אמרי שפר/דרוש שני להספד
|
< הקודם · הבא > |
דרוש להספד:עריכה
תוספתא: כד דמך ר' אבהו אחוו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר כל אלין דאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלהי ע"כ:
התמיהה גדולה היא ומבוארת, איך אדם גדול כזה יתן פתחון פה למינים, והיאך סלקא דעתיה שלא יהיה לו ח"ו שכר טוב לעה"ב, ואם הארזים יסתפקו בזה מה יעשו איזובי קיר, ועם שכבר תקן בסיפיה דקרא את אשר עוותו בסלקא דעתיה אשר לוקח הפסוק הזה בהשאלה עליו, כי הפסוק במקומו אינו מדבר בשכר ועונש, כי אם ר' אבהו לקח אותו בהשאלה כפי ענינו הצריך לו, אעפ"כ מההשאלה שלקח ברישיה דקרא יורה שאם לא היה רואה בעינו מתן שכרו סמוך למיתתו היה ח"ו מסתפק אם יגע לריק או לתהו והבל כחו כלה, וחס ליה לגברא רבא דכוותיה להיות בזה הספק, ליתן מורך בלבות האנשים אשר במדרגתו וכ"ש הפחותים מערכו, ועוד קשה מה לו לגמור כל הפסוק, כי היה די לו שיאמר חצי הפסוק לומר הספק שהיה לו בתחלה והסתלקות הספק לבסוף, ויספיק שיאמר ואני אמרתי לריק יגעתי, ומאחר שהראו לו מתן שכרו י"ג נהרי אפרסמון אכן משפטי את ה' וגומר. כי הספק ספקותיו כפולין ותשובותיו כפולין, ולפי זה מאחר שלקח ר' אבהו כל הפסוק בהשאלה הנר' שגם ספקותיו של ר' אבהו היו כפולות, והוצרכו לו שתי תשובות שונות זו מזו, והאחד תקרא משפט את מדת הרחמים, והתשובה השנית להתיר ספקו נקראת פעולה את מדת הדין, ועוד למה אמר מלת כל, ועוד למה יזכיר שם עצמו היל"ל כל אילין דילי, ולמה אמר כל אילין דאבהו: אשר לכל זה צריכין אנו להתעורר עליו מה כוונת ר' אבהו בכל זה, והנלע"ד בזה הוא שמצאנו ראינו שהצדיקים אין להם מנוחה בעה"ז לגודל צדקתם, בין אם הם בשלוה בין שהם ביסורין, אם הם ביסורין מפשפשים במעשיהם ודואגים לאמר קודשא בריך הוא לא עביד דינא בלא דינא, ובשלי הסער והיסורין האלו, ואם הם בשלוה מצטערים יותר ויותר אולי אוכלי' שכרם בהאי עלמא ורוב מעשיהם הטובים כאין נחשבו בעיניהם, כי אם צדקו צדקו להם, ומי הקדימו להש"י אשר לא כבר שלם לו, כמאמרם ז"ל על פסוק מי הקדימני ואשלם, מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן. וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה קטונתי מכל החסדים וגומר, כמו שדרשו רז"ל: כדאי אני קטונתי מכל. ר"ל שאעפ"י שידע בעצמו שהיה כדאי ובידו הרבה זכיות, אעפ"כ כבר קדמוהו כל החסדים, חסדי ה' כי לא תמנו, ותמיד אנו חייבין לו ית' שמו, והוא אינו חייב לשום בריה, וזאת המבוכה אשר יסתפקו בה תמיד הצדיקים לא ינוחו בין ביסורין בין בשלוה כמבואר בהרבה מקומות בתורתינו הקדושה, בפרט ענין יעקב אבינו ע"ה, אפילו שהיה מבטיחו השי"ת, היה מתירא שמא יגרום החטא בין בהליכה שעבר במקלו לבד, כי במקלי עברתי, בין בחזרה שהביא עושר ובנים והיה בשלוה, היה מתירא אולי אכל כל זכיותיו באומרו קטונתי מכל החסדים. ומזה נבא לנדון דידן, ואומר אני שגם רבי אבהו מרוב שלותו שהיה עשיר וקרוב למלכות, כדאיתא בגמרא, וכל העולם היו נוהגים בו כבוד גדול, אפילו רבי אמי ורבי אסי, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו. אשר על כן בשעת פטירתו שהיו לפניו ב' דרכים ואינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, ולסבה זאת היה מתירא שמא נתמעטו זכיותיו ואכלם בזה העולם לאחת משתי הסבות, האחת כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ושמא יהא נדון לעולם הבא לכל הפחות כבינוני מחצה זכאי ומחצה חייב, כי לא יקח שחד ולא יצאו אלו באלו, ואפילו אם נאמר שיענשו על מחצה ויתנו שכר על המחצה, כי כן מדת דינו ית', הוה ליה אותו מחצה שכר כמאן דליתיה, מאחר ששקול הוא בעונשין אלו, ושמא לסבת השלוה נשאר כעמר נקי ואכל כל זכיותיו בעה"ז מרוב שלותו כיראת יעקב אבינו ע"ה כאומרו קטונתי וגו', והיה ר' אבהו מתירא שהשלוה הטרידה אותו מלעסוק בתורה ובמצוות כהוגן וכראוי, כמו שפירש הרב ר' יוסף חיון זצ"ל במסכת אבות במשנת ר' ינאי אומר אנו אין בידינו משלות וכו'. כי השלוה יותר מדאי והיסורין יותר מדאי מטרידין את האדם, יעויין שם. הרי בררנו סבה שנית אשר ממנה היה מתירא זה הצדיק ר' אבהו, וכנגד הספק שהיה אפילו היה לו זכיות הרבה, שמא מרוב שלותו אכלם והשלוה היתה שכרו, אמר א"כ הנה שכרו אתו ונשאר נקי מנכסי זכיותיו וילך בידים ריקניות לעה"ב, כנגד זה אמר ואני אמרתי לריק יגעתי, שכל היגיעות שיגע בזכיות אכלם בימי שלותו מרוב טובה בעה"ז, שעה"ז הוא דירת עראי, שהוא ריק שמתרוקנים ממנו מהרה, ועיקר שכר הצדיקים לעולם שכולו ארוך ודירת קבע עד זמן התחיה. וכנגד הספק השני שמא מרוב שלותו היה טרוד מלעסוק בתורה ובמצות כראוי עד שנתרבו העבירות על הזכיות, או אפילו אם תמצא לומר שיהא לכל הפחות בינוני מחצה זכיות כו', הרי לא יצאו אלו באלו, כי לא יקח שחד, והוה לי' אותו מחצה זכיות כמאן דליתיה, ששקולין הן כמו שזכרנו, כנגד זה אמר הכפל לתהו והבל כחי כליתי, כמו שמצינו בב"ר פרשה ב' שפירש ר' אבהו בעצמו על פסוק והארץ היתה תהו, אלו מעשיהם של רשעים, לזה אמר לתוהו והבל כחי וכו'. כל כחי שעשיתי בזכיות אולי גברו העבירות הנקראים תהו, וגם נקראים הבל מעשה תעתועים, אבל כשהראו לו בשפע מתן שכר העה"ב שמח לבו ויגל כבודו ואמר שני בשורות טובות נתבשרתי אחד סליחת העון כי אין צדיק וגו', ואלו היה מלוכלך בעון לא היו מראין המתן שכר, כי זה הוא הוראה לצדיק, דכתיב ותשחק ליום אחרו, והשנית במתן השכר בשפע נתבשרתי שלא נכו מזכיותי בשלותי אפילו כמכחול בשפופרת וכטפה מן הים, ובזה ידוקדק היטב מלת כל אילין לאבהו המורה על ריבוי ושפע המתן שכר, וכן ידוקדק היטב אומרו מלת דאבהו, כי לא יצדק האומר דבר על עצמו להזכיר שם עצמו רק היל"ל כל אילין דילי וכו', אבל הזכיר שם עצמו להורות שנתבאר שהיה נקי בלי חטא ועון ביום המות כיום הולדו שאז נקרא שמו בישראל אבהו. עוד נוכל לומר שלכך זכר שם עצמו לומר שמאחר שהש"י הראהו מתן שכרו בעוד גופו ונשמתו שותפין בחיים חייתו, אם כן בודאי שאין לאותו הגוף הנקרא בשם אבהו שום עונש, אשר הוא היה מתירא ומסופק כמו שזכרנו, וכנגד אלו השתי הבשורות, נגד בשורת הסליחה על כי אין צדיק וכו' אמר אכן משפטי, כלומר הדין והמשפט שהייתי חייב נסלח במדת הרחמים, וכנגד בשורת מתן שכרי בשפע שלא נתנכה כלום בעה"ז בשלותו אמר ופעלתי את אלקי. כלומר שמדת הדין גזרה ליתן לו שכרו משלם, וכל השלוה שאכל בעה"ז היו פירות והקרן קיימת לו לעה"ב, ולא לנכות לו תחת שלוותו. או נוכל לומר לכפל הענין כנגד מצות עשה אמר ואני אמרתי לריק יגעתי, כי לשון יגיעה נופל על העשייה, וכנגד מצוות לא תעשה אמר לתהו והבל כחי כליתי, כי מעשה הרשעים העוברים על לא תעשה בקום עשה נקרא מעשה תהו, כמו שזכרנו בשם ר' אבהו שדרש בפסוק והארץ היתה תהו, אלו מעשיהם של רשעים. ונופל על מצות לא תעשה לשון כחי כליתי, שצריך הצדיק להלחם בהם כנגד יצה"ר האומר לו קום עשה עבירה יותר משאומר לו היצה"ר אל תעשה מצות עשה, כי שב ואל תעשה שאני ולא נפיש יצריה, אשר על כן יצדק יותר למצות לא תעשה לשון כחי כליתי, גם יצדק עליהם לשון משפט, שדבר אתו משפט את היצה"ר, שהקשה לשאול להרע בקום עשה, וכנגד זה אמר אכן משפטי את ה', שמדת הרחמים לא יעזבנו בידו, כמו שדרשו רז"ל על צפה רשע לצדיק דהיינו יצה"ר, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ואומר אני שלדרך רז"ל יובן שמבקש להמיתו, שיצה"ר מבקש להעבירו על דת, לא תעשה המוזהרים בעונשי' וכרתות בית דין, דדייק ומבקש להמיתו והצדיק הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, כדכתיב ה' לא יעזבנו בידו וגו' ולא ירשיענו בהשפטו. הרי גם זה הפסוק מזכיר משפט, ושם מדת הרחמים אצל מצוות לא תעשה, וכנגד מצוות עשה אמר ופעלתי שהם המעשים טובים דהיינו מצוות עשה, את אלקי. כלומר מאחר שאני רואה כל אילין זה הריבוי והשפע, בודאי לא נתמעטו מזכיותי אפילו כמלא נימא בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה, כי לא יתכן כל זה הרבוי והשפע של מתן שכר למ"ע לבד או למל"ת לבד, ואם כן מאחר שאני רואה ריבוי השכר, בודאי שמדת הדין גזרה ליתן לי אפילו שכר פעלתי דהיינו מ"ע, שהיה מן הראוי לנכות אותו לכל הפחות תמורת שלותי בעה"ז, שאין השכר כל כך כמו לא תעשה, שלזה יצה"ר משיב כנגדן יותר כמו שזכרנו, ולז"א ופעלתי את אלקי, שמדת הדין גזרה ליתן לו שכר פעולתו שהן מצות עשה ששיך עליהם לומר לשון פעולה, וכ"ש וקל וחומר שיתן לו שכר השפטו את יצרו המסית יותר לעבור על מצות לא תעשה, שעל זה האדם ראוי לתשלומי ארבעה וחמשה, ולכן כאשר הראו לו בשפע י"ג נהרי אפרסמון, שמח לבו ויגל כבודו, שידע בודאי שלא נתמעטו מזכיותיו ברוב שלותו אפילו כמלא נימא בין במצות עשה בין במל"ת: עוד נוכל לומר על כפל הענין, שהספק שנסתפק היה לסבת השלוה שזכרנו, ונסתפק על שני חלקי האדם שהם הגוף והנשמה, ולא ידע אם שני החלקים אכלו שכרן בעה"ז מרוב שלותו, או אם הגוף לבד כבר נטל שכרו בעה" והנשמה תהנה ותתעדן בעולם הנשמות, והיא לבד יהיה לה כל מתן שכר המצוות, וכנגד ספק שכר הגוף אמר ואני אמרתי לריק יגעתי, כי לשון יגיעה נופל על הגוף, כד"א יגיע כפיך כי תאכל. וכנגד הנשמה שהיא כח בגוף אמר כחי כליתי, והיה חושב שהגוף והנשמה אכלו שכרן בעה"ז מרוב שלותו, וכאשר ראה ומצא סימני טהרה וקדושה בגופו שזכה לעת מצוא זו מיתה לראות את מתן שכרו, דבר רוחניי מעין עולם הבא בחיים חייתו בעוד גופו ונשמתו קיימים בחבור, קודם הפרד איש מעל אחיו, אמר ודאי סימנא טבא הוא לשניהם יחד שנזדכך חומריות הגוף, והראו לו מעין עולם הבא, אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה, ואמר בודאי שזה השפע וריבוי השכר לא לנשמה לבד נתנה כי אם הנשמה והגוף יחד חלק כחלק יאכלו, ולזה אמר כל אלין דאבהו, כלומר כל זה הריבוי דאבהו, בעוד שמי עלי בעודני חי וגופי קיים ששם האדם הוא כנוי על הגוף, ובאה התשובה כנגד שתי הספקות, כנגד הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד, אמר אכן משפטי את ה', כי כן משפטה ודינה לחזור אל מקום שלוקחה וחוצבה משם, וכנגד גופו שנזדכך ונעשה גם כן רוחני ונתפשט מהחומר, והעד על זה שזכה לראות בחיים חייתו את השכר הרוחני, כנגד זה אמר ופעלתי, דהיינו הגוף שלו שהוא פועל ידיו של יוצא בראשית ית', כלומר שפעל אותי, גם הגוף הוא את אלקי, כי שם אלקים נזכר על בריאת האדם, כד"א ויברא אלקים את האדם וגו', על שם שהוא עצמו פעל עם גופו שנזדכך ונעשה כמלאך אלקים, כנגד זה אמר ופעלתי שפעלתי את עצמי וגופי, מתוך כך נדבקתי את אלקי, וז"א ופעלתי את אלקי, כי גומל נפשו וגופו איש חסד, הנה הנחנו שהצדיקים אין להם מנוחה לא ברוב יסורים שדואגי' ומפשפשי' שמא גרם החטא ולא ברוב טובה ושלוה, כעין דיעקב אבינו ע"ה שאמר אחר כל הטובה, קטונתי מכל החסדים. כמאמר רז"ל: כדאי אני אלא שקטונתי. כלומר שמרוב שלותו אכל כל שכרו, ולא נשאר לו זכות, וכעין שביארנו מאמר דר' אבהו שמרוב שלותו וגדולתו, כדמוכח בסוטה פרק אלו נאמרין, ובחגיגה ובסנהדרין רוב חשיבותו וגדולתו, על כן היה דואג שמא לא נשאר לו זכות, ולכן החכמים הראשונים היו מביאין יסורין עליהם, כגון רבינו הקדוש ור' אלעזר בר' שמעון וכיוצא בהם, והם נקראי' בודאי יסורין של אהבה, שלא היה בהם ביטול תורה והיו מואסים בחיי העה"ז כדי לזכותצ לחיי העולם הבא, כי מי היה יכול לישב בשלוה לאכול ולשתות ולשמוח וללבוש ולישב על מטות זהב וכסף כרבינו הקדוש, דאהוריירי דר' עתיר משבור מלכא, ועם כל זה בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר שלא נהנה אפילו באצבע קטנה, וכל זה כדי לברוח משלות הצדיקי' שבעה"ז כדי לזכות לרב טוב הצפון להם לעה"ב, ואפשר שכנגד זה אמר ראש המשוררים דהע"ה: מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. ירצה שלהיות כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אינו תחת ממשלת השרים, אכן הש"י בעצמו ובכבודו הוא רועי, כד"א ואתם צאני צאן מרעיתי, וידוע שהרועה צאן עצמו משגיח יותר עליו מאשר ישגיח הרועה הצאן בשכר שמירה ואינו צאן עצמו, ואחר שהדבר כן שהשם רועי, בין אם אהיה בשלוה לא אחסר מרב טוב הצפון לצדיקים, וכן לא אפחד מרוב יסורין שנדחיתי ממחיצת הצדיקים כמו שהיו אומרים אויבי דוד, מתי ימות ואבד שמו. ומן הידוע שדהע"ה עמד בשתיהן ברוב יסורין וברוב שלוה כי אעפ"י שהיה רוב ימיו נרדף ובורח ועסוק במלחמה, מ"מ נהג בטכסיסי מלכות אעפ"י שלא היה כשאר מלכים, כמו שדרשו רז"ל על פסוק לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני. מ"מ אי אפשר למלך בלא שלוה כעושר ובנים ושאר שלוות, וכנגד השלוה אמר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, ירצה בזה אעפ"י שאהיה בנאות דשא שהיא השלוה בעה"ז הדומה לרביצה, לפי שאין ישיבת העה"ז קבע ועיקר כי אם ישיבת עראי כרביצה בעלמא, מ"מ על מי מנוחות ינהלני שהוא שכר העולם הבא שמכנין אותו בנהרות, כענין דר' אבהו תלת עשר נהרי אפרסמון, כן כנה דהע"ה אותו השכר למי מנוחות, כי שם ינוחו יגיעי כח ויהנו מזיו השכינה, ולכן אמר ינהלני כי שם יתנהל לאטי, לעה"ב ליום שכולו ארוך, ליום שכולו טוב ולא ינכה לו מי מנוחות של עה"ב בשלות רביצת נאות דשא של עה"ז, כי ה' רועי על כן לא ישפיע לי כ"כ שלוה בעה"ז עד שלא ישאר לי חלק הצפון לצדיקים לעה"ב, אך יהיה לי חלק בזה ובבא, ואם לא יעשה בגיני יעשה בגין נפשי שהוא חלק אלוק ממעל, ויעשה למען שמו הגדול, וז"א נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו, ואם נפשי ישובב שתשוב לקדמותה למקום שחוצבה ממנו שאעפ"י שהגוף נהנה משלות העה"ז, הנפש לא נהנית מזה, על כן ינחני במעגלי צדק, כלומר בהנהגה ישרה בעה"ז, ולא בשלוה יתירה עד שבסבתה תאבד הנפש עם הגוף, אך בהנהגה ישרה ובינונית, לא רוב יסורין ולא רוב שלוה, וכל זה לא למעני כיאם למען שמו, וכן על זה הדרך עצמו יתפרש זה הפסוק לדברי המפרשים, נפשי ישובב מלשון שובה ונחת, ואמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע וגומר, ירצה שליסורין שהיו לו שהיה נרדף מכף אויביו ומכף שאול, ובברחו מפני אבשלום וכיוצא בהם, כנה אותם בשם גיא צלמות, ודרכנו בזה הפסוק הוא קרוב לדרך רש"י ז"ל וז"ל: בגיא צלמות בארץ חשך, ועל מדבר זיף אמר, כל צלמות לשון חשך, פירשו דונש בן לברט עכ"ל. הרי שנסתייעתי שהייסורין מכונים בשם גיא צלמות, ואמר לא מבעיא כשאני בשלוה שבודאי אז רוח המקום נוחה הימני שיש לי חלק בזה ובבא ולא אכלתי כל שכרי בעה"ז, אלא גם כי אלך וגו', כשאני ביסורין הם לטובתי לצרפני כצרף כסף, ולא לדחות אותי בשתי ידים מעה"ז ומעה"ב, וז"א לא אירא רע. שהוא באמת לשון קשה באומרו כשהוא בגיא צלמות שאינו ירא רע. וכי איזו רעה קשה מגיא צלמות, אכן לפי דרכנו נתבאר היטב שהיסורין הן לטובתו למרק עונותיו ולא לדחותו בשתי ידים, וזהו אומרו לא אירא רע כי לטובה הם היסורין. ואמר עוד שיש לו שני בטחונות על זה הבטחון האחד מצד השותפות החשוב שיש לו עם הש"י שהיא מצד הנשמה הטהורה שברא בו שהיא חלק אלוה ממעל, וז"א כי אתה עמדי. או יאמר כי אתה עמדי על דרך שהתחיל בראש המזמור ה' רעי. כלומר ולא מלאך ולא שר, כן יאמר כי אתה עמדי, והרועה את עצמו לא יניחנו ליפול בשחת זו טמנו לו, ובכל צרתו לו צר, ולז"א כי אתה עמדי, כד"א עמו אנכי בצרה, הרי הבטחון האחד, כי אתה עמדי, או מצד שותפות הנשמה או מצד שאתה בעצמך ובכבודך הרועה אותי מעודי עד היום הזה ולא ע"י מלאך. והבטחון השני שלא אירא רע הוא מפני שאם הייתי תמיד כל ימי ביסורים בלי שום שלוה, הייתי אומר שכבר ח"ו הסתיר פניו ממנו ואפס תקוה, שכבר נדחה דוד בשתי ידים ח"ו, וכן אם הייתי תמיד כל ימי בשלוה בלי שום ייסורין, הייתי חושב כיעקב שאמר קטנתי מכל החסדים וגומר, כאשר חשב רבי אבהו שמרוב שלותו וגדולתו, אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וגומר על הדרכים שביארנו. אכן בראותי שנהגת עמי בדרך הישרה המיצוע והבינונית, לא רוב שלווה ולא רוב יסורין, אך פעם מכה בשבט, ופעם מרפא, ויהי ה' לי למשען ונותן לי שלוה, זאת נחמתי ובטחוני שאזכה לרב טוב אשר צפנת ליראיך, וז"א שבטך ומשענתך המה ינחמוני: הרי שני בטחונות לזכות לעה"ב: או יאמר שבטך ומשענתך כנגד היסורין קשים שהיו באים עליו וכנגד היסורין שלא היו כל כך קשים קראם בלשון שבט שהוא כשבט הדק ומכתו נקלה, כד"א כל אשר יעבור תחת השבט. כי השבט הוא אחד מכלי הרועים כדי לעשר הבהמות או למנותם כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, ולפעמים לפי שאותו הכלי מצוי בידו מכה את הצאן באותו השבט ליסרם להטותם אל הדרך הישרה לבל יגזלו וירעו בשדות, ולפי שאמר בתחלת המזמור ה' רעי, אמר עתה ביסורי' לשון שבט שהוא א' מכלי הרועה שלפעמים מיסר בו הצאן. וכנגד היסורין קשים אמר ומשענתך שמכת המשענת שהיא חזקה וגסה היא קשה מן השבט הדק, ועל שם שהיא חזקה שנשענים עליה קרויה משענת ולא זו אף זו קאמר שאפילו יסורין קשים שבאו עליו לא נתייאש מן הרחמים ושיזכה לעה"ב מפני כי אתה עמדי: או יאמר שבטך ומשענתך וגומר, ירצה אלו היו היסורין כל כך קשים מאד עד שלא הייתי יכול לסבול, שהיה בהן ביטול תורה הייתי אומר שאינן יסורין של אהבה, אמנם להיותם קלים כמכה בשבט קטן ונותן בי כח ומשען לסובלם המה ינחמוני, לומר שהם יסורין של אהבה, כאמרם ז"ל: איזו הם יסורין של אהבה, כל שאין בהם ביטול תורה. והנה אחר שזכר שהוא בטוח שיהיה לו שכר בינוני והנהגה ישרה בעולם הזה באופן שיזכה גם לעולם הבא, עתה בא לפרש שלא תחשוב שחלק כחלק יחלוק ויאכל מקצתן בעה"ז ומקצתן לעה"ב, כי אם כל שאכל בעה"ז היה פירות ומתן שכר, אכן הקרן כולו קיים, כי כן היה כל ימיו עושה צדקה וגמילות חסדים ותלמוד תורה, שנאמר ויהי דוד עושה צדקה ומשפט. ותמיד ידיו מלוכלכי' בדם שפיר ודם שיליא כדי להתיר אשה לבעלה או לאוסרה כדאיתא במסכת ברכות, והיה עוסק בתורה, וכל אלו הדברים ודומיהם הם הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אבל צוררי דוד שהם הרשעים, הש"י משלם להם שכרם בעה"ז, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וז"א תערוך לפני שלחן נגד צוררי, ששולחני היא מנגדת לשולחנם, כי הם שולחנם בעה"ז בלבד, אכן שלחני הוא בזה ובבא, שאעפ"י שנשאת את ראשי ומשחתני למלך, ולמי כל חמדת ישראל כי אם למלך, ואין שלוה גדולה הימנה, וז"א דשנת בשמן ראשי שנמשחתי למלך, מ"מ אין שלחן המלך חסר כלום מתגמול שכרו לעה"ב, שהכוס מלא על כל גדותיו, וז"א כוסי רויה לשון שובע, כלומר שכל הקרן קיים לעה"ב ולא חיסר ממנו במה שנתהנה בעה"ז בכתר המלוכה אפילו כטפת הים, כי כל השלוה של העה"ז היה פירות כי פרי מעלליו אכל, עתה יאמר הגם שיש לי כל אלו התנחומין שלא נגעתי במוכן לחבירי שהיא נשמתי אפילו כמלא נימא, אפילו בכל השלוה שהיה לי לפעמים, מ"מ הייתי חפץ שכל הימים אהיה מן הנרדפים כאשר נרדפתי לעתים משאול ומאבשלום, והייתי יודע שהוא טוב שעושה הש"י עם גופי למרק עונותי בעה"ז, וחסד עם נשמתי ונפשי שנופל עליה לשון חסד, כד"א גומל נפשו איש חסד. וזהו אומרו אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושמא תאמר למה אני חפץ שירדפוני כל ימי חיי, לז"א כדי להסתלק מן הספק ומן החקירות ודרישות אם אכלתי שכרי בעה"ז אם לאו, לכן היה חפץ שיהיו כל ימיו ברדיפה ויסורין, שזה יהיה טוב וחסד לגופו ונשמתו, כדי שיהא בשובה ונחת, ובודאי בן עולם הבא שהוא יום שכולו ארוך, וז"א ושבתי בבית ה' לאורך ימים. וכן מצאתי באבן עזרא שפירש בשם יש אומרים ושבתי לשון שובה ונחת, ברוך ה' לעולם אמן ואמן: