אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/ניסן/ו

יום חמישי ו' ניסן - רבי מאיר דן רפאל פלוצקיעריכה

לא אמרה תורה שלח לתקלהעריכה

בפרשתנו (ויקרא יד ז): "ושילח את הציפור החיה על פני השדה". ובגמרא במסכת קידושין (נז:) אמר רבא מסברא שבודאי אין הציפור המשולחת אסורה באכילה, שכן "לא אמרה תורה שלח לתקלה". ופירש רש"י: סברא שהמשולחת מותרת, דלא אמרה התורה שלח לתקלה, שתהא למכשול עוון וילכדנה אדם ויאכלנה.

והשער המלך הקשה על דברי הגמרא כיצד תהיה תקלה על ידי שליחת הציפור, אפילו אם המשולחת אסורה באכילה, הלא כשתבוא לידי אדם כבר בטלה ברוב. ומכח זה הכריח השעה"מ שהדין ש'אין מבטלין איסור לכתחילה' הוא מדאורייתא.

לפי זה תמה הכלי חמדה (מצורע אות ג) כיצד כתב רש"י שאילו היתה המשולחת אסורה - תהא למכשול עוון וילכדנה אדם ויאכלנה, הלא ודאי תתבטל ברוב וכפי שהקשה השער המלך.

ותחילה מציע הכלי חמדה שזה גופא כוונת רש"י, שלכאורה קשה שאין כאן 'ביטול איסור לכתחילה', כיון שאין כוונתו כלל לבטל את האיסור אלא רק לקיים מצוות שילוח. ולכן כתב רש"י שכיון שבלא הביטול יש כאן חשש מכשול עוון, ממילא כשמשלח על כרחך נחשב הדבר שכוונתו גם לבטל את האיסור. אמנם דחה ביאור זה, שכן יש לומר שאכן כוונתו רק לעצם המצוה, אלא שאינו חושש לשליחת האיסור כיון שהאמת היא שהאיסור יתבטל מאליו מחמת רוב - אבל אין די בכך כדי להגדיר את מעשהו כמעשה ביטול.

לכן מבאר הכלי חמדה שדעת רש"י שאכן יש כאן חשש אמיתי של תקלה, ואין כאן ביטול כלל. וזאת לפי מה דקי"ל ש'אין איסורין מבטלים זה את זה', וממילא הציפור החיה האסורה לא מתבטלת בשאר הציפורים שבעולם, שאף הם אסורות מדין 'אבר מן החי' - ולכן לא שייך כאן ביטול, ושפיר כתב רש"י שתהא למכשול עוון אם ילכדנה אדם ויאכלנה.