הרי בשמים/א/יז

סימן יז

לק' דאלינא.

בעזהש"י יום ה' ג' תמוז תרמ"א לפ"ק סטריא.

שלום רב לכבוד האברך החריף המפולפל ברק השנון זית רענן כש"מ אליעזר גרינשטיין נ"י.

מכתביך היקרים עם חידו"ת פעמים ושלש הגיעוני ואתך הסליחה על אשר לא השבתי לך עד כה יען אפפוני טרדות רבות ועצומות הפתוחות לקודש ולחול. ואבא היום אל העין. ואען ואומר בס"ד:

הנה העירות בדברי א"ז הגאון חוות־דעת ז"ל בסי' ק"א (ביאורים ס"ק ה') שהביא ראיה לדעת הפוסקים דכבש שלם הוי גם־כן חתיכה־הראויה־להתכבד מש"ס פסחים פ"ח ע"ב גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאה יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח־שני וקאמר אביי התם לא־שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח־שני כיון דבעידנא דאזדרק דם לא־הוי חזי לאכילה ואי נימא דכבש שלם לא־הוי חתיכה־הראויה־להתכבד אם־כן אמאי לא־הוי חזי לאכילה הא נתבטל ברוב ופסח על־כרחך שלם הוא. וא"ל משום דם שנתערב בדם הא משנה מפורשת היא בזבחים דאם לא נמלך ונתן כשר. וא"ל משום דא"ר להקטיר האמורין דהוי כאברים באברים דכולן יוצאין לבית השריפה כמבואר בזבחים דע"ז דז"א דלא יהא אלא נטמאו אמורין או אבדו דמותר הבשר באכילה א"ו דמטעם חתיכה־הראויה־להתכבד אינה בטילה וכדעת הפוסקים דגם כבש שלם הוי חתיכה־הראויה־להתכבד. והקשית מדברי התוס' פסחים ס"ב ע"א ד"ה האי כו' שכתבו וז"ל ואין להקשות אי מדרבנן האיך יתחייב פסח אחר הא הוי חולין בעזרה לא היא כיון דלא נזרק הדם א"י ומותר לצאת באחר וא"כ אפי' לפי"ד החוו"ד שכתב דמטעם חה"ל אינה בטילה אכתי תקשי בהא דפריך הש"ס שם בכמה אופנים דליתחייב בפ"ש הרי מיירי לאחר זריקה וא"כ כיון דמדאוריי' בטיל ברוב ורק מדרבנן ל"ב א"כ איך יביא פסח אחר הא הוי חולין בעזרה עכ"ק:

הנה בטרם נבוא למטרת ישוב דברי א"ז הגאון זצ"ל ארדה נא ואראה מה שיש לעיין ולפלפל בסוגי' זו. דהנה לכאורה אכתי קשה אפי' אי נימ' דכבש שלם הוי חה"ל לפמ"ש בשערי דורא שער ל"ט אות א' דבחתיכה שאינה אסורה רק מדרבנן אפי' הוי ראוי' להתכבד בטילה ע"ש והסכימו עמו עוד קצת פוסקים ע' בפרי תואר סי' ק"ו א"כ הא מבואר בתוס' זבחים דע"ז ע"ב ד"ה ורבנן כו' דגם רבנן דמתניתין דרשי מום בם לא ירצו בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו ורק לכתחלה אסור מדרבנן ע"ש וא"כ אפי' בחד בחד ליכא רק איסו' דרבנן א"כ היל"ל דיהי' בטל דרוב כשאר איסור דרבנן אף שהוא חה"ל. אמנם באמת לק"מ דמלבד דבאמת קיי"ל דחה"ל אפי' באיסור דרבנן אינה בטלה כמבואר ברמ"א סי' ק"א ס"א י"ל ג"כ דאתיא ההוא בריית' דפסחים כרבנן דבריית' דהתם דלא דרשי הך דרשא וס"ל דתערובת בע"מ לא יקרבו מדאוריי' אמנם הא קשיא לי דלכאורה יש להבין אמאי נקט אביי מילת' דפסיק' דבנתערבו לפני זריקה חייבים לעשות פ"ש משום דבשעת זריקת דם ל"ה חזי לאכילה הרי שפיר משכחת דגם בנתערבו לפני זריקה היו פטורים מלעשות פ"ש היכי שפירשו ממקום קביעותן דהרי כ' התוס' בפסחים ד"ט ע"ב ד"ה היינו ט' חניות דבקבוע דרבנן אפי' פירשו לפנינו שנולד הספק במקום הקביעות ג"כ מותר ע"ש וא"כ ה"נ הא מדאוריי' חד בתרי בטיל ול"ה אלא קבוע דרבנן והיל"ל דבפירשו ממקום קביעותן יהיו פטורין מלעשות פ"ש ואי דכ' התוס' בזבחים ד"ע ע"ב ד"ה אפי' כו' דלגבי גבוה ל"א כל דפריש מרוב' קפריש מטעם גזירה שמא יבאו י' כהנים בב"א ומסקי מן הקבוע למזבח ז"א דהתינח בדברים שעולים ע"ג המזבח שנעשה ע"י כהנים שפיר אמרי' דכהנים זריזין הן ויזדרזו כ"א לעשות המצוה ושפיר איכא למיחש לזה אבל לא לענין אכילת אדם וכנראה מלישנ' דגמ' שם ע"ג ע"ב שמא יבאו עשרה כהנים בב"א כ' ע"ש ותדע לך דהרי דעת הרשב"א הובא בטיו"ד סי' ק"ט דאף דיבש ביבש בטל ברוב מ"מ אסור לאוכלן בב"א ואמאי לא גזרי' ג"כ התם שמא יבא לאכלן בב"א א"ו דלגבי אי' אכילה ל"ש גזירה זו וא"כ הכא הרי העיקר היא אם הוא ראוי לאכילה בשעת זריקה וכיון דלגבי אי' אכילה שייך מרובא פריש א"כ שפיר יהי' מותר היכי דפירשו ממקום קביעותן והוי ראוי לאכילה בשעת זריקה וממיל' פטורין מלעשות פ"ש וע' ברא"ש פג"ה מ"ש בשם הרשב"א ז"ל ועכצ"ל לפמ"ש רש"י ז"ל בחולין ק"ט ע"א דאביי קם בשי' ר"י דמב"מ במשהו וא"כ למאי דחזר בו ר"ת דאין חילוק במב"מ בין לח ליבש ע' בתוס' זבחים דע"ג ע"א ד"ה רי"א וא"כ מדאוריי' לא בטיל והו"ל קבוע דאוריי' ושפיר קא' אביי לשיטתי' דבנתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פ"ש ז כיון דלא חזי' לאכילה אפי' נתפרשו ממקום קביעותן משום דהוי קבוע דאוריי' ואסור בנולד הספק במקום הקביעות אמנם באמת התוס' בחולין שם ובפסחים ד"ל ע"א חולקין על רש"י ז"ל בזה והוכיחו מכ"ד דאליב' דאביי ורבא מב"מ בטיל ע"ש ועוד הרי כ' התוס' בגיטין ס"ד ע"א ובנזיר י"ב ע"א ד"ה אסור דכל היכי שאינו ניכר האיסור במקומו ל"ה קבוע דאוריי' ע"ש א"כ אפי' אי נימא דס"ל לאביי מב"מ מה"ת במשהו עכ"ז ל"ה קבוע דאוריי' כיון דאינו ניכר האיסור וא"כ הדרק"ל. אמנם באמת הדבר נכון דלכאורה צריך להבין הא דפריך בגמ' זבחים ע"ג ע"א נכבשינהו דניידי ונימ' כל דפריש מרובא פריש הרי אי בע"ח נדחין כיון שכבר נדחו איך יותרו אח"כ ועכצ"ל עשום דקיי"ל כל שבידו ל"ה דיחוי וא"כ שפיר פריך כיון דכל שעה בידינו לתקן הדיחוי ול"ה דיחוי כלל וא"כ התינח התם בבע"ח דמהני תקנת נכבשינהו דניידי משא"כ הכא הא פירש בידים אסור וע"כ לא יוכל להיות ניתר רק ע"י שיהי' נפרש ממיל' ול"ה בידו וא"כ פסול מטעם דיחוי. והנה מ"ש א"ז הגאון בחוו"ד הנ"ל בזה"ל וא"ל משום דא"כ להקטיר האמורין דהוי כאברים באברים דכולן יוצאין לבית השריפה כמבואר בזבחים דע"ז ז"א דלא יהא אלא נטמאו אמורין או שאבדו דמותר הבשר באכילה הנה לפענ"ד לא הי' צריך לכל זה דהא באמת יש להבין גוף המשנה בזבחים ע"ז ע"ב שם אברים באברים בע"מ אמאי יצאו כולם לבית השריפה וגם לר"א לא שרי אלא בקרב ראשו של א' מהן הרי פירש"י התם אברים של עולות הרבה באברי עולת בע"מ וע"כ דהבע"מ אינה אלא א' מדקא' ר"א אם קרב ראש א' מהן יקרבו כל הראשון ואי איתא דאיכ' יותר מא' מאי מהני מה שהקריב ראש א' מהן הרי אכתי איכ' מן הראשים האסורין וא"כ אמאי לא יהי' בטל ברוב ולדעת הפוסקים דחתיכה חי' ל"ה ראוי' להתכבד א"כ שפיר תוכל להתבטל ואי משום עולין שאין מבטלין זא"ז הרי כ' התוס' בזבחים שם דלא שייך בהו עולין דכיון דהוא בע"מ לא הוי עולין ועוד דביבש ביבש ל"ש לרבנן עולין אין מבטלין זא"ז כמו דל"ש במב"מ ביבש לר"י ע"ש וע"כ כמ"ש התוס' ישנים ביומ' ס"ד ע"א דאתיא כתנא דליטר' קציעות דאמר כל דבר שבמנין לא בטיל וע"כ כשי' הת"ח שהוב' בש"ך סי' ק"א סק"ז דאף דמטעם חה"ל בטילה אבל מכח דבר שבמנין י"ל דל"ב וא"כ הה"נ י"ל בהבריית' דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן דאזיל לתנא דליטר' קציעות ול"ב מטעם דבר שבמנין וא"כ לא קשה גם קושי' החוו"ד לענין הבשר רי"ל דאף דבכבש שלם ל"ש חה"ל מ"מ אינו בטל מכח דבר שבמנין כשי' הת"ח הנ"ל. ובאמת מוכח הכי מדברי הש"ס בזבחים דע"ב ע"ב דר"פ משני התם על הא דפריך אמאי ימותו כולן ונבטלו ברוב ההוא תנא תנא דליטר' קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ומכ"ש בדאוריי' הרי דגם כבש בעורו הוי דבר שבמנין:

אמנם הא קשיא לי בהך משנה דאברים באברים דהנה הצל"ח בחי' בפסחים שם הרגיש אמאי קא' בבריית' הדין לענין דפטורין מפ"ש ואמאי ל"ק הך דינא לענין אם חייבין להבי' פ"ר אחר כשנודע מבעוד יום ואמרתי ליישב דהנה באמת קשה הרי קיי"ל בקבוע דרבנן כשנפל א' מהן לים הותרו כולן שאני אומר דאיסור' נפיל וא"כ אמאי יצאו כולן לבית השריפה הרי כשנשרף א' יהיו האחרים מותרין ואי דבהפיל אסור ז"א דהא בש"ס זבחים ע"ד ע"א פריך שם על המשנה דכל הזבחים שנתערבו כו' דאמאי ימותו כולן במת א' מהן נימ' דאיסור' מית והנותרים יקרבו והקשה הברה"ז הא בהפיל בידים אסור ותי' דכיון דמצוה להמית הוי כממיל' ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמצוה לשורפן א"כ כשנשרף א' נימא דאיסור' נשרף והשאר יהי' מותרין ואי דהא קא' בזבחים שם דלא התיר ר"א אלא שנים שנים והכ' א"א לאכול ב' ב' כיון דיהי' שלא למנויו אכתי קשה לשי' הרמב"ם בפ"ז מה' ע"א דהא דלא התיר ר"א אלא ב' ב' היינו דבעי' שיפלו שנים לים [וג"ז הוא רק משום חומר' דע"ז כמבואר בנו"כ שם] אבל מותר לאכול א' א' ע"ש ועכצ"ל דמיירי כשכבר הוא לילה וא"כ הא אין שורפין קדשים בלילה וע"כ לא יהיו נשרפין עד יום המחרת וא"כ ממיל' ע"כ ישרפו כולן כיון שנעשו כולן נותר. וא"כ לפי"ז שפיר קתני הדין הלז רק לענין פ"ש דאלו לענין פ"ר ובאופן שיש עדיין שהות לשחוט פ"ר אחר הא לא הי' צריך לשרוף כולן והי' די לשרוף א' והשאר מותר כנ"ל ומיושב קושי' הצל"ח. אמנם התינח התם בבריית' הנ"ל משא"כ במשנה דאברים באברים שפיר קשה אמאי קא' ר"א דוק' אם קרב ראש א' מהן ופירש"י ביומא ס"ד ע"א קודם שהרגישו בדבר ומשמע דלאחר שכבר נודע התערובת שוב אין לו תקנה בשום ענין ומודה לחכמים דיצאו כולן לבית השריפה ע' פמ"א ח"א סי' ק"ה הרי התם ג"כ ל"ה אלא קבוע דרבנן מטעם דבר שבמנין כנ"ל וא"כ ישרף א' והשאר יהיו מותרין. ויהי' נפשט מזה מה שנסתפקתי במק"א בהא דקיי"ל בפסחים ל"ד ובכ"ד כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומבואר בצל"ח פסחים כ"ח דזבח שנפסל הוא בכלל הלאו דלא יותיר ממנו עד בקר ומחויב לשורפו מיד דאל"ה עובר על הלאו [וע' נובי"ת חיו"ד סי' נ"ג] ועלה ספק בלבי אם נתערב קרבן שפסולו בגופו בין שאר זבחים כשרים ואינו ניכר באופן דלא בטיל דהדין דישרפו כולן אם נימא כיון דבודאי יש א' שצריך לשורפו מיד ישרפו כולן מיד כדי שלא יעבור על הלאו דלא יותיר כיון דהא דפסול ספק טעון עיבור צורה הוא רק משום בזיון קדשים א"כ כיון דהשאר אין נשרפין אלא מספק בעו כולן עיבור צורה וא"ע על הלאו דלא יותיר כיון דחכז"ל אמרו דפסול ספק בעי עיבור צורה הוי אנוס בתקנ"ח וכמ"ש התוס' בשבת ד' ד'. ומהכ' נפשט ספק זה דאי איתא דאמרי' כיון דע"כ איכא בהתערובת א' שפסולו בגופו ישרפו כולן מיד א"כ קשה קושייתינו הנ"ל ישרף א' ואידך לשתרי [וע' בתוס' מעילה ד"ז ע"ב דבדבר שפסולו בגופו אינו מועיל הזריקה להטעין עיבור צורה דלא כפירש"י שם] אע"כ דאפי' נתערב א' שפסולו בגופו כיון דהשאר אינן נשרפין אלא מספק בעו עיבור צורה וא"כ מיושב שפיר דע"כ ישרפו כולן כשתעובר צורתן משום נותר [ובגוף סברת הצל"ח הנ"ל שחידש דאזהרת נותר שלא יותירו עד בוקר שייך ג"כ בזבח פסול ואי אינו שורפו ביום זבחו קאי עליו בבל תותירו יל"ע לפענ"ד מש"ס שבת נ"ד ע"ב בהא דמסתפק שם בגמ' מהיכן ילפינן דאין שורפין קדשים פסולין ביו"ט וקא' רבא מקרא דהוא לבדו ולא מילה שלב"ז ופירש"י וז"ל וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים פסולין ע"כ וקשה הא בשריפת קדשים פסולין אם ימתין עד למחר יעבור על לאו דלא יותיר כד' הצל"ח וצל"ע בזה] עכ"פ מה שרצה החוו"ד לומר משום הקטרת אימורין דא"א כמו אברים באברים אינו מובן כנ"ל ולכאורה אפשר לומר דכונתו מטעם עולין שא"מ זא"ז וקאי בשי' הכרו"פ בסי' ק"י ס"ק כ"ב שהעלה שם דהרמב"ם ז"ל חולק ע"ד התוס' שכ' דבע"מ ל"ה עולין וכתב דכמ"ש התוס' לענין חהר"ל אף דהיא עכשיו איסור הנאה מ"מ אם יתבטל יהי' חהר"ל אף עכשיו לא בטיל וכן הדבר בעולין אם יתבטל יהיו הכל בחזקת תמימין וירצו למזבח אף עכשיו קודם שמתבטלין הם נידונין ע"ש סופן וקרוי עולין ול"ב כמו חה"ל וגם מ"ש דביבש ביבש ל"ש אין עולין מבטלין זא"ז לא ס"ל כוותייהו דרק לגבי מב"מ יש הבדל בין לח ליבש דאין קרוי מב"מ כ"א בנבלל היטב וזה ל"ש בעולין ע"ש וא"כ שפיר נוכל לומר מטעם האמורין שא"א להקטירן משום דאין עולין מבטלין זא"ז. אמנם לפי"ז לא יהי' שייך תי' החוו"ד הנ"ל דמשום דא"א להקטיר האמורין עשאום כמי שנטמאו או שאבדו דהרי כ' התוס' ביומא כ"ט ע"א ד"ה אלא כו' דל"ש הך דעשאום כמי שנטמאו או שאבדו אלא היכי דהוי חזי מעיקר' כגון בשנשתה' לאחר התמיד כיון דהוי חזי להקריבו קודם התמיד אבל היכא דמעיקר' לא הי' חזי ל"ש הא דעשאום כמי שנטמאו או שאבדו ע"ש וא"כ ה"נ כיון דאמרינן דל"ב האמורין של בע"מ באינך וחל על כולם שם אמורי בע"מ וא"כ ל"ה חזי מעיקר' ול"ש עשאום כמי שנטמאו או שאבדו. אולם באמת גוף דברי הפלתי אינם מובנים כלל לפענ"ד דהרי כ' הר"ן בנדרים נ"ב ע"א בטעמ' דרבנן דדרשי מולקח מדם הפר ומדם השעיר דעולין א"מ ז"א ולא ס"ל כר"י דדריש מהאי קרא דמב"מ לא בטיל דכיון דזה איסור וזה היתר הוי מבשא"מ ורק היכי דזה וזה הוי היתר כגון בדשיל"מ או דשניהם עולין וכשרין לגבי מזבח בשוה בכה"ג ל"ב ע"ש וא"כ לפי"ז היכי דא' מהן פסול שוב ל"ה מב"מ ושפיר בטיל ומה זה ענין לחהר"ל דהתם הוא מטעם חשיבות ורק דאתה רוצה לסלק החשיבות מטעם שאסור בהנאה בזה שפיר כ' התוס' כיון דלאחר הביטול יהי' ראוי להתכבד אמרי' דל"ב משא"כ עולין בעולין אם א' מהן פסול הא הוי מבא"מ ושפיר בטיל:

והנה עוד כ' א"ז החוו"ד שם וז"ל וא"ל משום דם שנתערב בדם הא משנה מפורשת היא בזבחים דאם לא נמלך ונתן כשר. הנה בודאי כונתו להמשנה דזבחים ע"ח ע"א בדם התמצית ישפך לאמה ר"א מכשיר אם לא נמלך ונתן כשר ותמה אני על הדרת גאון יעקב ז"ל דאיך אשתמיט לי' דברי הגמ' שם דע"ט ע"ב דמוקי ר"פ שם פלוגתא דר"א ורבנן אם דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש אבל ברישא בנתערב בדם פסולין כ"ע מודו דישפך לאמה ורב זביד דמוקי שם פלוגת' דר"א ורבנן אי גוזרין גזירה במקדש או לא הא איפרוך התם דא"כ ליערבינהו וליתנינהו נתערב בדם פסולין או בדם התמצית ישפך לאמה ומדפליג להו במשנה שם לתרי בבי ע"כ דל"פ רק בסיפ' בנתערב בדם התמצית אבל בדם פסולין כ"ע מודי דישפך לאמה וכן מצאתי מפורש בתוספתא דזבחים פ"ח דקתני ר"א מכשיר בדם התמצית הרי להדי' דל"פ ר"א רק בדם התמצית וא"כ ההוא דאם לא נמלך ונתן כשר לא קאי ג"כ רק על דם התמצית ולא על דם פסולין לכן מפורש יוצא מדברי הרמב"ם פ"ב מה' פסוהמ"ק ה' כ"ג שכ' וז"ל דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח או בדם קדשים שנפסלו בשחיטה ישפך הכל לאמה ואפי' קרבו כל הכוסות חוץ מא' ישפך לאמה וכל אותן הזבחים פסולין נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן כשר עכ"ל הרי דפוסק הרמב"ם ז"ל להדי' דבתערובת דם התמצית אם לא שאל ונתן כשר אמנם כד דייקינן שפיר ליכא מדברי הרמב"ם ז"ל ראי' דכפי הנראה מלשונו שכ' ואפי' קרבו כל הכוסות כו' א"כ מיירי בנתערב כוס בכוסות ובזה יש מקום לומר דאפי' אם נקרבו פסולין דהנה התוס' בזבחים ע"ט ע"ב ד"ה במאי קמיפלגי כו' ובכ"ד כ' דבפסולין כ"ע מודו דרשאי ליתנן לשם מים וכ' בס' מה"ק להסביר דבריהם עפי"מ דאמרינן בדף ע"ז ע"א גבי שאור ודבש דגם רבנן מודו לאותה דרשא דאל המזבח כו' לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים ונהי דרבנן דרשי שם מיעוט' דאותם הוא דאתה מעלה לשם עצים אבל מידי אחרינ' לא ה"ד בכשרים הוא דאסור לשנות בהם אבל פסולים שרי והא דאסרינן לכ"ע באברים שנתערבו להעלותן לשם עצים היינו מטעמ' דאמרינן שם ע"ב בגמ' לר"י אליב' דרבנן משום דמאיסי ולתנא דמתניתין אליב' דכ"ע ולכך גם ר"א לא שרי אלא בקרב ראשו של א' מהם וע"כ סברי התוס' דההיא טעמ' דמאיסי לא שייך אלא כשהפסול בעיני' דומי' דאברים שנתערבו אבל בדם פסול שנתערב בדם כשר שאינו בעין ומצטרף לזה דיש בילה א"כ בכל הזאה יש בה מן הכשר ל"ש האי טעמ' דמאיסי משא"כ בתערובת אברים אף אם יקריב אותם שנים שנים מ"מ מאחר שהפסול הוא מובדל ומופרד בפ"ע שייך בי' שפיר טעמ' דמאיסי ולכך אפי' לר"א אין היתר כ"א בקרב ראשו של א' מהם דתלינן איסור' בי' ע"ש. והנה רש"י ז"ל פי' התם במשנה על הא דאם לא נמלך ונתן כשר וז"ל אפי' לת"ק דאפי' לכתחלה אי לאו משום גזירה הי' מכשיר וכ"כ הר"ע מברטנורה דכיון דאינו אלא משום גזירה לכך כשר בדיעבד ולפי"ז י"ל דבנתערב בדם פסולין כיון דמדינא הי' שייך רואין כאלו הן מים דמותר להעלותן לשם מים כיון דל"ש הטעם דמאיסי שאינן בעין ומצורף דיש בילה כנ"ל וא"כ ע"כ דאיסור הקרבתן ג"כ אינו אלא מטעם גזירה ולכך י"ל גם בהו דאם לא נמלך ונתן כשר משא"כ הרמב"ם ז"ל הא מיירי בנתערב כוס בכוסות דהוא דבר מובדל ומופרד והוי כמו אברים באברים דשייך שפיר טעמ' דמאיסי וא"כ מדינא אסור להעלותן ע"ג המזבח כנ"ל ולכך שפיר כתב דאם עבר והקריבן פסולים. ונראה להסביר הדבר בטעמ' דהנה בס' טה"ק הקשה על הא דאם לא נמלך ונתן כשר הרי רבא אמר לעיל דע"ג ע"ב כיון דאמור רבנן לא ליקרב אם הקריב לא מרצה מטעם דיחוי ואמאי יועיל כאן מה שנתן בדיעבד נימא ג"כ דפסול מטעם דיחוי ונראה לפענ"ד דלא קשי' כלל דבשלמא במתניתין דר"פ בזבחים שנתערבו בחטאות המתות כו' דבכל הני חל עלייהו השת' איסור העלאה לגבי מזבח דנהי דמה"ת היל"ל דיבטלו ברוב עכ"ז כיון דאמרי חכמים דאינו בטיל הו"ל כאלו היא בעין ולכך אי אקריב לא מרצה מטעם דיחוי משא"כ הכא בנתערב בדם התמצית ית דאין שום איסור בהעלותן ולענין שיכפר הא אמרי' בהן רואין כו' כנ"ל ורק משום דגוזרין גזירה במקדש דילמ' אתי לאכשורי בעיני' או כשיהי' דם התמצית או דם הפסול מרובה בכה"ג ל"ש דיחוי כיון דכמו שהוא עתה אין שום איסור והי' כשר לכתחלה לכפרה אי לאו הגזירה וא"כ התינח בנתערבו דמים בדמים אפי' בדם הפסולין כיון דמדינא אמרינן בהו רואין כו' ורק משום גוזרין גזירה במקדש לכך י"ל דאם לא נמלך ונתן כשר משא"כ בנתערב כוס בכוסות דהא גם מן הדין אין אומרין בהו רואין כיון שהוא מובדל ומופרד ושייך בי' מאיס כנ"ל וא"כ שייך שפיר דיחוי ולכך פסק הרמב"ם שפיר דאפי' בדיעבד פסול וא"כ י"ל דאין ראי' מהרמב"ם דיהי' גם בתערובת דמים אפי' בדיעבד פסול:

והנה לכאורה הי' אפשר לומר דאפי' אי נימא דהמשנה בנתערב בדם פסולין קאי האי דאם לא נמלך ונתן כשר גם עליו עכ"ז י"ל דמיירי בדם פסולין של נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו דהוא מהנהו דאם עלו לא ירדו כמו שפי' באמת הר"ע מברטנורה שם דלא כפירש"י ז"ל שפי' כגון ברובע ונרבע או בנשחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר"ע מברטנורה אינו מביא רק חוץ לזמנו וכיון שהדם פסול הוא מהנהו דדינם שאם עלו לא ירדו ל"ש לומר דהדם כשר נדחה כשנתערב עמו כיון דבדם הפסול גופי' גלי קרא דל"א בי' דיחוי ואם עלו לא ירדו האיך שייך למיפסל הדם כשר שנתערב עמו בדיעבד וע' פמ"ג א"ח סי' תרמ"ו במש"ז סק"ו מ"ש בשם הריטב"א] משא"כ כשנתערב בדם בע"מ דהדין בהו דאם עלו ירדו לכ"ע פסול אפי' בדיעבד ולכך סתים התנא במשנה דע"ט ע"ב וקתני דם תמימין בדם בע"מ ישפך לאמה ול"מ הקרבתן אפי' בדיעבד. אמנם הא ליתא דהרי באמת קשה לכאורה על הא דפירש"י שם דם תמימין בדם בע"מ מילת' דשכיחא היא וישפך לאמה גזירה שמא לא ירבה עליו ויכשירוה הרי כבר הבאתי בשם התוס' דבין ר"א ובין רבנן דמתניתין אית להו הדרשא דמום בם לא ירצו בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו וא"כ מדאוריית' בע"מ ע"י תערובת מרצה ורק מדרבנן הוא דפסול וא"כ איך גוזרין הא הו"ל גזירה לגזירה. אולם באמת הדבר נכון די"ל דלהכי פי' שם הר"ע מברטנורה במשנה דלכך ישפך לאמה דעבר בזריקתו משום כל אשר בו מום לא תקריבו ונראה בכונתו דהא באמת קשה קושי' הנ"ל איך שייך לגזור שמא לא ירבה ויכשירוהו הא אפי' אי לא רבה ל"ה רק מדרבנן והוי גזלג"ז כנ"ל וע"כ פי' דנהי דמדאוריית' בע"מ ע"י תערובת מרצה היינו כשעבר והקריבו הוא מרצה אבל מ"מ כשמעלהו אפי' אי דם הכשר רבה עובר משום כל אשר בו מום לא תקריבו לפי"מ דאמרי' בכורות כ"ג דלענין טומאת משא ל"ש ביטול ומשמע שם דאפי' בלח בלח לא בטיל דהרי מיירי התם באפר פרה שנתערב באפר מקלה ואפר באפר הוי לח בלח כמו קמח בקמח כמ"ש במג"א סי' ש"י סק"ח וסי' תצ"ח ס"ק כ"ח ע"ש ודלא כד' הכ"מ ספ"א מה' מטמאי מו"מ וע' במ"ל שם וא"כ שפיר יעבור על הלאו דלא תקריבו דההעלאה לגבי מזבח הוא כענין טומאת משא דל"ש בי' ביטול וא"כ לפי"ז שוב א"א לן למימר דבדם תמימין שנתערב בדם בע"מ דפסול אפי' בדיעבד מטעם דיחוי כיון דבבע"מ אם עלו ירדו דהרי דרשי' הא ע"י תערובת ירצו אפי' חד בחד וא"כ אפי' אי לא רבה עכ"פ לא יהי' הדין דירדו אולם לכאורה זה ליתא דאיך נוכל לומר דיעבור בהעלאת תערובת דמים משום אשר בו מום לא תקריבו דהרי אי אמרינן רואין כו' ליכא לאו זה לפימ"ש המשנה למלך בפ"א מה' איסורי מזבח ה' ד' גבי שחיטה זריקה והקטרה של בע"מ דא"ט כי אם בעושה ההקרבה לשם קרבן אבל שלא לשם קרבן א"ע בלאו ע"ש והדבר מוכרע מכח דברי הרמב"ם בפט"ו מפסוהמ"ק ה' י"א שכ' דאף דבשאר קדשים לאו בת מינה לא מחריב מ"מ בפסח אפי' לשם חולין פסול משום שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' צריך להיות דוק' לה' ע"ש בכ"מ וא"כ הה"נ לענין הקרבת בע"מ אי מקריב הבע"מ לשם עצים בודאי א"ע משום שנא' בהו לא תקריבו את אלה לה' וא"ע כ"א כשמקריבן לה' וא"כ ה"נ אי אמרי' רואין דם הפסול כאלו הוא מים ואינו מעלהו לשם ה' שוב א"ע משום לא תקריבו אך י"ל לפמ"ש בס' טה"ק בחי' לזבחים ע"ח ע"א בפירש"י בד"ה דם פסולין דבהני דדינן אם עלו לא ירדו ל"ש רואין כו' דמה מהני בהו שנותן אותם לשם מים מאחר שהמזבח יקדשם בע"כ דהא המזבח מקדש אפי' שלא לדעת ע"ש ולפי"ז כיון דבתערובת ירצו א"כ ל"ש רואין כו' ושוב עובר משום אשר בו מום לא תקריבו משום דלענין הקרבה ל"ש ביטול כנ"ל ועפי"ז יש לתרץ קושי' הטה"ק בזבחים כו' ע"א בהא דאמרינן שם היא בפנים ורגלי' בחוץ חתך ואח"כ שחט כשירה שחט ואח"כ חתך פסולה ופירש"י שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצ' וכל דמי הבהמה יונקים זמ"ז ועלה ויצא דרך בית שחיטה ונתערב בדם המזרק ופסלו וכ' התוס' שם דדם פסול אינו בטיל ברוב כדמוכח בפ' התערובת דגוזרין גזירה במקדש והקשה בטה"ק נהי דהתם גזרי' שמא ירבה הפסול על הכשר הוא משום דקא' שם דדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש וא"כ כאן בודאי לא שכיח שיהי' הפסול רבה על הכשר וא"כ אמאי באמת לא יהי' בטל ברוב ולהאמור נכון דהרי בזבחים דף פ"ד ע"א במשנה חשיב יוצא בין הני דאם עלו לא ירדו [ואף לר"י דקא' התם בדם פסול אם עלה ירד בכ"ז הרי הכא מסקי' קבל ואח"כ חתך פסולה ופריך שמעת מינה דם המובלע באברים דם הוא ומשני משום שמנונית וא"כ ביוצא דבשר הרי מודה ר"י דאם עלה לא ירד] וא"כ כיון דאם עלו לא ירדו הא ל"ש רואין כו' כנ"ל וא"כ שוב ל"ש ביטול דהוי כמו טומאת משא דל"ש בי' ביטול וא"כ אסור להעלות הדם ע"ג מזבח משום תערובת הדם הפסול והבן. אכן בלא"ה י"ל דבמשנ' דדם תמימין בדם בע"מ הגזיר' אינה משום דלמ' אתי לאכשורי גם כשלא ירבה הכשר על הפסול אלא משום דילמ' אתי לאכשורי בעינייהו וכמו שפירש באמת התם בתוס' ד"ה ה"ג כו' בדם פסולין ודם התמצית ע"ש וא"כ בדם בע"מ בעינייהו הא אם עלו ירדו ולכך גם בתערובת אפי' אם לא נמלך ונתן פסול. אולם באמת המעיין בדברי התוס' זבחים ע"ז ע"ב בד"ה ורבנן כו' יראה בעליל דס"ל דכיון דהקילה התורה בתערובת בע"מ דאפי' חד בחד שרי א"כ נהי דאחמיר רבנן דאפי' ברוב לא ליבטלי עכ"פ לא אחמרי כ"כ דאפי' עלו למערכה ירדו ע"ש וא"כ ה"נ דגזרינן אינו אלא לכתחלה אבל אם לא נמלך ונתן כשר אמנם כל זה היא לר"א ורבנן דמתניתין דאית להו הדרשא דע"י תערובת ירצו אבל לרבנן דבריית' שם דל"ל הך דרשא לדידהו אפי' בדיעבד פסול וכמ"ש התוס' הנ"ל שם ולדידהו י"ל באמת דהטעם משום גזירה דילמא אתי לאכשורי כשלא ירבה הכשר על הפסול וא"כ לפי"ז אין קושי' על הבריית' דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן די"ל דההוא בריית' אזלא אליב' דרבנן דר"א דבריית' דלא ס"ל הדרשא דע"י תערובת ירצו וא"כ הוא פסול מטעם דלא' אהני הזריקה משום שנתערבו הדמים לפני הזריקה. ולכאורה אפשר להעיר עוד דהכא יהי' מותר אפי' לכתחלה לזרוק דם התערובת משום דעשה דפסח דוחה ל"ת דלא תקריבו למ"ד בזבחים צ"ז ע"ב דעשה דוחה גם ל"ת שבמקדש ואי דל"ה בעידנא ז"א דכיון דיש בילה א"כ ע"כ בשעה שמעלה דם בע"מ יש ג"כ מן הדם הכשר וא"כ הוי שפיר בעידנא. אמנם באמת זה אינו כלום דמלבד דעכ"פ ליכא קושי' על אביי די"ל דסובר כמ"ד אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש בלא"ה הא הבריית' שם ע"כ מיירי בתערובת כוס בכוסות כיון דבכל פסח הא מקבל הדם בכוס בפ"ע וכיון שכן דהבריית' ע"כ מיירי בנתערב כוס בכוסות הא כבר הבאתי מד' הרמב"ם ז"ל דבכה"ג בודאי בלא נמלך ונתן פסול כנ"ל ואי משום דאפשר לזרוק הדם של הבע"מ לשם חולין ולא יעבור משום לא תקריבו כד' המ"ל הנ"ל ז"א דכיון דאינו ידוע לנו איזו מהכוסות הוא מדם הבע"מ א"כ ע"כ מוכרח לזרוק כ"א לשם פסח וא"כ עובר בודאי בא' מהן משום לא תקריבו [ודאתאן עלה נראה להביא ראי' לד' התוס' שהבאתי למעלה דהיכי שהוא מובדל ומופרד לא אצטריך לן למיתי מטעם גזירה כו' רק מדינא פסול דל"ש רואין כיון דמאיסי והוא מהמשנה דזבחים ע"ט ע"ב כוס בכוסות ר"א אומר אם קרב כוס א' יקרבו כל הכוסות וחכ"א אפי' קרבו כולן חוץ מא' ישפך לאמה וקשה לפי"מ דמוקי רב זביד פלוגתא דר"א ורבנן במשנה דלעיל בדם התמצית ודם פסולין אי גוזרין גזירה במקדש ולהכי מכשיר ר"א משום דאין גוזרין גזירה במקדש וא"כ הכא בנתערב כוס דם של בע"מ בין כוסות של כשרין וע"כ מיירי כוס א' של בע"מ מדקאי ר"א אם קרב כוס א' יקרבו כל הכוסות וא"כ הי"ל לר"א לומר דבטל ברוב וכשר לכתחלה כדין יבש ביבש דזה הוי יבש כלי בכלי ע' פמ"ג יו"ד סי' פ"א במש"ז סק"ד וז"ל אם נתערבו ג' כלים של חלב ולא נודע איזה מהן של הטריפה בלאו דין דאו"ה כלל ז' שרי כיון דהוי יבש ביבש כלי בכלי כו' ע"ש. וא"כ ה"נ כוס בכוסות הוי יבש ביבש וליבטל ברוב ואי משום גזירה הא ר"א ס"ל אין גוזרין גזירה במקדש והי"ל לר"א להכשיר לכתחלה ואמאי מכשיר דוקא אם קרב כוס א' א"ו דדוקא בבלול צריכין לבא מכח גזירה שמא לא ירבה ויכשירוה כיון דבבלול שייך רואין כו' משא"כ כוס בכוס שהוא מובדל ומופרד ושייך מאיס ל"א רואין כו' וא"כ מדינא הוא פסול והוא ראי' נכונה לפענ"ד ולפי"ז ממיל' לא קשה קושי' רו"מ דהרי כיון דמדאוריית' בטל ברוב האיך יוכל להביא פסח אחר הא הוי חולין בעזרה ולדברינו הא איכא איסור' דאוריית' משום בע"מ לא תקריבו דכיון דל"ש רואין כו' שוב ל"ש בי' ביטול כדין טומאת משא וכנ"ל אמנם לכאורה עדיין יש לעיין דהרי באמת הקשו התוס' מנחות מ"ח ע"א ד"ה חטא כו' אמאי אם נתערב בדם התמצית ישפך לאמה נימא חטא בדם התמצית כדי שתזכה בדם הנפש ותי' דמשום גזירה הוי וא"כ ה"נ לכאורה י"ל חטא בבע"מ כדי שתזכה בק"פ הכשרים וע"כ משום גזירה א"כ תו הוי דרבנן והדק"ל איך יביא פסח אחר הא הוי חולין בעזרה. אולם באמת לק"מ דהכא א"א לומר חטא כו' דהרי חטא בקרבן זה בשביל שתזכה בקרבן אחר הא מבואר במנחות שם דל"א והתוס' הקשו רק על דם התמצית כיון דשניהם הדם התמצית ודם הכשר הויין מקרבן א' בזה שפיר הקשו דנימא חטא כו' משא"כ כאן בב' קרבנות הא ל"א חטא כו' ועוד הא הוי חטא כדי שיזכה חבירך ולא אמרינין:

אמנם באמת אף לדברי החוו"ד ג"כ ל"ק קושי' רו"מ דאיך יביא פסח אחר כיון דמדאוריית' חזי לאכילה ויוצא בפ"ר הא הוי חולין בעזרה דהלא כבר מבואר בפוסקים דהא דאמרינן אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע ז"א רק היכי שתחלת תקנתם נוגע לד"ת אי אמרינן דאין כח ביד חז"ל לתקן לעקור דבר מה"ת משא"כ כשתחלת התקנה לא הי' לעקירת דבר מה"ת רק שמסתבב במקרה עקירת דבר מה"ת בזה אמרינן כיון דכבר חלה גזירת חכז"ל מועלת ג"כ לעקור דבר מה"ת ע' ב"ש סי' כ"ח סק"ו ולפ"ז התם בפסחים ס"ב לענין שחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה דדרשינן ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו ודריש רבה התם חבירו דידי' מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי ערל דלאו בר כפרה אינו פוסל ור"ח פוסל דערל הוי ג"כ בר כפרה הואיל וא"ב מתקן נפשי' דאמרינן הואיל לחומר' וע"ז שפיר הקשו התוס' דהא דאמרי' הכא הואיל לחומר' ע"כ אינו רק מדרבנן ואיך יכולין לומר כאן הואיל לחומר' כיון דאתי לידי קולא לעבור אדאוריית' ובחומר' זו עוקרים דבר מה"ת בקו"ע וכן מה שמצינו בפסחים ד"פ ע"ב גבי הא דקתני שם במשנה הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ומדייק בגמ' הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה כו' ושם הקשו ג"כ התוס' שפיר כיון דהא דלא מרצה ע"כ אינו אלא מדרבנן מדמחלק בין שוגג למזיד והיכי מיחייבי לי' רבנן בפ"ש כיון דמדאוריית' פטור הוי חב"ע ע"ש וקושייתם הוא דאיך יכולין חכמים לגזור דלא ירצה הציץ הא תיכף עוקרין דבר מה"ת דמיחייב להביא קרבן אחר והוי חב"ע משא"כ הכא הא כבר אמרו חכמים בתערובת איסור בחולין דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה דהא בתערובת חולין אינו נוגע כלל לעקירת דבר מה"ת וכיון דכבר חלה גזירת חז"ל בחולין שוב אמרי' הכי גם בקדשים דתקנת חכז"ל לא זזה ממקומה ופסולין כולם משום דבשעת זריקה ל"ה חזי לאכילה וממיל' חייבין לעשות פסח שני ועוי"ל דליכא לאקשויי לאביי די"ל דס"ל חולין בעזרה לאו דאוריית' ומבואר בתוס' פסחים כ"ב ע"א ד"ה חשנ"ב כו' ובזבחים ע"ז ע"ב בד"ה בדם בהמה כו' דבין השחיטה בין ההעלאה אינו רק מדרבנן ע"ש ומדברי אביי בפסחים כ"ד אין הכרח דיסבור חשנב"ע דאוריית' די"ל דלריב"ל קא' ולי' לא ס"ל] וא"כ לפ"ז ליכא קושי' דאיך משום דרבנן יביא חולין לעזרה דהא גם חשנ"ב אינו רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו:

ומדי עיוני בסוגי' ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן עלה במצודתי ליישב קושי' המפורשים שהקשו עמ"ש התוס' שם פ"ט ע"א ד"ה הנ"מ דיעבד בהא שהקשו בדברי הש"ס שם דמשני דלא אפשר להביא פ"ש ולהתנות בשלמים משום דקא ממעט באכילת שלמים או משום סמיכה או משום מתנות והקשו התוס' וכי בשביל דשמא יהי' נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ס' כרת ותי' דטוב שידחה ס' כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח והקשו מהא דלקמן צ"א ע"א דקא"ר יוחנן על המשנה שם דקתני המפקח את הגל ונמצא המת תחתי' חייב לעשות פ"ש ל"ש אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ"ש אימא טהור הי' בשעת שחיטה ופירש"י וכיון דספק יצא ס' לא יצא פטור משום דלא אפשר כדאמרן לעיל גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן והקשו דהא כאן שפיר יוכל להתנות בשלמים ואי משום סמיכה ומתנות הא כאן תיהדר קושי' התוס' לדוכתה וכי משום סמיכה דלא מעכבא או מתנות דלא מעכבי יכנס בס' כרת והכא ל"ש תי' התוס' הנ"ל דרובן יעשו שלא כהוגן כיון דליכא רק א'. והנה לכאורה אין התחלה לקושי' זו דהרי התם א"א להתנות בשלמים משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי לי' וא"א לתת לכהן דשמא הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו ובשלמא גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן משני הש"ס שפיר דניתי כל חמשה חד כהן דלא עביד פסח ונימני עילוי' הני חמשה פסחים דממ"נ איכא חד דלא עביד פסח וקא נפיק בי' משא"כ במפקח את הגל הא ל"ש זה. אמנם בכ"ז אכתי קשה דהרי באמת הקשו התוס' בד"ה האי כהן ה"ד כו' וניתי כהן קטן ותי' דעדיפא מיני' פריך וא"כ במפקח את הגל שפיר יוכל להביא עמו כהן קטן ולהתנות בשלמים דליכא בי' איסור דשלא למנויו. ונלפענד"ל דהנה באמת הקשו התוס' ביומא ק"ט ע"ב ובמנחות מ"ט ע"ב האיך אפשר להתנות בשלמים דילמ' לאו פסח היא וקעבר בעשה דהשלמה. ונלפענד"ל עפי"ד הרמב"ן הובא בר"ן פר"א דמילה שכ' בינוקא דאשתפיך חמימי לפני המילה אף דמכשירי מילה אין דוחין את השבת ואם ימולו אותו יצטרך לדחות שבת להחם חמין מפני פ"נ מ"מ שרי למולו כיון דבתחלה מילה דוחה את השבת ואי דאח"כ יצטרך לדחות מפני מכשירין הרי אז פ"נ הוא דידחה ולא מכשירין ע"ש וה"נ י"ל כסברא זו דהנה קיי"ל חטא כדי שיזכה חבירך ל"א אבל חטא כדי שתזכה אמרי' ע' בקידושין נ"ה ומנחות מ"ח ולפי"ז י"ל דפירכת הש"ס הכי הוא דליתי כהן בהדייהו ויתנו והכהן הלזה יקטיר האמורין ונימא לי' חטא כדי שתזכה בפסח ואי דהא אפשר לי' להכהן להמנות על פסח שיהי' ברור לו שיצא בו ז"א דהא בשעת השחיטה והזריקה ליכא עדיין איסור השלמה דאין איסור דעלי' השלם אלא בהקטרת האמורין וא"כ בשעת השחיטה והזריקה שפיר נמנה הכהן כיון דליכא עדיין העשה דהשלמה ולערב בשעת הקטרת האמורין הא א"א להכהן עוד להביא פסח אחר וא"כ שפיר אמרינן לי' חטא כדי שתזכה ולפי"ז יתיישב שפיר קושי' התוס' הנ"ל דניתי כהן קטן ולדברינו זה ליתא דהא קיי"ל דקטן פסול לעבודה א"כ לא יקטיר הוא האמורין רק כהן אחר וא"כ יקשה שוב קושי' התוס' הנ"ל דהא איכ' איסור דהשלמה וכיון דההקטרה עושה כהן שאינו מן המנויין הא אין אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וא"כ לפי"ז ממילא ל"ק הקושיא הנ"ל ממפקח את הגל דע"כ הקושיא היא שיביא עמו כהן קטן וכנ"ל וא"כ לא יוכל הוא בעצמו להקטיר האמורין וע"כ כהן אחר יקטיר א"כ יעבור על איסור דהשלמה דשמא שלמים הוא ואין אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך והבן:

ובאופן אחר נלפענ"ד ליישב קושי' המפורשים הנ"ל דהנה עוד הקשו בפסחים שם פ"ח ע"ב לעיל מיני' שכח מה א"ל רבו כו' שלי מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא לי' בתקנתא דרבי' ומקני לי' חד מינייהו ע"מ שאין לרבו רשות בו ופירש"י דאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים ואם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלמים כמדמפ' לקמן כו' והקשו דהכא שפיר קשה אמאי לא אפשר וכי משום דשמא יהי' נותר או משום מתנות דלא מעכבי יכנס אף בס' כרת והכא ל"ש תי' התוס' דיעשו רובן שלא כהוגן. אמנם נלפענד"ל דהנה באמת הקשו התוס' ביומא ובמנחות הנ"ל איך אפשר להתנות בשלמים הא קעבר בעשה דהשלמה אמנם י"ל דאפשר ע"י מעלה ומלינה בראשו של מזבח כדמשני ר"פ בפסחים נ"ט ע"א וא"כ לפי"ז התינח לקמן לענין פ"ש משא"כ הכא דמיירי בפ"ר א"א לומר מעלה ומלינה בראשו של מזבח כיון דהא דאין לינה מועלת בראשו של מזבח מבוא' בזבחים פ"ו ע"א דהוא מטעם אם עלו לא ירדו וא"כ בפ"ר הא ליל ט"ו הוא יו"ט ול"ש לומר מעלה ומלינה בראשו של מזבח וא"כ שפיר כ' רש"י דלא אפשר להתנות בשלמים ועפי"ז אזדא נמי הקו' ממפקח את הגל דהתם ר' יוחנן הוא דקא' לה ולדידי' א"א לאתנויי בשלמים משום דקעבר בעשה דהשלמה כקו' התוס' הנ"ל ואי דמעלה ומלינה בראשו ש"מ ז"א דר"י ס"ל לינה מועלת בראשו ש"מ וכמו שהוכיח בחי' מהר"ם ברבי בחי' סוף יומא ע"ש:

ומה שעלה ונסתפק מעלתו בנתערב אתרוג של ערלה עם אתרוג כשר חד בחד אם מותר לצאת ע"י שיטול שניהם ול"מ למ"ד לפי שא"ב דין ממון הר"ז י"ב ד"מ כיון דאפי' חד בחד שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו אלא למ"ד לפי שא"ב היתר אכילה אי נימא כיון דאסור לאכלם הוי א"ב היתר אכילה א"ד כיון דא' יש בודאי שהוא כשר לאוכלו ורק דאסור לאכול שניהם משום דאינן ניכרין וקמי שמיא גליא אפשר דיכול לצאת בהן י"ח. הנה כבר נסתפק בזה בס' קהלת יעקב למהר"י אלגזי בתוספת דרבנן אות רל"ג ע"ש שיסוד ספיקו הוא מכח דברי תשו' הר"ן סי' נ"ו שכ' לענין הא דאין מתירין את הנדר עד שיחול הנדר ומספקא לי' לענין דינא אם חל הנדר היום או אינו חל עד למחר ונסתפק הר"ן שם אם יכול להתיר היום מטעם דכיון דסד"א לחומר' הרי מספיקא צריך שינהוג איסור מהיום וא"כ חל הנדר מיקרי א"ד סו"ס כיון דמחמת ס' הוא א"י להתיר מהיום אא"כ חל הנדר וכ' דזה תליא אי אמרי' סד"א לחומרא מדאוריי' א"כ כיון דמדאוריי' מחויב לנהוג איסור מהיום חל הנדר מיקרי ויכול להתיר מהיום ע"ש. וא"כ בנ"ד דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל סד"א רק מדרבנן לחומרא מ"מ באיקבע איסור' מודה וא"כ ה"ה הכא כיון דאיקבע איסור' דודאי א' מהן אסור באכילה הרי שניהן אסורין לאכילה מה"ת ובשניהם לא קרינן בהו לכם הראוי לאכילתכם וכ' שם ג"כ לה"ר מסוגי' דפסחים הנ"ל בשכח מה א"ל. דאם שכח לפני זריקה חייבין לעשות פ"ש וצריך להבין דאמאי אם שכח קודם זריקה חייבין הרי אכילה לא מעכב' אלא דבעי' דבשעת זריקה יהא ראוי לאכילה א"כ הא עכ"פ א' מהשנים ראוי לאכילה ויפטור עצמו בא' מב' ממ"נ דקמי שמיא גליא וע"כ צ"ל כיון דאסור לאכול משניהם מה"ת כיון דאיקבע איסור' חשוב כאילו ודאי אינו ראוי לאכילה ולא קרינן בשניהם איש לפי אכלו וה"ה הכא גבי אתרוג אי אפי' נטל שניהם כיון דסו"ס מספיק' אסורין שניהם באכילה מה"ת ולא קרינן בהו לכם ע"ש. ומה שה"ר מש"ס עירובין ל"ו ע"א בעי רב שמואל בר ר"י מר"ה היו לפניו ב' ככרות א' טמאה וא' טהורה וא' עירבו לי' בטהורה בכ"מ שהוא מהו תיבעי לר"מ תיבעי לר"י כו' א"ל בין לר"מ בין לר"י בעינן סעודה הראוי' מבע"י וליכ' וא"כ חזינן דאע"ג דממ"נ א' מהככרות ראוי' לאכילה מ"מ ל"ה סעודה הראוי'. הנה לפענ"ד ל"ד זה לעירוב כלל דהתם חשבי' מקום הערוב כמקום דירתו משום דדעתו של אדם על פתו ואנן סהדי אילו הי' לו שם מקום לדור הי' דר שם ובעי' כשיעור מזון ב' סעודות ולכך מודדין לו תחומו ממקום עירובו כמבוא' במשנה ובגמ' וא"כ עיקר הערוב הוא מפני שסעודתו הוא שם ואם א"ר לאכילה ל"ל דדעתו ש"א על פתו אף דקמי שמיא גליא מ"מ לפניו מי גלוי וכיון שהוא א"י לאכול אין זה מקום סעודתו ולכך ל"ה ערוב משא"כ גבי אתרוג עיקר המצוה הוא הלקיחה רק שגזה"כ הוא דבעי' שיהי' בו היתר אכילה וא"כ שפיר י"ל כיון דבין השנים איכ' א' בבירור שהוא ראוי לאכילה וקמי שמיא גליא שפיר יוצא י"ח:

ומה שהביא מדברי התוס' סוטה י"ח ע"א שכ' דאין ליקח ב' או ג' אתרוגים משום דפרי א' אמר רחמנ' ולא שנים או שלשה פירות הנה לפענ"ד אין כונת התוס' שם דלא יצא אם לוקח ב' אתרוגים דבאמת בסוכה ל"ה ע"א שם ל"ק הכי אלא על פירכת הש"ס לינקט תרתי תלת שיהי' מחויב ליקח ב' וג' כדי שיהי' מינכר לקיחתה בס"ד דפריך ואימא פלפלין ע"ז משני פרי א' א"ר אבל לא דנימא שאם לוקח ב' אתרוגים שאינו יוצא וע' בשו"ת ברכת אברהם לבן הרמב"ם ז"ל בסי' ל"א שכ' בפי' דליכא למשמע מהכא דא"י בלקיחת ב' אתרוגים משום דה"ק הש"ס מה דפרכת דלא תתעבד המצוה אלא בתרתי ותלת פלפלי הא פרי חדא א"ר מספיק למצוה ולא הוצרך הכתוב לב' וג' דהא כתיב פרי עץ א' ע"ש וכונת תוס' י"ל דהוא רק אם מתכוין שלא לצאת רק בהשני אתרוגים שלקח אז לא יצא כלל אבל בנ"ד שלוקח השנים מספק וכונתו לצאת בא' מהן שהוא כשר לאכילה בודאי יוצא בו. ואף דהרמב"ם בפ"ז מה' סוכה ולולב והראב"ד שם מחולקי' אם עובר על בל תוסיף בהוסיף על אתרוג ולולב. זהו דוקא בב' אתרוגים כשרים אבל הכא שממ"נ א' מהן פסול ליכא בל תוסיף כמו בב' זוגות תפילין דרש"י ודר"ת דכיון דאינו מניחן אלא מספק באיזה מהן שכשר עפ"י הדין לכך ל"ש בהו בל תוסיף וכמבוא' במג"א סי' ל"ד סק"ג ע"ש. וע' בגיטין פ"ו ע"ב במשנה שנים ששלחו ב' גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו כו' וק' הא ספר א' א"ר ולא ב' וג' ספרים דהא מבואר בתוס' סוטה הנ"ל דלאו דוקא ב' חצאי ספרים אלא ה"ה ב' ספרים שלימים וע"כ כיון דאינו מגרש בשניהם רק באיזה מהם שהוא כשר ל"ה ב' ספרים ודו"ק:

ומה שהקשה רו"מ בש"ס שבת צ"א ע"א בעא מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו כו' מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת א"ד כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א"ל תניתוה אבא שאול אומר ב' הלחם ולחה"פ שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית הכי השתא התם מדאפקי' חוץ לחומת העזרה איפסל לי' ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק לי' לרה"ר הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין ע"כ והקשה דכיון דלאחר שנפסל ביוצא הא עומד לשריפה איך חייב תו על הוצאת שבת הא כתותי מיכתת שיעורא וליכא שיעור כגרוגרת וכן הקשה במשנה כריתות י"ג ע"ב יש אוכל אכילה א' כו' רמ"א אף אם הי' שבת והוציאו חייב וגם כאן קשה איך מיחייב אהוצאה כיון דנותר מצותו בשריפה איך חייב אהוצאתו הא בעי' שיעור כגרוגרת ונימא כתותי מ"ש ואי דנימא כדמשני הש"ס במנחות ק"ב ע"ב על הא דפריך לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא נינהו ומשני חיבת הקודש מכשרתן וה"נ נימא דמהני חיבה"ק דלא נימא כמ"ש ז"א לפי"ד הרמב"ם בפ"ו מט"א הי"ו דחיבה"ק ל"מ אלא מדבריהם א"כ איך יתחייב בקרבן על הוצאה ע"י דרבנן דהא לגבי דאוריי' ל"מ חיבה"ק ושפיר נימא כמ"ש עכ"ק הנה דומה לזה הקשה בשעה"מ פ"ד מגירושין מהא דגרסינן בפסחים י"ד ע"א אר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"י כו' ואמרי' עלה בגמ' אר"י אין הנידון דומה לראי' אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בו"ה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת בא"ה אבל איך נשרוף תלוי' עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופירש"י ונמצ' שטמאנו תרומה בידים והקשה דהרי תרו"ט הוא מן הנשרפין כדאי' בתמורה וא"כ איך קא' דדוק' תרומה שנטמאת בו"ה שורפין עם תרומה שנטמאת בא"ה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרו"ט דכיון דלטמא אחרים בעי שיעור' ותרו"ט כיון דמצותה בשריפה כתותי מיכתת שיעור' ולדברי התוס' בשבת כ"ה ע"א ד"ה כך שכתבו דתרו"ט אינה בשריפה רק מדרבנן ניחא אבל לאידך תירוצ' שכ' דהוא מדאוריית' מדאיקרי קודש קשה ותי' דנהי דתרו"ט מצותה בשריפה מדאוריית' אבל מ"מ אינו מפורש בתורה כנותר ופיגול וכן ל"א בי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי והביא כן בשם ס' משאת משה שהכריח כן מסוגי' הש"ס דמנחות שם בערלה וכה"ג מטמאין ט"א רש"א אין מטמאין ט"א וקא' טעמ' דר"ש מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שא"י להאכילו לאחרים כו' ואמאי ל"ק טעמ' דר"ש משום כל העומד לשרוף כשרוף דמי א"ו ערלה וכה"ג אע"ג דהוי מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותן בשריפה כנותר ופיגול ולכך ל"ש בהו כל העומד כו' ע"ש והנה לפי סברא זו אפשר ג"כ ליישב הקושי' מש"ס שבת הנ"ל עפי"ד הש"ס פסחים פ"ב ע"א בהא דקתני במשנה שם הפסח שיצא או שנטמ' ישרף מיד ופריך בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף אלא יוצא מנלן דכתי' הן לא הובא את דמה וגו' א"ל משה לאהרן מדוע לא אכלתם את החטאת שמא חוץ למחיצתה יצתה א"ל לאו בקודש היתה והן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה מדוע לא אכלתם אותה מכלל דאי נפקא בת שריפה היא ע"ש הרי דאיסור יוצא דהוא בשריפה רק מכלל שמיע לן וג"כ אינו מפורש בתורה כנותר ופיגול ולכך ל"ש בי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי. אמנם אכתי תקשי ממשנה דכריתות הנ"ל מנותר. והנה לכאורה הי' נלפענ"ד ליישב עפימ"ש א"ז הגאון בתו"ג רס"י קכ"ד דל"ש כתותי מ"ש רק בדבר שצריך שיהי' השיעור מחובר ביחד בשלימות כשופר ולולב אבל בדבר שאף אם הוא כתות כשר ל"ש לומר כתותי מיכתת כמבואר בחולין ס"פ כה"ד ולכך פריך הש"ס במנחות רק לר"ש אמאי נותר ופרה מטמאין ט"א מטעם דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכמאן דליתא בעולם כלל דמי אבל לרבנן ל"ק כיון דט"א בעי שיעור וכתותי מ"ש כיון שאפי' הוא מפורר מטמא ט"א כמ"ש הראב"ד בפ"ו מה' ט"א לכך ל"ש בי' כתותי מ"ש ע"ש וע' ברמב"ם פי"ג מה' שבת שמחולק שם הרמב"ם והראב"ד לענין לחי של אשרה בדבר דבעי שיעור רק דסגי אם נשבר לשברים אי שייך בי' כתותי מ"ש וע' מ"ל פ"ד מט"א ה"ג] ולפי"ז ממילא מיושבים ג"כ קושיותיו הנ"ל כיון דלענין איסור הוצאה ל"ב שיהי' השיעור דוקא מחובר ביחד בשלימות ולכך ל"ש כתותי מ"ש. אולם באמת גוף סברת א"ז הגאון הנ"ל נסתר מדברי התוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי שכ' וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין ט"א ול"א כתותי מ"ש ע"ש הרי דאמרינן גם לענין ט"א הסברא דכתותי מ"ש ואשר הכריח לא"ז הגאון ז"ל לסברא זו מכח פירכת הש"ס מנחות הנ"ל דפריך מנותר ופרה אמאי מטמאין ט"א דוקא לר"ש ולא פריך לרבנן דנימא כתותי מ"ש י"ל לפענ"ד דבודאי ידע הש"ס מההיא שינויא דחיבת הקודש מכשרתן אבל לא הוי ידע דמשום חיבת הקודש יהי' טמא מדאוריי' וכמו שהוא באמת דעת הרמב"ם הנ"ל דחיבה"ק אינו אלא מדרבנן ולפי"ז לא הוי קשה לי' לרבנן כיון דמבואר בתוס' בכ"ד ע' שבת צ"א ופסחים ל"ג ע"ב בשם רש"י ז"ל דט"א מדאוריי' בכל שהו ורק מדרבנן בעי כביצה וא"כ ליכא קושיא לרבנן דנימא כתותי מ"ש וליכא שיעורא דממ"נ לגבי דאוריי' הא סגי בכל שהו ול"ב שיעורא ואי דמדרבנן בעי שיעור הא לגבי דרבנן מהני סברת חיבת הקודש ולכך פריך לר"ש דס"ל כל העומד כו' וא"כ הוו כמאן דליתנהו בעולם ואפי' מדאוריי' ל"ה בני קבולי טומאה ומשני חיבת הקודש מכשרתן אפי' לגבי דאוריי' ועוי"ל עפ"י דאמרינן ביבמות ק"ג ע"ב לענין בית המוחלט דמטמא בביאה ול"ש כדמיכתת דמי דכיון דכתיב ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית וכן גבי סנדל המוחלט קא' דחליצתה כשירה דכיון דכתיב ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד [ובמק"א הקשיתי ע"ד הש"ס הלזו מש"ס גיטין מ"ב ע"א ודילמא עבדי שהי' כבר מי לא תנן הכותב כל נכסיו לעבדו כו' רש"א לעולם הוא ב"ח עד שאמר כל נכסי נתונין לפ' עבדי חוץ מא' מריבוא שבהן טעמא דאמ' חוץ מא' מריבו' שבהן הא לא"ה קני אמאי והא עבד קא קרי לי' אלא עבדי שהי' כבר ה"נ עבדי שהי' כבר ע"ש וא"כ ה"נ נימא בגד שהי' כבר או בית שהי' כבר ודומה לזה הקשה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ב מש"ס מגילה פ' בני העיר דמדייק שם דביהכנ"ס שחרב בקדושתו קאי מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין ודילמא מקדשיכם שהי' כבר ותירוצו שם ל"ש הכא וצ"ע] וא"כ לפי"ז י"ל דלכך לא פריך לרבנן מפרה דנימא כתותי מ"ש די"ל כיון דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שריפה קראה רחמנא פרה משא"כ לר"ש מטעם כל העומד כו' פריך שפיר דלר"ש ל"ש סברא זו דאפי' בשעת שריפה כו' כמ"ש בשעה"מ פ"ד מה' גירושין שם ע"ש. ועוד בה שלישי' י"ל דלכך לא פריך הש"ס שם לרבנן. דהנה התוס' בסוטה הנ"ל כ' לענין כתותי מ"ש דהתינח לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל לרבנן מ"ט אמרינן כתותי מ"ש וכ' כיון דאיסור הנאה הוא לא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל עפי"ד רש"י ז"ל בכריתות כ"ג ע"א ד"ה בגסה שפי' שם דלכך מועלין בנותר אע"ג דאיסור הנאה הוא ולית בי' שו"פ מ"מ מועלין כשאר כל הקדשים האסורין בהנאה שמועלין בהן דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד ע"ש ולפי"ז לא הו"מ למיפרך לרבנן מנותר דנימא כתותי מ"ש כיון דכל עיקר מאי דאמרי' לרבנן כתותי מ"ש הוא משום דאיה"נ הוא והוי כעפרא בעלמא וזהו תינח בשאר איה"נ שייך בהו לומר דהוי כעפרא בעלמא משא"כ בנותר לא נוכל לומר דהוי כעפרא כיון דחזי לגבוה שאם עלה לא ירד שלכך מועלין בו וממילא אזדא לפי"ז קושייתו מהמשנה דכריתות דאיך חייב על הוצאת שבת דבעי' כגרוגרת נימא כתותי מ"ש ז"א דבנותר ל"ש כתותי מ"ש כנ"ל ולפי"ז ל"ק נמי קושייתו מש"ס שבת הנ"ל דנימא מדאפסל ביוצא בעי שריפה ונימא כתותי מ"ש ולהאמור נכון דהרי קיי"ל במשנה זבחים פ"ד ע"א בפסול יוצא אם עלה לא ירד וא"כ הוי נמי חזי לגבוה כמו נותר לפירש"י הנ"ל ול"ש בי' לומר עפרא בעלמא ולכך ל"א כתותי מ"ש:

עוד י"ל בישוב קושיותיו עפי"מ שנראה לפענ"ד דנהי דכבר הוכחנו דאפי' בדבר דל"ב שיהי' מחובר בשלימות יחד ג"כ אמרינן כתותי מ"ש כדברי התו"ג הנ"ל מ"מ נראה דהיא דוקא בדבר שא"א בשום ענין ליהנות ממנו אפי' שלכדה"נ אז אמרינן דהוי כעפרא בעלמ' אבל היכי דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"א כתותי מ"ש והוא דהלא עיקר ראייתינו הוא מדברי התוס' סוטה הנ"ל שהקשו בכה"כ אמאי מטמאין ט"א נימא כתותי מ"ש ולכאורה יל"ד אמאי לא הקשו התוס' מערלה דקתני בברייתא במנחות שם ובכורות ט' דמטמא ט"א לרבנן קודם כה"כ ואמאי לא הקשו ג"כ דנימא כתותי מ"ש וע' בתוס' סוכה ל"ה ע"א שכ' דערלה ג"כ מצותה בשריפה מדאוריי' אע"כ דערלה כיון דחזי ליהנות שלכדה"נ כדא' בפסחים כ"ד ע"ב וכן שם כ"ה ע"ב מר בר ר"א אשכחי' לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא וא"כ לא הו"מ התוס' להקשות מערלה דכיון דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"ש בי' כתותי מ"ש משא"כ מכה"כ הקשו התוס' שפיר משום דקיי"ל בפסחים דהכל מודים בכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלכדה"נ משום דל"כ בי' אכילה וא"כ שפיר הול"ל כתותי מ"ש וא"כ לפי"ז אזדי קושיותיו הנ"ל דממשנה דכריתות כיון דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש היא א"כ כתיב לשון אכילה ובודאי אינו אסור אלא כדרך אכילה והנאה [ומ"ש הענ"י בקידושין נ"ו ע"ב דבפיגול ונותר אסור אפי' שלכדה"נ משום דכתיב באש תשרופו הוא תמוה דמה בכך דכתיב באש תשרופו הרי גם בכה"כ דכתיב תוקד אש אי לאו דל"כ בי' אכילה לא לקי אלא כד"א וא"כ בנותר דכתיב לשון אכילה וכן בפיגול כתיב ואוכליו עונו ישא בודאי לא אסור אלא כדה"נ. ובלא"ה דברי הפנ"י שם תמוהים דכתב שם לתרץ קושי' התוס' דלא חשיב חמץ בפסח משום דל"ח אלא הני דחזי ליהנות בהו שלכדה"נ הרי חשיב שם דב"ח וכה"כ דלקי בהו אף שלכדה"נ וגם הא בחמב"פ חזי ליהנות שלכדה"נ כמו שהרגיש בעצמו שם] וא"כ ל"ש בי' כתותי מ"ש וכן מש"ס שבת הנ"ל מפסול יוצא ג"כ ל"ק דהא איסור יוצא נפקא לן בפסחים כ"ד ע"א ובכ"ד מדכתיב לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתן וא"כ כתיב לשון אכילה ובודאי אינו אסור אלא כד"א. וא"כ ל"ק דנימא מדאיפסל ביוצא עומד לשריפה וכתותי מ"ש דכיון דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"א בי' כמ"ש כנ"ל. ואם כנים אנחנו בזה נבא ליישב עוד הפעם מה שדקדק א"ז הגאון בעל תו"ג בהא דפריך הש"ס במנחות הנ"ל דוקא לר"ש מנותר ופרה אמאי מטמאין ט"א ולא פריך ג"כ לרבנן דנימא כמ"ש דהנה מה שחילקו דהיכי דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"ש כמ"ש זהו שייך דוקא לרבנן אבל לר"ש כיון דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי דכיון דמצוה לשורפו כמאן דליתי בעולם דמי זהו שייך בכל ענין אפי' היכי דחזי ליהנות שלכדה"נ וראי' לדברינו מדברי הש"ס מנחות ק"א ע"ב ומודה ר"ש בב"ח שמטמא ט"א הואיל והיתה לו שעת הכושר וקשה אמאי ל"א ומודה ר"ש בחמב"פ שמטמא ט"א אע"ג דלר"ש חמב"פ אסור בהנאה כדא' בפסחים כ"ח אפ"ה מטמא ט"א משום שהיתה לו שעת הכושר קודם פסח ועכצ"ל דבחמב"פ א"א לומר דיטמא ט"א לר"ש משום דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ואינו מטמא ט"א משא"כ בב"ח דהוא מן הנקברין ול"ש כל העומד כו' וכמ"ש הפר"ח דע"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה ל"א כל העומד כו' ע"ש וכ"כ בשעה"מ הנ"ל. ולפ"ז הרי כ' התוס' בפסחים ק"ה ע"א ד"ה מה לכה"כ כו' דבחמץ בפסח כיון דכתיב בי' אכילה לא אסור אלא כדה"נ ע"ש וא"כ אמאי נימא בחמב"פ כל העומד כו' הא חזי ליהנות שלכדה"נ א"ו לר"ש ל"ש סברא זו ולכך שפיר פריך הגמ' לר"ש דוקא אמאי נותר ופרה מטמאין ט"א ולא לרבנן וא"ש ע"נ והבן:

והנה לכאורה הי' נלפענ"ד לתרץ קושיית מעלתו מהמשנה דכריתות דהנה התוס' בכריתות י"ד ע"א ד"ה אם ובכ"ד הקשו על הא דאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב דמה שייך חיובא דהוצאה בהדי חיובא דאכילה מה ענין זא"ז. ותי' משום דבשעת בליעה אתי נמי חיובא דהוצאה אע"ג דאכתי לא נח משום דבליעתן זהו הנחתן ע"ש ולפי"ז י"ל דהא קיי"ל בעמוד השחר נעשה נותר ואפשר דס"ל כמ"ד אפשר לצמצם וי"ל דמיירי דבשעה דשהאיר השחר עשה הבליעה וא"כ בא איסור הנותר עם איסור ההוצאה ביחד ובכה"ג ל"ש כתותי מ"ש דומיא דכ' הר"ן ז"ל בע"ז פ' כל הצלמים גבי הא דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וכ' דאף דאין זכיי' באיה"נ מ"מ מועיל זכייתו כיון דבעודה ביד נכרי ויש לה ביטול ובאין הקנין והאיה"נ כא' ע"ש. והה"נ י"ל דל"ש כתותי מ"ש כיון דהחיוב שרפה וההוצאה באין כא'. אולם באמת א"א לומר הכי דהרי בכריתות ד"ז ע"א פריך הש"ס באמת לרבי דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"כ מכפר היכי משכחת לה כרת דיוה"כ כיון דבכל שעתא ושעתא מכפר ומשני כגון דעביד עבידתי' סמוך לשקיה"ח דל"ה שהות לכפורי א"כ א"א לאוקמי בשגמר אכילתו עם עמוד השחר אך בדרך זה הנה מקום אתי ליישב עוד הפעם הקושי' ממשנה דכריתות הנ"ל עפי"ד התוס' בסוכה ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה שכ' שם דבע"ז דגוי כיון דיש לה ביטול כתותי מ"ש ע"ש ולפי"ז י"ל עפי"מ דקיי"ל בזבחים מ"ג ע"ב דהפיגול והנותר שהעלן לגבי מזבח ומשלה בהן האור פקע איסור מהן ע"ש וא"כ בנותר ופיגול יש ג"כ תקנה לאיסורן ול"ש בהו כתותי מ"ש ולפי"ז מיושב ממילא עוד הפעם קושי' א"ז בעל תו"ג הנ"ל בהא דפריך הש"ס במנחות דוקא לר"ש מנותר ופרה אמאי מטמאין ט"א ולא פריך לרבנן מכח כתותי מ"ש דלרבנן לא הו"מ למפרך מנותר דלא יטמא ט"א משום כתותי מ"ש דכיון דיש תקנה לאיסורו ל"ש כתותי מ"ש משא"כ לר"ש פריך שפיר כיון דמצוה לשורפו וכל העומד כו' וכמאן דליתי' בעולם דמי והבן. אך הא קשיא לפי הצעה זו דהרי בעירובין ד"ו ע"ב אמרי' ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רה"ר ומבואר דליכא דין רה"ר בירושלים ורק לאחר שנפרצו בה פרצות קא' בעירובין ק"א דיש לה דין רה"ר ע' תוס' פסחים ס"ו ע"א ד"ה תוחב וא"כ במשנה דכריתות הנ"ל ליכא למימר דמיירי שהוציא הבשר קודש רק מהעזרה ולחוץ כיון דירושלים קודם שנפרצו בה פרצות ל"ה רק כרמלית וליכא חיוב חטאת דהוצאה ועכצ"ל דמיירי שהוציאוהו חוץ לחומת ירושלים א"כ איכא איסור יוצא שהוא ג"כ בשריפה ורק דאין איסור יוצא הקל יכול לחול על איסור נותר אבל איסור יוצא מתלי תלי וקאי כשיעלהו ע"ג המזבח ויפקע האיסור דנותר הדר חל איסור יוצא וג"כ עומד לשריפה וא"כ ממ"נ עומד לשריפה ולית לי' תקנה ושוב א"א לומר כתירוצינו הנ"ל והדרק"ל דנימא כתותי מ"ש. שוב הראו לי שבקושי' מעלתו מהמשנה דיש אוכל כו' כבר קדמו בשו"ת הר הכרמל מובא באחרונים ותי' דמיירי באין כזית לפניו בב"א רק שאכל מעט מעט בשיעור כא"פ וכיון שלא הי' לפניו כזית שלם בב"א ל"ה מצותו בשריפה ובסוף כשמשלים לכזית שפיר חייב. עיין עליהם:

ומה שהקשה מש"ס שבת ע"ה כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו כו' וא"כ נותר ויוצא אינו כשר להצניע כיון דמצותן בשריפה כבר קדמו בקושיא זו בשו"ת מהר"ם מינץ מהגאון מהר"ם מאובין ז"ל ואינו תח"י כעת. ומה שהעיר בבכורות ד"ט ע"ב ערלה וכה"כ ושוה"נ כו' כולן מטמאין ט"א והקשה הא ט"א בעי הכשר מים ובעי' ניחותא דבעלים וקיי"ל דאיה"נ ל"ל בעלים וביותר קשה דחשיב שם ג"כ צפורי מצורע ואיך מהני בהו הכשר דהא לאו שלו הם אלא של הקדש ע' בקצוה"ח סי' ת"ו. ואי דנימא חיבה"ק מכשיר ז"א דהא חיבה"ק לד' הרמב"ם אינו אלא מדרבנן ושם משמע דמטמאין ט"א מדאוריית' דיליף להו מקרא. הנה קושיא הראשונה מהא דאיה"נ ל"ל בעלים ל"ק לפענ"ד דל"א הא דאיה"נ אין לו בעלים רק לענין דלא חשיב לכם כגון באתרוג ולולב משום דהתורה אמרה לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן. וכיון דהיא איה"נ א"ר ליהנות ממנו וכן לענין דו"ה דקא' בב"ק שור הנסקל איה"נ הוא ולאו דמארי' קטבח והיינו כיון שהעלים א"י ליהנות ממנו לא חייבה התורה בכה"ג להגנב לשלם דו"ה אבל מ"מ לא פקע שם בעלים מיני' דהרי חזינין בגיטין ד"כ דשלחי מתם כתב הגט על איה"נ כשר אף דבעי' וכתב ונתן שיהא הנתינה משל הבעל ע' במקנה בק"א לאה"ע סי' כ"ח וע"כ דלא פקע שם בעלים מיני' ומבואר ברשב"א בחי' בסוכה דכל דהוי שלו אף דאסור בהנאה שלו ולכם מיקרי אלא שא"ב דין ממון דמחמת אה"נ דרביע עלי' הו"ל דבר שאב"מ אבל בעלים מיהא אית לי' ע"ש וע' בב"ח א"ח סי' תרמ"ט ובפמ"ג שם בא"א סק"כ שהאריך בזה. וע' בקצוה"ח סי' ת"ה סק"ב וע' בר"ן נדרים פ"ה ע"א וע' בירוש' פ"ט דב"ק סי' ס"א מה שמשיג עליו וע' ברמב"ם פ"א מציצית הי"א לענין שאין עושין ציצית מצמר של אה"נ וכ' בכ"מ שם הטעם דכתותי מ"ש ולכאורה הא בלא"ה בציצית דרשי' ועשו להם משלהם ואיה"נ ל"ל בעלים ולד' הרשב"א ושאר קדמונים הנ"ל ניחא ומה שהקשה מצפורי מצורע י"ל לפי"מ שהעליתי בחי' במק"א דגם בקדשים כ"ז שלא נזרק הדם דיוכל עדיין לישאל עליו כמבואר בתוס' כריתות י"ג ע"ב לא נפקע שם בעלים מעליו ובלא"ה הא מצינו בחולין ד"מ ע"ב כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי וע' במנחות צ"ב ע"א אר"ש והלא אין סמיכה אלא בבעלים כו' וא"כ מה שמכפר או שמכשר הוי ג"כ כדידי' ועכ"פ הוי כמו שותף שמבואר בתוס' ב"מ ד"ל ע"א ד"ה אף עובד דניחא לי' לענין עושה מלאכה בפרת חטאת דניחותא דשותף ג"כ מהני ע"ש ונהי דהרמב"ם פוסק בפי"ב מט"א דבעי' רצון הבעלים דוקא שלא כד' הרשב"א הובא בכ"מ שם שכ' דרצון אחר ג"כ מהני מ"מ בכה"ג לא גרע משותף דגם הרמב"ם מודה דמהני וא"כ משכחת שנתכשר הצפור תיכף אחר השחיטה לפני ההזאה שעדיין לא נעשה מעשה המכשיר דאכתי מהני שאלה וגם הא קני' לי' שמכשירו ושפיר מהני אז ניחותא דידיה וגם משכחת ע"י משקים טמאים שמטמא ומכשיר שלא לרצון. ועוד בכמה גווני. ואין עת להאריך וה' יאריך ימיו ושנותיו כנפשו ונפש הדור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף