אילת השחר/נדרים/מא/ב
ר"ן ד"ה אלא רפואת נפש. וכשיש שם רופא אחר, דאי לא שרי לרפאותה דהא תנן מחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו. לפי"ז נמצא דאין לרופא ליקח שכר כשאין רופא אחר בשביל לרפאותו בהמתו, רק באופן דהי' בטל ממלאכה אחרת.
בא"ד. וכשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאותה דהא תנן מחזיר לו אבידתו וכו'. ובתוס' והרא"ש חולקים, עי' בשטמ"ק דמשמע דיש שיטות דמחלקין דהשבת אבידה נקרא לדידהו כל היכא שאין מי שידאג להציל את זה, ובראה מים שוטפין וא"א לחכות עד שיבוא מי שיכול להציל אז הוי כהשבת אבידה, אבל אם אפשר להבעלים למצוא בעד כסף מי שיציל, אין זה השבת אבידה, וה"נ כשיש רופא רק אחד מ"מ אינו מחויב להציל בחנם, וכן מבואר בב"מ (דף ל"א) דהשבת אבידה הוא באופן דליתא למרה בהדה, אמנם בראה מים שוטפין דצריך להציל, שם הוי כליתא למרה בהדה כיון דאין מי שידאג, וה"נ כאן דאם צריך מהר לעשות לה רפואה ואם לא עכשיו תמות הו"ל כהשבת אבידה.
אבל בסברת הרא"ש והתוס' אפשר לומר, דהנה בהשבת אבידה הא כל הענין להציל הפסד מהבעלים ולא להציל החפץ מלהפסד וכמש"כ בגליון הש"ס, אלא דמדבריו משמע דאף אם זה מצוה מ"מ קשה לי' דלמה יהא מותר, אבל נראה דבסברא זאת ס"ל להרא"ש והתוס' דאין כאן מצוה, כיון דבהכרח מתוך הרפואה יוצא תיקון בעצם החפץ, דאם הי' שייך להצילה שלא תיפסד הלאה ותשאר באותו מצב של החולי כמו שהוא לפני הריפוי, הי' באמת שייך השבת אבידה, דכל הענין הצלה שלא יפסד, אבל הא לא שייך, דא"כ כיון דאינה בחשש מיתה בהכרח היא שוה יותר ממה שכעת, נמצא דבהכרח הוא מתקן את החפץ, ולזה ס"ל להרא"ש דזה אינו במצות השבת אבידה היינו דמותר לקחת ע"ז כסף וא"כ מהנהו, והר"ן ס"ל כיון דא"א בלא התיקון, ובלי התיקון יופסד לגמרי, הו"ל השבת אבידה וצריך לעשות בחנם אם אין לו ביטול מלאכה.
הנה בגליון הש"ס הקשה דהא השביח נכסיו ועדיף ממפטם בהמתו ואסור, ולכאורה מנין פשוט לו להקשות, דהא כיון דהוי כמשיב אבידה נמצא דלא מעשהו הוא המשביח, דהא מעשהו הוא מוכרח לעשות מכח מצוה דמשיב אבידה, ומה דנשבח הא הוי כממילא וכמו באומר לו סם פלוני יפה לה, והנה אם ירפאנה וירצה לתבוע כסף הא גם לא יוכל משום דהוי השבת אבידה, א"כ הוי כנשבח שלא ע"י מעשהו, ועי' בש"ך (סי' שצ"א), והנה ביורד דמחויב לשלם וכאן בטח לא ישלם, הוי כאילו ממילא השבח ואין כאן הנאה הבא ממנו.
ר"ן ד"ה אבל אומר לו. ומיהו היכא דחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא אפשר דאפילו הסם של רופא שרי דמן חיותי' לא אדרי'. יש לעיין דהא מבואר בנודר מאיזה דבר ואח"כ נהי' חולה, מ"מ אין לאכול בלי התרת נדרים, ולמה לא נימא מן חיותא לא הדיר עצמו, ועי' בהגהות רעק"א (יו"ד רכ"ח סעיף י"ב), ויש לחלק מאם אסר על עצמו איזה דבר או שאסר עצמו ליהנות מחבירו, דאז אמרינן כיון דזה מחמת שהוא בכעס על חבירו לכן אינו אוסר עצמו בשביל זה מחיותי', משא"כ באוסר עצמו מאיזה דבר דאז אסור בלי היתר נדרים ע"י חכם, וצע"ק.
בא"ד. דמן חיותי' לא אדרי'. ובקרן אורה תמה דהא נותן לו מיד וכי ע"ז שייך מחיותי' לא אדרי', דא"כ גם בהולך בדרך יהא מותר להאכילו מטעם מחיותי' לא אדרי', ונראה דכמו שכתב הרשב"א לחלק בין נתינה לידו היכן שנהנה אח"כ ג"כ, כגון בנתינת צדקה להולך בדרך, לבין היכן שההנאה היא רק עכשיו, ונהי דהר"ן לא מחלק בהכי, מ"מ לענין חיותי' מי אדרי' בודאי שייך על דבר שזה החיותי', וכגון במה שנותן סם על מכתו דזהו מחיותי', אבל אם יתן לו סם שיכול לשים על מכתו באמת יאסר, דנתינת הסם הוא נתינת כסף אע"פ שזה מיועד לעשות בו דבר של חיותי', מ"מ הא קיבל ממון שיכול לעשות בו מה שירצה, וזה לא חיותי', וחיותי' הוי רק עשיית הדבר של חיותי' כגון ביקור החולה ונתינת הסם ע"ג המכה, ואם יתן לו סם שאפשר להורידו עדיין ולעשות בו מה שירצה מסתבר שיאסר לפי"ז.
רא"ש ד"ה רפואת נפש בחנם. אינו מובן דבריו דע"כ הא מיירי דשנכסי חולה אסורין על הרופא ומה שייך מצוה קעביד, גם מש"כ ולא מהני לי', צ"ל דהחולה אינו מהנה להרופא, והלשון משמע דהרופא אינו מהנה להחולה.
רא"ש ד"ה רפואת נפש גופו. דמצוה קא עביד. הנה בודאי מיירי גם באינו פיקו"נ ומ"מ מצוה קא עביד, וצ"ל דתמיד רפואה לא גרע מביקור חולים, ומסתבר דאם יהא בטל ממלאכתו תפול הנאה להקדש.
ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא קטנה וכו' אבל לא מן התמחוי. ולכאורה מן התמחוי הא הוי גרמא בעלמא וכן באמבטי עושה להנאת עצמו, וצריך לומר דכיון דנהנה גופו ממש חמיר, עי' בקרן אורה דף ל"ו ב' על הר"ן בד"ה אלא.
וכן צ"ע בהא דמרפי לארעא הא הוי גרמא בעלמא, וצ"ל כיון דמוטל עליו לעבוד גם כשהיא אדמה קשה, זה שמרפה אותה נקרא שמהנהו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |