו שהעה"ב שהוא יום הדין אינו בא אלא אחר ימות המשיח שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא כו' ויום זה הוא יום הדין שאמרו הנביא קודם לכן באומרו כי הנה היום בא בוער כתנור הא למדת שביאת אליהו שהיא בימות המשיח לפני העה"ב היא:

וכן ענין העה"ב נמצא מפורש בדברי רבותינו בפירוש בכמה מקומות באומרם העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' והדבר ידוע שאין דברים הללו אמורים בימות המשיח כלל שהרי יש בהן אכילה ושתיה ולא נאמרו אלא בעה"ב ומשם אתה למד שיש בו תחיית המתים כאשר ביארנו כמה פעמים וכן אומר יחי ראובן בעה"ז ואל ימות לעה"ב. והא דאמרינן לקמן בפרקין (סנהדרין צ"א:) עולא רמי כתב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם ואוקימנא בהנך דכתיב בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם על כרחיך אידי ואידי בימות המשיח קאי דאי בעה"ב צאן הללו מה טיבם ואכרים וכורמים הללו מה טיבם אלא בימות המשיח ועולא סבר לה כר' יוחנן (לקמן סנהדרין צט.) דאמר כל הנביאים לא נתנבאו כלומר בדבר קצוב וידוע אלא לימות המשיח ומשמע דס"ל לעולא שצדיקים שזוכין לימות המשיח אינן מתים אלא יוצאין משלום אל שלום מימות המשיח לחיי העה"ב אבל לשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד יש מיתה בימות המשיח למי שלא מת פעם אחרת והני קראי דבלע המות לנצח מוקי להו לעה"ב וגם אנו לפי עניות דעתנו נראין דברי שמואל בעינינו דהא תנא דבי אליהו כותיה דייקא דקתני מתים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח ולא קתני צדיקים שבימות המשיח:

והא דגרסינן לקמן (שם) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא כו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלהים כו' ואמרינן מאי עין לא ראתה אמר ריב"ל זה יין שמשומר בענביו מששת ימי בראשית היא צפונה ומשומרת להן כדכתיב מה רב טובך כו' וזו היא שאמרו שמשומר בענביו ולמה נמשלה כיין לפי שאין לך דבר שמשמח לבו של אדם בעה"ז אלא יין כענין שנאמר (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש לפיכך נמשלה כיין לפי שהשמחה היא שמחה שאין למעלה הימנה ומה ענין המשומר בענביו לומר לך ששמחה זו לא השיגה אדם בעולם אלא כיין שמשומר בענביו שלא שלטה בו יד:

ויש מקומות שנאמר העה"ב על ימות המשיח כאותה שאמרו חכמים בסוף דייני גזלות (קיא:) ודם ענב תשתה חמר אמרו לא כעה"ז העה"ב כו' דמשמע דהעה"ב יש בו אכילה ושתיה והדברים ההם אי אפשר לפתרם לפי שהן רחוקים הרבה מדרך הפתרון אבל יש להעמידן בימות המשיח שיש בהן אכילה ושתיה ואפשר לומר ששמואל לא היה מודה בה כלל וכן כל מקום שאתה מוצא בעה"ב ענין מוכיח שיש בו אכילה ושתיה אם היה דבר שאפשר לפתרו יפתר ואם לאו בידוע שלא נאמר אלא בימות המשיח ואחר שפירשנו ענין העה"ב השנוי במשנתינו לפי פשטן של דברים ולפי מה שקבלנו מאבותינו ומרבותינו והקבלה הפשוטה בכל ישראל גם לפי שקול הדעת ומה שמדת הדין נותנת לפי עניות דעתנו:

נחזור לפרש שארית המשנה כפי מנהג ואלו שאין להן חלק לעה"ב הכופר בתחיית המתים ואומר שאין תחיית המתים עתידה להיות כלל כמו שפירשנו למעלה שנמצא כופר בעה"ב לפיכך אין לו חלק לעה"ב ואיידי דחשיבא ליה והוה איכא דמזלזלי בעי וכל כך למה ורבינו שלמה ז"ל גריס האומר אין תחיית המתים מן התורה כלומר שכופר במדרשים דדרשינן לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ואומר מאמין אני שיחיו מתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר גמור הוא דהואיל ועוקרה מן התורה מה לנו ולאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הילכך כופר גמור הוא וכולהו מפרש בגמרא. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו שקורא שם בן ארבע אותיות ככתבו דהיינו יו"ד ה"א ואו ה"א. ברם צריך את למידע דכי פליג ת"ק אדר' עקיבא ואדאבא שאול הני מילי לענין עונש דקסבר ת"ק דהקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה כו' וההוגה את השם באותיותיו לא נפיש עונש דידהו כולי האי אבל לענין איסורא כלהו ס"ל דאסירי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף