ב"ח/אבן העזר/קנט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אע"פ שהיבמה אסורה לזר קודם שתתייבם או שתחלוץ כלומר אבל לאחר כך מותרת לזר ולצדדין הוא דלאחר שתתייבם מותרת לזר אם מת היבם או גירשה אבל כשיחלוץ לה מותרת לזר מיד אחר החליצה ומ"ש אם קדשה זר תפסי בה קידושין וצריכה גט כתב ב"י כלומר דלא תפסי בה קידושין אלא לענין שצריכה גט אבל לא לענין שיהיו קידושין גמורין שהרי אין קידושין תופסין בה אלא מספק כדאיפסקא הלכתא כשמואל בפרק האשה רבה (דף צ"ב) ועיין לעיל בסימן ו':
ומ"ש ואם קדשה במזיד וכו' כ"כ לשם התוספות והרא"ש ומביאו ב"י וכתב בת"ה בסימן רכ"ב על מעשה שיצא קול שמת היבם ונתקדשה לזר ואח"כ בא היבם וחלץ לה מדעתו ונישאת אח"כ למקדש ואוסרה לבעלה אפי' לדעת ר"ת וכתב עליו ב"י ואין דבריו נראים בעיני וגם בעיני יפלא הפלא ופלא להוציא אשה מבעלה בפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן דהא פשט התוספות הוא דר"ת מפרש הסוגיא דאף בנתקדשה מזיד כיון דלא עבדא איסורא שהרי חלץ לה מקמי שנישאת למקדש שריא לאינסיבא למקדש ואף ע"פ שכתבו אח"כ וכן הורה ר"ת הלכה למעשה באשה שלא ידעה שהיה לה יבם וכו' לאו למימרא דוקא דלא ידעה אלא אפי' ידעה נמי ונתקדשה מזיד היה מתיר ר"ת לישא אותה לאחר שחלץ לה יבם אלא המעשה שהיה כך היה בלא ידעה ותו נראה דהתוס' נקטו לא ידעה לאורויי דיוקא דוקא נתקדשה אבל נישאת אפילו לא ידעה תצא דעבדא איסורא קנסינן לה והכי מוכח להדיא באשר"י דכתב תחלה דר"ת מתיר בנתקדשה ואח"כ כתב דה"ג ור"ת אוסרין מיהו דברי ר"ת עיקר וכתב אחר כך דבנתקדשה שוגג אף לה"ג שריא דלא אסרה למקדש אלא משום שלא יהא חוטא נשכר מכלל דלר"ת דשריא למקדש אפי' נתקדשה מזיד שריא ותו איכא לתמוה על מ"ש הרב דהך אתתא דהשגיחה לקול ונתקדשה חשיבא מזידה דכיון דאשכחן בדוכתא טובא דחיישינן לקלא לחומרא כדאיתא פ"ב דכתובות דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן היא ונפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתינן ליה וכו' וכן בסוף גיטין דאמרינן חיישינן לקלא לחומרא בקלא דלא פסיק אע"ג דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן מעתה אין לתמוה על מה שטעתה האשה וחשבה דבכל דוכתא חיישינן לקלא בין לקולא בין לחומרא ולא נקראת מזידה אלא שוגגת והכי משמע בסמוך אצל נתייבמה בטעות שעל ידי שמועה ששמעה שמת בעלה נתייבמה ותו דמה שנסמך הרב על מ"ש באשיר"י בלשון ה"ג דאם נישאת תצא מן המקדש לשון זה לא נמצא בספרי' שלנו לא בתוס' ולא באשיר"י אלא כך הוא הלשון אבל בנתקדשה תצא מן המקדש וכך הוא הנכון וא"כ משמע ודאי דלא אסרינן לה אלא שלא תינשא לכתחילה אבל אם נישאת לא תצא ותו דמה שנסמך הרב על מ"ש ה"ג דאסורה למקדש עולמית אין זה כלל הוכחה דאפשר דהכי קאמר דאע"פ דגירשה המקדש וחלץ לה אחר כך יבמה אפ"ה אסורה למקדש עולמית ור"ל דאפילו חזר המקדש וקדשה אחר שחלץ לה יבמה מוציאין אותה ממנו ובא להוציא מלב סברת הרמב"ם שכתב דאין מוציאין בזו וכמ"ש רבינו לדעת הרמב"ם דאפי' קידשה תחילה במזיד אין מוציאין ולכן כתב ה"ג אסורה עליו עולמית דכיון דקידש מזיד מוציאין אותה ממנו אפי' חלץ כה יבמה כ"ז שלא נשאת אבל בנשאת לאחר שחלץ לה יבמה הכל מודים דלא תצא דלא קאמר ה"ג ור"ח תצא בדנישאת אלא בנישאת מקמי שחלץ לה דעבדה איסורא אבל בדנישאת לאחר שחלץ לא מפקינן לה מבעלה דלא אמר אלא דתצא מן המקדש ולא תינשא לו לכתחילה אבל בדיעבד כשנשאת לא תצא כיון דלא עבדה איסורא אע"פ שנתקדשה מזיד ואין בזה מחלוקת ואצ"ל היכא דהוה קלא דלא פסיק דמת היבם דפשיטא דלא חשיבא מזידה אלא שוגגת וכ"נ ממ"ש מהרי"ו בתשובה סי' נ"ד וסי' ס"ג דבנשאת לאחר שחלץ לה יבמה אפי' נתקדשה מזיד אין מוציאין אותה מבעלה וכ"פ ב"י בש"ע בסתם דאם חזר ונשאת אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו דאלמא דאפי' קידשה מתחילה במזיד אין מוציאין כשנשאת לאחר שחלץ ומ"ש בהגהת ש"ע די"א דבקדשה מתחילה במזיד אפי' נשאת אח"כ מוציאין מידו וכתב כן לדעת ר"ת נלפע"ד דאינו כן וכ"ש מה שהביא אח"כ דעת מהרא"י ביצא קול שמת יבמה וכו' דתצא אפילו נשאת דנראה דס"ל דיש להורות כך לאיסור לא נהירא אלא כדפי' דאפילו קדשה מתחילה במזיד לא מפקינן לה כשנשאת את"כ ולא הסכים הרא"ש לסברא הראשונה לאסרה למקדש כשקידשה מתחילה במזיד אלא דוקא כשחזר וקידש לאחר שחלץ לה יבמה דאסור לו לישא אותה לכתחילה אלא צריך לחזור ולגרשה אבל אם עברה ונשאת אין מוציאין אותה מידו ודוק:
ואם נשאת לזר וכו' חוזר אמ"ש בתחילת הסימן אם קדשה זר וכו' מקמי שחלץ לה דאיכא חילוק בין מזיד לשוגג ובשוגג מותרת למקדש וקאמר השתא דאם נשאת לזר מקמי שחלץ לה אפי' בשוגג תצא והוא מימרא דרב גידל בפרק האשה רבה (דף צב):
ומ"ש ודינה וכו' פי' זו שנישאת מקמי שחלץ לה דקאמרינן דתצא דינה ג"כ שכל י"ג דרכים בה והולד ג"כ ממזר ואע"ג דאינו ממזר מן התורה מן היבמה שאינו בכרת אלא לאו גרידא כתבו התוס' בשם ר"י דמ"מ הוי ממזר מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה ולי"א והרמב"ם הא דאמרינן בגמרא אין ממזר מיבמה ר"ל אינו ממזר כלל אפילו מדרבנן אלא כשר לגמרי ועיין בב"י:
זינתה מותרת ליבם כתב ה"ר ירוחם דוקא אם היבם ישראל אבל אם היבם כהן אסורה לו מאחר שנבעלה לפסול לה. נתייבמה בטעות וכו' בפרק האשה רבה סוף (דף צ"ה) מוקי לפלוגתא דרב ושמואל כגון שקדש אחיו את האשה והלך למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד וייבם את אשתו רב אמר הרי היא כאשת איש ניסת בע"א שאסורה לבעלה וזו נמי אסורה לראשון שהוא עכשיו יבמה דאמרי אינשי תנאה הו"ל בקידושין ולא נתקיים ומותרת לשני ועכשיו יוצאה בגט ונשאה ראשון ונמצא נושא את אשת אחיו ושמואל אמר אינה כא"א ושריא לראשון וכו' והלכה כרב באיסורי דבארוסה אסורה לחזור לבעלה אבל בנשואה מותרת לחזור לבעלה כיון דאינה צריכה גט מהשני ואע"פ דבא"א הניסת ע"פ ע"א אפי' היתה נשואה אסורה לראשון שאני התם דכיון דנישאת על פי ב"ד יאמרו העולם בודאי הראשון גירשה ונשאה השני ומש"ה צריכה גט מהשני שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט ומאחר שצריכה גט מן השני אסורה לחזור לראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת אבל גבי יבמה ליכא למימר שאחיו גירשה והוא נשאה דכ"ע ידעי שגרושת אחיו אסורה ובודאי יאמר דבטעות יבמה ע"ש:
אחר מיתת הבעל וכו' פלוגתא דאמוראי ריש פרק ב' דיבמות והלכה כמ"ד יש זיקה אפילו מתה קודם שייבם ולא אמרינן דמיתה פקעה הזיקה ואפילו נפלה לפני שני אחין וכו' דהו"א כיון דלא ידיע קמיה מאן מינייהו רמיא לא דמיא ככנוסה ולא חשיב למיסר קרובות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |