אילת השחר/שבועות/כ/א

אילת השחר שבועות כ א

דף כ' ע"א

תוד"ה לישנא. וא"ת נשייליה מה הי' בדעתו, ויש לומר כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהי' במשמעות לשונו. הנה יש לעיין מאי דס"ד דלישנא איתקל לי', לכאורה לא ס"ד דודאי איתקל לי', דלמה זה ס"ד דודאי דלישנא איתקל לי', ואם נאמר דהוי ספק, צריך לומר דכונתו שרוצה גם אם יהי' לנו ספק, וא"כ מה דשייך לומר דכונתו כל מה שיש להבין במשמעות לשונו אפי' אם יהי' לנו ספק, היינו רק למ"ד דמחית איניש נפשי' לספיקא כמבואר בנדרים דף י"ט ע"ב, ולא עוד אלא דכאן יש מקום לומר דלכו"ע לא מחית איניש נפשי' לספיקא, דהא כיון שיהי' ספק הא ע"כ ספק שיעבור על השבועה, דהא למעשה לא יוכל לאכול שמא משמעות הלשון לא לאכול, ונמצא דעל הצד שבאמת הכונה לאכול עובר על השבועה, ואיך נאמר דמחית איניש לכזה ספק, דאם הכונה האמיתית לאכול אז בהכרח יעבור מספק על השבועה.

כן יש לעיין על מה שכתבו בתירוצם השני ששכח מה הי' בדעתו, דהנה בנדרים (דף כ"ז א') מבואר דבהדירו שיאכל וחלה או שחלה בנו זה נדרי אונסין ולא עבר כלל על השבועה, ולכאורה הא כמו דאינו רוצה על הצד שיחלה הוא או בנו, ה"נ אינו רוצה לנדור על הצד שישכח, וכיון ששכח הר"ז לא שבועה כלל. וכ"כ תוס' בנדרים (דף כ"ה ע"ב בד"ה נדרי) דאם נדר לא לאכול ושכח ואכל הר"ז נדרי שגגות, ומה לי אם שכח ואכל או שכח מה נדר, ומבואר התם בדף כ"ה דשבועות שגגות יש אותו דין כנדרי שגגות דאינה שבועה ולא עובר כלל.

ואולי י"ל דכיון דמסופק הרי יודע דיש ספק ולא דמי לשכח דאינו יודע אפי' שיש איזה ספק, ומ"מ צ"ע דהא כל הטעם דאדעתא דהכי לא נדר, ובודאי אם לא יזכור אם נשבע לאכול או לא לאכול, דאז מה שיעשה יתכן שיעבור על שבועה, בודאי אין דעתו לאסור עצמו בשבועה על כגון זה, ולמה זה אסור, וע"כ צ"ל דס"ד דלנו ברור שזה איתקילא ליה, נמצא דאין כאן ספק והי' חל שמוכרח לאכול, ונמצא דהקמ"ל הוא ההיפוך ממה דהוי ס"ד דודאי איתקילא לי', וצ"ע.

בא"ד. וי"ל כגון שאמר שהי' בדעתו כל מה שיהי' במשמעות לשונו. וביאר המהרש"א דאין כונתו דוקא לאכול או לא לאכול אלא מה שיש במשמעות הדיבור שיוציא, אלא שנתקל ואמר שאי אוכל. וצע"ק דא"כ שוב למה יהא אסור לאכול כיון דהסכמתו היתה על מה שיוציא מפיו, וע"כ היינו על מה שרוצה להוציא מפיו, וכיון דלא התכוין לומר שאי אוכל למה יאסר באכילה.

וחזינן דחל שבועה כזאת אע"פ שאינו יודע שיאסר, דהא אם משמעות הלשון שיאכל רוצה שיהי' מחויב לאכול, ואם הלשון שרוצה להוציא מפיו יהי' משמעותו שלא יאכל, הרי הוא אוסר עצמו לאכול, א"כ אין כאן האדם בשבועה, דהא אינו יודע אז אם אוסר עצמו באכילה או שמחייב עצמו באכילה, ומ"מ אין זה חסרון בהאדם בשבועה כיון שיודע הצדדים שיכול להיות ע"י שבועתו.

ויש לעי' אם יאמר דאוסר עצמו בבשר ואינו יודע מה פירוש המלה בשר, אם פירושה באמת בשר, או שזה לחם או שאר מיני אוכלין אחרים לגמרי, אי חסר אז בהאדם בשבועה, או דכיון דיודע שזה יכול להיות איזה אוכל, אז רצונו לאסור מה שכלול בפירוש האמיתי של המילה ויש כאן האדם בשבועה.

שם. יש לעיין לאלה דסברי דאומר דבר זה יהי' אסור עלי אינו אלא יד, דעיקר הנדר הוא דוקא בהתפיסו בדבר אחר, ודבר זה אסור עלי מהני משום דאנו גומרים דבריו כקונם או כקרבן, ובשבועה סבירא להו דצריך לומר דוקא את התיבה שבועה או מבטא, למה כאן בנדרים מתורת יד משלימים כקונם ובשבועה לא.

ויש לומר דבאומר אסור עלי הרי דרוצה שיחול איסור, אלא דלא חל בלי שיאמר כקונם לכן מסיימינן כקונם, אבל אם לא מזכיר שבועה, אין במשמעות לשונו כלל דרוצה לקבל עליו איסור שיעבור, אם לא יעשה כמו שאומר, ועדיין צ"ע באומר שיאסר עליו לעשות דבר זה, נימא דנשלים כאומר המלה שבועה.

אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור. הנה אם מיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, א"כ אין שום דין דמיתפיס בשבועה, ומה שייך לומר דאיסר דינו כמו מיתפיס בשבועה, דהא לא נאמר במיתפיס שבועה שום דין, והר"ז כמו שאומר התנא איסר הרי הוא כמו לא כלום. אלא דכתב הר"ן דלאביי ודאי דיש איזה איסור במתפיס שבועה, והיינו דמדכתיב ואסרה איסר, הרי דחל איסור כעין לאו הבא מכלל עשה, וכל מה דמסתפק הוא לענין מלקות וקרבן, א"כ התנא אומר דאם אין דינו מיתפיס בשבועה אז אין לו אלא איסור בעלמא בלי חיוב קרבן או מלקות. אלא דהק' הר"ן דאם כלול בדין שבועה הרי קאי עליו כל דיני שבועה, ולמה מספקא לי', הא ודאי קאי עליו הלאו דלא יחל דברו.

שם. איסר מיתפיס בשבועה. ופירש"י דכשאומר התיבה איסר שלא אוכל דינו כמתפיס בשבועה, ואם מיתפיס בשבועה כשבועה וחייב קרבן ה"נ באומר איסר. צ"ע דלהצד דמתפיס בשבועה הוי שבועה, למה צריך לומר דדינו כמתפיס בשבועה, שיאמר דאיסר הוא כמו שבועה, וע"כ הא דהוצרך לומר דדינו כמתפיס בשבועה, הוא משום דמסופק במתפיס בשבועה מה דינו, וה"נ באיסר הוא מסופק מה דינו, אבל כיון דאיסר אינו לשון של מתפיס בשבועה אלא דדינם שוה, ולמה הוצרך לומר דדינו כמתפיס בשבועה, שיאמר דאיסר הוא ספק אם דינו כשבועה או לא, ומה צריך לקשר ספק זה עם ספק דמתפיס בשבועה, וגם אם מדמה אותו למתפיס שבועה, מבואר דאם מתפיס בשבועה חייב קרבן גם איסר שלא אוכל ככר זה חייב קרבן, ומהיכן יש ללמוד דאם מתפיס חייב גם איסר שלא אוכל חייב קרבן.

הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה. הנה מדמועיל להיות שבועה ע"כ דלשון איסר הוי כמו שאומר שבועה, א"כ גם כשהוציאו בלשון נדר למה לא יהי' גם שבועה כיון דדיבור איסר הוי כמו דיבור שבועה, ואפי' אם בדעתו לנדר, מ"מ הא אמר מלת איסר שפירושה שבועה. ובשלמא אם מילת איסר הוי כמו יד לשבועה ויד לנדר, שפיר אמרינן דכשזה יד לנדר לא יוכל להיות כבר יד לשבועה, אבל הא זה לשון שבועה ממש א"כ למה זה לא גם שבועה, אמנם להמבואר בר"ן נדרים (ב' ע"ב) בשם הרמב"ן דהא דמהני שבועה בלשון נדר הוא מדין יד, אם כן כיון שלשון איסר משמש לשון נדר ממש, נמצא דלהיות נדר אין צריך להלכות יד, ולהיות שבועה, כיון דקאמר בלשון נדר אז צריך לבוא מדין יד, לכן זה רק נדר, ולא משמש גם בתור יד לשבועה.

רש"י ד"ה אם אתה אומר. ואם אכלו חייב קרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן. ובד"ה ואם לאו, כתב שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות, מבואר בדבריו דאם זה לשון התפסת שבועה חייב רק קרבן, ואם לא, פטור מקרבן וממלקות. והנה ע"כ מיירי בלא הזכיר שם או כינוי, דבהזכיר שם או כינוי הא חייב הכל. וצ"ע דהנה הר"ן (לקמן דף ל"ה) דייק דרש"י יסבור כשיטת הרמב"ם (בפ"ב משבועות) דשבועה בלא שם אינו חייב רק איסורא בעלמא, וכמו בהן הן או לאו לאו, דע"כ מיירי בלי שם או כינוי, דאם יש שם או כינוי מה צריך ללאו לאו או להן הן, ואז יש רק איסורא בעלמא, וילפינן זה מדברי קבלה דכתיב ויואל שאול את העם, והתם לא הי' שם ולא כינוי ומ"מ הי' אסור, וצ"ע דהא כאן ע"כ ג"כ מיירי בלי שם או כינוי, ומ"מ מבואר לרש"י דלאביי אם איסר זה התפסת שבועה חייב קרבן, וא"כ בשבועה שלא אוכל ככר זה, או מבטא שלא אוכל ככר זה, דלכו"ע זה שבועה, ודאי יהי' חייב קרבן, ורק מלקות אפשר דלא יהי' חייב בלי שם או כינוי.

תוד"ה איסר. ומפרש רבנו תם וכו' אבל איסר הכתוב בפרשה אינו שבועה שיאסר עצמו בלשון איסר אלא במתפיס בשבועה הכתוב מדבר שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר וכו' והיינו איסר דקרא וה"נ מפרש לה בברייתא לאביי ואיסור של איסר זה אם אתה אומר מתפיס בשבועה כלומר שהתפיסו בככר שנשבע עליו הוי כמוציא שבועה מפיו ואם לאו שלא התפיסו באחר אלא אמר איסר ככר זה עלי אין זה לשון שבועה ופטור. אינו מובן דהא כיון דהמילה איסר אינו תיבה שהנשבע אומרה, אלא איסר הפירוש שהתפיס במה שנשבע, אז ודאי דאם לא התפיס אין מה שיאסור דהא לא התפיס, ובאמת התוס' משו"ה הוסיפו דאמר איסר ככר זה עלי, אבל עדיין אינו מובן כיון דאיסר אינה מילה שנשבעין בה, דהא כשהתפיס בככר שנשבע לא צריך להזכיר המילה איסר, א"כ מה תוסיף המילה איסר שנחשוב שעי"ז יאסר באכילת הככר, וצריך לדחוק דזה גופא קאמר התנא דלא נחשוב דהמילה איסר כמו מתפיס, וכמו שפירש"י דהמילה איסר מהני כמו מתפיס.

בא"ד. א"נ ה"פ אם אתה אמר מתפיס בשבועה פי' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה וכו' שלא הזכיר לשון אכילה אלא אמר הרי עלי זה כזה. היינו דבאמת משמע דס"ל להתוס' דגם בשבועה בלשון נדר הוי שבועה, ואם אמר שבועה ככר זה עלי הוי שבועה, אלא דהתפסה מהני רק לגבי מה שחסר המילה "שבועה" ע"ז מהני התפסה, אבל אם חסר גם שאוסר עליו הדבר ע"ז לא מהני התפסה.

וביאור הדבר דהנה באמת הא ביאר הר"ן דמן הסברא לא שייך להתפיס בהחפצא דנשבע, כיון דאין שום דין על החפצא אלא דלגבי המילה שבועה ילפינן דהוי כדיבור שבועה, אבל לענין שיועיל שיהא נחשב כאילו אמר איסור אכילה לא שייך שיועיל, דזה הא צריך לקחת מהדין איסור של החפצא ובאמת אין איסור על החפצא, אלא דשם שבועה הוא דמהני מגזה"כ.

ובמהרש"א הקשה דלפי"ז למה לא יכול אביי לפרש דאיסר היינו התפסת שבועה והטילו הכתוב בין נדר לשבועה ואם הי' בלשון שבועה הוא כדין שבועה ואם בלשון הנדר הוי נדר, ולהנ"ל לא קשה, דהא לא שייך לשון נדר על החפצא כיון דאין שום דין על החפצא, ונהי דחידשה תורה דאפשר להתפיס בו דהוי כאילו יש שם שבועה, אבל שם נדר הא ודאי לא הוי, ואיך יכול לאסור בלשון נדר על התפסה בחפצא שנשבע.

והנה בר"ן חילק דאם נשבע וחבירו יתפיס בהנשבע, שייך התפסה, אבל להתפיס בהככר לא שייך אלא מדרבנן, וכל זה אם ההתפסה הוא על דין איסור שייך לחלק, כי האדם הוא זה שאסור ושייך להתפיס בו, אבל לא בהככר, אבל אם דנין לגבי שם שבועה, אין לחלק בין להתפיס בהגברא להחפצא.

בא"ד. א"נ ה"פ וכו' ואמר הרי עלי שלא אוכל זה כזה ואם לאו שלא הזכיר לשון אכילה אלא אמר הרי עלי זה כזה פטור. לכאורה הא בנדר מהני ככר זה כזה אם הככר הראשון נדור ואסור עליו, וא"כ ממ"נ אי שייך התפסה בשבועה כמו בנדר אע"ג דלא חל שום דבר על הככר [כמבואר בר"ן], למה לא יועיל גם זה כזה כמו דמהני כה"ג בנדר.

יש לעיין לאביי דהרי עלי שלא אוכל זה כזה דחל התפסה ודין שבועה עליו, אם גם כשהראשון נשבע בשם דאז חייב קרבן ומלקות לכו"ע, אז גם להככר שהתפיס יש דין שבועה בשם, או דנהי דיש איסור לאוכלו מדין שבועה דחל גם על השני איסור אכילה מלא יחל, אבל מ"מ הא לא חילל שם ה' לשקר.

בא"ד. ועי"ל איסור איסר היינו איסור שלישי שהתפיס ככר שלישי בשני. ועי' בר"ן בשם ר"ח דאין כאן ספק, אלא דהתנא הכריח דע"כ הוא כשבועה ממש דאל"כ איך הוא חל בראשון, ויש לעיין להתוס' איך מסתפק התנא, דהא הסברא היא כפירוש ר"ח דאם זה התפסה כראשון יוכלו גם ב' להתפיס. ונראה דהנה הא דהתפסה מהני בשבועה אינו מסברא, דמסברא מה שייך להתפיס בככר, וכמו שביאר הר"ן דאפי' אם שייך בשבועה התפסה, היינו בגברא, אבל על החפצא הא אין שום דין, וע"כ צ"ל דס"ל לאביי כיון דגלי קרא אסרה איסר על נפשה בשבועה, דמשמע דשייך התפסה בשבועה, וכיון דהוי חידוש וגזה"כ, יש להסתפק אם הגזה"כ הוא דבדבר שנשבע יכולים להתפיס אע"פ שאין על החפצא שום דין, אבל לא בדבר שיש עליו איסור שבועה, או שזה גילוי דבדבר שיש בו איסור שבועה יכולין להתפיס, והיינו דלגבי התפסה הו"ל כאילו חפצא ששייך להתפיס בו, וממילא כיון דבהשני חל איסור שבועה יכולין להתפיס.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א