העמק שאלה/קלא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
(א) דכיון דקיימא בפלוגתא אתו למיסנא אהדדי כו'. פי' הריב הבא על איזה רעה שעשה לו. אין באותו ריב מצד עצמו איסור כדכתיב משלי ג'. אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה הא אם גמל רעה שרי. אבל אין דבר טוב יוצא מזה שסוף בא לידי איסור שנאה בלב. וכיוצא בזה תני' בספרי פרשה תצא עה"פ כי ינצו אנשים אין שלום יוצא מתוך מצות. וכה"א ויהי ריב בין רועי וגו' מי גרם ללוט שיפרוש מאותו צדיק ה"א מריבה וכה"א ועמדו שני האנשים אשר להם הריב מי גרם לזה ללקות ה"א מריבה. ורבינו כתב שבא לידי שנאה שבלב האסורה. וכ"ז דלא כפרש"י במשלי שם אם לא גמלך רעה שעבר ע"מ שכתוב בתורה ואהבת לרעך כמוך. ומי שהוא רשע רשאי אתה לשנאותו עכ"ל. הרי דהריב עצמו אסו' אם לא שעבר עביר' ואינו עמיתך ומות' לשנאותו ולא כן דברי רבינו. ומקרא מלא כתיב שם כ"ה ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל הרי דקרי ליה רעך ומתיר לריב עמו אבל יש ליזהר הרבה שלא יבא מזה לידי עבירות חמורות. והיינו וסוד אחר אל תגל פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב פי' סוד אחר של רעך שלא מאותו ענין והעול שיש לך עליו אל תגל. פן יחסדך שומע שאתה מבוהל ברוחך. וגם דבתך לא תשוב שהרי בע"כ תתפייס עמו שלא יבא לידי שנאה בלב ומחלוקת ח"ו. ויהי' קשה מפני הדבה שא"א להשיבה:
בעריכה
(ב) לאו אורח ארעא לאוכוחי. כדאי' ב"ב די"ו על הא דאמר איוב לו יש בינינו מוכיח וגו'. עפרא לפומי' כלום יש עבד שמוכיח את רבו. ואע"ג שאמרו ז"ל בדברים רבה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחרי ישראל כו'. שאני משה דלאו לטובת עצמו אלא לטובת ישראל. ומש"ה הוצק חן בשפתיו. ובב"ר פ' מ"ט אמרו לא אחריש בדיו לך אני מחריש ולבדים היוצאים ממך לאברהם שה"א חלילה לך מעשות כדברים הזה. ולמשה שה"א למה ה' יחרה אפך בעמך. וליהושע שה"א למה העברת העביר וגו' ולדוד שה"א למה ה' תעמוד ברחוק וגו'. ודבר גבורות וחין ערכו חן ניתן בעריכות שפתים. אבל מכ"מ נשמע מכ"ז דלאו אורח ארעא הכי אלא שמכ"מ מצאו חן בעיני ה'. וגם כי באו באריכות שפתים לתפלה. ולא בתורת תוכחה:
או דלמא כבוד שמים עדיף ושפיר דמי. בכת"י ליתא האי ושפיר דמי. והוא נכון. שהרי חובה קאמר. וע' רא"ש סוכה פ"ג סי"ד בשם רנ"ג פי' לשון ושפיר דמי. ומש"כ לעיל סקכ"ה אות ט':
געריכה
(ג) דוקא חכמה אבל מקרא ומשנה לא. מפרש רבינו דלכ"ע חכמה היינו תלמוד דהוי כמו שמעתתיה דידיה. וא"כ כשמסתפק חכמה דקאמר אי כולי' תלמודי' או כל דהוא ופליגי בה תנאי. הכל על חכמת התלמוד קאי. ור"מ ס"ל כל חכמתו ור"י ס"ל רוב. ולא כפרש"י ונמוק"י שפי' הא דר' יהודה רוב חכמתו. אם מקרא או משנה או גמרא. והכי יש להוכיח מהא דאמר רבא כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרין שמואל קרע מאני' עלי' דאסברי' אחד יורד לאמת השחי. והיינו פי' משנה וכמשמעות לשון ר' יוסי אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה א'. אבל לדעת רבינו יש לומר דהאיר עיניו במשנה א'. היינו דבר חכמה חוץ מפשט המשנה והיינו תלמוד. והא דאסברי' הי' ג"כ איזה דבר חכמה בה. ובפוסקים אין הכרע בזה. אלא מדפי' הרי"ף הא דאסברי' א' יורד לאמת השחי פי' הפשוט ש"מ דמשנה שאמר ר"י כמשמעו:
ולענין אבידה במקום אביהן אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק כו' כצ"ל. וכן הוא ברי"ף:
דעריכה
(ד) אלמא הילכתא כר"י וכדעולא. פי' מדר' יוחנן קיי"ל כוותי' דר' יהודה. ומכ"מ יש לפסוק כדעולא שלא מצינו מחלוקת עלי'. ויש להוכיח מלשון רבינו הילכתא כר"י ועולא ש"מ שאינו מנהג אלא הלכה. והכי משמע דעת הרי"ף שלא הביא אלא הא דעולא. איברא ז"ל המרדכי ה' אבילות סי' תתק"ז אע"ג דר' יוחנן פסק כר' יהודה כיון דרב ששת פסק כר' יוסי ורבא עבד עובדא כוותי' ועולא נמי שייכא בדר' יוסי וקיי"ל כבתרא סמכינן ועבדינן כר' יוסי ותו קיי"ל ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי כ"פ רבינו אבי העזרי כו' ור"י פסק הלכה כר' יוחנן דאמר הלכה כר יהודה דבעי רבו מובהק דרוב חכמתו ממנו. וכן פסק בשאי' דר"א פ' ויקח קרח והא דעומדים זה מפני זה וקורעים זע"ז אינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן עכ"ל. ומשמע דס"ל דא"א לפסוק באבידה כר' יהודה ובקימה וקריעה כר' יוסי והא דתני' רבו שאמרו לכל דבר משמע. והכי מוכח מהא שהביא הגמ' הא דשמואל קרע מאני' כו'. אלמא דקריעה באבידה תלי'. וא"כ אי הלכה כר' יוחנן ע"כ הא דעולא אינו אלא מנהג. אבל לפי מה דאיתא בשאילתות לפנינו הלכה כר"י וכדעולא אאל"כ. ולפניהם לא הי' הנוסחא בדברי רבינו אלא הלכה כר"י. וכ"כ התוס' מ"ק דף כ"ה ב' דהשאילתות דר"א פוסק כר"י ותל"מ וכן הוא בה"ג ה' בבא מציעא. אבל בה"ג הביא מתחילה הא דעולא ואח"כ פלוגתא דאמוראי ואח"כ סיים אלמא הלכה כר"י. שפיר י"ל דעלי' דר"י לחוד סמוך לפסוק. הלכה ולא כעולא משא"כ רבינו הביא תחלה הא דר"י אח"כ מימרא דעולא ופסק הל' בתרייהו ש"מ דרבינו פוסק הלכה כר' יוחנן וכעולא ממש מן הדין. ולא דמי אבידה במקום אביו לקימה וקריעה. ור'. יוחנן גופי' אפשר דפסק כעולא. אלא משום דמיירי באבידה פסק הלכה כר' יהודה. וטעמא דמילתא דודאי לענין שיהא מורא רבו כמורא שמים דנ"ל מדכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. י"ל דכל שגדול ממנו ולמדו ד"א נקרא רבו משא"כ לענין שיהא מפקיע כבוד אביו שהוקש ג"כ לכבוד המקום כדאי' בקידושין דל"ב אלא משום שאביו הביאו לחיי העוה"ז ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי. העולם הבא מש"ה אלים כבוד הרב. א"כ במה שהאיר עיניו בדבר א' בתורה לא הביאו בזה לחיי העוה"ב. וכבוד אביו שהביאו לחיי העוה"ז ודאי קודם. ודעת הרי"ף שלא הביא אלא הא דעולא יש ליישב עוד בפשיטות דמשום דאסתפק לי' כמאן הלכה פסק כעולא והוא חומרי דתרווייהו. וכיב"ז כ' במלחמת ה' ב"ק פרק ב' לענין זרק כלי מראש הגג ע"ש. אבל משמעות דברי רבינו שכ' אלמא הלכתא כר"י מוכח דלא מספק אלא עיקר הלכה כר"י ועולא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |