אמרי שפר/דרוש לפרשת בלק
|
< הקודם · הבא > |
דרוש לפרשת בלק:עריכה
ויתבאר בו שיווי ודמיון שיש לעצת בלק ובלעם על ישראל עם עצת פרעה על ישראל, שכל מה שנאמר בזה נאמר בזה, וחדושים אחרים:
במדרש (שמות רבה כ, יד): רבי יהושע בן לוי אמר משל למלך שהיו לו י"ב בנים והיו לו י' אוסיות (פי' מתנות כהונה: שדות), אמר המלך אם אתן אותם לבני, נמצא אני עושה ביניהן מריבה, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים אח"כ אחלקם ביניהם, כך אמר הב"ה אם אני מכניסן עכשיו לארץ אין חלק לי"ב שבטים, אלא הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן ויטלוה בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה ואח"כ אני מכניסן לארץ, לכך נאמר ולא נחם אלקים דרך וגומר, עכ"ל המאמר:
דבר ברור הוא שלא יפול לשון ראייה על המלחמה הנעשית למרחוק דרך שלשת ימים או יותר במקום שאין העין שולט שם, ואם כן היאך יאמר הכתוב וירא בלק. היל"ל וישמע בלק כמו שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד וגו'. ואין לומר שהיו כ"כ שכונים על הספר עד שיפול עליהם לשון ראייה, שהרי מפשטן של הכתובים נראה שעוג מלך הבשן וארץ מדין היו סביבות מואב, וגם ארצות שאר גוים, כענין שנאמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. ועוד מאי כל אשר עשה, יספיק שיאמר וירא בלק את אשר עשה ישראל וגו'. ועוד גדולה מכולן למה לא הזכיר את כל אשר עשה ישראל לעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען כמו שהזכיר לאמורי. ועוד למה כתב הכתוב הראייה בבלק והמגור והקיצה והעצה לעם מואב, שנאמר ויגר מואב, ויקץ מואב, ויאמר מואב. או ייחס הכל על שם בלק או הכל על שם מואב. ועוד למה חרדו מואב את כל החרדה והפחד אחר שהם בטוחים בציווי אל תצר את מואב. וכבר רש"י ז"ל יישב בפ' דברים: שלא נאסר לישראל אלא המלחמה, אבל מיראים היו אותם ושוללים ובוזזים אותם. ולפיכך כתיב ויגר מואב. הנה זה הטעם מספיק לויגר מואב. אבל מ"מ תקשה לדעת מה זה ועל מה זה חרדת הקיצה והעצה. ועוד למה הזכיר בלק משל לחיכת השור יותר משאר בהמות. גם למה לא אמר כאכול השור. ועוד מה קשר יש באומרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא בפסוק עתה ילחכו, כי אין שם מקומו כי אם בפסוק ראשון וירא בלק וגו' והוא מלך למואב בעת ההיא. ועוד למה לא הזכיר אם בלעם היה מארץ בני עמו אם לאו. ועוד למה הזכיר בלק בשליחותו לבלעם יציאת מצרים, מה ענין יציאת מצרים לכאן. ועוד מאי שני פעמים הנה הנה, יספיק שיאמר הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ. ועוד למה אמר הכתוב והוא יושב ממלי, כי על מחנה ישראל יאמר והוא חונה ממלי, לשון נופל על הלשון. ועוד מאי ועתה, גם מלת נא היא מיותרת, כי שני המלות יורו על החריצות והמהירות, והוא כפל הענין במלות שונות, ולפום ריהטא שניהם נראים מיותרים. ועוד למה שינה בלק שבשלוחים הראשונים אמר ארה ובשניים אמר קבה. וידוע שקבה הוא קשה מארה כפירוש רש"י ז"ל. ולפי זה קשה השינוי כפליים, כי היאך עלה על לב בלק, מאחר שראה שהקלה לא עלתה בידו, היאך ישאל על הקשה ממנה, ודרך הכותיים השואלים בתחלה בצל ואחר כך אומרים בצל בלא פיתא נסיב ליבא, ונותנים להם גם הפת, אבל כשרואין שמסרבין ליתן להם בצל, פשיטא שלא יתבעו את הפת. ועוד מאי אוכל נכה, כי אוכל הוא לשון יחיד ונכה הוא לשון רבים. ועוד מאי לכה נא אם היתה כוונת בלק לשלוח שיבא אצלו היל"ל בא נא, וזאת הקושיא עצמה היא באומרו למה לא הלכת אלי, היל"ל למה לא באת אלי, כמו שהשיב לו בלעם כהוגן הנה באתי אליך, ולא אמר הנה הלכתי אליך. ועוד יש לדקדק מה שאמר לכה ארה לי, כי מלת לי היא מיותרת, והלא לא לו לבדו היתה פני המלחמה כי אם לעמו ולכל סביבותיו, כמו שנאמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. ועוד למה הוליכו זקני מדין וזקני מואב קסמים בידם, וכי תבן היו מכניסים לעפריים, בלעם היה הקוסם ומה היה צריך לקסמיהם. ועוד למה שינה בלעם, שנאמר לו ארה לי והוא אמר קבה לי. ועוד כשנאסרה לו ההליכה לבלעם, למה נאמר לו לא תלך עמהם. מאי עמהם, יספיק שיאמר לא תלך, לא תאר, ובזה יבין שאפילו במקומם לא יאור כמו שפירש רש"י ז"ל. ועוד למה לא אמר בלעם לשלוחים שנאסרה לו הארירה, ולא הזכיר כי אם איסור ההליכה בסתם באומרו מאן ה' לתתי להלוך עמכם. ועוד למה שינו השלוחים בלשונם ממה שאמר להם בלעם, באומרו מאן ה' לתתי להלוך, והם לא הזכירו את ה' ית' ותלו המיאון בבלעם, באומרו מאן בלעם הלך עמנו. ועוד למה הרבה בדברים בלק בשליחות השני, באומרו אל נא תמנע מהלך אלי כי כבד אכבדך מאד. גם למה הזכיר לשון מניעה ולא אמר בא אלי או לכה אלי כאשר אמר בשליחות הראשונה. ועוד תשובת בלעם שאמר לעשות קטנה או גדולה, נראה ששלח לו בלק שתי שליחיות, אחת קטנה ואחת גדולה, ולא מצינו בכתוב כי אם שליחות אחת. ועוד למה הוצרך בלעם לומר לשלוחים השניים גם אתם, מה בא לרבות הגם. ועוד אחר שאסר לו השי"ת ואמר לא תלך עמהם, למה חזר והתיר לו, שנאמר קום לך. וגם מה תנאי התנה הקב"ה עמו באומרו אם לקרא לך באו האנשים קום לך. ואחר שהלך ברשות למה נאמר ויחר אף ה'. ועוד למה הוצרך לפרש שהחרון אף היה מטעם כי הולך הוא, והלא דבר פשוט הוא, שהרי לא חטא בשפתיו לקלל את ישראל רק שהלך בדרך חטאים, והיל"ל ויחר אף ה' בבלעם סתם, לא היה צריך להזכיר הטעם והסיבה בדבר הפשוט. ועוד יש להרגיש בספור דברים שהוכיח בלק את בלעם, למה לא הלכת אלי, ובתשובת בלעם הנה באתי אליך לא ימנע מחלוקה, או בלק שאל שלא כהוגן, או בלעם השיב שלא כהוגן, שאם ויכוח בלק עם בלעם היה למה לא בא עם השלוחים הראשונים, א"כ לא יש פתחון פה לבלעם, ולא היתה זאת תשובה נצחת באומרו הנה באתי אליך, כי עדיין קושיית בלק במקומה עומדת למה לא בא עם הראשונים, ולא נוכל לומר כפשוטו למה לא הלכת אלי כי תשובתו בצדו, הנה באתי אליך, ואיך אמר בלק למה לא הלכת, והנה עוד זה מדבר וזה בא. ועוד צריך ליתן סברא לבלק שהיה מלך, ובלעם שהיה יועץ המלך מזמן פרעה, כמאמר רז"ל: שלשה היו באותה עצה של הבה נתחכמה לו, איוב ויתרו ובלעם. גם היה קוסם ולא נתן להם לב לדעת כי לא יחפוץ השם יתברך שיקללו את בנו בכורו ישראל, ואף אם נסמית עינם ועינם הטעתם בפעם הראשונה בבמות בעל, והרבה עשו ולא הועילו, למה היו הכסילים שונים באולתם ללכת בשדה צפים אל ראש הפסגה, ונוסף על זה מאחר שראו ועמדו בנסיון בשתים ולא עלתה להם, חזרו וישלשו ושנו את מקומן לראש הפעור, מה כונה היה להם לשינוי מקום זה שלש רגלים. גם צריך ליתן טוב טעם בנתינת תורתינו הקדושה סימני תחומי מצרים, באומרו שדה צפים ראש הפסגה, וכן ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, יספיק שיאמר ראש הפסגה ראש הפעור. גם לפי דרכנו נשים נגד עינינו מה פי' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו, שקשה להולמו. ועוד למה הזכיר סתום העין באחרונה, ולא כן בשני פעמים הראשונים, עד כאן מה שראינו להתעורר באלו הפסוקים.
ונבא אל הביאור ואומר שזאת הראיה של בלק נמשכת אל פסוק שלאחריו, שהוא ויגר מואב וגו'. וכן נמשך וירא בלק אל הפסוק השלישי, ויאמר מואב אל זקני וגומר, והראייה של בלק אינה חוזרת על כל אשר עשה ישראל לאמורי, רק כל אשר עשה ישראל הוא נמשך אל ויגר מואב ויקץ מואב, ואל ויאמר מואב שפירושו היה עמו של מואב, ושיעור הכתובים כך היא, וירא בלק שבסבת כל אשר עשה ישראל לאמורי פחדו יושבי ארץ מואב ויקצו מפני בני ישראל, ומרוב פחדם עשו שלום עם שונאיהם ונתועדו יחד לתת עצה, כענין שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגומר. ולסבות אלו ראה בלק ונכנסה טינא בלבו, ראה מעשה ונזכר חידוש מלוכתו, שהיה מלך חדש והדיוט, כמו שפי' רש"י ז"ל: בעת ההיא, לא היה ראוי למלכות, מנסיכי מדין היה וכיון שמת סיחון מינוהו עליהם לצורך שעה, עכ"ל רש"י ז"ל. ולכן נכנס גם לבלק פחד אחר בלבו מלבד פחד מואב, כי עד עתה היה לו תקוה, מאחר שעלה לגדולה ואישתמש יומא חד בכסא דמוקרא, אולי ינסו אותו פעם ושתים אם הוא איש מצליח במלחמה וישא חנו בעיני העם, הגם שלא היה ראוי למלכות ולצורך שעה מינוהו מלך, כשינצח פעם ושתים ושלש במלחמה, בתרי או בתלתא הוי חזקה, ויאמרו כיון שעלה לא ירד, אבל עתה כשראה רכות הלב שבמואב, ויניאו את לב העם, ויגורו מואב כמפני חרב, הגם שמאמר הי"ת אל תצר את מואב היה להם כתריס בפני הפורענות, ולא היה להם לפחד כ"כ, והראיה על זה שלא היה להם לפחד ולגור מפני בני ישראל, שאלמלא נתן סיחון עבר ישראל בגבולו, לא היה נושא גוי אל גוי חרב, וכן הוצרך הכתוב ליתן טעם לשבח, היאך היו ישראל לירש את חשבון שהיתה עיר מואב, על כן אמר הכתוב כי סיחון נלחם במלך מואב הראשון ולקח חשבון מידו, ועל יד סיחון טיהרה לישראל, הנה שלא היה למואב לגור ולקוץ מפני בני ישראל ולעשות שלום עם המדינים, שהיו מעולם שונאים זה את זה, ועם כל זה נכנס מרך ופחד בלבבם ואין רודף אותם, גם מה שקצו מפני בני ישראל המואביים היתה יותר משל מצריים, כי לשם שהיו ישראל שרויין בתוך ארץ מצרים שייך לשון קיצה ומאיסה בחייהם, אבל פה שהיו ישראל יושבי אהלים במדבר, ועדיין היו רחוקים ומצווים ועומדים, אל תצר את מואב, ועם כל זה פחדו ויגורו, ונאמר במואב כל הלשונות שנאמרו בפרשת שמות באנשי מצרים: לשם ויקם מלך חדש, וכאן ובלק מלך למואב בעת ההיא. לומר שהיה מלך חדש. לשם נתחדשו גזרותיו בחומר ובלבנים והשלכת הזכרים ליאור, וכאן נתחדשו גזרותיו לכה נא ארה לי. במצרים נאמר הנה עם בני ישראל רב, וכאן ויגר מואב מפני העם כי רב הוא. להלן ונלחם בנו ועלה מן הארץ, וכאן הנה עם יצא ממצרים. להלן נאמר ויקצו מפני בני ישראל, וכאן ויקץ מואב מפני בני ישראל. להלן נתיעצו הבה נתחכמה לו, והיו היועצים בלעם איוב ויתרו, וכאן נתייעצו עם זקני מדין, שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו'. וכן לבסוף היועץ שהיה במצרים דהיינו בלעם, גם פה נתעבר על ריב לא לו, ונדרש ללא שאלו לו, כמו שנאמר לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. וכל זה למה, אם לא מפני פחד ה' ומהדר גאונו אשר נתן פחדם על כל העכו"ם, כמו שהבטיחנו בתורה: פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה וגו'. על כל הדברים האלה אמר בלק אם לא אהיה איש מהיר וזריז במלאכתי, יעבירוני ממלוך אדם חנף, וימליכו איש בחור מעם, חכם גבור ועשיר אשר לו יאות מלוכה, לאזור חיל נגד עם רב ועצום כישראל, לכן אזר חיל ושנס כגבר מותניו בחריצות שקר, לבקש איש שכלי זיינו עליו וכחו בפיו, ולשונו לשון רמיה, ולא יצטרך להתעכב כדרך אנשי הצבא להכין כלי זיין וצידה לדרך וסוסים מזויינים, ואין פנאי להתעכב כי ישראל קרובים הם, שנאמר והוא יושב ממלי. ולסיבת קורבתם גם לסיבת ריבויים, וסיבה שלישית גדולה מכלם שלקחו ישראל את חשבון מיד מלך האמרי, לזה נכנס מורך בלב עם מואב ולא נסתפקו בטענת שסיחון טיהרה להם, אדרבא חשבו אולי הותרה הרצועה ונדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכאשר הותר להם חשבון כך יתיר להם ה' ית' שאר ארצות מואב, והעד על זה שרוב המורך והפחד היה מצד שראו חשבון ביד ישראל, ממה שמצינו בכתוב את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא נאמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, לפי שלא פחדו אלא מלקיחת חשבון מיד האמרי, והיו בטוחים בציווי אל תצר את מואב, ואפילו בהריגת סיחון מלך האמרי לא איכפת להו, כל שכן בקיבוץ שאר ממלכות בבטחונם הגדול בציווי אשר זכרנו, אבל בראותם כבישת חשבון אמרו א"כ הותרה הרצועה, ובפרט שראו כי לא לתוהו כבשוה ישראל כי לשבת לכדוה, שנאמר וישב ישראל בכל ערי האמרי בחשבון ובכל בנותיה. אז אמרו אין לך הצרה למואב גדולה מזו, כי בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה שהיא עיר חזקה וגדולה, כמו שאמרו רז"ל: אילו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לכבשה, מכל שכן אם יתיישבו ישראל שהם עם רב ועצום וחזקים, בעיר חזקה לא יצטרכו להלחם עם כל סביבותיהם, שיהיו נוחים ליכבש תחת ידם כלחיכת השור שאינו צריך להשחזה ולחידוד שיניו מרוב אונים ואמיץ כח, כדכתיב ורוב תבואות בכח שור. ולשון השור משורבבת וארוכה ומכה בשבט פיו ולשונו למרחוק מכל סביביו, ומחבר לשונו על שפתיו ותולש כעין מגל, ואינו צריך לשיניים אלא ללעישה ולא לתלישה, מה שאין כן בשאר הבהמות שצריכים שיניים חדים לתלוש, ואין לשונם נשלחת למרחוק, כן משל ודמיון ישראל החזקים בשבתם בחשבון החזקה, יכבשו את כל הסביבות בנצחון כל דהו כמו השור הגבור הלוחך בלשון הרכה את כל סביביו, ולשונו הרכה תשבר גרם, ועל שפתיו יוסיף ליקח ירק, פירוש זה המשל מלחיכת השור הבנתי אותו מדברי הרב בעל העקידה ז"ל, ושיניתי הלשון לא ח"ו להתגדל ולהתפאר בעטרה שאינה שלי, רק להביאו בקירוב מסכים לדרך שלי, שכל חרדתם ופחדם של מואב היה בשביל לקיחת חשבון מיד האמרי שהיתה טבור ארץ מואב, כדמיון השור הגבור העומד בטבור השדה ובלחיכה קלה לוחך וכובש סביביו, ומאחר שפחדם העיקרי היה לפי שנתיישבו ישראל בחשבון, לכן אמר מלת כל, שהיה מספיק לומר את אשר עשה ישראל לאמרי מאי כל, להורות שלא פחדו אפילו ממה שעשה ישראל לסיחון מלך האמורי, דאיהו אפסיד נפשיה ואולת אדם תסלף דרכו, אבל הפחד היה בהיתר חשבון, ולכן אמר מלת כל, כד"א ויקח את כל ארצו מידו. כלומר מה שהיה ארץ האמרי ומה שכבש משאר ממלכות את הכל לקחו מידו, אף חשבון שהיו חושבים מואב שהיה איסורו איסור עולם, והעד השני המאמת את מחשבתם זאת, כשתבעו בני עמון זאת התביעה באומרם אל מלאכי יפתח: כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום. הרי לך בפי' שהיה נראה בעיניהם שאיסור ארץ עמון ומואב איסורו איסור עולם אפילו מיד האמורי, ולזה קראו אותו ארצי אף על פי שכבר ירשה סיחון מלך האמרי וטיהרה לישראל, כמאמר רז"ל עמון ומואב טיהרו בסיחון. וכך השיב להם יפתח, אבל עמון ומואב לא נכנס טענה זאת בראשם וחשבו שהיו עריהם אסורים לישראל לעולם, ולפי שנתיישבו ישראל בחשבון שייך שפיר לשון ויקץ כי בתוך עמו הם יושבים במושב ארץ מואב בחשבון ובנותיה כאשר ישבו ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ובנותיה, ונאמר ג"כ ויקצו מפני בני ישראל. ועל כן אמר בלק לשלוחיו לאמר לבלעם כי לא היה אז שעת רצון לאפס פנאי, לשבת בעצה ליום הועד לאמר הבה נתחכמה כמו שנאמר במצרים, כי לא ראי זה כראי זה, כי במצרים היו ישראל כבושים תחת ידיהם והיו עושים בהם המצריים כרצונם, אבל בכאן אינם תחת ממשלתנו, ולא עוד אלא שנסתכלה ונבערה העצה שיעץ בלעם במצרים ולא הועילה, ויעץ עצה ותופר כי עמנו אל, לזה אמר הנה עם יצא ממצרים, לומר אשר אין קצין שוטר ומושל משאר האומות מאומות העולם עליהם, ואם תאמר נתייעץ באופן אחר, כבר הוחזקה עצתך בתרתי ולא הועילה, הראשון הוא העצה פן ירבה והיו משליכין הילדים ביאור, והעצה השנייה לענותו בסבלותם מפני טענת ונלחם בנו ועלה מן הארץ. והנה שתי העצות נתבטלו, כשהיית מיועצי פרעה אתה יעצת כדי שלא יעלו מן הארץ, הנה עם יצא ממצרים, אתה יעצת פן ירבה, הנה כיסה את עין הארץ. לזה אמר הנה הנה ב' פעמים. ולא עוד אלא כי אפס פנאי להתיעץ, כי כבר נכנס בתחומי בחשבון, ולז"א והוא יושב ממלי ולא אמר והוא חונה ממלי כי על מחנה ישראל יאמר לשון חונה, ואמר יושב לרמוז שכבר נתיישבו ישראל בחשבון שהוא ממבצרי מואב, כד"א וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה. וכאשר ראה בלק את עצמו בדוחק השעה והשעה נדחית מפניו מרוב פחד עמו ועצתם עם זקני מדין עם כל הטענות החזקות שזכרנו, אז חשש פן יעבירו אותו ממלכות, ולכן זכר אז בפסוק עתה ילחכו וגומר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. כי אז מחמת הפחד והעצה נזכר בפחיתותו ורצה למהר לקלל לנצח המלחמה בדבורם הקל, ואיש לא ירים את ידו למיחד זייניה ואת רגלו למרכב סוסיא, ולא יאמר עליו גבר לא יצלח בימיו הוא לישאר מלך למואב, לכך אמר ועתה, כלומר מאחר שעצתך לא הועילה במצרים לאומה זו, עתה שמע לעצתי וקלל אותם, וחזר ואמר נא שהוא ג"כ פירושו כמו ועתה, להורות על המהירות שלא תתעכב מלעשות הדבר כי השעה דחוקה וצריכה לכך, ולפי הצורך כן יהיה המהירות:
ולכן אמר לכה נא ארה ולא אמר בא נא ארה, לפי שכוונת בלק היתה שבהליכה משעת יציאת ביתו של בלעם ילך הלך ומקלל, ולא ימתין עד בואו אל בלק, ועל זה אמר בלק לבלעם שתי המלות: לכה נא, שתכף משעת הגעת השלוחים יצא הלך ומקלל, ומה שאמר אוכל לשון יחיד ונכה לשון רבים, והיל"ל אולי אוכל אכה או נוכל נכה. יש לומר לשתי סיבות, האחת כדי שלא ירגישו מואב כי אתה היית סיבת ניצוח המלחמה ויתלו הגדולה והנצוח בך, לכן אמר אוכל שיתלו הגדולה בי, אבל אני ביני לבינך ידעתי כי בהשפעתך נכה, אני מכאן ואתה משם, ואינך צריך להתקרב אצל המתברך או אצל המתקלל כי ידעתי את אשר תאר יואר, כלומר אתה מקלל מלמטה ומסכימין מלמעלה, וכיון שמסכימין עמך מן השמים אין צורך שאתה תשקיף בהם כי מן השמים ישקיפו בכל מקום שהם, ובעל הלשון יתיב בסיריא וקטיל במדי. עוד נוכל לומר שבסיבה אחרת אמר בלק והוא יושב ממלי, וגם לסיבה זאת היה חפץ שמשעת הגעת השלוחים הלך ילך וקלל, כדי שלא ירגישו בני ישראל כשיעשה הדבר במואב ויאמרו מאחר שמואב מתחיל להתגרות בנו א"כ הוא פוטר מים ראשית מדון ויראו ויתירו גוים ויצירו למואב, ולכן שלח לו לאמר לא תמתין מלעשות הדבר עד בואך אצלי לפי שישראל הוא יושב ממלי וקרובים אצלי, ויתגלה הדבר בעשותך בפומבי מזבחות וקרבנות וקסמים, ולכן אמר לכה נא, כלומר לכה מיד משעת הליכה, ונא יורה על המהירות, תכף ומיד יתחיל לעשות מלאכתו להיות מכה רעהו בסתר, ואמר מלת לי לומר לבלעם כי כל החרדה אינה צריכה לעם כי לחנם נפל פחדם עליהם כי מואב הם בעלי תריסין בציווי אל תצר את מואב. ויודע היה בלק שישיבת ישראל בחשבון היתה היתר גמור מפני שסיחון טיהרה לישראל, ושאר ארצות מואב באיסורם עומדים, ולכל אלו הסיבות לא ריב רב עם ישראל ולא נלחום נלחם בם, ואדרבה ישיבת ישראל בחשבון יהיה למואב חומת אש סביב להם למואביים משונאיהם, ולחנם עשו שלום המואביים עם המדיני', ולזה נתקנא בלק על השלום שעשו והעצות שנתייעצו עם מדין, ואולי יתיעצו עליו להעבירו ממלך וימליכו אחר ממלכי מדין על מואב תחת בלק או אחד משאר העם, כל זה ראה בלק ולזה שלח ביד מלאכיו בנחיצה רבה ובמהירות ובזריזות וזהירות וחריצות לו לתועלתו כדי שישאר במלכותו ולא לתועלת העם, כי לפי סברתו לא היה להם לפחד מישראל ואין פחד כי אם לבלק כדי שלא יגעו במלכותו אפילו כמלא נימא, ולזה כיוון בלק במלת לי לתועלתי שאשאר מלך עליהם, ואפשר שלזה כיון הכתוב באמרו ארץ בני עמו לשני סיבות, האחת כי לסיבת היותו בן עמו לא יוכל לתת עליו איש נכרי אשר לא בן עמו הוא, ולמי יחפוץ יותר יקר המלכות כי אם לבלק, והסבה השנית כמאמר רז"ל והביאו רש"י ז"ל וז"ל: ארץ בני עמו, של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך עכ"ל. ועל כן אמר לו מאחר שלסיבת היותך בן עמי הגדת לי בהיותי שם נבואת המלכות, על כן שלחתי לקרות לך לתועלתך שלא יאמרו כלה נבואתך וצא, כי נבואתך קלה לפי שעה היתה ולא נתגלו לך דברים קיימים ונביאותך קיימת בעצם ובראשונה, ובהתקיים מלכותי תתקיים ותתחזק נבואתך וכבודך תלוי בכבודי, ולזה אמר ארץ בני עמו לקרא לו, לתועלתו ולכבודו של בלעם שהיה מבקש הכבוד המדומה, כמו שאמרו ז"ל שהיתה רוחו גבוהה ועינו רעה ונפשו רחבה, וכן אמר בלק ארה לי לכבודי כדי שתתקיים המלכות בידי, ואמר עוד הכתוב וקסמים בידם, הרצון בזה שהיו בטוחים זקני מואב וזקני מדין, מאחר שהיו תמיד שונאים זה את זה ועשו שלום ביניהם שיצליחו בדרכם בודאי בלי שום ספק, לז"א וקסמים בידם. כבר הקסם מסור בידינו כי גדול השלום וסימנא מילתא היא, ואין לך קסם גדול מזה השלום, והנה אחר כל הסיפור שינה בלעם ואמר לשון קבה לפי שהיה יותר שונא מבלק, וחשב לשאול דבר גדול אולי יתעשת לו, ואם לאו ישאל על הארירה הקטנה, והקדים דיבורו ית' היודע כל מחשבות, והשיב לו לא מבעיא לקבות ששאלת שלא כהוגן, אלא אף הארירה ששאל בלק ללכת ולקלל לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. וידוייק מלת עמהם שלא אסר לו השם יתברך ההליכה אלא עמהם, רצוני לומר כדרך שהם אמרו שילך הלך וקלל, אבל אם היה רוצה ללכת לבקר ולשאול בשלום המלך כדרך האנשים החשובים המבקרים זה את זה ויכבדו זה את זה, בפרט שהיה מתנבא עליו שימלוך, אין ספק שהיה מן הראוי שיתן לו המלך מתנות הגם שלא יקלל, לפי שהמלך היה חייב בכבודו, וגם המלך היה מתכבד בו, בראות העם שבלעם בא אצלו, יסורו תלונתם מעליו מלומר שאינו הגון למלכות, וזאת ההליכה למלאות נפשו הרחבה בממון ונכסים, ורוחו הגבוהה בכבוד המדומה, לא נאסרה עליו רק שלא ילך בדרך חטאים עמהם, לקללם בדרך כאשר דייקנו ממלת עמהם, ומה שנאמר לו: לא תאר את העם, אפילו במקומן כאשר פי' רש"י ז"ל, אבל בלעם ברוחו הגבוהה לא הבין פי' מלת עמהם, וטעה ופי' מלת עמהם שהשי"ת היה חפץ בכבודו שילך עם שרים רבים ונכבדים מאלה, לבקר ולשאול בשלום המלך ולקבל מתנות שהיה חייב לו המלך מצד מה שנתנבא עליו, ולזה אמרו מאן ה' לתתי להלוך עמכם, כאשר פירשו רז"ל, אלא עם שרים גדולים מכם, ומפני זה קצר בלשונו ולא רצה להזכיר שנאסרה לו הארירה, שחשש אולי אם אודיע הדבר בפירוש לבלק שנאסרה הארירה, לא יקשה נגד רצון ה' את ערפו לחזור ולשלוח שרים רבים ונכבדים מאלה להתכבד בכבודי לבד, ואיה כבודי ומתנותי, ווי ליה לחסרון כיס שקשה מכלם, לכן עשה בלעם בערמה ולא גילה להם רק חצי הדיבור שהוא לא תלך עמהם, ואמר מאן ה' לתתי להלך עמכם, אבל מ"מ לא תאר את העם כי ברוך הוא, לא רצה לגלות כדי שיחזור בלק וישלח שרים רבים ונכבדים מאלה למלאת תאותו, מה עשו השרים כאשר ראו שהוא היה מתכבד בקלונם, אמרו אין זה מדברי השי"ת אלא מרוחו הגבוהה של בלעם, מאן בלעם הלך עמנו, וכאשר ראה בלק שלא נעשית עצתו מהחריצות והמהירות, והשעה דוחקתו כאשר זכרנו הטעמים, אמר כל שהייה אסורה, ונשאר בלק בספק ואמר אני רמזתי בשליחותי ועתה לכה נא, כל המהירות והחריצות שבעולם כאשר הרחבנו בו הביאור, והוא שוהא ומתעכב ומתעצל בתכלית העצלות, לא ידעתי אם מה' יצא הדבר, שאינו חפץ שיקללו את בניו או אם הוא כדברי השרים השלוחים, שבזדון גובה לבו ורוחו הגבוהה חרה לו על שלא שלחתי לו כפעם הראשונה לפי כבודו, ועוד נסתפק ספק שני אולי גם בשרים השניים לא תמלא עינו, לז"א השעה דחוקה ואל נא תמנע מהלך אלי, ואם מה' יצא הדבר ולא חפץ השי"ת בקללת בניו, לכל הפחות כבדני נגד זקני עמי לבא אצלי, וזה יהיה סיבה שלא יעבירו אותי ושלא יאמרו שאיני ראוי למלכות, ואם לא נאסרה עליך הקללה כדברי השלוחים שאמרו מאן בלעם לסבת הכבוד המדומה, אל תתמהמה לכבדך עוד בשרים שלשים או רבעים, כי כבד אכבדך מאד וגומר, כלומר מי הוא גדול המלך או השרים, אני בעצמי אבוא לקראתך אם תגזור עלי, ולזה אמרו וכל אשר תאמר אלי אעשה, והעד שכן עשה, שנאמר וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו, מה שאינו כן מדרך המלכות ליצא לקראת הנביא, ואפילו נביאי ישראל החשובים היו עומדים לפני הכהן גדול, שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמד. כ"ש לפני המלך וכל זה כדי לזרזו ולהזהירו לבל יתעצל עוד, וכדי לתקן את מה שעוות בעצלותו עד הנה, שלח לאמר לו עד עתה שלא היתה השעה כ"כ דחוקה, שלחתי לך ארה לי, שכל יום הולך וכבד פחד העם, והקיצה והעצה היעוצה צריך עוד זריזות יותר, ולכה נא קבה, הלוך וקבה כאשר פירשנו, לכה נא ארה אם לא נאסרה עליך הארירה בעת הרחוקה יותר ויותר מאשר היה בתחלה בסבת העכוב ואריכות הזמן שעבר צריך להיות נוקב ומפרש, וכולי האי ואולי, ויען בלעם אם יתן וגו' לעשות קטנה שהיא ארה, ולא גדולה שהיא קבה.
או ירצה לומר לשרים הרבים ונכבדים כדי להשיבם על ספקות בלק אם מה' יצא הדבר או לכבוד עצמו מאן לבא, אמר להם הכל הוא פי ה', בין הקטנה שהיא לא תלך עמהם, והש"י תובע דיוקני וכבודי ולא מעצמי אני רודף אחר השררה, וכ"ש הגדולה שאמר לי לא תאר את העם כי ברוך הוא, ומאחר שאפילו הקטנה היא פי ה' שהש"י חפץ שיכבדוני, לכן ועתה שבו נא בזה גם אתם, אולי בכם לא חפץ ה' כי אם ביותר מכובדים מכם, ובזה תדעו כי לא מלבי היה המאון הראשון, ואז נאמר לו הרי בלק נסתפק, ומפני הספק אמר אל נא תמנע מהלך אלי, אפילו להנאת הממון והכבוד לבד, לזאת החלוקה אני מתיר לך, ולז"א אם לקרא לך, כלומר להנאתך ולטובתך באו האנשים קום לך אתם וגו', וכאשר הותרה לו שמח לבו ויגל כבודו, אולי יתירו לו גם את השנית ולא יגרע עינו, והעד על זה שלרוב סמיותו הלך כסומא בארובה ועם כל שררתו וגאותו ושני נעריו עמו לא חשש לכבודו ותקל גבירתו בעיניו, ויחבש את אתונו מרב שנאתו, כמאמר רז"ל וגרשתיו מן העולם, ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק ומפעולות חבישת האתון נודעו לעין כל הכחות וכוונתו הרעה, ולכן ויחר אף אלקים על שעבר הציווי ולא הלך לקראת נכסים [נחשים] כי הולך הוא בעצמו לחבש את אתונו לפני השרים הרבים והנכבדים, ובזה הכחיש עצמו כי אין זה כבוד כי אם קלון לו ולשרים אשר אתו, שנתביישו מהמעשה המכוער מחבישת האתון לאיש אשר רוחו גבוהה כזה ונעריו אתו, אין זה כי אם רוע לב שהוא חפץ בקללה ולא בכבוד, ומעשיו יוכיחו עליו שכבש את רוחו הגבוהה ונעשה כהדיוט להפיק רצון יצרו ומחשבותיו המקולקלים, הנה כאשר בא אל בלק ועדיין היו הקללות מפוקפקות ביד בלק אם הוא מותר או אסור, ואמר לו ממה נפשך היה לך לבא בפעם הראשונה כששלחתי אחריך להנאתך ולתועלתך ולא עשיתי כשאר המלכים ששולחי' אחרי האיש ואחר כך מודיעים אותו אם להרע להם אם להטיב, אבל אני מיד במלה הראשונה בישרתיך שהקריאה היתה שלך לתועלתך, כמו שפי' רש"י ז"ל: לקרא לו, הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה עכ"ל. ולז"א לו בלק הלא שלח שלחתי, רמז לו בכאן שתי שליחיות, א' לכבדך ולהנאתך וא' לקלל, כנגד הא' שהוא הכבוד וההנאה אמר הלא שלח שלחתי אליך לקרא לך כמו שפי' רש"י ז"ל בלקרא לו שזכרנו כבר. כנגד הענין השני אמר בלק, למה לא הלכת הלוך וקלל כאשר רמזתי לך עם השלוחים, לכה נא. והתועלת מזה היה נמשך אלי, לזה אמר למה לא הלכת אלי, לתועלתי כדי שימשך מלכותי, התועלת הא' היה לקרא לך, והתועלת השני היה אלי, והיה לך לבא בפעם הראשונה, וא"ת שהשלוחים הראשונים לא היו לפי כבודך, האמנם לא אוכל אני בעצמי כבדך כאשר עשיתי ששיניתי מסדר העולם ויצאתי לקראתך, ומה איכפת לך מן השרים אם אני בעצמי יוצא לקראתך, וכל זה מפני דוחק השעה, אם כן לא היה לך להתרשל בשום אופן, או לכבודי או לכבוד שנינו. ואולי זה וזה יתקיים בידינו, ויאמר בלעם אל בלק ק"ו שאין לו פירכא, אתה שלחת בנחיצה גדולה שאתחיל משעת יציאתי מביתי לקלל כמו שזכרנו לכה נא ארה לי, למה לא הלכת אלי, והיא' תחול הקללה מרחוק, הנה באתי אליך בקרוב לישראל, ונוכל לראות אותם היכול אוכל דבר מאומה וגומר, ויהי בבקר וגומר ויעלהו במות בעל, כתרגומו לרמת דחלתיה שם ע"א, רצה לנסות אולי יהיה אלקיו בעזרו לאמר הבעל עננו, וכאשר ראו אין עונה ואין קשב, רצה לנסות בראש הפסגה כמו שפי' רש"י ז"ל: בלעם לא היה קוסם כבלק, בלק ראה שעתידה פרצה להפרץ משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה עכ"ל. ולומד אני מדבריו אלו שלכך נתן הכתוב סימן מצד ראש הפסגה שדה הצופי', ללמדנו הכתוב שלא לבד למיתת מרע"ה נתכוון בלק, כי פרצה גדולה ראה בלק, ראה פרצה של צופים הרבה, של שלשה נביאים, אהרן ומשה ומרים, כי בהסתלקות מרע"ה הוה ליה כאלו נסתלקו שלשתן, כענין שנאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד. ודרשו רז"ל וכי בירח א' מתו, והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומרע"ה באדר, אלא מתה מרים פסק הבאר, חזר בזכות שניהם, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, חזרו בזכות משה, מת משה נסתלקו כולן הבאר והמן וענני כבוד, הה"ד ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד ע"כ: נמצינו למדין כמה גדול כחו של משה, ולכן אמר הכתוב שדה צופים דהוה ליה כאילו חסרו כל השלשה צופים לשם, וכל זה ראה בלק בקסמיו, וכיון אולי יצליח לשם, ולא ידע כי שם נולד מרע"ה, רצוני לומר כי הצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואדרבה מאחר שהיה זה המעשה במקום שיקבר אחר זמן אותו צדיק, ודאי אדמת קדש היא וממקום קדוש לא יבא שום נזק לקדושים ואדרבה יועיל:
וכן אני אומר בענין המן כשהפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש הוא חדש אדר, ואמרו רז"ל שבחר בזה החדש לפי שבו מת משה ע"ה בז' באדר, ולא ידע המן שבז' באדר נולד, שנאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי. הם אמת ודבריהם אמת שביום שמת בו ביום נולד כפשוטו, אבל כוונו במאמרם זה עוד כונה אחרת שזכרנו, כי הצדיק ביום שמת אז הוא נוחל ארצות החיים האמתיים, וכספינה הנכנסת ללימן, שחזרה הנשמה אל מקום שחוצבה, והוה ליה כנולד חדש, והמן היה סובר שבזה היתה פרצה, ולא ידע לולא משה בחירו עמד בפרץ וקרא לו גודר גדר, וזכותו היא שעמדה לנו, שגדולים צדיקים במיתתן, וכן בלק נפל בטעות המן, ולא ידע כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, ויקח בלק את בלעם ראש הפעור, אמר מאחר שבמות בעל לא הועילה אולי זאת ראש הפעור שסימן מצר שלה הוא הנשקף על פני הישימון, מדבר שהוא שמם ושכיח היזיקא, מה שלא היה בבמות בעל, ומה שלא הזכיר הכתוב בסדר בלק בשדה הצופי' ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון, וגם שם בפרשת חקת מה שלא נאמר שדה הצפים, מזה תבין לפי שבסדר חקת אין צורך להזכיר כי אם שם המקום עם סימני תחומי מצריו, אבל מה לו להזכיר שם המאורע הקשה שנאספו שם שלשת הצופים על הדרך שזכרנו ששקול מרע"ה כנגד שלשתן, ובסדר בלק הוצרך להזכיר שדה הצופים להודיענו כונת בלק וידיעתו בקסם יותר מבלעם, וכן לסיבה זו לא הזכיר בסדר בלק בראש הפסגה ונשקפה וגומר, לפי שראה בלק שממון שדה הצפים היה בטוח ששם תחול הקללה מצד הצפים, ולא היה צריך לעזר ולהועיל שממון המדבר, כי אין לך שממון גדול מאבידת ג' צדיקים צפים, וכאשר ראה שכל זה אינינו שוה לו, אמר מה לי להסתכל בנחשים לבקש מקום שממון לקלל משם, ידעתי שכל זה לא יזיק להם, והלא כל עצמן שרויין במקום מדבר שמם ארץ מלחה ולא תשב, מקום נחש שרף ועקרב וצמאון, והשי"ת מצילם ושומרם מכל צרה וצוקה, ואדרבה כשהם במדבר כל נשיא ונשיא נוטל מקלו ומושך אצלו דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט, ומגדלת להם אילנות דשאים וצמחים איש תחת גפנו וכו', לז"א בלעם מה לי ללכת כפעם בפעם לקראת נחשים לומר זה המקום יועיל וזה יזיק, כל זה לא נאמר כי אם באלה המאמינים בקסמים ומאותות השמים יחתו, אבל בישראל הרי אם אשית אל המדבר פני שכולו מלא נזקים, ולכל ישראל היה אור במושבות אהליהם במדבר, ולכן אמר בזה הפעם סתום העין, אמר עד כעת היתה עיני סתומה, ועכשיו נפתחה עיני, והסתימה היתה שבדקתי וניסיתי ג' מקומות והלכתי לקראת נחשים, והלא היה לי לזכור את מקום המדבר הנורא מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וגו', ולא הזיק להם, ואיך יזיק להם אלו הנחשים מהמקומות אשר אינם שרויים ישראל שם ולא שכיח היזיקא כל כך כמו במדבר, ואפילו במדבר שהם שרויים שם, מה טובו אהליו של יעקב, שכנגד הטובות הגשמיות שהיה להם, על כן כנה אותם בשם יעקב. ואמר משכנותיך ישראל כנגד הטוב הרוחני על שם קביעות זמן ת"ת ללמוד מפי מרע"ה, שהיו קובעים ומשכנים השכינה על כל איש ישראל, כל אחד היה נעשה משכן לשכון השכינה עליו, על כן אמר משכנותיך ישראל, הרבה משכנות ע"ד שפירש הר"ם אלמושנינו ז"ל במאמר יכולים הם ישראל לעשותו, עיין שם בספר מאמץ כח. וחזר לשבח המדבר שהיה מקום צמאון, ובזכות התורה והמצות נעשה מקום הצמאון כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' וגו'. לשון אהל ממש כמו שפירש רבינו סעדיה ז"ל, ומצינו לשון נטיעה באהל שנאמר ויטע אהלי אפדנו. ונגע לא יקרב באהליהם, וראוים הם לברכה מאחר שבעל הכרם אשר נטע האהל הוא השי"ת, ואפשר שרמז בפ' זה שלא היו חסרים במדבר דבר, ואמר כנחלים על הבאר, כד"א הלכו בציות נהר, שנאמר על הבאר, כגנות רמז על המן, כאהלי' על ענני כבוד שהוא ממש האהלי' אשר נטע ה', כי בהשגחתו ית' העננים מקיפין אותם, ונם לא היו ישראל רשאין ליסע במסעות כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן ובהעלותו יסעו, הרי שהיו ישראל במדבר באהליהם כאהלים אשר נטע ה' כל זמן שלא זז ונעלה הענן לא זזו ישראל לנסוע. נמצא שהיו ישראל בשני אהלים, אהל שלהם ואהל העננים, ולכן נאמר כאהלים בכ"ף הדמיון נטע ה', שגם האהלים עצמם היו קדושים כאהלי ענני כבוד בעסק התורה, וגדול השומר ית', והנה עין ה' ליריאיו, ומה טובו אהליו ומשכנותיו על כן ברכם מפני שהיו ראויים לברכה, ובזה יצאנו ידי חובת אלו הפסוקים, ונבא אל המאמר שהתחלנו בו:
הספקות הראוים להתעורר בזה המאמר הם אלו: ראשונה הספק הנהוג לשאול משל למה לי. ועוד אם המלך רוצה לקנות מה צריך להמתין, וכי חסר כלום מגנזי המלך ומאוצרותיו, יפתח את אוצרו הטוב ויקנה מיד. ועוד שאין המשל דומה לנמשל, כי במשל אומר לשון קנין באומרו הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים, ובנמשל אומר לשון ירושה באומרו הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן וגו'. והיה לו לעשות המשל בעיירות או במדינות, והיה יכול לומר גם כן לשון ירושה כדרך שאומר לשון ירושה בנמשל, כי כן דרך המלכים לכבוש עיירות ומדינות ולירש אותם. ועוד גדולה מזאת שאין המשל דומה לנמשל, לפי שהמלך כבר היו לו עשרה אוסיות, והיה צריך לקנות עוד שתים, אבל ארץ שבע עממי' עדין לא היתה כבושה, לא היא ולא ארץ סיחון ועוג, ואם נאמר שארץ שבעה עממים הוה לה כאלו היא כבושה כבר כי לה' הארץ ומלואה, וכמו שהשיב גביעא בן קיסם לכנעניים לפני אלכסנדרוס מוקדון כשתבעו את ישראל ואמרו להם מתורתכם אנו באים עליכם שלסטים אתם שכבשתם ארצות ז' עממי', והשיב להם גביעא בן קיסם, כל הארץ של הב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. אם כן גם בארץ סיחון ועוג יש לומר כן, ולמה נתעכבו במדבר ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, מה לי ארץ ז' עממים ומה לי ארץ סיחון ועוג או שני הארצות, הרי הם ככבושים תחת ידינו בסבת רצונו ית' ליתנם לנו, או שני הארצות עדין לא נכבשו, ומאי אולמיה דהאי מדהאי להחשב קצתם ככבושים וקצתם כאינם כבושים, כאמרו הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן וכו'. במשמע שעבר הירדן לבד היה חסר כיבוש. ועוד מה תועלת היה בעכבתם במדבר, ולמה לא ירשו מיד בני ראובן ובני גד את עבר הירדן, דהיינו ארץ סיחון ועוג ויכנסו מיד לארץ, מי מעכבה בידם. ועוד למה ליה לריב"ל לבקש טענה וסבה למה עכבם השי"ת במדבר, לא ימנע מחלוקה, אם בא ריב"ל ליתן טעם העכבה שנתעכבו אבותינו במדבר מ' שנה, הרי פסוק מלא וזיל קרי בי רב הוא שבעון המרגלים שהיה מ' יום שתרו את הארץ והוציאו דבת הארץ, לכן נגזר עליהם יום לשנה יום לשנה, ואם כונת ריב"ל ליתן טעם למה לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ויסב אלקים את העם דרך המדבר וגו', הרי גם זה הפסוק מלא הוא ותשובתו בצדו, שנאמר כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. עוד יש לדקדק ולדרוש בלשון המאמר באמרו עד שירשו את עבר הירדן ויטלוה בני ראובן וכו', למה נקט לשון ירושה ונטילה, והלא במלחמה וכבישה כבשו ארץ סיחון ועוג, שנאמר ויכהו ישראל לפי חרב וירש את ארצו. ואם נפשך לומר ריב"ל לישנא דקרא נקט, גם בפסוק עצמו צריך ליתן טעם נכון למה אמר לשון ירושה, מאחר שבעזר וסיוע האלקי בחרבם ובקשתם לקחו ארצו מידו. ועוד היאך יאמר ריב"ל שהב"ה סיבב הסיבה כדי שירשו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה את ארץ סיחון ועוג, דהיינו עבר הירדן מזרחה, והרי כמה תוכחת מוסר הוכיחן משה רבינו ע"ה על ככה וקראן תרבות אנשים חטאים כשאמרו יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה וגומר, ואמרו רז"ל נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, אלו שבט ראובן ובני גד, ולפיכך גלו תחילה ע"כ. מה שיש להתעורר בזה המאמר:
וכדי להתיר קושי זה המאמר, צריך להקדים הקדמה קטנה גלויה ידועה ומפורסמת, שאין הב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה, ואיתא במדרש ב"ר: ויבא הפליט. ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא (פי' קנאי הוא), ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו, אמר לו הקב"ה חייך שכר פסיעותך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם, ועל שחשבת להרוג את הצדיק, חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידם, שנאמר ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגומר, ובמדבר רבה כשבא משה לעשות מלחמה נתיירא הימנו, אמר אני בן מאה ועשרים שנה, וזה יותר מחמש מאות שנה, אילולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים האל אמר לו הב"ה למשה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, וכן אמרו במדרש תנחומא: ויבא הפליט ויגד, כוונתו היתה כדי שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, ומצד אחר גבה ממנו שנפל ביד בניו וכו':
ואומר אני שכדי שלא לקפח שכרו לכן הוצרכו להתעכב במדבר אליבא דרבי יהושע בן לוי, לעת תמוט רגלו של עוג, ועדין נתבקש לו שכר פסיעותיו עד שיושלם שכרו ויתבקר פנקסו לגבות ממנו חובו ואת מחשבתו הרעה שחשב על אברהם אבינו שיצא ויהרג, וישוב מחשבתו על ראשו ויהרג הוא, וזהו שנאמר למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו לשון עבר, ולא נאמר כי בידך אתן אותו, לפי שכבר נגזרה עליו מימות אברהם שיהרג מדה כנגד מדה, אבל מ"מ היה צריך שיושלמו שכר פסיעותיו, והיינו דאמרינן פרק הרואה: מחייה בקרסוליה וקטליה. כלומר רמז ששלמו שכר פסיעותיו שהם הקרסולים, ובא עת פקודתו לגבות ממנו את חובו ליהרג, וקרוב לזה פי' הרשב"א ז"ל בפרק הרואה על מחייה בקרסולי' וקטליה. ועד אותו זמן היו מווכרחי' מטעם זה להתעכב במדבר, נמצא לפי זה שמצד אחד עמדה עלינו ארצו בקנין, שהב"ה כב-יכול בטובו הגדול אינו מקפח שכר של כל בריה, ונתן לו שכר פסיעותיו שהיה יותר מת"ק שנה, ובסבת אריכת ימיו נתעכבנו במדבר, שאלו נוטל ארצו מידו בחייו טוב מותו מחייו, להיות מלך ואח"כ הדיוט, ואילולי סבת עוג וגם חטא המרגלים היינו נכנסים מיד לארץ, נמצא שלא היינו יכולים להשיב לעוג התשובה שהשיב גביעא בן קיסם לכנעניים, כל הארץ של הב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר יישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. לפי שעדין נשאר לעוג חלק בארץ עד שקבל שכרו משלם ואחר שלא היינו יכולי' ליקח את ארצו מידו עד שנפרע שכרו משלם, הרי היא ממש כקנין גמור כמו כב-יכול קנה ארץ סיחון ועוג מידו, ומזה הצד הוכרח ריב"ל להמשיל למלך שהיה רוצה לקנות, שהיה מלך חסיד ולא רצה לעשות כמשפט המלך הלוקח בחזקה אשר לא עמל בו ולא גדלו, כמו שנאמר בספר שמואל ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו, אלא מרוב חסידות המלך רצה לקנות, וגם כשקנה בדמים יקרים לא רצה לקנות תכף ומיד כי אולי המוכר כדי שלא להמרות את פי המלך בעל כרחו יענה אמן, ואינו מוכר את נחלתו או נחלת אבותיו ברצונו הטוב, וצא ולמד ענין נבות היזרעלי כמה הפציר בו אחאב ומה אירע על אודות הכרם, הגם שרצה לפרוע לו נחלה וכרם טובה הימנו, ועכ"ז השיב לו חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך, על כן המלך החסיד אפילו הקנייה בכסף מלא אינו רוצה לקנות להפציר במוכר לומר לו מכור לי כרמך או שדך כי אם להמתין מלקנות עד יכריז המוכר מפני דחקו שהוא צריך למעות ויפציר המוכר בלוקח לקנות, לז"א בעל המאמר הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים, כלומר שהקנייה תהיה במתון:
ואלולי חטא המרגלים, זכותו של עוג לבד לא היתה מעכבת אותנו במדבר מ' שנה, אעפ"י שעוג עדין היה מתבקש לו שכר מ' שנה, אפילו כן היינו נכנסים לארץ כי אין מעצור לה' יתברך ליקח ארץ עוג מידו וליתן לו ארץ כארצו, ולכבוש עיירות וממלכות תחתם תמורת מה שנלקח ממנו, כדי שלא לקפח שכרו קודם תשלום זמנו שנשאר לו עוד מ' שנה, אבל הצטרפות עון המרגלים עם זכותו של עוג גרמו יחד העכבה במדבר, הזכות גרם שלא לקחה ארצו מידו בהחלט בלא פירעון ארץ כארצו כטענת גביעא בן קיסם: ועון המרגלים גרמה שלא לקחה ארצו מידו ע"י תמורה וחליפין, וישב בבטח השקט ושלוה עד הושלם שכרו והושלם עונש עון המרגלים, וא"כ סבוב הדרך שלא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, ויסב אלקים וגו', היה כדי שבין כך ובין כך הב"ה יפיל עמים תחתיו של עוג ויכבוש ממלכות וארצות כארצו, ואחר זה היינו נכנסים מיד אילולי גרם חטא המרגלים:
ופירוש הכתוב אליבא דר' יהושע בן לוי צריך לומר ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, יאמר על הזמן שהוא קרוב מליכנס לארץ עד שיתן לעוג ארץ כארצו, שעדין נתבקש זכות לעוג ושלא לקפח שכרו עד בא עת פקודתו, ומה שאמר הכתוב כי אמר אלקים פן ינחם העם הוא נתינת טעם שני על הסבת הדרך, ולכן להיות הכתוב נותן שני טעמים בדבר, כתוב כי כי שני פעמים, כי קרוב, כי אמר, דאל"כ יספיק שיאמר כי קרוב ואמר אלקים פן ינחם העם:
ואלו זכינו ולא אמרנו נשלחה אנשים לפנינו כבר היה הש"י פונה דרך לפני סיחון ועוג ליתן לו ארץ כארצו לתשלום גמולו, והיינו יורשים את הארץ ירושה ממשית בלא חרב וחנית, כמו שפי' רש"י ז"ל בפרשת אלה הדברים על פסוק באו ורשו את הארץ, אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין עכ"ל. ומלשון אין מערער בדבר נלמוד שאין הכוונה שילחמו מן השמים עמהם כדי שעל כרחם יפנו את המקום לפני ישראל, כי אין לך ערעור גדול מזה כי הם אינם מודים בטענת גביעא בן קיסם, והראיה שערערו בימיו ומה לי אם מן השמים ילחמו עמהם או אם ישראל ילחמו עמהם, ופשיטא שיערערו ואין הכוונה ג"כ שהיה הב"ה מכלה אותם ואינם צריכים למלחמה, יספיק שיאמר רש"י ז"ל באו ורשו ואינכם צריכים למלחמה, ומזה יובן כי ה' ית' נלחם להם, אלא ודאי מה שאמר אין מערער בדבר שהש"י היה נותן מורך בלבם לפנות את ארץ ישראל שהיא חביבה מכל הארצות לפניו ית', והיו פונים אל המדבר פניהם לבנות להם עיירות או לכבוש ארצות והיו מצליחין, ולכן לא יערערו כי הם מאליהם יצאו מארצם, ונתן להם הש"י תמורתם ארץ כארצם כאשר עשה האמורי בימי יהושע שהניחו עריהם חרבות וברחו להם מפני ישראל, שנאמר ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובות החורש והעמיר אשר עזבו מפני בני ישראל והיתה שממה:
ואיתא נמי במדרש במדבר רבה פ' י"ז: א"ר זכאי דשאב אמרו ישראל לפני הב"ה רבש"ע בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכן ארץ מושבותיכם, אמר להם הב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכולם מן המקרא, והבן יורש את האב, לכך ארץ מושבותיכם, ולמה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, כיון ששמע שישראל באין פיצה את המקום, אמר הב"ה אתה פצית את המקום, תקרא הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך, ואיזו זו אפריקי ע"כ. הרי שני עממין שפנו את הארץ, הכנעני והאמורי:
ואם תאמר אם כן הוא למה לא עשו כן סיחון ועוג וז' עממי' ופנו את הארץ בשנה הראשונה קודם חטא המרגלים, שהרי חטא המרגלים לא היה אלא במדבר פארן בשנה השנית, שנאמר ויהי בשנה השנית וגו' וישכון הענן במדבר פארן, ואומר ויחנו במדבר פארן, ואומר וישלח אותם משה ממדבר פארן, ולמה לא יצאו מארצם אל ארץ אחרת כל אותו הזמן קודם גזירת עונש המרגלים: תשובתך בצדו, שידוע הוא דברי רז"ל שמשעשו ישראל את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שאמר וביום פקדי המרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם של העגל, וידוע שעון העגל היתה סמוך ליציאת מצרים, בחודש תמוז שהיה רק ג' חדשים בקירוב ליציאת מצרים, ובזמן מועט כזה לא היה זמן לפנות את הארץ דרך טבע, ומאז עלתה גזירה זו במחשבה כאשר זכרנו, נמצא שמעון העגל התחיל הגזירה ממשמשת ובאה, וגרם הגזירה שלא יכנסו לארץ עד מ' שנה, ולכן נשתהו סיחון ועוג וז' עממי' בארצם, כי מה תועלת יש לפנות ותשאר הארץ שממה מאין יושב מ' שנה, ואלו לא הוסיפו לחטוא בשנה השנית בחטא המרגלים היתה האונקיא מעון העגל תלויה ועומדת ולא היו מפנין להם האומות הנ"ל הארץ, וגם לא היה נחתם גזר דין מ' שנה, ואם היו עושים בין כך תשובה הגונה וראויה היו נכנסים מיד לארץ ישראל, כמו שאומרים רז"ל בספרי: נוסעים אנחנו אל המקום. מיד עד שלשה ימים אנו נכנסי' לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת ליכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים עכ"ל רש"י ז"ל והוא בספרי. וכמו שנתרצה הב"ה לישראל על גזירת מ' שנה שעלתה במחשבה במעשה העגל ורצה להכניסן בדרך נס וקפיצת הדרך מהלך אחר עשר יום בג' ימים, שעל זה הדבר היו כפויי טובה, ויהי העם כמתאוננים שהיו אומרים אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך, והש"י היה מכוין לטובה שיכנסו לארץ מיד כמו שפי' רש"י ז"ל, או שנאמר שהש"י רצה להוליכם בדרך אחר יותר קרובה ולא באותו הדרך של הכ"ח מסעות, עם כל זה היה דרך נס כמו שפרש"י ז"ל בפרשת בהעלותך, וז"ל: דרך שלשת ימים, מהלך ג' ימים הלכו ביום אחד, שהיה הב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד עכ"ל. וכן היה דרך נס מה שהלכו מהלך י"א יום בשלשה ימים, הרי בודאי שכל זה היה דרך נס וגם הוראה שוויתר להם הקב"ה מכל וכל על עון העגל לולי שחזרו לסור מאחרי השי"ת בחטא המתאוננים, כמו כן היה עושה עמהם נס ופלא שסיחון ועוג שנתבקש להם זכות יפנו בשעתא חדא או שיתעכבו ישראל על הספר סמוך לארץ ישראל ולא במדבר:
והנה הארכתי בזה לתועלת הענין בעצמו בפסוקים אעפ"י שאין זה האריכות מועיל לנדון המאמר שכבר נתיישבו רוב הקושיות והספקות שבמאמר: ונחזור לענינינו להתיר שאר הספקות, וכאשר נשלם זכותו ולא נשאר לו עוד זכות בארץ ונפרע חובו משלם, הרי ארץ עוג וארץ ז' עממים שוים להיות שם ירושה נופל עליהם לפי שלא נמכרה לו הארץ בקנין כי אם לזמן מוגבל עד שהושלמה שכר הפסיעות בנכייתא דשני חייו הארוכים כמשכנתא דסורא, ובמשלם שנייה אילין דעוג תיפוק ארעא דא בלא כסף, וכ"כ מהשלמת הזמן ואילך שייכא טענת גביעא בן קיסם בארץ סיחון ועוג כשאר ארץ ז' עממים, א"כ ראוי ונכון לומר לשון קנייה מצד אחד ולשון ירושה מצד אחר, ולפי שקונה שמים וארץ ב"ה לו הארץ ומלואה, ואם יקח ארץ עוג מידו מי יאמר לו מה תעשה, לכך הביא ריב"ל המשל לומר בא וראה מדת הב"ה שלא כמידת בשר ודם, כי לא רצה הקב"ה להתנהג עם עוג כטכסיס המלכים הלוקחים בחזקה ודינא דמלכותא דינא, כי אם כמו מלך חסיד שרצה לקנות ובהמתנה כמו שפירשנו בארוכה, ומה שאמר הריני מעכבן במדבר. ירצה בזה על עיקר הסבת דרך המדבר שעליה נאמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר, ולא על העכבה במדבר מ' שנה, ואותה העכבה של ויסב אלקים וגו' היתה לטובה כדי לקנות הארץ מיד עוג וליתן לו תמורתה ארץ כארצו, ובערך רצונו ית' שרצה לקנותה מידו בקנין יאמר במשל לשון קנייה, ובערכנו שאנו זוכים מן ההפקר בלא כסף ומחיר, בין אם היינו זוכים מיד בין כשזכינו מן ההפקר לאחר זמן שנת הארבעים, תמיד אנו כיורשים שזוכים בלא עמל יגיעה ובלא מחיר כסף:
ועל פי המדרש שזכרנו דאיתא במדבר רבה פ' י"ז: נקראת ירושה על שם שהקדוש ברוך הוא נתנה לאבותינו, והבן יורש את האב הגם שבארץ עוג יש טעם אחר מפורש בפסוק שנקראת ירושה על שם שלא נשאר לו שריד ופליט ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד וירשו את ארצו, התינח זה הטעם בעוג אבל בסיחון לא נוכל לומר שלא השאיר לו שריד ויורש לירש את ארצו, שהרי מלחמת סיחון היתה קודם למלחמת עוג, ועוג היה ראוי ליורשו שהיה אחיו כדאמרינן פרק האשה: מכדי סיחון ועוג אחים הוו. לפי זה מוכרחים אנו ליתן טעם על דרך הפשט לקריאת ארצו ירושה בכתוב, וגם מה שדקרק בעל המאמר לומר לשון ירושה ונטילה, לומר שלא בגזל באה לידינו אלא שהב"ה כב-יכול קנה אותה מיד עוג ואנחנו עמו וצאן מרעיתו ירשנו אותו מיד עוג בחנם בלא מחיר כסף כדרך היורשים, ומה שלקחנו את ארצו ע"י מלחמה זה היה סבה מאתו ית' כדי להנקם מדה כנגד מדה מחשבתו הרעה על אברהם אבינו כמו שזכרנו, או היה בחטא המרגלים כאשר זכרנו בשם רש"י ז"ל, שאלמלא חטא המרגלים לא היינו צריכים לכלי זין, ומכל מקום מאחר שפירשנו דבזכותא תליא מילתא שזכה עוג בארצו בשכר פסיעותיו:
מעתה יקשה עלינו למה נתעכבו ישראל מלכבוש לכל הפחות ארץ סיחון תכף ומיד, כי אין לסיחון קנין בארץ ולא שכר פסיעות, ואיך יאמר ריב"ל במשל עד שאקנה עוד שתים, ובנמשל אמר עד שירשו את עבר הירדן דהיינו כל עבר הירדן, בין ארץ סיחון בין ארץ עוג, ואם עוג היה לו שכר פסיעות מה שכר היה לסיחון. ואפשר לתרץ ולומר מאחר שסיחון ועוג היו אחים אפשר וקרוב לודאי שכל מה שהיו כובשין וגם ארץ ירושתם ואחזתם היה בשותפות יחד, בפרט היות ידוע שארץ סיחון ועוג בעבר הירדן מזרחה הם שכנים זה לזה וסמוכי' ותכופים, אפשר שלכך לא היו חולקים היותם סמוכים הארצות, ואיש את אחיו יעזורו ואח לצרה יולד בקום עליהם אדם לערוך מלחמה וקרב נגדם, וא"כ מאחר שיד שניהם שוה לסיחון בארץ עוג ולעוג בארץ סיחון, ולא היה בהם דין חלוקה אשר בין אחים יפריד, אהני זכותיה דעוג לכל עבר הירדן מזרחה שלא ליטלה ממנו עד שיושלם שכר פסיעותיו:
ואם תאמר מאחר שכן למה לא יצא עוג לעזור את אחיו סיחון כשיצא לקראת ישראל המדברה, יש שלש תשובות נכוחות בדבר, ראשונה שישראל לא באו למלחמה על סיחון כדי שיבא מתוך כך עוג לעזור את אחיו, אדרבה ישראל פתחו בשלום ליטול רשות לעבור דרך ארצו לבד, שנאמר אעברה בארצך, כמו שעשו עם מלך אדום שפתחו בשלום, וחשב עוג שלהפחידם יצא:
תשובה שנית שסיחון לא רצה להתעכב להמתין עד יבא לו עוג וסיעתו לעזרה, שבין כך ובין כך יתקרבו בני ישראל לצור על חשבון, ותהי לו לבושת ולכלימה, כי כל מלכי כנען היו בטוחין בו והיו מעלין לו מס שיהיו שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה נא בארצך, אמר להם כל עצמי אינו יושב כאן אלא לשומרם מפניכם ואתם אומרים כך, והעד שלא היה רוצה להתעכב, שהרי יצא לקראת ישראל המדברה עד יהצה, מה שלא נאמר במלך אדום כי אם ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה, ולא יצא מלך אדום הפדברה עד יהצה כאשר עשה סיחון, לפי שלא היתה כוונת אדום רק המניעה מלעבור אפילו חרב של שלום דרך ארצו, שהיה סובר שאי אפשר שיעברו בלתי שיזיקו אפילו דרך העברה, ויפיל מורך בלב אנשי ארץ כנען, או שהיה חושש לערמה ומרמה, ולכן יצא לקראת ישראל כמשתמר עצמו בעם כבד וביד חזקה, ולהפחיד את ישראל ולא כמתנקם ומתכבד לעיני הרואים והשומעים לצאת אל המדבר עד יהצה לארץ מרחקים ולהיות פוטר מים ראשית מדון ולהלחם, אבל סיחון היה רוצה להתכבד בקלון חבירו לעיני עמי הארץ וכל מלכי כנען אשר שכרו אותו, ולא נסתפק במניעת ישראל כשיתקרבו אליו, אך יצא המדברה עד יהצה שזהו כבודו להראות את אבירות לבו וכחו הגדול, ולא עוד אלא שרצה להתנקם מישראל על מחשבתם לבד לבא על ארץ כנען, וילחם בישראל ונתעבר על ריב לא לו, ולכן לא נתעכב להמתין עד שיבא אחיו עוג לעזרתו:
התשובה השלישית מלשון הכתוב מוכיח שנראה שגם סיחון מתחילת יציאתו מביתו לא יצא המדברה עד יהצה כי אם להתראות ולהפחידו, לעשות שמירה מעולה, גם מפני הכבוד כמו שזכרנו, אבל לא היתה כונתו למלחמה ולהיות פוטר מים ראשית מדון, ולכן לא אמר הכתוב כאן כמו שנאמר בעוג ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה וגומר, שנראה שעיקר יציאת עוג היתה למלחמה ולא לשמור דרך ארצו לבד, אבל בסיחון לא נאמר למלחמה כי אם וילחם בישראל, הכוונה בזה שאחר שיצא לעשות שמירה מעולה לבד ולא למלחמה, אחר כך נתהפכה דעתו לאכזר וילחם בישראל:
וכאשר בראשונה לא יצא כי אם לשמירה לבד כאשר עשה מלך אדום, לא בא עוג אחיו עמו לעזרה, והכל בסבתו ית' כמאמר רז"ל: כדי שלא להטריח את ישראל לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כלם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים, ואין עומד לנגדם כי אין שם אלא נשים וטף:
הכלל העולה בידינו שארץ ז' עממי' לא היה למלכיהם כל כך זכות בארץ ומיד נשלמה זכותן בארץ, לכך הם דומים לאותן השדות שכבר הם קנוים ביד המלך, וארץ סיחון ועוג האריכו זמן רב בזכותן, כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כי סיחון מלך האמורי ועוג אחיו יד שניהם שוה במלכות כמו שזכרנו, ועדין מתבקש להם זכות בארץ ולא נתמלא סאתם, כי פלס ומאזני משפט ביד ה' יתברך, לכן נתעכבנו שנה ראשונה בהסבת הדרך ועון המרגלים גרמה עוד שלא נתנה להם תמורה וחליפין ארץ כארצם שיפנו לנו את הארץ, וכאשר שלמו המ' שנה לא נאסר עלינו עבר הירדן מזרחה עד שמפני כן הוכיחן מרע"ה כשאמרו בני ראובן ובנ גד יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, ואמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, רק הכונה שהוכיחם מרע"ה מפני שדברו באופן דמשתמע לתרי אנפי באמרם יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, וסיימו בסוף דבריהם אל תעבירנו את הירדן, שיש מקום לטעות בדבריהם לומר שבקשו שני דברים, שלא לעבור את הירדן מכל וכל לא בשבילם ולא בשביל אחיהם כלל ועיקר, וגם שתנתן להם עבר הירדן מזרחה לאחזה, ומה שכעס משה רבינו ע"ה עליהם היה על מה שאמרו אל תעבירנו את הירדן, ולא היה הכעס על מה שהיו חפצים בארץ ההיא לאחזה, לפי שהיתה ראויה להם ובדין שאלו, כאשר העידה תורתינו הקדושה שנתנה טעם לדבריהם ומקנה רב היה לבני ראובן ובנִי גד עצום מאד וגןמר, והנה המקום מקום מקנה לצאן, אמרו הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, והיו חוששין שיהיה להם חלק בארץ כאן וכאן בעבר הירדן מזרחה ועבר הירדן מערבה, זה למקנה וזה לשדות ולכרמים וגנות ופרדסים, ואין אדם חפץ שתהא אחוזתו ונחלתו עשויה מטלניות מטלניות, ויהיו נעים ונדים פעם בעבר הירדן מזרחה לראות את שלום הצאן, ופעם בעבר הירדן מערבה לדירה ולנטיעה וזריעה, וכשאמרו יתן את הארץ וגו' לאחזה אל תעבירנו את הירדן, אמרו אותו בהרדפת הלשון עד שלא היה ניכר אם מלת לאחזה נמשכת למעלה, כאשר הוא נקוד באתנחת"א או אם מלת לאחזה נמשכת למטה, כלומר לא תעבירנו כדי ליתן שם אחזה כי אם פה, ומלת לאחזה נמשכת למטה, כלומר לרשת אחוזה לגור שם, אל תעבירנו, אבל אתה מעבירנו למלחמה לכבוש את הארץ לשאר השבטים, ומשה רבינו ע"ה חשב כי לחלוטין אמרו אל תעבירנו את הירדן. ומלת לאחזה נמשכת למעלה, והנקדנין בטעם המקרא נקדוהו כפי מחשבת מרע"ה שבקשו אחזה בעבר הירדן מזרחה, ושלא לעבור את הירדן כלל, לא לירש אחזה עם אחיהם, ולא להלחם בשביל אחיהם:
ולכן הוכיחם מרע"ה בלשון כפול, והוא: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה, שהיה מספיק שיאמר האתם תשבו פה, אלא שרצה בזה להוכיחם שהם כפויי טובה, שהרי אחיכם סייעו אתכם במלחמת סיחון ועוג ואתם תשבו פה ולא תסייעו אותם ולא תעברו אתם הירדן, והוכיחם עוד ואמר שגורמים עוד יותר רעה, שגם אחיהם שאר השבטים ימנעו מעבור אל הארץ, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם, וז"א האחיכם יבאו למלחמה, לומר שהם יהיו סבה שגם אחיהם לא יבאו למלחמה, כמו שאמר אח"כ ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ וגו'. שכל עוד שאתם מתעכבי' פה להתיישב ותהיו עסוקי' בבנין הערים בצורות ובתים נאים ונטיעות וזריעה, בין כך וכך ירך לב אחיכם, לכן השיבו לו במאי דסליק מינה לענין העכבה, ויגשו אליו ויאמרו שלא יבנו ציורים וכיורים ובנין אבורנקי של מלכים ונטיעות של שמחה שצריך עכוב וזמן רב, כי אם הבנין ההכרחי שהוא גדרות צאן למקנה וערים לטפינו, לא אמרו ובתים לטפינו כי לא היו רוצים להטפל בענין בנין הבתים רק בנין ערי חומה ומבצר ושמירה מפני יושבי הארץ, וכן לשון גדרות צאן הוא בנין עראי גדר בעלמא ולא בנין מקורה בתקרה ומעזיבה מפני הגשמים, וכראות אחינו שאין אנו עוסקים בבנין הבתים ובישובם רק בבנין ההכרחי במהירות ובזריזות, לא ירך ויניא לבבם וידעו נאמנה שנלך לפניהם למלחמה במהירות, וזהו שאמרו ואנחנו נחלץ חשים, כמו מהר שלל חש גז ימהר יחישה. ומה שאמרת לנו האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה, כלומר שאתם כפויי טובה אם אינכם הולכים עמהם כמו שהם באו עמכם במלחמת סיחון ועוג, לזה אמרו לא מבעיא שנלך עמהם אלא אדרבא נלך בראש העם, וז"א לפני בני ישראל. ואמרו עוד וישב טפינו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. לומר לא מבעיא שאנחנו לא נעסוק בבנין הבתים כמו שזכרנו, אלא גם טפינו נצוה שלא יעסקו בשום בנין של שמחה, והראיה שכל י"ד שנה של כבוש וחלוק היו אלו מגדלי שער ואלו מגדלי שער, האבות שהלכו למלחמה והטף שנשארו בעבר הירדן, עד שיראו את אבותם שיחזרו בשלום מן המלחמה כדאיתא במדרש, וא"כ בודאי שלא בנו בנין של שמחה עד שחזרו אבותם בשלו', כי אם מה שישבו בערי המבצר שהיה הכרחי בנינו מפני יושבי הארץ, ואם לא היינו מפחדי' מפני יושבי הארץ לא היינו בונים אפילו הערים והיו יושבים באהלים, וז"א מפני יושבי הארץ, שהוא דבר הכרחי, וכאשר נשוב לאחר כיבוש וחילוק אז נעסוק בבנין נאה ובתים, וז"א לא נשוב אל בתינו, ר"ל אל בנין הבתים עד התנחל בני ישראל כל איש נחלתו. ואמרו עוד מה שחשבת וחשדת אותנו מה שאמרנו אל תעבירנו את הירדן לחלוטין לא לנחלה ולא למלחמה, לא היתה זאת כוונתינו כי אם לאחזה אל תעבירנו את הירדן, אבל למלחמה נחנו נעבור חלוצים ונחלץ חשים, וז"א כי לא ננחל אתם מעבר לירדן. ולמה כי באה נחלתינו וגו'. כלומר כי לא ננחל הוא פי' ונתינת טעם לדבריהם שאמרו אל תעבירנו את הירדן לענין נחלה אמרנו, ולא שאנחנו מואסים בטוב ארץ ישראל או להיות כפויי טובה אלא כי באה נחלתינו אלינו, ויספיק שיאמר נחלתינו מהו אלינו, זו היא טענה שלא יאמרו שבחרנו בזאת הארץ שהיא יותר טובה מעבר הירדן ימה, כי אין הדבר כן רק הטעם שבחרנו בזאת הארץ לפי שבאה נחלתינו אלינו, כלומר בערכנו שאנחנו אנשי מקנה והארץ מקום מקנה היא:
או יאמר מוטב שתהא נחלתינו אעפ"י שאינו כל כך טובה בעבר הירדן מזרחה, אך שתהיה אלינו, קרובה לנו אצל מקננו, ולא שיהיה מקננו במקום אחד ושדותינו ונטיעתינו במקום אחר, ולזה הסבה אמרנו לאחזה אל תעבירנו את הירדן, לפי שאינו ראוי שתבא האחזה במקום אחד והמקנה במקום אחר, אבל למלחמה אנחנו נחלץ חשים:
והנה היתה תשובתם זאת נצחת למרע"ה על כל אשר הוכיחם, אז השיבם מרע"ה ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה וגו' ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו, והייתם נקיים וגומר. הכתוב הזה נראה כמסורס הוה ליה למימר ונכבשה הארץ לפני ה' והייתם נקִיים מה' ומישראל ואחר חשובו, רק הכוונה בזה לומר בזה יבחנו דבריכם אם כנים הם אם לאו ופיכם ולבכם שוה שלא בחרתם בעבר הירדן מזרחה לא מפני מורא המלחמה וחוזק הערים והעם וגם לא מפני שחשבתם שזאת הארץ היא יותר טובה ורחבה מעבר הירדן ימה. והבחינה תהיה בזה האופן, אם לאחר שתבואו אל הארץ ותכבשו אותה ותראו שבנקל נכבשה הארץ ולא נפקד מכם איש כי יי' נלחם לכם, גם תראו שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ותהיו תוהים על הראשונות ותבקשו חלק ואחזה בארץ, אז אין אתם נקיים מה' ומישראל כי סופכם הוכיח על תחלתכם שכל מה ששאלתם היה מפני היראה ומפני מורך הלב ולא האמנתם בטובת ארץ ישראל עד שראיתם בעיניכם, ואין פיכם ולבכם שוה, אך אם לאחר שנכבשה הארץ לפני ה' תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל, וזהו הוראה גדולה לאמת טענתכם:
הרי הוכחנו מכל זה הסיפור שהש"י היה חפץ שירשו ויטלו את עבר הירדן ארץ סיחון ועוג, והקפדת משה רבינו ע"ה לא היתה רק על מה שאמרו אל תעבירנו את הירדן הזה, שהי' משמע בהחלט. רק נשאר עלינו לתקן מה שנתעוררנו על מאמר זה של ריב"ל ממאמר רז"ל: נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, שנאמר על שבט ראובן וגד, ואם הש"י היה חפץ שירשו ויטלו את עבר הירדן כסברת רבי יהושע בן לוי, ויישבנו המקראות אליביה, א"כ למה אחריתה לא תבורך אחר שהיה רצון האל ית', ודוחק לומר שהם מדרשים חלוקים, אכן י"ל שכשם שירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, כך כללות ארץ ישראל אשר היא בצד ירושלים לצד עבר הירדן מזרחה, יש לה עילוי ומעלה על כל הארצות אפילו לארצות שבעבר הירדן מזרחה שכבשם מרע"ה בכללות כל ישראל אותם שבעבר הירדן ימה חביבות יותר לפניו ית', ואפילו שהיה רצונו ית' לתתם נחלה לשבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, לא לבית דירה כי אם מקום מרעה לצאן, כי ארץ מקנה היא, כאשר היה לאבותינו כששלח יעקב אבינו את יוסף הצדיק לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, שלחו מעמק חברון שכמה, ומשם נסעו עד דתן, וכן עוד היום אצל הערביים בעלי עשתרות צאן שולחים את צאנם ביד הרועים מהלך עשרה יום ויותר, ופעם אחת או שתים בשנה שולחים לראות את שלום הצאן, ועל מנת כך היה רצונו ית' שיבואו ראובן וגד וירשו את עבר הירדן, ולכן דקדק בעל המאמר לומר שירשו עבר הירדן ויטלו וגו' כי אין רבוי אחר רבוי אלא למעט, שאמר ירשו וחזר ואמר יטלו לומר שירושת עבר הירדן מזרחה לא תהא ירושה גמורה כירושת נחלת שדה אחוזה להתיישב בה לדירת קבע אלא ליהנות ממנה, כלומר דירת עראי, גדרות צאן וישיבת הרועים שומרי הצאן, וזהו שאמר ויטלו כמטלטלין הנטלין בידים, ובזה נסתלקו כל הספקות שבזה המאמר. אבינו אב הרחמן הוא יטע בלבנו אהבתו ויראתו לעבדו בלבב שלם ויעלנו בשמחה לארצנו ויטענו בגבולנו, יטיב ברצונו את ציון יבנה חומות ירושלים ויאמר לירושלים כסא ה' ולביתו אל בית אל אמן, וכן יהי רצון בילא"ו: