אמרי בינה/דיני פדיון הבן/י
|
< הקודם · הבא > |
בש"ע (סי' ש"ה סי"ד) ואם מת האב לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיודיעוהו שצוה בשעת מיתה ואמר שלא נפדה והוא לשון רמב"ם והוא ממתניתין בכורות (דף מ"ט) לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ומדקתני שיאמרו לו פירש"י שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעליתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והנה הא ודאי דוקא כשמת תיכף ומיד אחר ל' דהיינו מיד ככלות הל' אבל אם עבר איזה זמן מי יאמר דרובא דאינשי לא עבדי לעשות הפדיון מיד הא חזינן שאדרבא ישראל קדושים וזריזין מקדימין למצות והא דאין עושין בלילה הפדיון עיין (ש"ך ס"ק י"ב) ובנו"ב תנינא חיו"ד (סי' קפ"ז) הטעם ואם מת בלילה או מיד בבוקר בזה שייך לומר דרובא דאינשי לא פרעו מיד אבל במת אחר איזה שעות על היום ודאי במקום דשכיח כהנים ליכא רוב. אולם אף קודם לכן דאמרינן בחזקת שנפדה עד שיאמרו דיהי' סגי באמירה בעלמא מן השכנים ולא בתורת עדות לא אדע הא כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב מה מהני ראי' בלא עדות גמורה ובפרט בממון שאין לו תובעין דאף לרב כתבו תוס' ורא"ש מס' בכורות (דף ך') דאין מוציאין ממון א"כ מה מהני ראי' ודברים של השכנים כמו שכתב רש"י ב"מ (דף ק"ב) דסגי בדבריהם ומה מהני להוציא ממון:
ואף דמבואר בש"מ ב"ק רפ"ה דעם רוב וחזקת חיוב מוציאין ממון ועיין מ"ש אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' ע"ח) מ"מ כאן על הבן ליכא חזקת חיוב דחיובו לפדות א"ע הוא כשלא פדאו אביו אז כשיגדל חייב לפדות א"ע וכיון דהוי ס' דלמא פדאו אביו הוי הבן ס' בחיובו ולא נשאר רק רוב ומה מהני אמירה בלבד בלא עדות ואף ע"א מוכח מכמה מקומות דלא מהני להוציא ממון בצירוף רוב דהא אף בא"י אם פרעתיך דחייב לשלם כשטוען המלוה ברי ומ"מ אם אינו טוען ברי אף דיש לו להמלוה ע"א אינו מחייבו רק מצד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כמבואר ח"מ (סי' ע"ה). וצריך לומר דודאי לחייבו אינו מחויב ואין ביד הב"ד לכופו להוציא ממון רק מצד איסור שחייב הוא לצאת ידי חובת מצוה לענין זה הוי כשאר איסורין דעא"נ באיסורין ול"ה נגד חזקה ולכך נאמן וצריך הבן לצאת יד"ש ולפדות א"ע אבל מ"מ לענין חיוב ממון ודאי אין מוציאין ממנו ואף דבלא"ה הוי ממון שאין לו תובעין ואין ביד הכהן לכופו מ"מ דעת היש"ש פ' הזרוע דאם תבעו הכהן צריך או ליתנו ליד כהן או ליד ב"ד ולא להחזיקו ת"י. ובזה כיון דרובא דאינשי לא פרעו מיד סגי באמירה בעלמא לחייבו לציד"ש אבל לא לכופו ועיין ש"ס ב"מ ס"פ השואל ל"צ ביומא דמשלם זמני' מי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' או לא ופשיט לי' ר"י ממתניתין דשכיר בזמנו נשבע ונוטל ודוקא שכיר אבל הכא שוכר נאמן ולכאור' למה לא פשיט לי' ממתניתין שהביא מקודם שם אי לאחר זמנו תנינא לאחר למד בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובש"מ שם כתב משם הרמ"ך ז"ל דבשכיר היכא ביומא דשלם זימניה נמי מה"ד מהימן לי' לשוכ' בשבוע' ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם הלכך הוי אידך הממע"ה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת ומיפטר ולענין בכור נמי ה"ה היכא דמית אבוה בסוף למד יום דלא מחייב למפרק נפשי' אא"כ אסהידו בי' דלא פרקי' אבוה משום דמספק' אי עביד אינש כו' הלכך הממע"ה ויומא דחזי למפרקי' הוא יום תלתין דילי' עכ"ד ומשמע דסובר אף דאמר ר' יוחנן לר' ינאי תניתיה שכיר בזמנו מ"מ י"ל דוקא שכיר אבל בעלמא שוכר מהימן משום דג"כ הוי ס' והממע"ה ומשמע נמי מדבריו דלענין בכור ג"כ הממע"ה וצריך שיסהידו בי' היינו עדות ממש ומתניתין דקתני לאחר למד בחזקת שנפדה היינו לא ביומא דמשלם זמני' ולדבריו ודאי הא דקתני עד שיאמרו לו שלא נפדה היינו עדות המועיל ולא סגי באמירה ודלא כדברי רש"י אולם אף לדעת רש"י ורמב"ם דכשיודיעוהו שלא נפדה נראה דאינו חייב רק לציד"ש ולא שהב"ד יכופו וכמו שכתבתי:
וי"ל הא דלא פשיט ר' יוחנן ממתניתין דבכורות דסובר די"ל הואיל דהוי ממון שאין לו תובעין גרע ואין מוציאין אף דהוי רוב מעלי' וגם דאינו טוען טענות בריא משא"כ בשוכר ומשכיר והא דאמר אי תוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב כו' ע"כ דעיקר דבריו הי' על תוך זמנו לפשוט מכח כ"ש דלאחר זמנו ל"צ למיפשט מבכורות דמשנה שלמה שנינו מנה לי בידך והלא אומר אין לך בידי דפטור וגם מבכורות אינו ראיה כ"כ הואיל דהוי משאל"ת וגם ליכא טענות בריא. ועיין תוס' ב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה כי היכא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |