יד מלאכי/כללי התלמוד/מא
|
< הקודם · הבא > |
אין עושין אלא כך וכך
כגון אין קורין אלא בעשרה, משמע עיכובא. ובדלא קאמר מלת אלא, רק קורין אותה בעשרה היכא דאפשר משמע. כן כתב הרב המגיד בפ"א מה' מגילה הלכה ז'. וכ"כ הרז"ה בענין זה בפ"ק דמגילה (ג.). וכן נראה מדברי התוס' בפ' תינוקת סח. ד"ה כך אמרו, שכתב וז"ל בזה הלשון, וכן משמע מדקאמר אשה חופפת ביום, ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום, כדקאמר אשה לא תחוף אלא בלילה ע"כ. וכן מצאתי למרן בכ"מ פ"ב מה' כלי המקדש הל' ו' שכתב וז"ל, ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב"ל ור"י מ"מ מאחר דגמר' דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא, פסק כן ע"כ. אך בפ"א מה' קרבן פסח הלכה י"א ראיתי שהכ"מ שינה את טעמו וכתב הפך זה. דעל מימרת ר' יצחק דקאמר בגמ' אין הפסח נשחט אלא בשלש כיתות, כתב הוא ז"ל בזה הלשון, ומ"ש אם שחטו כולן בבת אחת כשר, הכי משמע דרבי יצחק לאו לאפסולי אמר, דא"כ הו"ל למימר הכי, פסח שנשחט בפחות משלש כיתות אסור עכ"ד. והסתירה מבוארת, ולא ראיתי מי שנתעורר בזה וכעת צ"ע.
וכדברי המ"מ והכ"מ דכלי המקדש מצאתי להר"ב יד אהרן על א"ח בסי' קכ"ח ריש הגהות הטור. שכתב מדנקט בלשון שלילה, ואין מברכין אלא בלשון הקדש ובעמידה, משמע דהוי עיכובא וכן כתב עוד בסי' קמ"א ריש הגהות הב"י, ובריש סי' תל"ג, ובמרכבת המשנה שלו דף צ"א ע"ב ע"ש. ועיין רדב"ז ח"ב סי' ש"ל דיש ללמוד כן מדבריו. וכ"כ הר"ב גנת ורדים ביו"ד כלל ה' סי' ח' ע"ש. אבל הב"ח בא"ח סי' תט"ו והרמ"ז ספ"ו דעירובין, כתבו דלישנא דאין מערבין אלא לדבר מצוה משמע דלכתחילה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי יע"ש. ואני המך לא ידענא מאין להם לומר כן, ואפשר שיצא להם זה ממ"ש הרא"ש ז"ל סוף פרק כל שעה (סימן לא), דלא תלוש אלא במים שלנו, משמע דלכתחילה הוא דאין לשין הא דיעבד מותר. אך האמת הוא דלא כתב כן אלא לדעת רש"י (מב. ד"ה עברה)[1], אך לדעתו[2] לדעת הרי"ף (יב:) והרמב"ם (חמץ ומצה פרק ה' הלכה י"א) שפסקו דבדיעבד הפת אסורה וכרב אסי. לא שייך למימר הכי.
ולכאורה היה נלע"ד להביא ראיה לדברי ה"ה ודעמיה, ממאי דאיתא פרק שלשה שאכלו מח: דעלה דתניא, וחכ"א אינו אומרה אלא בנחמה בלבד, פריך תלמודא חכמים היינו ת"ק. ומשני איכא בינייהו דיעבד. ופרש"י (ד"ה איכא בינייהו) לרבנן בתראי ומהדרינן ליה ע"כ. משמע מדנקטו חכמים בלשון שלילה אינו אומרה אלא בנחמה, דייק מזה תלמודא דעיכובא הוא ומהדרינן ליה. ומיהו אפשר לדחות דלאו מלשון שלילה קאמר הש"ס דבדיעבד מהדרינן ליה לרבנן, אלא ממילת בלבד דנקטו חכמים במילתיהו, משמע דדוקא הוא. וכדאשכחן בפרק אלו נערות לט. ובריש פרק תנוקת סה. גבי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. דקאמר וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא, והא בלבד קאמר. (כפי גירסת התוס' שם (בכתובות ובנדה)) הרי דמלת בלבד מורה דדוקא קאמר.
אלא דלפי זה איכא למידק על דברי התוס' דבפרק במה אשה סג. (ד"ה אין בין), דעל מימרת שמואל דאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. כתבו שם ז"ל דצ"ל דהאי אין בין לאו דוקא, מדהשתא אין ירושלים ואין בית המקדש, ואלו לימות המשיח יהיה הכל בנוי, וזה קשה לשמוע דכיון דנקט שמואל במילתיה מילת אלא, וגם מילת בלבד. איך שייך לומר דלאו דוקא קאמר, אם לא שנאמר בדוחק דהתוס' ז"ל לא הוו גרסי במילתיה דשמואל מילת בלבד. אי נמי ועיקר דכיון דשמואל נקט ליה בלשון אין בין וכו', לשיטתייהו אזלי דכתבו בפ' קמא דמגילה ח. ד"ה אין בין דהיכי דמשייר תרתי אמרי' דאין בין לאו דוקא, והכי נמי הרי שייר ירושלים ובית המקדש.
ואל תשיבני ממ"ש הרדב"ז בתשובותיו (ח"ד) סימן רפ"ה, דלא אמרינן תנא ושייר אלא במשנה או ברייתא, אבל הפוסק לא משייר מידי. ומדלא הזכיר רק משנה וברייתא משמע דאמורא דינו כפוסק, דליתא אדרבה דוק מסיפא דמדלא סיים אבל האמורא והפוסק לא משיירי מידי, משמע דהאמורא הוי כמשנה וברייתא שדרכן לשייר. ולפי האמת כן הוא, שהרי אין כונת הרדב"ז אלא לאפוקי הפוסק דביה קמיירי, והזכיר רק משנה וברייתא אבל אה"נ דגם באמורא מצינן למימר נמי תנא ושייר, כן כתבתי מדעת עצמי.
ואחרי מופלג מצאתי הדבר מבואר בדברי התוס' גופייהו דבפ' הגוזל עצים צה: (ד"ה שלשה), על מימרת שמואל דשלשה שמין להן השבח וכו'. כתבו שם וז"ל, אע"ג דקתני שלשה תנא ושייר גזלן, ושייר נמי אריס שאם בא לסלקו מאריסותו מסלקו מן השבח בדמים עכ"ד. הא קמן מבואר דגם באמורא שייך לומר תנא ושייר וכדכתיבנא. ומאחר שכן, שפיר כתבו התוס' בפ' במה אשה דאין בין לשמואל לאו דוקא, כיון דשייר תרתי כאמור. ואחרי שובי נחמתי מכל האריכות הזה, דבהדיא אשכחנא בס"פ איזהו מקומן נז: דדייק תלמודא דמדקאמר אינו נאכל אלא עד חצות, שמע מינה שהוא מדאורייתא ולעיכובא. וכ"כ שם הר"ב חזון נחום רפ"ו דלשון זה בכ"מ לעיכובא הוי ע"ש.