חתם סופר/נדה/מד/א

חתם סופר נדה מד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מנה"מ דת"ר אשה פרש"י גבי נדה משתעי קרא ותמה בסדרי טהרה הא לעיל ל"ב ע"ב מסקינן דקרא גבי נדה אתא למעוטי איש מאודם ומזבה ידעינן נדה דאין זבה בלא נדה ע"ש ולפע"ד דודאי אין הקושיא כפשוטו דא"א לזבה בלא שתהיה טמאה נדה תחלה ואם יהיה גזה"כ שזה הדם לא יהיה טמא משום נדה משו"ה א"א שהדם שלאחריה יהיה זבה זה לא נ"ל ולא משמע כן מתוס' לעיל ל"ד ע"ב ור"א ע"ש מהקושי' נראה להדיא דאפשר לטעות ולומר שתהיה זבה אע"פ שהדם שלפני זה לא היה מטמא אף ע"פ שבתי' לא מסקי כן מ"מ מוכח שאפשר לטעות בזה וא"כ איצטריך קרא עכ"פ שלא נטעה כן ומכ"ש לפר"ח בתוס' שם האמת כן הוא דמנינן נדה וזבה אפי' בדם שאינו מטמא. וכמו שפירשתי דבריו לעיל. וא"כ אין קו' הש"ס ל"ל קרא פשיטא הא אין זבה בלא נדה אינה אלא כך הא א"א עכ"פ אלא שתראה דם בת יום א' ותמנה ממנו ימי נדה וזבה ול"ל קרא שתהיה טמאה דמה"ת לא תטמא. בשלמא בזבה א"נ לא הוה כתיב אשה ולא קטנה נמי הו"א דם של גדולה הראוי' להוליד וכה"ג הוא מטמא וכמו בזרע שראוי להזריע דוקא אבל דם קטנה הו"ל כמו דם מנחירי' קמ"ל ואשה אבל השתא דכבר גלי לן קרא גבי זבה בת יו"ד ימים לזבה וא"א בלא שתראה תחלה דם הראוי לנדה מה"ת נטעה שלא תטמא הלא כבר גלי לן בזבה שגם קטנה מטמא וה"ה לנדה. ואי"ל דהו"א אשה למעוטי קטנה לכן איצטריך וי"ו ואשה לא לכתוב לא ה"י ולא וי"ו וע"ז משני דאיצטריך אשה למעוטי איש מאודם והשתא ה"א אשה ולא קטנה איצטריך וי"ו לרבות קטנה ואייתר אשה ולא איש נמצא למסקנא אקרא דנדה קאי וכפרש"י ולא אזבה וק"ל:

ופוטר מן הייבום פירש"י במתני' אם נולד לאחר מיתת אביו. הנה גם במס' שבת קל"ו סוף ע"א פירש"י ג"כ שנולד אחר מיתת אביו ושם בחי' בארנו דרצה בזה דאלו היה נולד קודם מיתת אביו נמצא דבשעת מיתת האב היה לו בן ורובן בני קיימא יולדת והיה לאשה חזקת היתר לשוק תו לא הוה ס"ד דרב שרביא שם להחמיר עליה אפי' כשהיא אשת כהן אלא ע"כ שהאב מת והניחה רק מעוברת ונתחזקה בחזקת איסור לשוק ואח"כ מת הבן בתוך שלשים בכי הא החמיר ר' שרביא. א"נ י"ל ס"ל לרש"י ז"ל דהמקדש תוך תשעים ימי הבחנה כופין לגרש אפי' בשוגג עי' ת"ה סימן ר"ן ועי' שו"ע אה"ע סימן י"ג ס"י ובחלקת מחוקק שם סק"ח וא"כ אי ס"ד שהילד נולד קודם מיתת אביו ומת תוך שלשים [יום] ונתקדשה אחר מיתת הבן פשיטא שלכ"ע תחלוץ אפי' ניסת לכהן כיון שכבר מת הבן היה לה לאסוקי דעתה שלא תתקדש ואי קודם שמת הבן וסמכה ארובא בן קיימא מ"מ ע"כ נתקדשה בתוך תשעים יום וצריכה גט אפי' מכהן ובמאי נתחבטו שם. אלא ע"כ נולד אחר אביו אחרי ככלות ימי הבחנה ונתקדשה קודם מיתתו של בן בהיתר ואח"כ מת. כך נדחקתי ליישב דברי רש"י שם אבל כאן לא ידעתי לפרש אם לא נאמר דמשום דיוקא דמעוברת כ"כ דבן יום א' הוא דפוטר הא עובר אינו פוטר ועובר ע"כ נולד אחר מיתתו של אב וקאמר דהניחה מעוברת אינו פוטר עד שתלד ויחי' והיינו אחר מיתת אביו ודוחק:

בכהן שיש לו ב' נשים הקשו תוס' לרש"י דפי' משום דאין זכי' לעובר באשה א' גרושה סגי ולפע"ד מכאן ראיה לפסק הרמב"ם פרק א' מהל' תרומות לפי הבנת הכ"מ שם דלרבנן דר' יוסי דעובר אין לו זכיה היינו כשיש לו אחין אבל כשאין לו אחין יש זכיה לעובר ע"ש דהיה ס"ל לרמב"ם מלשון ולאפוקי מר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל משמע דלא כפי' תוס' דמרמז על ר' יוסי דחייש למיעוטא אלא קאי אר' יוסי דמתני' שם דעובר יש לו זכיה וקאמר לאפוקי מניה דעובר אין לו זכיה ודוקא ביש לו אחים ומשו"ה הצריך שיהיה לו בנים מאשה כשרה. ועובר מגרושה. אלא שקשה מהא דאמר שמואל ביבמות אם אין לו אחים יאכלו בשביל כל המשפחה כולה משמע להדיא אפי' אין לו אחים נמי אין זכיה לעובר. גם מנ"ל לחלק ביורשים דאורייתא בין אחים לשארי יורשים. י"ל דהא ר"ל ס"ל ר"פ החולץ חליצת מעוברת פסולה מדכתיב ובן אין לו עיין עליו ופסקינן שם כר"ל בתלת ע"ש ואם כן ה"נ גבי פ' נחלות כתיב ובן אין לו והעברתם נחלתו לבתו אמרינן עיין עליו למעוטי אם יש עובר במעי' לא יותן נחלתו לבתו כ"ז שהעובר במעי' עד שיתברר. וכיון דבעלמא קיי"ל אין זכיה לעובר א"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא גבי העברת נחלה לאחריני הוא דאמרינן שהעובר קודם אבל גבי אחין לא נימא כן. זאת היא סברת הרמב"ם ע"פ דרכו של הכ"מ שם. ואם כן תינח לר"ל דהלכתא כוותיה דדרש אין לו למעוטי עובר משא"כ לר' יוחנן ר"פ החולץ דלא דרש כן אם כן ה"ה וכ"ש בפ' נחלות דלא דרשינן כן ולדידיה יאכלו בשביל כל המשפחה כולה ואתי שמואל כר' יוחנן ולק"מ אהרמב"ם:

אמנם מה שנלע"ד דברי הרמב"ם שם שפסק לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר ואם הוא חלל אינו פוסל ויאכלו בשביל האחים. דנ"ל מדכתב ברישא עבדי"ה ובסיפא כתב עבדי"ם סתם אלא ע"כ ה"ק עבדיה של מלוג אינם אוכלים בשביל העובר פי' דסד"א דהעובר יאכילום קמ"ל שאינם אוכלים ע"י העובר כי אין לו כח להאכילם כיון שאין לשאר האחים חלק בהם. אמנם שאר עבדים שאינם של מלוג אלא של אביו האוכלים בשביל שאר האחים אותם אינם נפסלים ע"י העובר כי אינו פוסל. והנלע"ד עוד בפי' הסוגיא לדעת הרמב"ם דקרא כתיב יליד ביתו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. י"ל שהוא מטעם שאין זכי' לעובר לכן דוקא בעבדי מלוג שלה אינו מאכילם אבל עבדי אביו יאכלו בשביל האחים. אמנם ר"י ס"ל טעמא דקרא משום עובר במעי זרה זר הוא ולעולם יש לו זכיה ונמצא פוסל נמי עבדי אביו אפי' כשיש לו אחים מאביו. וחכמים לא הבינו טעמו של ר' יוסי ואולי ס"ל מדגלי רחמנא כנעוריה למעט מעוברת שלא תחזור לתרומה דבי נשא ועובר במעי כהנת לאו כהן הוא א"כ ממילא אין לנו לומר דעובר במעי זרה זר הוא וטעמא דאינו ילוד אינו מאכיל משום שאין לו זכיה ור' יוסי דס"ל אפ"ה פוסל ע"כ ס"ל שאינו ילוד גזה"כ הוא בלי טעם דפוסל ומשו"ה הקשו לו אפי' אשת כהן ובת כהן נמי ומ"מ אסיקנא דטעמא דר' יוסי משום עובר במעי זרה זר הוא אבל לרבנן לעולם מילוד מאכיל נפקא ומשו"ה מייתי רמב"ם הך דרשא הקצרתי במובן וק"ל:

ולאפוקי מדר' יוסי הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבנן דאין זכיה לעובר אפי' בירושה דממילא ועי' ברא"ש פ' אלמנה לכה"ג מ"ש והאריך בזה. והנה מ"ש הראב"ד דהרי"ף פסק כר' יוחנן בב"ב דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש ירושה ממילא. י"ל ולהוכיח דדעתו של אדם קרובה אצל בנו עדיף מירושה דממילא דהרי כ' הש"ך סי' ר"י דמתני' דב"ב ע"כ בלא"ה לכ"ע מיירי בשכ"מ מדתנן האומר אם תלד אשתו זכר יטול מנה ש"מ בשכ"מ קיימינן דדבריו ככתובין ומסורין דמי דאלו בבריא הו"ל למיתני הכותב ולא האומר ע"ש וכיון שכן א"כ ק' על ר' יוחנן מ"ט הוצרך לומר דוקא בבנו מיירי מתני' ומשום דעתו קרובה אפי' אדם דעלמא נמי דהרי אמרינן בב"ב קמ"ח ע"א שכ"מ שאמר הלוואתי לפלוני מהני אף ע"ג דליתא בבריא מ"מ כיון דאשכחן עכ"פ במעמד שלשתן דמהני בבריא מועיל בשכ"מ אפי' בלא מעמד שלשתן ע"ש בתוס' ד"ה שכ"מ כו' וא"כ ה"נ הא לכ"ע מהני עכ"פ בבריא כשאומר קנה מעכשיו ע"מ להקנות לעובר וכמ"ש הש"ך ריש דבריו וא"כ כיון דמצינו קנין לעובר ע"י בריא באומר קנה ע"מ להקנות א"כ דין הוא שיקנה ע"י שכ"מ אפי' בלא קנה ע"מ להקנות ואפי' אינו בנו. וצ"ל דלית ליה לר' יוחנן הך דכל דאיתי' בבריא כו' אלא ס"ל כר"פ שם דשכ"מ מטעם ירושה הוא ע"ש וס"ל לר"י אין עובר זוכה אפי' ירושה דממילא מש"ה הוצרך לומר דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכהרי"ף:

והנה מ"ש הרא"ש שם בשם רמב"ן דחילי' דהרי"ף מדרבא בב"ב קמ"ב דדחה הך ברייתא דגר שמת משום דרפויא מרפיא בידיה מעיקרא ולא ס"ל כאביי דירושה הבאה ממילא שאני. יש לדון ולומר הנה לר' יוחנן ר"פ החולץ הנ"ל דס"ל חליצת מעוברת שהפילה לבסוף כשרה דאלו אתא אלי' ואמר דמפלת כו' ע"ש אם כן אין שום סברא לומר דמהני זכי' או ירושה ממילא לעובר שסופו להיות נפל ודוקא עובר שסופו לצאת לאויר העולם אבל נפל אין שום סברא שיזכה ולדידיה ע"כ צ"ל ברייתא דגר שמת כו' אי ס"ל כאביי דלאו משום רפי' אתינן עלה ע"כ צ"ל דמיירי בעובר שכלו לו כל חדשיו רק הוציא ראשו מת וכרמב"ן בב"ב שם שפירש כן וס"ל זהו מיקרי כלו לו חדשיו אע"פ שמת במעי אמו. ולר"ל ר"פ החולץ הנ"ל דאמרינן השתא הוא דאפלת נראה דעובר שסופו להיות נפל יש לו זכי' למ"ד המזכה לעובר קנה משום דכ"ז שלא אפלת. הרי הוא בחזקת קיים. מ"מ למ"ד לא קנה לא נימא דירושה ממילא זכה דמשמיא זכיה ליה ז"א דקמי שמיא גליא שסופו להעשות נפל ומודה ר"ל דלא זכה. והשתא נימא דס"ל לראב"ד בין לאביי בין לרבא ירושה דממילא זוכה העובר שסופו לצאת לאויר העולם והתם גבי גר שמת שאני דהפילה ורבא ס"ל כר"ל דפסק כוותיה בתלת שם ר"פ החולץ ומשו"ה הוצרך לשנויי משום רפוי' מרפיא בידיה אבל משום ירושה דממילא לא דאי לאו משום זכי' יקנה. משום ירושה דממילא פשיטא דלא יקנה ושפיר הוי מייתי ראיה אי לאו דרפוי' בידיה ואביי ס"ל כר' יוחנן ר"פ החולץ וא"כ אין שום הו"א דמפלת ממש קאמרה ברייתא אלא בכלו חדשיו והוציא ראשו מת דהו"ל כמונח בקופסא ובזה שפיר יש לדחות שאני ירושה דממילא. נמצא לפ"ז י"ל דלכ"ע ירושה ממילא שאני וכהראב"ד הנ"ל:

אי בעי מאביו לירת עי' בםדרי טהרה דנ"מ בנו של מת יש עליו כתובת אשה שאינו נוטלת בראוי א"נ בכור שלו ע"ש וכה"ג איכא נ"מ בכתובת בנין דכרין עי' כתובות צ"א ע"א וכתובת בנן נוקבין עי' ר"פ מי שמת ועוד נ"מ טובי והש"ס חדא מניה נקט ע' מ"ש בסמוך אי"ה:

נוחל ומנחיל. נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב יל"ד כל האריכות הזה למה ובמתני' נמי הוה סגי אי הוה תני מנחיל הא עובר אינו מנחיל וגם בשינויי דרבא למעט בחלק בכורה ק' איפכא דלא הו"ל למיתני אלא נוחל הא עובר אינו נוחל ול"ל למיתני מנחיל. והנלע"ד בזה דהש"ס ידע שפיר דמנחיל קאי אנכסי האם ונוחל נמי הוה ידע דאתא למ"ש לעיל בסמוך או דאתא לגר שמת והניח אשתו מעוברת וכה"ג ומ"מ קשיא ארב ששת והוא חדש לנו תי' חדש דהכל קאי אנכסי האם ואשמעינן אע"פ שהוא נפל ולא כלו לו חדשיו ותחלת נוחל שלו הוא רק ע"מ להנחיל דידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו מ"מ זוכה בנכסים ע"מ להנחילם משא"כ עובר משום דאיהו מיית ברישא וזהו ראיה ברורה לפסק הרמב"ם שפסק דאפי' לא כלו לו חדשיו נמי נוחל ע"מ להנחיל והראב"ד השיג עליו ע"ש בה"ה [והא"ש] דמוכח דוקא גבי אבל אמרינן דבעינן כלו ליה חדשיו ולא בנחלה:

ובזה מיושב מה שמקשים מ"ט הקשה הש"ס דוקא ארב ששת ולא אכמה אמוראים דמודים בירושה דממילא והא"ש דאפשר גם הש"ס ידע דיש לתרץ נוחל ע"מ להנחיל קאי אנפל אבל עובר שסופו להיות נפל לא זכה אפי' בירושה דממילא ודוקא עובר שסופו להיות בן קיימא זוכה בירושה דממילא אבל ר"ש דאמר מנא אמינא לה ומייתי מגר שמת והתם נמי נפל הוה ש"מ דלא שאני ליה בין עובר שסופו להיות נפל לסופו להתקיים לכן מקשה שפיר ממתני' ותי' משום דאיהו מיית ברישא. ולפי הנ"ל י"ל רבא דמשני למעט בחלק בכורה לא אתא אלא לתרץ נוחל אבל מנחיל קאי שפיר אנכסי האם אלא שלא רצה לאוקמי בשאינו בן קיימא משו"ה משני נוחל למעט בחלק בכורה ומנחיל לענין נכסי האם ומשום דאיהו מיית ברישא. ובזה מיושב הא דפריך הש"ס בפשיטות לשמואל אהא דר"ש בעירוכין ולא משני דס"ל כרבא והא"ש דמ"מ בהא כ"ע מודים דמנחיל קאי אנכסי האם ואם כן לשמואל דס"ל ג"כ עובר יורש ע"כ צ"ל הטעם משום דאיהו מיית ברישא. מיהו י"ל לפמ"ש דילמא שמואל ס"ל דהיכי דנעשה נפל שאני. אך למ"ש לעיל בדברי הרי"ף י"ל וק"ל:

מ"ט דהוא מיית ברישא בעירוכין פירש"י דלפעמים היא מיית ברישא ע"ש וצ"ל דס"ל לרש"י דלשון מת לא שייך על נהרגה לכן לא הו"מ לפרש אשה שישבה על המשבר ומתה. שנהרגה דלא שייך מתה אלא במתה מחמת עצמה. ולא ס"ל מ"ש תוס' דבנעקר הולד יכול לחיות לכן הוכרח לפרש דלפעמים יכול הוא לחיות. ולדבריו צ"ל ג"כ גבי הך דמתה אמיה והדר ילדתיה משום דלפעמים יכול להיות כן ועי' בבכורות נ"ז ע"א במתני' ע"ש:

א"נ י"ל ס"ל לרש"י נמי כהתוס' דבנעקר הולד יכול הוא לחיות ואדרבה רובן לחיים דרוב נשים בני קיימא ילדן ואינם מתים במיתת אמם אם כבר נעקרו והא דלא מוקי דברי ר"נ אמר שמואל בכה"ג משום דאם כן מאי קמ"ל סד"א התם אית ליה חזקת חיותא וכו' אדרבא הכא עדיף דהא רובא עדיף מחזקה והתם רובא למיתה דרוב גוססים למיתה משא"כ הכא רובן לחיים ומקמ"ל שמחללין את השבת אלא ע"כ מיירי בלא נעקר הולד ומתה מחמת עצמה נמי בכה"ג רוב הולדות למיתה וגם לית ליה חזקת חיות וקמ"ל טובא וק"ל:

והנה שם אמרינן דיושבת על המשבר ממתינין עד שתלד ואע"פ שיש בזה משום עינוי הדין וצ"ל דזה עדיף ומשמע קצת משום דכיון שנעקר הו"ל כילוד וקשה ממסכת אהלות ומייתי ליה בפ' בן סורר ומורה ע"ב ע"ב דבמעי אמו חותכים אותו אברים אברים ומשמע דאפי' נעקר דדוקא הוציא ראשו לא יגעו בו אבל במעי אמו לא חשיב כחי אפי' נעקר ואי"ל דבמעי אמו ה"ט משום דהו"ל כשבע בן בכרי כפרש"י שאם לא ימיתו העובר ימותו שניהם ולעולם הו"ל כילוד ז"א דהא אי רוצים להרוג האם בידים לא ימות העובר וא"כ מאי חזית להמית עובר בידים להציל האם איפוך אנא ומן הדין שלא לנגוע בשום א' מהם וימותו שניהם אע"כ משמע דבמעי אמו לא חשיב חי וא"כ מ"ט ממתינין לה עד שתלד ולא ניחוש לעינוי הדין שלה ואי"ל דבמעי אמו לא שייך מאי חזית כיון דלהולד אין לו חזקת חיות ולאם יש לה חזקת חיות א"כ דמא דידה סומק טפי. ז"א דהא ר"נ אמר שמואל דחי זה וצ"ל דבאמת אין לעובר (חיוב) [חיות] אפי' נעקר ומ"מ ממתינן לה כיון דעכ"פ מצוה להחיותו ומחללין שבת משום הך פיקוח נפש כמ"ש תוס' א"כ הה"נ צריכה היא שתמחול על עינוי הדין שלה:

ומזה נראה קצת ראיה לפירש"י ז"ל דמיירי קודם גמר דין דאלו אחר גמר דין מנ"ל הא דכיון דהוכחנו דאין חיוב מיתה בההורג העובר ורק מצוה בעלמא להחיותו א"כ מנ"ל לענות דינה בשביל זה. אלא ע"כ דמיירי קודם גמ"ד וס"ל לרש"י דודאי קודם גמ"ד נמי איכא קצת עינוי הדין ומשו"ה ברישא במעוברת שלא ישבה עדיין על המשבר דאפי' מצוה ליכא להחיות העובר אין ממתינים לענות דינה במקצת והא דאמרינן בסנהדרין דאין דנין בע"ש וגומרין בא' בשבת משום דמנשי לטעמייהו ול"ק בקיצור משום עינוי הדין כקו' תוס' בעירוכין. לזה י"ל דלא הומ"ל הכי משום דעכ"פ נשאר חבוש בבית האסורים וכ"כ עינוי יש לו בחבישותו בבית האסורים ג"כ. משו"ה אמרינן דמנשי לטעמייהו אבל מ"מ מיום שנחבש עד שנגמר דינו יש לו עינוי הדין אלא אחר שנגמר דינו ואינו מצפה עוד שיחיה יש לו עינויי יותר גדול אבל מקמי הכי יש לו ג"כ עינוי קצת ומשו"ה אין ממתינין לה עד שתלד אבל בישבה על המשבר ממתינין לה וצריכה שתמחול על אותו קצת עינוי כדי לקיים הולד דילפינן ק"ו שהרי קיום ולד כזה דוחה שבת להביא לו סכין לקרוע בטנה כו' ושבת דוחה עינוי הדין כזה שהרי נשאר חבוש עד אחר השבת א"כ מכ"ש שולד כזה ידחה עינוי הדין שלה וק"ל:

ויש להביא ראיה דלפני גמר דין נמי שייך עינוי דהרי תי' משנה למלך פ"א דסוטה על קו' תוס' לשיטת רש"י דמעוברת משקין אותה אמאי לא נמתין לה הא לא גלי קרא גם שניהם אלא גבי מיתת ב"ד ועוד הקשה משל"מ הא סוטה כקודם גמ"ד דמי ותי' דכל עצמן לא צריכין לומתו גם שניהם אלא משום דדמי ולדות שייכים לבעל והכא בסוטה הרי הבעל בעצמו משקה אותה ע"ש וקשה הא ע"כ איכא קצת איסור בהריגת עובר אפי' לא נעקר כלל דאלת"ה קשה קו' תוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא מידעם כו' ונעלם מהרא"ם פ' משפטים ועי' חו"י וא"כ כי מקשה הש"ס בעירוכין פשיטא שאין ממתינין לה היינו אע"ג דאיסורא מיהת הוה ע"כ היינו משום דעכ"פ עינוי הדין שלה דוחה לאיסור כל דהו דעוברים וע"ז משני דסד"א לא נפסיד דמי ולדות דידיה קמ"ל ומתו גם שניהם ואם כן סוטה דהוה כקודם גמ"ד איס"ד דליכא שום עינוי דין מ"מ הדרא קו' לדוכתא למה נשקה אותה ולא ניחוש לאיסורא דהריגת עוברין אע"ג שהבעל מוחל על דמיו עכ"פ איסורא מאן מחיל אלא ע"כ איכא נמי התם עינוי הדין עכ"פ אף ע"ג דסוטה מחשב כקודם גמ"ד כמ"ש משנה למלך הנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף