העמק שאלה/נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה נה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאסר להון לדבית כו'. כבר ביארנו בריש סי' ב'. שד"מ הי' בימי רבינו בידינו. ולנגד זה לא הי' משפטי מלוכה כלל. משא"כ כהיום. ידוע בכלל דדינא דמלכותא דינא:

לאסהודי כו' חד לחברי'. פי' שנוגע להרע לחבירו. והיינו דכתיב לא תענה ברעך. ומשמעו שמעיד עליו לשקר. ומש"ה תני' במכילתא יתרו ובריש מ' מכות שמכאן אזהרה לעדים זוממין. אבל מכ"מ אסור להעיד שום עדות לשקר אפי' שאינו נוגע לחבירו כמו קידוש החודש וכדומה. והכל בכלל לא תענה. ופי' ברעך כ' הרמב"ם ז"ל פ' י"ז מה' עדות בזה"ל וכל המעיד מפי אחרים ה"ז עד שקר ועובר על ל"ת לא תענה ברעך עד שקר. הנה פי' ברעך ע"י רעך וכיב"ז פי' במ"ר בראשית פל"ד שופך דם האדם באדם ע"י אדם אחר. וכן מש"כ אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לפי הפשט היינו להיות חומס לחבירו עפ"י עדותו וחז"ל דרשו בסנהדרין ד' כ"ז אל תשת חמס עד ע"ש. ופירשו דחמסן אסור לקבל עדותו בשום דבר. וכך קיבלו חז"ל דכל עניני עדות שוין. והא דנקיט רבינו חד בחברי' משום דמיירי בכל השאילתא בד"מ וגם כי באמת ודאי חמור האיסור במעיד להרע לחבירו דגורם להפסידו והיינו שהביא בסמוך עונשו דלא חזי למיחת לקבורה אלא למיפל קמי כלבי והכי אמר ראב"ע וכל המעיד עדות שקר בחבירו. והכי אי' לפנינו בפסחי' ד' קי"ח וכן העתיק רבינו לעיל בסי' כ"ח. ודרשו אסמכתא זו באופן שמריע לחברו דומי' דלשה"ר:

ב

(ב) אמר רבא כו' אמר ר"א כו'. לפנינו אי' א"ל רבא כו' והקושיא ידוע מהא דקידושין ד' ע"ב דביום שמת ר"י נולד רבא. וביום שמת רבא נולד ר"א. וע' בסדר הדורות אצל רב אשי גי' אחרת בזה ומכ"מ נוסחת רבינו מיושרת:

ג

(ג) עד שיאמר בפנינו הודה שחייב לו. רבינו גריס במשנה הכי עד שיאמר בפנינו הודה. ומשמעו שלא בפני המלוה דומיא דרישא וכשהודה בפני עדים שוב לא מצי לטעון שלא להשביע. וכדמסיק רבינו שאדם עשוי כו'. ומכל מקום הא דקאמר בגמרא עלה מסייע לי' לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עדי. היינו משום משטה כמבואר להלן בדברי רבינו ואי לא מצי א"ל משטה אני בך כו' ור"ל אפי' בפניו שליכא טענת השבעה וכמש"כ רבינו פ' ויקרא סי' ס"ח בזה"ל שלא בפני מלוה לא קא מבעי לן דאדם עשוי שלא להשביע א"ע. וע' מש"כ שם אות ז' בס"ד. וכ"כ בה"ג ה' שבועה בזה"ל א"ר יהודה צריך שיאמר אתם עדי גבי הודאה דאי לא אמר א"ע מצי א"ל משטה אני בך. ולגי' רבינו במשנה אינו מובן לכאורה הסיוע ממשנתינו לרב יהודה. שהרי משנתינו מיירי שלא בפניו ומשום השבעה. מש"ה פי' רבינו להלן באורך עד שיאמר בפנינו הודה מאי היא אי לאפוקי היכא דאודי בלא אפיה דמלוה. מרישא שמעת מינה אם אמר הוא אמר לי כו' לא. א"כ מסייע לי' לרב כו'. ור"ל אע"ג דפשטא דמשנתינו שלא בפניו ומשום השבעה כדרישא. מכ"מ מיתורא שמעינן אפי' בפניו ומשום השטאה. אבל גי' המשנה לפנינו עד שיאמר בפנינו הודה לו. וכ"ה ברי"ף ורש"י ולו משמע שמיירי בפניו. כפרש"י במשנה הודה לו שהיו שניהם בפנינו כו' ומהכא דייק הש"ס דגם בפניו בעינן שיאמר אתם עדי. ולהלן אות ה' יבואר שיטת הפוסקים בזה. והנ"מ לדינא בין גירסת המשנה בזה. אבל הא פשיטא דבפנינו הודה משמע שאמר אתם עדי כפרש"י ורא"ש או דרך הודי' להרמב"ם כאשר יבואר אות ה' ולא כש"ש ע"ש ויש לפרש עוד דברי רבינו דבפנינו הודה. אפשר לפרש בפנינו ובפני המלוה והיינו לשון הודה. שהודה בפניו. וע"כ משום יתור צ"ל דפי' בפנינו. שאומר אתם עדיי. אבל לגי' דילן. משמע שפיר מגוף לשון המשנה דלו היינו בפני המלוה. ובפנינו הודה כדר"י כו':

ד

(ד) אם אמר איש פלוני אמר לי כו'. עד ואמרי לא אמר כלום. מפרש רבינו הא דתנן איש פלוני א"ל דודאי אין הכונה שאמר משמו של הלוה שאמר לו. דא"כ פשיטא דלא א"כ אלא איש פלוני א"ל שחייב לי בודאי והוי לי' עד מפי עד דפסול כדתנן בשבועות פרק ד' אמר לשנים משביע אני עליכם כו' והם יודעין לו עדות עד מפי עד כו' ה"א פטורין. ומשום שא"ר להגדה. מיהו מקור הדין מקרא דפסול עד מפי עד הביא רבינו משנה דמכות דתנן ע"פ שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומע מפי המתורגמן. והשתא דקאי קמי' ב"ד ושמע מתורגמן מפומי' ואמרי לא אמר כלום. ומכש"כ ששמע מפי אחר שלא בפני ב"ד. ויש ללמוד מדברי רבינו דדרשה גמורה היא הא דדרשינן שלא תהא סנהדרין כו' כמו דעד מפי עד פסול מה"ת והא שפרש"י סנהדרין ד' י"ז בכל סנהדרין שאין בה שנים לדבר כו' שבעים לשון כו' משמע דבשנים ושלשה סגי שישמעו מפי העדים ב"ד שאני. ולא כרדב"ז ח"א סי' ש"ל שכ' שעיקר דרשה זו אסמכתא. ומה"ת מתורגמן כשר. והנה בספרי שופטים תני' עפ"י שנים עדי' לא עפ"י כתבם ולא ע"י מתורגמן. והובא דרשה קמא בגיטין ד' ע"א. ופירשו שלא ישלח כתב לב"ד. ונחלקו רש"י ור"ת ז"ל. דרש"י עה"ת מפרש כפשוטו דלעולם אסור. אפי' הוא בר הגדה. וא"כ ה"נ ע"י מתורגמן אסור אפי' ב"ד אפשר לשמוע מהעדים עצמן. וצריך לפרש הא דאי' במכות ד' ז' בהנהו לעוזי דאוקי רבא מתורגמן בינייהו ומקשי מהא דתנן עפ"י שנים עדים שלא תהא כו' ומשני דרבא מידע ידע לישנייהו אלא שלא יכול להשיב. ופרש"י לפי הישוב באמת שמע רבא מהם עצמם. אלא דאוקי מתורגמן כדי שיהי' יכול לדבר עמם ולהשיב להם. אבל ר"ת ס"ל במס' ב"ב ד' מ' דדוקא באלם שאינו בר הגדה פסול ומש"ה התיר לשלוח כתב לב"ד כשהעדים מרחוק ע"ש בתו' ד"ה מחאה ובכ"מ. וא"כ הא דאסור ע"י מתורגמן ג"כ דוקא כהא דלעוזי לפי הס"ד דרבא לא הבין לשונם כלל. אבל להמסקנא אפשר דבאמת רבא לא שמע מהעדים כלל. וממילא ה"ה דאפי' העדים מרחוק אפשר לב"ד לשמוע משלוחם כמו עפ"י כתב העדים. והא דעד מפי עד פסול ע"כ לאו מהאי דרשה הוא דנ"ל אלא מקרא אחר או כמש"כ לעיל אות א' בשם הרמב"ם דמפרש לא תענה ברעך עד שקר ע"י רעך ודוקא מתורגמן שנשלח מב"ד כשר. עכ"פ רבינו שהביא דרשה זו לפסול עד מפי עד ע"כ כפרש"י ס"ל. ואסור לשלוח כתב ג"כ. ולמש"כ באות ט' שיטת תו' ב"ב. דעיקר דינו של ר"ת ז"ל משטרות הוא דנ"ל ולא מסברא אפשר לדחות. דדוקא בדרשה דמפי כתבם הכי קיי"ל. ולא בדרשה דלא מפי מתורגמן. אבל לשיטת התו' כתובות ד' כ' דר"ת לאו משטרות גמר לה. אלא מסברא וא"כ ה"ה מפי מתורגמן. ראי' מכרעת הוא דרבינו לא קאי בשיטת'. ויש להבין למש"כ רבינו דמתורגמן הוי כמו עד מפ"ע. אמאי כתבו הגאונים ז"ל והביאו הכה"ג ותומים סי' י"ז דאם אין מכיר לשון העדים דנים עפ"י מתורגמן. אבל נראה פשוט דתקנת קדמונים הוא כמו שתקנו להכשיר עדות נשים במקום שאין אנשים רגילים כמש"כ בהגהת רמ"א ח"מ סי' ל"ה ולא מן הדין. תדע שלא נמנה בין מה בין ד"מ לד"נ לשמוע מפי המתורגמן כה"ג. אלא אין זה רק כדי תקנה להציל העשוק:

ה

(ה) עד שיאמר בפנינו הודה כו' עד מילתא בעלמא הוא דאמר. מפרש רבינו סוגית הש"ס על המשנה עד שיאמר והמסדר הראשון ואחריו בעל ש"ש טעו בפי' דברי רבינו ע"ע וגם יש כאן טה"ד דאמר רב יהודה א"ר צריך שיאמר אתם עדי אי כי אודי לי' כו' כצ"ל. ולא או. וחד מילתא הוא. והנה יש בזה הענין מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בתלתא מילי. חדא דהרמב"ם ריש פ"ז מה' טוען כ' דאם הודה בפניו אפי' לא תבעו א"א לומר שלא להשביע א"ע. והרא"ש כתב דכל שלא תבעו אפשר לומר כן. והובא מחלקותם בטור סי' פ"א אות י"ז י"ח. שנית. דהרמב"ם כ' שם דכל שהודה בפני עדים דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי. ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה וא"י לומר לא היו דברים מעולם. והרא"ש ס"ל דבעינן דוקא שיאמר אתם עדי. והובא בטור אות י"ד. שלישית. דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דמהני ההודאה לענין שלא יכול למיטען להד"ם מכ"מ כשטוען שלא להשביע נשבע ונפטר. ונחלקו הבאים אחריו אי קאי הרמב"ם גם על אמר אתם עדי כמשמעות דבריו ריש פ"ז שלא חלק בין א"ע להודה דרך הודאה. וזהו דעת מהריב"ל ס"א כלל י"ד. או לא דבר הרמב"ם אלא בהודאה בעלמא ולא בא"ע והכי משמע דעת בעה"ת שער מ"ב ח"א אות י'. אבל דעת הרא"ש כי היכי דמהני לענין שלא יכול למיטען להד"ם ה"ה שלא יכול למיטען שלא להשביע וא"כ הדעת נותן דבאומר א"ע לא מהני טענת שלא להשביע אפי' שלא בפניו. וכ"כ הש"ך שם סק"כ אבל הטור סי' ל"ב סט"ז וסי' פ"א ס"ט כ' דכל שלא בפניו אפי' אמר הוו עלי עדים לא אמר כלום ומשמע שיכול לומר להד"ם. כמילי דכדי דלא דכירי אינשי. ונמצא דלא נשתוו דעת הטור להרא"ש לדעת מהריב"ל להרמב"ם בא"ע שלא בפניו. דלהרמב"ם ודאי טענה היא ולא מצי למימר להד"ם. אלא אי טעין שלא להשביע מקבלין ממנו. אבל לדעת הטור בשם הרא"ש אין בעדות זו כלום. ושוי א"ע שלא בפניו. לבפניו בלא א"ע לדעתם ז"ל. והנה בוודאי לא נחלקו הראשונים ז"ל בכ"ז בסברות מד"ע. אלא מסוגית הש"ס וגירסתם ז"ל ואלו ואלו דא"ח. וכל הני תלתא מילי מישך שייכין בהדדי. הנה לפנינו אי' בגמרא מסייע לי' לר"י דאר"י א"ר צריך שיאמר אתם עדי. איתמר נמי ארחב"א אר"י מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי משטה אני בך פטור. תני' נמי הכי מנה לי בידך כו'. וברי"ף ורא"ש הגי' מסייע לי' לרב יהודה דאר"י א"ר וצריך שיאמר אתם עדיי איתמר נמי ארחב"א אר"י. צריך שיאמר אתם עדיי תני' נמי הכי מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי כו'. וכ' הרא"ש פ' ז"ב סי' כ"ה בזה"ל ונראה דאפי' בפניו אם א"ל מנה לך בידי בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע א"ע. מדתני במתניתין איש פלוני א"ל שחייב לו מנה דמשמע שלא בפניו א"ל כן וא"כ אין אדם תובעו וקתני לא"כ עד שיאמר בפנינו הודה לו היינו אתם עדיי. דמשמע דבכה"ג אפי' בפניו לא"כ עד שיאמר א"ע. דאין אדם עשוי שלא להשביע א"ע אפי' הודה בפניו בלא תביעה עכ"ל לפנינו. והש"ך שם העתיק דברי הרא"ש מדתני במתניתין הוא אמר לי כו' וצדק בזה. עוד העתיק בסוף דברי הרא"ש דאמרינן אדם עשוי כו' ובזה תליא מחלוקתו עם הטור וכאשר יבואר. ומתחילה נעמוד על פי' הרא"ש. דלכאורה כשרצה להביא ראי' דאפי' בפניו יכול לטעון שלא להשביע לא נצרך להביא דרישא דמתניתין מיירי שלא בפניו אדרבה אי הי' אפשר לאוקמי' רישא בפניו הרי מבואר דבלא אתם עדיי לא אמר כלום. וכסבור הש"ך דהרא"ש הביא כ"ז להוכיח דאפי' שלא בפניו מהני א"ע דומי' דרישא. ומשיג על הטור. ובאמת אין דברי הרא"ש סובל פי' זה. שהרי התחיל להוכיח דאפי' בפניו מצי לומר שלא להשביע כו'. אלא כונת הרא"ש להוכיח דהא דאמר רב יהודה ור' יוחנן צריך שיאמר א"ע משום שלא להשביע אמרו הכי. ולא משום משטה כפי' רבינו ובה"ג. ובאמת לפי גירסת הרא"ש אפשר ל"כ. להוכיח דמיירי בטענת שלא להשביע. דסיפא דומי' דרישא. ורישא דלא"כ ודאי משום שלא להשביע שהרי מיירי שלא בפניו ולא תבעו והיאך ישטה בו. וא"כ ע"כ סיפא ג"כ משום טענה זו בעינן א"ע ואע"ג דסיפא מיירי בפניו. ולפי נוסחת הרא"ש לפנינו בסוף דבריו דאין אדם כו' פי' על אתם עדיי קאי דבכה"ג אין אדם עשוי שלא להשביע א"ע אפי' הודה בפניו בלא תביעה. פי' ל"מ ע"י תביעה ודאי לא שייך שלא להשביע. אלא אפי' בלא תביעה אין אדם עשוי לומר אתם עדי משום שלא להשביע. אבל דוקא בפניו וכדעת הטור. ונמצא פי' המשנה הוא אמר לי לא"כ ואפי' הודה ואומר א"ע או בפניו בלא ח"ע לא"כ עד שיאמר בפנינו הודה לו דהוי תרתי. וכיב"ז שנינו בגיטין ד' ע"א א"ל נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו כו' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו. ומפרש רב אשי דלא מיבעי קאמר כו' ע"ש והכא אין להקשות כי התם ליתני הכל בפניו דא"כ ס"ד דמיירי בטענת השטאה. והשתא ידענו דמשום שלא להשביע בעינן תרווייהו. ולפי נוסחת הש"ך דאמרינן אדם עשוי כו' וקאי על ראש דבריו ז"ל בודאי אפשר לפרש הכי והכי. אבל מאן מדייק וגריס נוסחת דברי הרא"ש כבנו ותלמידו הטור ז"ל. וגם כי נמצא שהמרדכי כתב הכי. ושניהם תלמידי ר"מ מרוטנבורג ז"ל ובדעת אחת קיימי. ולפי' הרא"ש צריך לפרש הא דקאמר הש"ס תנ"ה מנה לי בידך כו'. דכשם שתבעו דיכול לומר משטה אני בך בעינן אתם עדי. שהרי אפי' הכמין לו עדים כו' ה"נ כשלא תבעו דמצי לטעון שלא להשביע ה"נ בעינן אתם עדי ועיקר הראי' מסיפא דברייתא ולפי' הרא"ש דמתניתין מיירי גם בסיפא משום טענת השבעה ומוכח דבעינן אתם עדי ממש. ולא מהני במה שאמר דרך הודאה ולא בדרך שיחה. דאי לא ת"ה לינקוט לישנא דתני' בסנהדרין ד' ל' א' שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה כו' אם כמוסר דבריו קיימין כו' והיינו דרך הודאה כמבואר ברי"ף שלה"י מ' ב"ב דמיישב רומיא דשני סוגיו' דשכיב מרע. התם בדלא אמר בתורת הודאה הכא בדאמר בתורת הודאה ודמיא להא דגרסינן בפ' ד"מ הרי שראו אביהן שהטמין מעות כו' אלמא דמוסר מיקרי הודאה ולמאי נקיט לשון אתם עדי. אלא דוקא בהאי גוונא מהני. ובירושלמי אי' ר' יוסי בשם ר' יוחנן אם הי' מתכוין למסור לו עדות עדותן קיימת. ונראה שחולק על תלמוד דילן והלכה כתלמוד דילן. או כמש"כ הרא"ש פ' חזקת ססי' ל"א אם הי' מתכוין למסור לו פי' אם אמר לו את העד. היסב לפרש הירו' לפי סוגית הש"ס בבלי. ולפי' הרא"ש מוכח דכמו בטענת השטאה דהיינו כשתבעו ואמר אתם עדי לא מהני שום טענה. ה"נ כשלא תבעו ואמר אתם עדי לא מהני שום טענה. שהרי הגמ' מדמה להדדי כ"ז דעת הרא"ש דמפרש מסייע לי' לר"י מגוף המשנה דמיירי בפניו דלו משמע הכי. ודומיא דרישא דלענין שלא להשביע מיירי רב ור"י. אבל הרמב"ם ידע דעת רבותיו רבינו ובה"ג דרב מיירי בטענת משטה. ומכש"כ לפי גירסא דילן דר' יוחנן מפורש מיירי במשטה. ואפי' לגי' הרי"ף אפשר לפרש דברי ר' יוחנן כמו דרב. ועיקר הראי' לא מגוף המשנה דודאי מתניתין מיירי שלא בפניו דומיא דרישא ומשום שלא להשביע. אלא עיקר הסיוע מיתור כמש"כ רבינו. דאגב רמז לנו במשנתינו. דאם תבעו וליכא טענת השבעה מכ"מ יכול לומר משטה אני בך. וממילא אין לזה תקנה אלא א"כ אמר אתם עדי. ולא שמביא ראי' ממשנתינו דדוקא אתם עדי אלא אפי' בדרך הודי' אפשר דמהני וכאשר יבואר עוד. אלא הראי' דיכול לומר משטה אני בך. תדע שהרי גירסתינו איתמר נמי ארחב"א אר"י כו' א"ל משטה אני בך פטור ולא קאמר מהו צריך שיאמר. אלא לא נצרכנו לזה כי אם שאפשר למטען משטה. ואם שאין זו טענה יפה לכאורה דמה לאדם להשטות ולאנות לחבירו. וע"כ צ"ל דכל בפניו ליכא השבעה. דאי איתא. מנ"ל דיש טענת משטה כלל. דילמא כשתבעו ליכא טענת משטה כלל. וסיפא דמיותר אשמעינן דאפי' באפי' דמלוה כמש"כ רבינו אבל דוקא כשלא תבעו ומשום השבעה. אלא ע"כ קים להש"ס דהשבעה לא שייך לפניו. וע"כ משום משטה וממילא אפי' תבעו מהני. ומעתה הא דאי' בברייתא ובלשון הרמב"ם תבעו רבותא אשמעינן דבתבעו ודאי לא שייך טענת השבעה ומכ"מ לא אמר כלום משום משטה. מכש"כ בלא תבעו דס"ד דיש טענת השבעה ג"כ. אבל לפי האמת כיון דהוכיח הש"ס טענת משטה מיתורא מוכח דאפי' בלא תבעו ליכא טענת השבעה. וע"כ משום משטה לא אמר כלום. ממילא אפי' תבעו. וכ"כ הש"ך ס"ק י"ב ומשנתנו הוא כמש"כ. דמתניתין בלא תבעו דומי' דרישא. ומעתה אפי' אי נימא דהרי"ף גריס במשנה בפנינו הודה לו [האף שאין בזה הכרח] והפי' מסייע לי' לר"י מגוף המשנה ג"כ אפשר דס"ל לדינא כרבותיו אלא שמפרש דהראי' דאפשר לומר משטה. ולא כהרא"ש דעיקר הראי' דצריך שיאמר אתם עדי. מיהו שיטת הרי"ף בזה סתום. ודי לנו בדברי רבינו ובה"ג המפורשים. והנה בירו' מבואר דאם הי' מכוין למסור לו עדות דבריו קימין. למדנו דפי' בפנינו הודה או שאמר אתם עדי. או שאמר בדרך הודי' וכמש"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וז"ל בה"ג שם בה' שבועו' כל היכ' דאמרי בפנינו הודה לו עדות מעליא היא דתנן אם אמר הוא א"ל לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו כו' ואמור רבנן כל היכא דאמרי בפנינו הודה לו לא צריך למימר אתם עדי עכ"ל מבואר כהרמב"ם ז"ל. ואין בזה סתירה מתלמוד דידן דדייקי וצריך שיאמר אתם עדיי דאפשר לומר דלענין השטאה ודאי לא מהני אלא באופן זה. אבל מוסר דבריו אפשר דכ"ז עביד לאנות ולצער חבירו. משא"כ לענין שלא להשביע כל דרך הודי' נראין הדברים דלא משום זה אלא לעדות. ובשלמא לשיטת הרא"ש עיקר מימרא דר"י א"ר לענין שלא להשביע ודייק צריך שיאמר אתם עדי ודלא כהירו' אבל להרמב"ם לא סתרי אהדדי דהירו' מיירי בפי' המשנה כמשמעו בטענת השבעה ולזה סגי בהודי'. ורב מיירי לפניו ובהשטאה וכיון דטענה זו טענה אפשר דאפי' בהודי' לא מהני. זהו הנראה דעת הרמב"ם ז"ל שבפ"ו מה' טוען ה"ז שמדבר בטענת השטאה דייק ג"כ וכ' שיאמר אתם עדי. ובפ"ז שמדבר בענין שלא בפניו בטענת השבעה פי' שאמר בדרך הודי' סגי. אבל מה אעשה שבעה"ת שער מ"ב ח"א אות ח' והטור סי' ל"ב סל"ב כתבו דלהרמב"ם מהני הודי' אפי' לטענת משטה ואחריהם הלכו הש"ך ס"ק ב' ובכ"מ וש"א. ובטלה דעתי. ומכ"מ צריכין אנו לומר דהרמב"ם ז"ל הלך בדרכו שלא לכתוב אלא דברים המפורשים. מש"ה בטענת השבעה כתב המפורש בירו'. ובטענת השטאה כתב המפורש בתלמוד דילן. וממילא ה"ה בדרך הודי' אלא שאינו מפורש. והא ל"ק שהרי תלמוד דילן דייק אתם עדי ולא כהירו' כמש"כ להרא"ש ז"ל. דבשלמא להרא"ש דעיקר החידוש של רב ור"י דמהו צריך שיאמר. שפיר יש לדקדק דלא מהני אלא באתם עדי ולא בזוטר מינה. משא"כ לפי' הרמב"ם דעיקר החידוש דבפני או אף כשתבעו אפשר למטען משטה. אם לא שיאמר בלשון המועיל. ולא דייקי באיזו לשון כ"כ וה"ה דרך הודי' כהירו'. [ולכאורה ק' לפי"ז סוגי' דכתובות ד' ק"א ב' בפלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה ר"י מחייב ור"ל פוטר והוי הש"ס אי דאמר א"ע מ"ט דר"ל. ואי דלא א' א"ע מ"ע דר"י. והרי מצי לאוקמי' במסר דרך הודי' ור"י כדעתי' בירו'. ור"ל ס"ל דוקא א"ע. בשלמא לדידי דלענין משטה כ"ע בעינן א"ע. והכא דמיירי בפניו דאמר חייב אני לך. ניחא דלא מצי לפרש בטענת השבעה. אבל לדעת בה"ת והטור להרמב"ם קשה. מיהו באמת הרמב"ם מפרש כל הסוגי' כר"ת והרי"ף דמיירי במחייב עצמו במה שאינו חייב. והיינו שכ' בפי"א מה' מכירה דהמחייב עצמו בלשון א"ע מהני אפי' בלא שטר. ולא כהרמב"ן ז"ל ע"ש בר"ן וע' מש"כ בס"ד פ' מקץ סי' ל"א אות ז']. והנה להרא"ש פירשנו תניא נמי הכי. דמדמה הגמרא שני הטענות להדדי. וממילא הוכחנו דכשם במשטה דהיינו שתובעו כשאמר באופן המועיל לא מהני טענה. ה"נ כשלא תבעו ובהשבעה. אבל להרמב"ם מתפרש תנ"ה כמשמעו דאפשר לטעון משטה. אבל ודאי אין שום דמיון ביניהם. וכש"כ אי נימא כמש"כ דבטענת משטה לא מהני הודי'. וזה כדינו וזה כדינו א"כ אפשר לומר דשלא בפניו לענין השבעה אפי' אמר בלשון המועיל אינו מועיל אלא שלא יוכל לומר להד"ם דלהוי כמילי דכדי דלא דכירי אינשי. אבל אם טוען שלא להשביע מהני ומכ"מ ודאי חפר ומצא באר מ"ח מקור דעת רבותיו ז"ל בהא. ונראה לי שהוציא מדברי הרי"ף שלהי ב"ב שהקשה רומי' דתרי סוגי' דש"מ אהדדי לענין השבעה ויישב התם דלא אמר בתורת הודאה הכא דאמר בתורת הודאה ודמי' לההיא דגרסינן בפ' ד"מ הרי שראו אביהן שהטמין מעות כו' אם כמוסר דבריו קימין. ולכאורה תמוה מאי צריך להא דסנהדרין דמיירי באב שמצווה לבניו דומיא דש"מ ובבה"ת שם ח"ב אות ב' כתב בפי' שאמר בשעת מיתה של פלוני הם כו'. תיפוק לן בכל דרך הודאה לא מצי למיטען כדאי' בירו'. אלא ודאי בריא מצי למטען שלא להשביע. וא"כ אין טענינן ליורשים. אבל מהא דסנהדרין ראי' דלא טענינן דמכ"מ מצוה לבניו א"א בדרך הודי' טענה זו. וכ"כ הלח"מ וש"ך ס"ק ל"ד ולא כהה"מ ובאמת בירו' דסנהדרין לא אמרו במוסר אלא דעדותו קיימת. פי' שמהני מיהא עדותו. ולא אמרינן שלא אמר כלום. והיינו לענין להד"ם מהני. אבל מכ"מ מהני איזו טענה. ומעתה אם אמר אתם עדי באמת אין שום הוכחה אי מצי מכ"מ למטען השבעה וכמש"כ שנחלקו הבאים אחריו ז"ל בדבריו. הרי ביארתי יפה דשלשה דברים שבין הרא"ש ורמב"ם בטענת השבעה תליין בהדדי ובפי' הסוגי' וגירסתה. ורמב"ם שאב ממקור דברי רבינו. ובה"ג עוד יש הרבה לדבר בדעת הראב"ד בהשגות. וגם במה שהעלה הש"ך ז"ל באריכות. אבל אין זה נוגע לביאור דברי רבינו ז"ל:

ו

(ו) אלו היכא דאודי לי' כו'. ולוה לא א"ל ולא כלום. מי א"ל משטה כו'. או דילמא כיון דא"ל מלוה ואשתיק לי' כמאן דא"ל לוה דמי כו' כצ"ל. ודייק רבינו דהשאילתא היכי דאודי לי' מתחלה. אבל אם לא אודי לי'. אלא שתק מתחלה ועד סוף ודאי לאו כלום הוא וכפיסקא דקמאי שהביא בעה"ת שם ח"א אות ז' ובש"ע שם ס"ז:

ז

(ז) היכא דא"ל לחברי' אוזיפתך מאתן זוזי כו'. ביאר רבינו דהא דמסקינן דזה אומר מנה וא' אומר מאתים גובה מנה. מיירי שהתובע אמר מאתים. אבל אי התובע אומר מנה וא' אומר מאתים אפי' מנה אין לו וזהו דעת הר"ן בחי' מ' סנהדרין פ' ז"ב והעתיקו בקצה"ח סי' ל' דכל הכחשות דסהדי לא מכחשן אהדדי. ה"נ התובע והעדים לא מכחשי. דאמרינן לא דייקי שפיר לבר מן יש בכלל מאתים מנה אין לומר כן בהכחשת התובע מפני שהוא יכול לפסול העדות שהוא לזכותו משא"כ בעד שאינו יכול לפסול דברי חבירו. זהו תורף דבריו ז"ל. ור"ל בשלמא כשהוא אומר מאתים והעדים אומרים מנה אומר אני דלא דייקי שפיר ולא קים להו אלא במנה. ולא מסהדי אלא במאי דקים להו משא"כ אי מסהדי לזכותו יותר ממנו. ודאי מכחיש להו שהרי אומרים דקים להו במאתים והוא מכחישן וה"נ בע"א שאינו אומר כדברי התובע. וכ' הר"ן שם דלא כהראב"ד שכ' דאפי' בכלל מאתים מנה לא מתכחשי סהדי דאמרי בדדמי להו דודאי הוי מאתים והביא הר"ן ראי' דלא כהראב"ד ז"ל מהא דאי' בב"ב ד' קכ"ח ב' שלח לי' ר"א לריב"ח המוציא שט"ח ע"ח מלוה א' לא נפרעתי כלום. ולוה א' פרעתי מחצה. והעדים מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מנכסים ב"ח. הרי דבעי לשבע ולא נפטר עפ"י עדים. אלא משום דמסהדי לזכותו יותר מדבריו. ובאמת אי לדין יש תשובה. דהראב"ד ז"ל מפרש שהם אומרים שפרע שני פעמים והוא אינו יודע אלא מפעם א' כמבואר בשיטה מקובצת משמו ז"ל וכ"כ בסמ"ע סי' פ"ב ס"ק נ"א. ובכה"ג ודאי הוי הכחשה בזמנים מחולפים כמו בהלואה בתר הלואה דלכ"ע בעינן שיתבע שני המנים כמש"כ הרא"ש וש"ע שם ס"ו. מכש"כ הכא שהוא אומר שפרע פ"א והמה אומרים שני פעמים. ומכ"מ לענין שיהא נאמן בשבועה נגד השטר אמרינן דאפשר ששכח הוא והכחשה ולאו הכחשה הוא. אבל אי אמר שפרע בכיס של חמשים והמה אומרים בכיס של מנה ודאי להראב"ד א"צ לשבע כלל. דהמה לא דייקי שפיר. והר"ן לטעמי' בפ' שבועות הדיינים והובא בש"ך שם שהעתיק ג"כ סברת הראב"ד בשיטה שם ובלשון אחר אלא דאפשר שהוא אינו נזכר אלא מן המקצת ועדים זוכרי' יותר כו' ובכל אופן משמע שצריך לישבע אפי' בפרעון אחד ולא אמרינן דעדים לא מתכחשין ולא ניבעי שבועה כלל. אבל הראב"ד ס"ל בכה"ג באמת לא בעי שבועה. ומכל שכן לשיטת התו' ב"ב שם שכתבו הטעם דמהני בשבועה נגד השטר משום דכיון דמתקיים השטר רק ע"פ הוי לי' כמלוה ע"פ. וזה הישוב הביא הש"ך בשם בעה"ת שער ח'. א"כ בפשיטות י"ל דמיירי שהי' הכחשה ודאית. ומכ"מ מהני שבועה אבל דברי רבינו מכריעין דעת הראב"ד ז"ל. דלא אמרינן בעדים דמסהדי לזכותו יותר דלא דייקי אבל העד המעיד פחות ממה שתובע בזה ודאי אמרינן דלא דייק. וממילא ה"ה בכל הכחשות שאין בהם נ"מ לדינא. ולא כהטור דס"ל דבעינן בכל הכחשות שהתובע יתבע שניהם וה"ה במנה ומאתים ע"כ בעינן דיתבע בשני כיסים א' של מנה וא' של מאתים. דאין לומר דסגי שיתבע מאתים. והעד האומר מנה לא ראה אלא שמנה לו מאה זוז והלך לו ואח"כ מנה לו עוד מאה זוז. דא"כ מאי ראי' מרשב"א דה"ה מנה שחור ומנה לבן. התם ודאי מאי דקא מסהיד האי לא מסהיד האי. ותו א"כ מ"ט דת"ק. אלא ודאי כולהו מודי שנתן לו כיס מעות ומכחשי אהדדי כמה הוי בכיס. וס"ל לרשב"א דחד לא דייק שפיר. ואי כהטור דס"ל דבהכחשות התובע לא אמרינן הכי. ה"נ אי אמר מאתים מכחיש לאותו שאומר מנה. ובעינן שיתבע שני כיסים. ורבינו בשיטת הר"ן קאי וכ"כ הנימוק"י והביאו הב"י ואחרונים. וע' בנה"מ שהיסב דעת הטור בזה ע"ש. וע"ע בסמוך:

וקא מכחשן סהדי אהדדי כצ"ל:

דב"ש סברי כיון דמכחשן להדדי כו':

ח

(ח) דאמר ר"י כו'. כשרה בד"מ אפי' א' אמר מנה שחור כו' בגמרא אי' דרבא א' דלא מסתבר מילתי' דרב יהודה אלא בארנקי שחורה ולבנה. אבל א' אומר מנה שחור כו' אין מצטרפין. נהרדעי אמרי דאפי' א' אומר מנה שחור כו' מצטרפין. וס"ד דהש"ס דקיימי בשיטת ריב"ק דאמר זה שלא בפני זה מצטרפין ודחי הש"ס דהכא מכחשי אהדדי ומסיק דס"ל כרשב"א. ומשמע דנהרדעי פליגי על רב יהודה. וכבר הקשו התו' מהא דאי' בב"ב ד' מ"ח דרב יהודה אית לי' דרשב"א. ויישבו דודאי אית לי' דרשב"א. אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור ומנה לבן. ור"ל דודאי לפי הס"ד דש"ס לא ידע דר"י ס"ל לי' דרשב"א שהרי אפי' בנהרדעי קס"ד דאתי כריב"ק ולפי המסקנא כ"ע ס"ל דרב יהודה כרשב"א ורבא ונהרדעי פליגי אליבא דר"י אי מנה שחור ולבן דומה למנה ומאתים או לא. וא"כ אתי שפיר מש"כ רבינו הא דנהרדעי בדרב יהודה. ויש להסביר מחלוקת רבא ונהרדעי דהא ודאי מנה שחור היינו ישנים ולבן היינו חדשים נ"מ לגוף התביעה כדאי' בב"מ ד' מ"ה ב' אע"ג דארנקי ישנה עדיפי מיניהו זוזי חדתי מעלי ליישנן. וע' תו' כתובות ד' צ"ג ב' ד"ה הותירו שלמדו מכאן דמטבעות ישנים מעלי להוצאה לעולם ולולי דבריהם הייתי אומר דודאי חדתי מעלי להוצאה. אלא דעתיקי לפעמים עדיפי דתקילי טפי. וה"ק אע"ג דארנקי ישנה עדיפי שאירע שהמה תקילי טפי. מ"מ חדתי מעלי טפי ליישנן וה"ה דמצי לומר דטבי להוציאם כפשטא דכתובות שם. אלא משום דדרך הסוחרים דלא קפדי על קלי הוצאה כדאית' בערכין ד' כ"א ב' דבע"ח מיקל בזוזי ע"ש. מש"ה אמר דאפשר דקפיד דבעי ליישנן. עכ"פ איך שהיא ודאי חל קפידא על עתיקי וחדתי. וע"ע ב"מ ד' ס"ט ב' לענין שותפים ה"מ טבי וטבי כו' אבל טבי ותקילי לא. ואם כן כשהתובע אינו תובע אלא מנה א'. ודאי מכחש לא' מהם. תלי' במחלוקת הראב"ד ור"ן ז"ל. ובשלמא במנה ומאתים מיירי שתובע למאתים. אבל במנה שחור ולבן. כיון שאינו תובע אלא מנה ודאי מכחיש לא' מהם. ודמי למסהיד לזכותו יותר ופסול לרבא. ונהרדעי ס"ל כהראב"ד ז"ל ולא קשה מסוגיא דב"ב לשיטת התו' הנ"ל דאפילו בהכחשה ודאי מהני שבועה נגד השטר. וא"כ מיירי התם בהכחשה ודאית וכמש"כ לעיל. זהו לשיטת התו'. אבל לדעת רבינו דפסק כנהרדעי ובעי שיתבע מאתים דוקא. אפשר לומר דבאמת לפי המסקנא לא פליגי רבא ונהרדעי. ורבא מיירי שתובע מנה. ונהרדעי מיירי שתובע שני מנים א' שחור וא' לבן. או אפי' סתם שני מנים. וכמו להס"ד דנהרדעי אתי כריב"ק פשיטא דהלואה בתר הלואה בעינן שיתבע גם שניהם כמש"כ לעיל. ה"נ לפי המסקנא מיירי בכה"ג. ועוד י"ל בפשיטות דנהרדעי מיירי באופן שאין נ"מ לדינא. ואין מקום קפידא בין חדתי לעתיקי. ורבא מיירי כשיש קפידא. והוא אינו תובע אלא מנה. והיינו שלא הביא רבינו פלוגתייהו דרבא ונהרדעי כדרכו להביא הסוגי' כמו שהיא. אבל למש"כ ניחא דלפי המסקנא לא פליגי:

ברם צריך כו' מהו לאדכורי לחברי' ומיזל ומסהיד. אי דמידכר לי' כצ"ל:

ט

(ט) ורי"א אע"פ שאינו זוכרה כיון דדכיר דכתבה כמאן דדכיר ליה דמי. א"ר הני תרי כו'. כבר הביא בחי' רשב"א כתובות נוסחת רבינו והיוצא ממנה לדינא. אבל גם לפני הרשב"א ז"ל הי' נוסחא אחרת בספרו של רבינו. והנני צריך לבאר. ומקודם אביא נוסחת הגמרא לפנינו. ת"ר כותב אדם עדותו על השטר כו' אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו. רי"א אע"פ שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה ש"מ מדר"י הני תרי סהדי כו'. והכי גריס בה"ג והרי"ף. אלא שנחלקו בפירושה. הרי"ף מפרש שכותב על פנקסו וזכרונותיו. אבל בשטר מעליא אפשר דלא בעינן שיזכרו כלל. ולעולם סגי באומר זה כת"י ועל מנה שבשטר הוא מעיד. והכי נראין דבריו ז"ל ביבמות פ"ג שכ' ולא איכפת לן אי מדכרי לסהדותא אי לא מדכרי כו' משמע שאין שום חילוק. וכ"כ הב"י ססי' מ"ו בשם הרי"ף. מיהו בה"ג ה' עדות כ' בשמו של ר"י גאון ז"ל דאם אין העדים זוכרים העדות לא מהני שום קיום. והעתיק לשונו הכ"מ ה' עדות פ"ח. ורבנן בתראי פליגי על ר"י גאון ז"ל וס"ל דאם נתקיים ע"י אחר לא מהימני החתומים לומר שאינם זוכרים. אלא א"כ שנתקיים ע"י עצמם והובא כ"ז בש"ך שם סקל"ב. מבואר דבה"ג מפרש הברייתא כמשמעו כותב אדם על השטר שנמסר לבע"ד. ובעינן שיזכור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. הא בלא זכירה כלל לא מהני אפי' כשיצטרף אחר לכת"י להכירה. והרמב"ם שם ה"ה כ' אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו כו' אם זכר מעצמו כו' ואם לאו אסור להעיד. מבואר שמפרש כתרווייהו כבה"ג והרי"ף. ובדין שטר ס"ל כרבנן בתראי שהביא בה"ג וכמש"כ הש"ך ושארי אחרונים ז"ל. והתו' ורא"ש וטור הוציאו מהירו' שיטה שלישית. דאם אינם זוכרים מודו רבנן לרבי דעל כת"י הן מעידין. ובעינן לצרף עמהן אחר מדאי' בירו' דר"ה ס"ל כרבי. אלמא דרבי מודה דאי זוכר מעצמו לא בעינן צרוף. אלא דס"ל דסתם זכירה שהוא ע"י השטר לא מיקרי זכירה. ומש"ה בעי צרוף. וה"נ לרבנן כשאינם זוכרים כלל. אלא דפליגי וס"ל כר"י דסתם זכירה שהוא ע"י שטר מיקרי זכירה ג"כ. זהו כוונת רבותינו התו' וסיעתייהו ז"ל. וכבר חתרו הש"ך והתומים סקי"ג ליישב הירו' באופן שיעלה גם לדעת הרמב"ם ז"ל. ומעתה נחזור לדעת רבינו. שהרשב"א בחי' מ' כתובות כ' דרבינו לא גריס לא בדר"ה ולא בדר"י מעצמו אלא ה"ג רה"א והוא שזוכרה. ורי"א אע"פ שאינו זוכרה. אמר רבא הני תרי סהדי כו'. וס"ל לרבינו כהרי"ף דלא בעינן זכירה כלל לר"י. ומפרש הרשב"א הירו' בא"א לגמרי דלרבי דס"ל על כת"י מעידים בעינן מיהת איזה זכירה. ולרבנן דס"ל דהעדה היינו על מנה שבשטר. א"כ לא בעינן שום זכירה כלל. כ"ז תורף דברי הרשב"א ז"ל. והרי לפנינו אי' בדברי רבינו בדרב הונא והוא שזוכרה מעצמו וגם בדר"י סיים רבינו כיון דזכור דכתבה כו' אלמא דבעינן איזה זכירה מיהת. אלא שלא בעי זכירה דהלוואה דוקא. ומש"ה לא גריס אמר רבא ש"מ מדר"י כו' דשאני הכא דלא בעינן זכירת הענין. אבל זכירת הכתיבה ודאי בעינן. וכבר כ' הקצה"ח שם סק"י דגם לבה"ג ורמב"ם מהני זכירה כזו אם הי' בשטר כדין. דכיון שזוכרים שכתבו ע"י צווי הלוה לא גרע ממתחייב בשטר. והנה חלופי נוסחת ספרו של רבינו לא נזדקר כ"כ בשבוש. אלא נוסחאות שונות מחולפות מכת"י קדשו של רבינו. אשר הגיה בעצמו. ונוסח' אחת בא לפני הרשב"א ז"ל והשני בא לפני המסדר וקבעו בדפוס. ולפנינו יבואר עוד חלוף נוסחא בשאלתא זו ויבואר עוד דתליא בהדדי. וכיב"ז הראתי בסי' פ' לענין חמץ במשהו. והנה הגאון קצה"ח דחה דעת גאוני קדמאי והרמב"ם ז"ל עפ"י תוספתא ריש פ"א דגיטין דתני' כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר. אין כת"י הוא זה. אבל אחרים מעידים שהוא כת"י או שהי' כת"י יוצא ממ"א כשר. והוציא הגאון מכאן הילכתא גברוותא ע"ש ויבוא' עוד לפנינו. ולי יש להוסיף ולהקשות מדברי הרמב"ם פ"א מה' גיטין הי"ז דגט שחתמו בו שנים. אע"פ שעבר ונתנו לה בינו לבינה ה"ז כשר. והיא שיטת הרי"ף ז"ל כידוע. ומקור שיטה זו עפ"י סוגי' גטין ד' ד' א' דקאמר דר' אלעזר מודה היכא דלא חתמו לשמה הוי מזוייף מתוכו. אלמא דבעינן מד"ת חתימה לשמה והיינו כשאין עדי מסירה כלל. והא דכתיב וכתב לה לשמה מתפרש או בכתיבה לחוד או בחתימה ג"כ. וע"ש בחי' רמב"ן ובמלחמת ה' פ' המגרש. ולא כהתו' שדחקו עצמם ביותר בפי' סוגי' זו דגזרה חתימה אטו כתיבה ועל זה יש הרבה קושיו' מסוגי' דד' י' כמבוא' בתה"ד סי' רכ"ח ע"ש. עכ"פ מבואר דעדי חתימה כשר מן הדין ואע"ג שלא ידעו ממסירת הגט כלל. וא"צ אלא קיום שהחת"י הוא שלהן. אבל מתחילה יש לנו לעשות אזנינו כאפרכסת ולשמוע מה שהעיר הגאון תומים סי' כ"ח ס"ק ט"ו דהא דהצריך הרמב"ם ז"ל הזכרה תלי' בהא דס"ל להרמב"ם בה' עדות פ"ג דשטרות אינו כשר אלא מדרבנן. ומדאורייתא הוי מפי כתבם ופסול. והעלה הגאון דודאי בעצם גיטין וקידושין וקנינים נעשה עפ"י עדים בחת"י מה"ת כדאי' בגיטין ד' ל"ו מפני תה"ע דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום וגו' אלא כשנצרך להעיד לפני ב"ד עפ"י איזה סיבה דחיישינן שאינו אמת כדברי בעל השטר. אין בעדות שבשטר ממש מה"ת. ולא משום דחיישינן לזיוף. אלא גזרת הכתוב מפיהם ולא מפי כתבם. [והכי נראה שיטת ר"ת דס"ל עדות בכתב מהני דלמד משטרות דמהני מה"ת לדעתו ז"ל וכמבואר בתו' ב"ב ד' מ' א' דהבאת כתב לב"ד מהני אפי' אין זוכר העדות כמו דשטר מהני. ולא כסוגית התו' בכתובות ד' כ' שכתבו להיפך. דבאינו זוכר לא מהני מטעם עדות. משום דמקרי אינו ראוי להגדה ולא דמי לשטר ע"ש. וא"כ צ"ל דלמד ר"ת זה הדין מסברא. אבל לתו' ב"ב הנ"ל אפי' אינו זוכרה מיקרי ראוי להגדה. ועיקר הלימוד הוא משטרות. ומש"ה העלה שם די"ל דע"א בכתב לא מהני כמו בשטר. ולסברא זו צ"ל דבמת או נתאלם העד דודאי אמרינן מפיהם ולא מפ"כ ה"נ דשטר לא מהני אלא מדרבנן] וכן העלה בעל מרגניתא טבא בשובו את שבות הרמב"ם בסה"מ שורש שני ע"ש. אלא שנתקשה אמאי מהני כשהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אע"ג שהבעל מערער אח"כ. וקאמר הש"ס הטעם משום דקיום שטרות דרבנן. ואמאי הא בעינן עדות מה"ת להוציאה מחזקת א"א והוא קושית הרמב"ן ז"ל שם. ויישב משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וסברא זו כתב ג"כ בב"ש סי' קמ"א סק"ע. ומעין זה פרש"י שבת ד' קמ"ה ב' לענין ע"א במת בעליך אבל אין סוגית הש"ס משמע הכי. ותו הא גם בשחרורי עבדים הכי דינא. ושם א"א זה הטעם. ועוד תמה הלח"מ פ"ז מה' גירושין ה"ב על פסק הרמב"ם ז"ל דבמקום שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. ובא הבעל וערער הולד ממזר. ואמאי הוא ודאי ממזר הא בעדים החתומין עה"ש מהני מה"ת. ואי לא מהני היאך מהני באמירת השליח בפ"נ ובפ"נ ע"ש עוד. איברא כ"ז שהקשה הרמב"ן ז"ל היינו משום דמפרש הא דאי' בריש פ' האשה רבה ובריש גטין אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. דחדא מתרי קאמר חדא דאיתחזק איסורא. ותו דאפי' שאינו נגד החזקה מכ"מ הא נ"ל דבר דבר מממון וכ"כ בפי' בחי' ריש גיטין. והיינו דס"ל דהוא גז"ש ממש. והוי כמו דבר שבממון שאין ע"א מועיל אפי' שלא להוציא מחזקה כדמוכח בב"ב ד' ל"ד בההוא ארבא. ובשבועות ד' ל"ג הכל מודים בע"א כו' ולא מוקי בכה"ג כשאין חזקה כנגדו. וכבר השיגו על מהרי"ק שורש ע"ב שלא כ"כ. וסובר הרמב"ן דה"ה בדבר שבערוה. אבל דעת הרמב"ם דה"פ דאע"ג דבכל חזקת איסור מיבעי לן ר"פ האשה רבה. מכ"מ בחזקת איסור בדבר שבערוה דנ"ל דבר דבר מממין לגיטין ולקדושין ולאוסרה על בעלה ודאי א"נ להתירה ג"כ מצד החומר והכי דייק פרש"י ריש גיטין שכתב בזה"ל ואין דבר ערוה ראוי להתירו בפחות משנים כו' אלמא דלאו מפורש בקרא הכי אלא שאין ראוי לומר כן. מכ"מ ודאי אינו דומה לדבר שבממון לגמרי [ולא דמי לגוף גיטין וקדושין דלא מיקבע בלי עדים ממש אבל נאמנות במילי דהוי כבר לא דמי לממון. וכמו קנוי וסתירה אוסרה ע"ב משום דרגלים לדבר שזינתה אע"ג דבדבר שבממון איכ' מחלוקת בגמל האוחר בין הגמלי'] מש"ה בדלא אתחזק איסורא נאמן ע"א. ואפי' על עצמו כמו בשאר איסורים כפרש"י יבמות ד' פ"ח ב' ד"ה ועשו שתי נשים כו' שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו כו' ומחזקת א"א יצתה עפ"י הראשון עכ"ל. ובזה הי' מתפרש יפה הא דתנן בקידושין פ"ג האומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה ה"ז נאמן כו'. ואי' בירו' והובא ברשב"א ובר"ן שם דבד"מ כה"ג אין הדין כן. ויש להאריך בזה ובמש"כ הג"מ והובא בהגהת רמ"א ח"מ סי' רכ"א שלא כהירו' ואכ"מ. וה"ה בדאתחזק איסורא סגי בדבר שמוכיח ואנן סהדי שהאמת אתו. ואע"ג שבממון לא מהני. כמו במת בעליך דסמכו על סברא דמילתא דעבידא לגלויי. ומכ"מ אין היורשים יורדין לנחלה עפ"י זה. וע' הגהת רמ"א ח"מ ססי' ל' וכן איבעי לן בגטין ד' ס"ד אי מהני חזקת שליח ע"ש לענין גט. ואע"ג דלא מהני להוציא ממון בחזקה זו וכמש"כ בתשובות מיי' ס' קנין סי' כ"ג לשיטת הרמב"ן במלחמת ה' שלהי שבועות דחנווני עפ"י דין א"נ אפי' בלי הכחשה דפועל וכמש"כ הש"ך ח"מ סי' צ"א סקי"ב בשמו וה"ה בנ"ד מהני סברא שהכתב מוכיח להאמנת השליח אפי' בא"י וכדאי' ביבמות ד' כ"ה א' הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. וע"ש בתו' ד"ה הכא כו' דיש לסמוך על הכתב עכ"ל וה"ז דומה לא' מעיד על המיתה. והיינו שכ' הרמב"ם שם ספ"ז שאין דיני האסורין כדיני הממונות ע"ש שהאריך בזה ומיושב ק' הרמב"ן ז"ל. ואבוהון דכולהי פרשה סוטה עצמה. דיוצאה עפ"י רגלים לדבר וע"א. וזהו פי' משנה פ' מי שקינא. שהי' בדין ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע אינה מתקיימת בפחות משנים. עדות האחרונה שאוסרתה א"ע אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים. ת"ל אין בה כל שיש בה. ותמהו התו' שם בד' ג' ב' דהוי מצי למיפרך מה לעדות האחרונה שכן רגלים לדבר. ועוד תנן התם וק"ו לעדות הראשונה מעתה. ומה עדות האחרונה שאוסרתה א"ע מתקיימת בעד א'. עדות הראשונה כו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה"א עפ"י שנים עדים יקום דבר. מה דבר האמור להלן עפ"י שנים עדים כו'. ותמהו עוד התו' דמה"ת דליתהמין בה ע"א. מע"א ליכא למילף דאיכא פירכא. פי' דיש רגלים לדבר. אבל הכוונה דבעדות אחרונה קיל עדות אשה מד"מ. דמהני רגלים לדבר ועד א' ובעדות הראשונה שאינו אלא לחייבה שבועה. היינו שתית המים ולקבל אלה ושבועה חמור מד"מ דעד א' מחייב שבועה. שבעדות אשה לא מהני ע"א. וזהו הק"ו מה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע כו' דלא בא אלא לחייב שבועה דמהני בד"מ. מכ"מ כאן לא מהני. כש"כ עדות האחרונה דלהוציא מכש"כ דלא מהני עד א' עם רגלים לדבר. וכן בסיפא להיפך והיינו דמקשה הש"ס על הסיפא האי מכי מצא בה ערות דבר נפקא. מבה נפקא בה ולא בקנוי כו'. דבאמת א"א למילף מג"ש אלא להוציא דהאי קרא בגירושין קאי. הא מיהא מבואר דרגלים לדבר עם עד א' מהני בעדות אשה. וה"ה חת"י מהני בע"א אע"ג דלא הוי כעד' ונוסיף דבר דמסוגי' זו עצמה מבואר כהרמב"ם דאין חתימת העדים מהני כעדים מפיהם. ונקדים מש"כ עוד הרמב"ם שם ה"ט בעל שהביא ראי' ברורה שגט זה שנאמ' בפ"נ ובפ"נ מזויף ה"ז בטל שלא האמינו דבריו של א' שאמר בפ"נ ובפ"נ אלא לדחות ערעור הבעל שאין עמו ראי' אבל במקום עדים שמכחישים אותו לא האמינוהו עכ"ל. וכ' הה"מ שלמד מהא דאי' בד' ט' ואלא ערעור תרי תרי ותרי נינהו כו' ופשוט דמכש"כ במקום שליח שלא יפה כחו יותר מקיום גמור. ובעניי קשה טיבאי דידוע דלשון ה"ז בטל פירושו בטל לגמרי ועדיין היא א"א גמורה כמש"כ ריש פ'. והא בתרי ותרי ה"ז ספק ואי נשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה וכמש"כ פ' י"ב ה"ז וגם ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין שאינו מפורש בגמרא. או בראשונים. ובש"ע סי' קמ"א סנ"ג קצרו בדין זה וכ' באו שנים וערערו אפי' נשאת כבר תצא. ולא כן הרמב"ם שכ' הלכה שלמה. ואחריו חזר בש"ע סי' קמ"ב והעתיק לשונו ז"ל. אבל האמת יורה דרכו. שהוא עפ"י הסוגי' דד' ג' א' האי קולא הוא חומרא היא דאי מצרכת לה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל לי'. חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. ונדחקו התו' בפי' ופסיל לי' ע"ש. אבל המהרי"ק שורש ע"ד כ ' בשם ר"ח דה"פ דאי אתי בעל וא' שלא לשמה נכתב ומייתי סהדי ופסיל לי' לגט. ואילו שנים היו מעידים מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא הי' יכול לפוסלו עכ"ל. ולכאורה תמוה. דאפי' באו שנים ואמרו לשמה כתבו. ובאו שנים המכחישים תרי ותרי נינהו. אלא ע"כ צ"ל דה"פ דאי הוי תרי ותרי הי' מהני באומרת ברי לי מיהת. משא"כ בעד א' שאומר בפ"נ ובפ"נ. ופשוט דה"ה דיש לפרש הכי בסוגי' דרבא בסמוך. וכ"כ מהרי"ק שם והרי גלוי ומבואר דברי הרמב"ם ז"ל. איברא הא גופה קשה אמאי הגט בטל לגמרי הא עדים החתומין עה"ש כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי מה"ת. והוי כתרי ותרי. ובשלמא לענין לשמה ניחא. אבל לענין קיום החת"י קשה. אלא דעת הרמב"ם שאין בחת"י שום עדות מה"ת. אע"ג שאין לחוש למזוייף. מכ"מ כיון דבאו עדים שהוא מזוייף אין לנו תרי להכחישם. ומעתה מבואר פסק הרמב"ם לענין ערעור דבעל. דבשלמא כשאומר בפ"נ ובפ"נ. סמכו חכמים על הא דמידק דייק. והתירו לגמרי. וכבר יצאה מחזקת א"א ושוב אין לחוש לערעור דבעל כפרש"י דיבמות הנ"ל. אבל כשאין אומרים בפ"נ ובפ"נ. לא סמכו כ"כ על הכתב שלא נחוש לערעור דבעל. וא"כ עדיין לא הותרה לגמרי. וכשבא הבעל וערער דומה לבא ע"א ואמר מת בעליך. ואח"כ בא א' ואמר לא מת. דהולד ממזר. דאוקמה אחזקת א"א. וה"נו ה"ה בחזקת א"א. וחת"י העדים לא מהני במקום שצריך להעיד כמש"כ [ועפ"י זה יתיישב שפיר הגי' הישנה שם ד' ה' ב' והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין כו' והתו' מחקוהו ע"ש טעמם אבל למש"כ י"ל דס"ד דנהי בד"מ פשיטא דהוי דרבנן כאשר יבואר בסמוך. אבל בגיטין דבלא קיום יהא הולד ממזר נמצא דהוי כדאורייתא ומשני דמכ"מ אינו אלא דרבנן ר"ל דהכל תליא בחכמים. דאמאי הוי ממזר ודאי משום שלא התירו לגמרי עד הקיום. והם אמרו דבקיום סגי בכל שטר והוי כהותרה לגמרי] נמצא דבמקום שא"צ להעיד מה"ת קיל אסורא מממונא. והיינו שאמרו בריש גיטין בדין הוא דק"ש לא ליבעי כדר"ל כו' והיינו משום שאין חוששים לזיוף מה"ת. ואין אנו צריכים. אלא לדבר המוכיח. אבל במקום שצריך להעיד קיל ממונא שעשו חכמים משום נעילת דלת עדים שבשטר כמעידין בב"ד מפיהם והיינו מה שאמרו בכתובות ד' כ"א לענין עד נעשה דיין. ובד' כ"ח לענין קטן ונעשה גדול שהקילו משום דק"ש מדרבנן. פי' כיון דעיקר הא דמהני קיום הוא משום נע"ד וא"כ ראוי להקל בקיומו. דאי לא מה הועילו חכמים בתקנתן. והיינו שכ' הרמב"ם ה' עדות רפ"ו כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אעפ"כ אין מקיימין שטרות אלא בפני שלשה כו'. מבואר דלא כפרש"י דמשום דמה"ת א"צ קיום הקילו בו. אדרבה משום דלא מהני קיום אלא מדבריהם יש לעשות חזוק לתקנתם. וכיב"ז פי' הרמב"ם הא דכתובות ד' י' חכמים תקנו לבנות כו' ומבואר בס"ד בסי' ט"ז אות ט"ו. נחזור לענין דמה"ת לא מהני קיום כלל אלא משום נע"ד וא"כ בעינן שיזכרו מיהת. דאין בזה משום נע"ד דרוב עדים זוכרים העדות כמבואר בתוספת הרא"ש כתובות ד' כ"א ובדברי אחרונים ז"ל וכשאין העדים לפנינו מהני קיום עפ"י תק"ח משום נע"ד. ואחר כ"ז הי' אפשר ליישב קושית הקצה"ח מהא דתני' בתוספתא דלא בעינן זכירה כלל. ולומר דבגיטין דמהני הקיום מה"ת משום דסגי בדבר המוכיח. מש"ה לא בעינן זכירה. משא"כ בשטרות דבעינן עדים גמורים אלא משום נע"ד מהני קיום. אבל אאל"כ שלא מצינו שחילקו חז"ל בין ק"ש דגיטין לק"ש דעלמא. ובגיטין ד' ה' פשיטא להש"ס דלר"י דס"ל לפי שאין עדים מצוין לקיימו בעינן שלשה כמו בק"ש. וא"כ עדיין צריך ישוב. אבל עיקר דבר זה אי שטרות מהני מה"ת או מדרבנן מחלוקת תנאי ואמוראי הוא. וסוגית תלמוד בבלי וירו' פליגי בה והרמב"ם קבע יתד לפסק הלכה במקום נאמן כסוגית ש"ס דילן. והנה בכתובות ד' י"ט מסיק ר"נ הא דפליגי ר"מ וחכמים אי נאמנים לפוסלו. בדרב הונא א"ר דאמר מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו. והטעם פשוט בפרש"י דמשום דמד"ת א"צ קיום ורבנן הוא דאצרכוה מש"ה לא מהני מיגו. ואנן קיי"ל כחכמי' דנאמנים לפוסלו ומודה בשש"כ צריך לקיימו. והיינו משום דשטרות דרבנן. ור"ה א"ר בעצמו י"ל דס"ל טעמא דרבנן משום דאלימי עדים לארועי שטרא כדאי' בסוגי' דב"ב ד' קנ"ד אבל ר"נ מסיק דפליגי במודה ג"כ וקיי"ל כר"נ. ובד' כ"א אי' אר"י א"ר שנים החתומין עה"ש ומת א' מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. ומפרש הגמרא ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חת"י אחספא כו' משמע דרב לא קאמר אלא כשהוא מעיד על חת"י עצמו ובירו' שם פ"ב ה"ד אי' ר"ז ר"א בשם רב אין הוא ואחר מצטרפין על חת"י השני. היך עבידא הי' א' מכיר כת"י וכת"י ש"ח. וא' אין אדם מכירו וחבירו מכירו חבירו מהו שיצטרף עם א' מן השוק להעיד עליו הד"ה דאר"ז כו' לא צורכא דלא. אלא כשהיו שנים א' הכל מכירין כת"י. וא' אין אדם מכירו וחבירו מכירו חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק כו' אם אתה א"כ נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א והפי' שאם הא' מעיד על כת"י עצמו ונצרך להצטרף לשני פשיטא ולא נצרך רב לכך. אלא באופן שהא' הכל מכירין חתימתו ולא נצרכנו להגדתו. ומכ"מ אינו מצטרף להעיד על כת"י השני. וחולק על ש"ס דילן. ובאמת רב לטעמי' דמד"ת א"צ לקיים אפי' כשיש מערער. א"כ חת"י עצמו אפי' אחרים מעידין עליו ג"כ עדות עצמו הוא שנחקרה עדותו בב"ד וא"א להצטרף גם לשני. אבל לש"ס דילן כ"ז שלא נתקיים אין בו ממשות. והקיום הוא שעושה ממשות בעדות זה. מש"ה כשאחרים מעידים על חת"י. מצטרף הוא עם אחר על חת"י השני. וסתים הש"ס דלא כרב [וע' חי' רשב"א גיטין ד' ט"ו שהקשה על טעם הירו' שהביאו התו' דאני הוא עד שני פסול משום שנוגע בעדות וקשה מסוגין דכתובות לענין קיום. ובאמת הירו' לטעמי' דפוסל אבל לש"ס דילן ודאי קשה. וע' שו"ת אהלי תם סי' ע"ב שיישב דבהצטרפות שני טעמים פסול היינו טעם ר"א וטעם הירו'] ועוד אי' בירו' ה"ג הן אומרים כת"י הוא זה. ואחרים א' כת"י תני ר"ח לא מעלין ול"מ אר"י מתניתא א"כ אם יש עדים שהוא כת"י או שהי' כת"י יוצא ממ"א א"נ. והי' לפני הרא"ה וריטב"א ז"ל הנוסחא בירו' הן אומרים כת"י אינו זה. והיינו סיפא דתו' הנ"ל. אלא שפי' דמיירי שכ"א אומר על כת"י עצמו לבד שאינו ונמצא כ"א יחיד לגבי שנים. אבל אם כ"א אומר על כת"י עצמו וש"ח שאינו הוי תרי ותרי. וכ"כ הש"ך סי' מ"ו סקי"ב. והקה"ע הקשה מסוגי' הירו' ע"ש מש"ה גריס הן אומרים כת"י הוא זה כו' איברא ודאי בקיאי הראשונים בגי' הירו' טפי מינן. אלא נראה פי' הירו' כמשמעו וכמש"כ הקצה"ח דאפי' שניהם אומרים על כת"י שניהם שאינו. א"נ. אבל כ"ז לשיטת הירו' דאזיל בטעמא דרב דשטרות דאורייתא ומכ"מ כשכת"י יוצא מת"י אלימי לארועי שטרא ולומר אנוסים היינו. וה"ה לומר שהוא מזויף. משא"כ כשכת"י יוצא ממ"א א"נ לומר מזויף כמו שא"נ לומר אנוסים היינו משום דרשב"ל דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אבל לש"ס דילן. לא דמי כלל. דבשלמא הא שא"נ לומר אנוסים היינו משום דחכמים עשוהו כמו שנחקרה עדותן בב"ד ומשום נע"ד אבל כשאומרים שאינו כת"י מאי נע"ד שייך כאן הא אי לא חתמי כלל. והוא מביא העדים לב"ד וכשבאו לב"ד מכחישים אותו אין לו עדות. וה"נ כשהם מכחישי' שלא חתמו משא"כ אי אמרי אנוסים היינו. אי העידו בב"ד. ואח"כ באו ואמרו אנוסים היינו אין חוזרים ומגידים ה"נ אין יכולים לומר על חת"י אנוסים היינו. ונמצא פסק הרא"ה וריטב"א אמת וברור ולא כירו'. וע"כ התוספתא אתא כר"מ. ומיושב שפיר קושית הקצה"ח לענין זכירה. דודאי לר"מ דס"ל שטרות מה"ת מהני לא בעינן זכירה כמש"כ הגאון תומים דהא בהא תליא. ואנן קיי"ל דשטרות דרבנן ובעינן שיזכרו גוף העדות. ולהלן יבואר עוד מחלוקת בבלי וירו' אי שטרות מה"ת או דרבנן. זהו שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותינו הגאונים. ולא כמהרי"ק וקצה"ח שדחו שיטה זו בשתי ידים ורבינו לא קאי בחד דעתא בהאי מילתא. והגיה בדבריו וע"ע להלן אות ט"ו בס"ד. ואחר שזכינו לכך לא נצרכנו להסב פי' הירו' שהביאו התו' ורא"ש ז"ל ממקומה שפירשו הם ז"ל. אבל הירו' לטעמי' דשטרות דאורייתא אבל לתלמוד דילן ודאי אי אין זוכרים כלל לא מהני וכפשטא דסוגי' דילן בד' כ"א דמקשי על שמואל דפסק כרבנן דרבי והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל כו' וכבר הרגיש בתוספת הרא"ש דילמא לא זכרו את עדותם כלל. ויישב דמסתמא זכרו ודוחק קצת. ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר. דאי לא זכרו לא מהני כלל:

י

(י) ולא אמרינן דילמא קא משני חברי' כו'. כן כתב בה"ג ג"כ. ובאמת לא נצרכנו לרבותא זו. אלא לפי' רב האי גאון שהביא הרי"ף ז"ל דפי' דתרי מילי נינהו כותב אדם כו' ע"ש ומעיד עליו אע"ג שאינו יודע אם נפרע. ואר"ה והוא שזוכרה מעצמו ורי"א אע"פ שאינו זוכרה מעצמו אלא אחרים מזכירין אותו. וע"ז קאמר רבא ש"מ הני תרי סהדי כו' והקשה הרי"ף לפ"ז מאי ש"מ היינו הך דר"י ויישב הרשב"א ז"ל דקמ"ל אפי' חברי' דס"ד דנוגע בעדות הוא בשביל שהוא מעיד ע"ש. אבל לפי דעת הפוסקים טובא אשמעינן רבא דאפי' אחר מזכירו סגי. ומכש"כ לגי' רבינו שלא שמע רבא כלל מדר"י. ומכ"מ הוסיפו רבינו ובה"ג להסביר הא דא"ר מדכר לי' חבריה ולא אמר מדכר לי' אחר. אלא קמ"ל רבותא יותר דאפי' חבריה לא חיישינן דילמא משני. והוא ניהו דקא מדמי' לי' מילתא. פי' כמדומה הוא דהכי הוי משום דחברי' מבלע לי'. לשון מבליע באיברים. פי' מבליע בדעתי' ומטעים דברים שמכניס באזניו להאמינם. וע' בסמוך:

יא

(יא) אי צורבא מרבנן סהדא קא אמרינן. בשביל שראה רבינו פי' אחר בזה הוצרך רבינו לפרש דעל העד קאי וכפרש"י ופוסקים וש"ע. ולטעמי' קאי דפי' רבותא דרבא דלא ניחשדי' להעד שמבליע לחבירו. אבל בע"ד חיישינן שפיר שיבליע להעד. וא"כ אפי' התובע ת"ח ג"כ איכא למיחש. דלענין נוגע לא שאני לן בין ת"ח לע"ה. והיינו דקא מהסס רב כהנא אע"ג שידע שלא הטעים לרב אשי מאומה. מכ"מ איכא לחשוד שפיר. אלא אי סהדא ת"ח. וכ"ע ידעי דת"ח מזדהר שפיר שלא להתפתות לטענת חבירו. אבל הרמב"ם וסמ"ג פירשו אם התובע ת"ח. והסביר הרמב"ם בזה"ל אבל אם הזכיר התובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע לפיכך אם הי' התובע ת"ח והזכיר התובע הזה את העד ונזכר ה"ז מעיד לו שת"ח יודע שאלו לא זכר הדבר לא הי' מעיד עכ"ל. וכסבור מרן הכ"מ פי' בעיני בע"ד. היינו הנתבע. ור"ל שהנתבע יחשוד כך. ומש"ה הקשה על הרמב"ם דמה לי שהתובע ת"ח. מכ"מ הנתבע יחשוד להעד. והטור העתיק דברי הרמב"ם ואם הי' הבע"ד ת"ח ש"ד כו' וכ' הכ"מ דאפשר שמפרש כיון שהנתבע ת"ח והתובע מביא עדות לא יחשוד הנתבע את העד שאינו זוכר ותמוה דא"כ בעובדא דר"א ור"כ לא נתבאר בגמרא דבע"ד של ר"כ הי' ת"ח ואמאי העיד ר"א וכבר תמה בלח"מ ובב"י לא הבין כן ע"ש. וגם בפי' הכ"מ בדברי הרמב"ם קשה לי. דלמאי יזכירו בפני הבע"ד. יכניסו לביתו ויספר לו עד שיבוא לב"ד בפני הנתבע ויעיד. אלא ודאי מש"כ הרמב"ם בעיני בע"ד היינו התובע. וכלשון הרי"ף בפי' לעצמו מאי פי' אם שכח העד מהו שיזכירו בעל דין ולזה כוון הטור בדעת הרמב"ם. מש"ה העתיק ג"כ תחלה בע"ד. ועיקר כונת הרמב"ם בכ"ז דלא מפרש הרבותא בדרבא כרבינו ובה"ג. אלא הרבותא שלא יהא נראה לפני עד המזכיר שהנזכר אינו זוכר עדיין יפה. וא"כ לשקר הוא מעיד ואסור לו להעיד עמו משום מדבר שקר תרחק. וא"כ גם הוא אסור להעיד עם רשע קמ"ל דהעד המזכיר לא יחשוד את השני. אבל התובע עצמו שמזכיר לא. מפני שדומה בעיני התובע שזה מעיד לו בשביל שמאמין לו וא"כ אסור להעמיד את העד משום מדבר שקר תרחק וכדאי' בשבועות ד' ל"א א' מנין לתלמיד שא"ל רבו יודע אתה בי כו' ומשום דאזהרה זו על הבע"ד ג"כ והיינו דקא מהסס רב כהנא. אע"ג דידע בעצמו שאמת תבע מכ"מ ראה עצמו בשקר הוא מעמיד את העד לסייעו. להכי כ' הרמב"ם בלשון בע"ד. ר"ל דנהי דהעד ידע בעצמו שלא לשקר מעיד. מכ"מ הבע"ד עובר על מדבר שקר תרחק. שבעיניו נראה שלשקר הוא מעיד. אבל אם התובע ת"ח יודע שלא הי' העד מעיד אם לא נזכר יפה. והיינו דנתרצה אח"כ ר"כ כשא"ל רב אשי שנזכר מעצמו. אבל אם לא הי' ר"כ הי' לרב אשי אסור להעיד אע"ג שיודע בעצמו. משום דהבע"ד עובר על מדבר שקר תרחק. במה שמעמיד עד שלפי דעתו מעיד לשקר:

יב

(יב) ואודי לי' קמיה חד באנפיה נפשי'. מפורש יוצא מדברי רבינו דהודאה בפני א' מהני כדעת הרמב"ם ורמב"ן וש"ע סי' פ"א ס"י ולא כהראב"ד שהביאו הרא"ש פ' חזקת דהודאה אחר הודאה היינו שהודה בפני שנים. אלא שלא באו להעיד לב"ד אלא א' מההוא זוגא. אבל הודאה בפני א' לאו כלום הוא וכבר הכריעו הפוסקים דעת הראב"ד ז"ל ורבינו בראשם. וממילא נסתר דעת בעל המאור דבדעת הראב"ד קאי. ומה שיישב הש"ך שם ס"ק כ"ב דברי בעה"מ דהודאה שניה מאלמת את הראשונה תמוה דא"כ נפקא סהדותא אפומא דחד. וכבר השיגו עליו התומים וקצה"ח:

יג

(יג) א"נ אוזפיה קמיה חד ואודי לי' קמי' חד כו'. כצ"ל. ויש להעיר ולדלות דעת רבינו למאי קבע השאילתא בהודאה אחר הודאה והודאה אחר הלוואה. הלא מבואר בגמרא דיותר יש להכשיר בהני תרי גווני מהלוואה אחר הלוואה והלוואה אחר הודאה דלאו אמנה דקא מסהיד האי מסהיד האי. וא"כ לפי השאילתא בהני תרי משמע דבאידך פשיטא דלא מצטרפי. ובאמת קא פשיט ממימרא דנהרדעי דבכולהי גווני מצטרפי וא"כ מיבעי לרבינו למינקיט השאילתא בכולה או באידך תרי גווני ולהוי במשמע דהני תרי פשיטא דמצרפי. ומשום דחכמים מודו לריב"ק כאמוראי דס"ל דמודו לריב"ק בעדות קרקע כו' וה"ה בהודאה אחר הודאה כמבואר בסוגי'. דקאמר ר"ז משמי' דרב הלכה כריב"ק במקרקעי אבל לא במטלטלי רב לטעמי' דא"ר הודאה אחר הודאה כו' מצטרפין הלוואה אחר הלוואה כו' ל"מ. ולאו דבר ריק הוא. אבל אחר העיון יש בזה הילכתא למשמע מינה דהלכה באידך שאילתא כר' נתן. דבאמת לא נפסק בגמרא הלכה כר' נתן. וגם רבינו מסיק הלכה כר"נ במכש"כ דכיון דבעיקר עדות מצטרפין כו' כמבואר בסוף דבריו והוא מהסוגי' דקאמר ר"ש בן אליקום השתא ומה ראי' בהדי הדדי אמר ריב"ק לא בעינן. הגדה מיבעי. וזה הק"ו אינו אלא אי נימא דפלוגתא דר"י ב"ק ורבנן בדרשה דקרא והוא עד וס"ל לרבנן דאפקיה רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרווייהו כחד וריב"ק ס"ל והוא עד מכ"מ. וא"כ כי פליגי ר"נ ורבנן בקרא אם לא יגיד כ"ע כרבנן דריב"ק ס"ל ופליגי אי מקשינן הגדה לראי' וא"כ כיון דהלכה כריב"ק אין מקום לפלוגתא דר"נ ורבנן. ופשיטא דהלכה כר"נ. אבל אי נימא דפליגי בסברא דת"ק ס"ל אמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי כו'. ור"נ ורבנן פליגי ג"כ בסברא דת"ק ס"ל ע"א לשבועה אתי לממונא לא אתי א"כ אפשר אע"ג דהלכה כריב"ק מכ"מ אין הלכה כר"נ. ומעתה מפיסקא דנהרדעי דנקטינן להלכה הי' אפשר לומר דס"ל דלא פליגי רבנן וריב"ק אלא בהלוואה אחר הלוואה הלוואה אחר הודאה. דאמנה דקא מסהיד האי כו'. אבל הודאה אחר הודאה הודאה אחר הלוואה דליכא סברא כ"ע מודו. ולא פליגי בדרשה דקראי. והא דנקטי בפיסקא דידהו כולה גווני בדרך אגב קא נקטי וא"כ אין ראי' דהלכה כר"נ. מש"ה הקדים רבינו בשאילתא. הני תרי לחוד. כדי לברר דבהני תרי פליגי ריב"ק ורבנן. א"כ פליגי בקרא. וע"ז מסיק רבינו בסמוך מיפלג פליגי בה ריב"ק ורבנן וא"כ כי איפסק הלכה כריב"ק ממילא הלכה כר"נ מק"ו. ולמד רבינו גם זה מנהרדעי דאיצטריכו לפסוק בכל ד' גווני ש"מ דס"ל דפליגי בכולהו. והלכה כריב"ק בכולהו והלכה כר"נ ג"כ:

יד

(יד) וחד קא מסהיד בפומי' מצטרפין בפומי'. פי' להיות עדות בע"פ. אבל פשיטא שאין עד שבע"פ מצטרף לעד שבשטר להיות עדי שטר. ולא כרשב"ם שכ' דמאן דמכשיר מכשיר אפי' לטרוף לקוחות דמפקי לי' לקלא. וכבר השיגו עליו הרמב"ן ור"י וכמש"כ הרא"ש שם:

טו

(טו) מה ע"א דפשוט פסול כו'. לגמרי דאע"ג דתפס מפקינן מיני'. דאי לענין לגבות פשיטא. כיון דפסלוהו רבנן א"י לגבות לא מב"ח ומכש"כ משעבדי. אלא לענין אי תפס כו' וכבר הביא הרא"ש שם דברי רבינו. וקמ"ל דלא נימא דהוי כשטרא ריעא דלא מגבינן בי' ולא מקרע קרעינן לי' כדאי' בכתובות ד' ל"ו ב'. ולשיטת הרא"ש מהני תפיסה כמש"כ הגאון תומים סי' סג סקי"ב. קמ"ל דפסול לגמרי ולא מהני תפיסה. וא"כ קרעינן לי' שהרי לא דמי להתם דאפשר שיברר שלא זייף בי' משא"כ כאן. והתו' כתבו דאיצטריך הקישא לענין גיטין למשוי הולד ממזר כפסול דאורייתא. וזהו לשיטתם ז"ל ביבמות ד' צ"ב דכמו שקנסו לענין י"ב דברים ה"נ לענין שיהא הולד ממזר. אבל דעת הגאונים ז"ל אינו נוחה מזה ע"ש ברי"ף פ' האשה רבה וש"ע אה"ע סי' קנ"ט ס"ב להכי פי' לענין ד"מ ולתפיסה. והנה בגמרא הגי' מה עד א' בפשוט פסול מדאורייתא אף הכא נמי פסולה מדאורייתא. וכן הי' הגי' בספרו של רבינו כמבואר בבעה"ת שער ט' ריש כ"א וז"ל מה התם פסולה דאורייתא אף הכא פסולה דאורייתא. מכאן למדנו שכל שטר חתום בע"א פסול ופסולו מה"ת ואם הוא גט אשה וגרש בו הולד ממזר. ואם הוא גיטי ממונות פסול ואינו טורף מן הלקוחות ואף אינו גובה מב"ח. וכן פי' ר"ש שכתב שטר שאינו חתום בשני' אין לו דין שטר ומפי כתבו קרינא בי'. ובשאילתות דר"א ז"ל דאף אינו גובה מב"ח דהיינו פסולא דאורייתא ואפי' תפס מאי דכתיב בשטרא מפקינן מיני'. הואיל וכפר בי' לוה וטען דלא מחייב לי' מידי. וכן נראה מגי' הירושלמי כו' עכ"ל והנה הירושלמי ידוע בתו' כתובות ד' כ"א ואשר"י ב"ב פ' ג"פ ויבואר לפנינו. הרי הי' כתוב לפני בעה"ת פסולה דאורייתא. ולמד בעה"ת מכאן דע"א בכתב מפי כתבו קרינא בי' ואינו זוקק לשבועה ולאפוקי מדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' נ"א ס"ב. וכ"כ הטור שם ס"ג שטר שאין חתום בו אלא ע"א או שנים ונמצא א' מהם קרוב או פסול כתב בשאלתות שאינו כלום אפי' לגבות בו מב"ח כו' וכ"כ הראב"ד שאפי' א' חתם בכתב זה וא' חתם בכתב אחר אינו כלום שאינן מצטרפין אבל הרמב"ם כ' הוציא עליו שטר בע"א והלוה אומר פרעתי ה"ז מחויב שבועה כו' וכ"כ בה"ג כו'. ועפי"ז כ' הב"י שם שרבינו מפרש הא דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין כהירו' דכתובות פרק ב' דהיינו שהיו שני' חתומין ומצאו לקיים כת"י של א' ולא מצאו לקיים כת"י של שני. אבל ע"א לבדו בכתב לאו כלום. ואינו זוקק לשבועה. והרי לפנינו אין זכרון לכל הדברים האלה שהביאו בשמו של רבינו והדבר ברור שלפניהם הי' כתוב בספרו של רבינו מה ע"א בפשוט פסול מדאורייתא אף שנים במקושר פסולין מדאוריי'. ובשלמא לפי' התו' דמפרשי לענין גיטי נשים ניחא דע"א בגט אשה ודאי הולד ממזר מה"ת ה"נ שנים במקושר עשאוהו כמה"ת שהולד ממזר. אבל רבינו דמפרש לענין גיטי ממונות. וא"כ היאך ע"א בפשוט פסול מדאוריי'. הא הוי כע"א בע"פ דזוקק לשבועה. אלא ס"ל לרבינו דודאי פסול מה"ת וכהירו'. והא דקאמר דע"א בכתב מיירי שאינו מקוים אלא א'. אבל הרי לפנינו חסר כ"ז הלשון דאורייתא. ולאו השמטת המדפיס הוא. אלא הגהת ידו של רבינו הוא. ותליא במש"כ באות ט' בס"ד. דהא תלמוד טעמא דירו' דמתמה וכי ע"א בכתב כלום הוא. היינו כמש"כ הרא"ש פ' ג"פ בשמו של רבינו יונה ז"ל בזה"ל והר"י כתב טעם הירו' דלא חשיב כלום ע"א בכתב משום דקרינא בי' מפיהם ולא מפי כתבם. אבל שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי בי' קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה כו' הרי דס"ל שטרות מדאורייתא מהני אף במקום שיש מערער וצריך להעיד בב"ד על הקנין וא"כ לא מצינו דכשר להעיד בשטר אלא כעין דכשר לקנין. דודאי ע"א לא מהני כמו בגט אשה. ה"נ לענין לאסהודי לא מהני לזקוק לשבועה. משא"כ אי נימא דשטרות מדרבנן משום נעילת דלת שלא יחוש המלווה והקונה שמא ימותו העדים וכדומה יתקנו חכמים דמהני שטר דידהו. ה"נ יש לחוש לאותו נעילת דלת לע"א ולשבועה. וא"כ הירו' לטעמי' שכתבתי לעיל שם דס"ל שטרות מה"ת מש"ה מתמה וכי ע"א בכתב כלום הוא. ומשני שאין מקוים אלא א'. וכיון דקיום שטרות מדרבנן. ר"ל מה"ת מהני בלא קיום כלל. מש"ה מהני השני המקוים מיהת לאצטרופי לע"א בע"פ. משא"כ אי שטרות דרבנן. אין הישוב עולה יפה. דאי אינו מקוים מי הכשירו לשני. דעיקר ק"ש מדרבנן כבר פירשנו לדעת הרמב"ם שהמה תקנו שיהני אחר הקיום מיהת. וכיון שלא נתקיים אין לנו אלא ד"ת. אבל הקושיא של הירו' מעיקרא ליתא דודאי כשם שתקנו שנים משום נעילת דלת. ה"נ תיקנו בא' ולשבועה. והשתא אי גרסינן בתלמוד דילן מה ע"א בשטרא פסולא דאורייתא מבואר הא שנים כשר מה"ת וכשיטת הפוסקים דשטרות מה"ת. אבל ע"א לא מהני וכהירו'. אבל הרמב"ם ובה"ג לא גרסי האי דאורייתא אלא ע"א פסול לגבות בו. והכל בפסולא דרבנן דמה"ת גם בשנים לא מהני להעיד. ומזו הסוגי' עצמה מוכח פסקו של הרמב"ם וכמש"כ הרא"ש שם דפשטא דשמעתא דע"א בכתב כמשמעו שלא נחתם אלא א'. ומכ"מ מצטרף ולא כהירו' אלמא דעיקר שטרות דרבנן ומשום נע"ד. והנה בנוסחא א' הי' כתוב בספרו ש"ר מדאורייתא ובאותה נוסחא ראה הרשב"א דעת רבינו דלא בעינן זכירה כלל כמש"כ באות ט'. וזכה רבינו שנמצא לפני המסדר להוציא לאור הדפוס נוסחא אחרת שמחק האי דאורייתא. ושמה הוגה דבעינן זכירה וכדעת בה"ג והרמב"ם ז"ל. וע' שו"ת רשב"א סי' שנ"ג שכתב שנמצא במקצת ספרי שאלתות בנ"א משאר ספרים. וראיתי להעיר עוד מעט בדעת הראב"ד שהסכים להרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מלוה דע"א בשטר מחייב לשבועה. והא שכ' בעה"ת והטור בשמו של הראב"ד להיפך. כבר כ' בג"ת שאינו הראב"ד בעל השגות. והראב"ד בעל השגות בדעת הרמב"ם ז"ל עומד. ומש"ה שתק להרמב"ם בפ' ג' מה' עדות בענין שטרות דרבנן. ואע"ג שלא הסכים עם הרמב"ם בפ"ט מה' עדות לענין זכירה. היינו דזה אפשר לומר דאע"ג דשטרות דרבנן משום נעילת דלת. מכ"מ לא בעינן זכירה ולהא גופא תיקנו משום דשכחה מצוי'. ולא רק משום מיתה וכדומה תיקנו. אבל להיפך ודאי א"א לומר דשטרות מה"ת ואם מתו העדים מועיל קיום חת"י מה"ת. ואם המה בחיים ואינם זוכרים פסול השטר. זהו שאין הדעת סובלתו. ויפה כ' ב"ח בסי' מ"ו ולא כהש"ך ס"ק ל"ב ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף