אוצר:יש לי חידוש
"'יש לך חידוש?"'
שאלה, הערה, הגהה או כל דבר תורני אחר שלדעתך עשוי לענין אנשים אחרים ואין לך מושג איפה לכתוב אותו?
כתוב אותו כאן... העורכים הותיקים יותר ישמחו לסדר כל דבר במקומו ועל הדרך להדריך אותך לערוך באוצר.
ר"ן שבועותעריכה
מבואר בר"ן בפרק שבועות שתים דדן בגדר דין התפסה ומה מהני וביאר הר"ן כיוון דאין אדם יכול לאסור דבר המותר לו או לחברו לכך מהני התפסה ולכך ביאר הר"ן דכל נדר הוי מדין התפסה ומי שלא מתפיס מהני מדין יד להתפסה ואח"כ לשון הר"ן לפי שקודש עושה חליפין אפשר להתפיס בו ולכך א"א להתפיס בדבר האסור אלא רק בדבר הנדור וממשיך הר"ן לפי שקודש עושה חליפין יכול הוא להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לחברו והנה בדברי הר"ן יש לתמוה ג' תמיהות א' מה הפתרון לזה שאין אדם אוסר דבר המותר להא שיש בנדר התפסה ב' מה יש בזה שקודש עושה חליפין ג' מהו לשון הר"ן יכול להתפיס איסורו בדבר המותר אדרבה מתפיסים הנדר היינו הדבר המותר שבא לאוסרו בדבר האסור ולא דבר האסור במותר וצע"ג, בעזרה"י נכתוב התשובה ברצות ה' בנתיים אשמח לתגובות משתדל לעשות רצון ה' (שיחה | תרומות | דפי משנה) לא חתמ/ה
- משתדל לעשות רצון ה', בבקשה, אם תוכל לכתוב המראה מקום המדוייק בר"ן (איזה דף ואיזה ד"ה), תודה רבה. יהושע (שיחה) 23:48, 24 במאי 2023 (IDT)
- כמדומני שהר"ן הוא על שבועות כ: ונמצא בדף ח. מדפה"ר בשבועות. סיני ועוקר הרים (שיחה) 00:59, 28 במאי 2023 (IDT)
מקבץ הערותעריכה
פרשת ויראעריכה
וירא אליו ה', באלוני ממרא, דאס מיינט דאך צען מאל שם הוי', אלע בחינות האט הער געקריגען בארן מילה, מילה באטרעפט אויך ביידע שמות, באלוני ממרא איז דאך ניין מאל שם הויה אין איין מאל שם אדני און נאך א מאל שם הויה ואדני, א רמז אויף אלע בחינות ביז עתיק.אברהם אבינו עליו השלום דער תייר הגדול, און דער אדם הגדול בענקים, איז געוען בה אינדערט א חכם מחוכם, אבער דענצמאל אוז הביט עליו בעל הבירה און העם געזאגט התהלך לפני, בתמימות ופשיטות, צדיק באמונתו יחי', און ביז תמימות דארף מען אסאך אראואניע, יעצט איז דער צייט פון אמונה, בא חבקוק והעמידן על אחת, נאר אמונה דארך תורה, דער עמוד התורה איז דער עיקר, אבער תורה בטהרה דייקא. אלעס איז בארן עבודת האדם, דער אלע עולמות זענען בארן מענטש אליין, אלעס שטייט צוליב העם. רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר מיינט דער ענין א בטחון אז סוף כל סוף נצח ישראל לא ישקר. וירא אליו השם באלוני ממרא, שנתן לו עצה על המילה, עוצו עצה ותופר גייט ארויף אויף דע חברים פון אברהם אבינו, דברו דבר ולא יקום גייט ארויף אויף ממרא הער האט נישט זיך אליינט געמאלט, כי עמנו גייט ארויף אויף מילה, קל איז אאע"ה וואס קראו הקב"ה קל. וירא אליו השם שטייט און קול שמחה אויף אספקלריא המאירה שטייט דאך און מדרש אחר עורי נקפו זאת, זאת איז עלמא דאתגליא דער מלכות דז"א אבער דאתגליא איז מלובש מיט שכלים אתכסיא דאס איז עתיק דבינה וואס געט דער כח ההולדה פון יסוד דז"א און דאס איז דער סיבה אז יצחק אבינו עליו השלום איז שרשו בבינה דאס איז אויך דער מקור חיותו פון שרה פון ה"ה אחרונה. שר של ה"ה אחרונה שטייט און מדרש ענוה לאברהם שהוא יושב ושכינה עומדת, שטייט דאך ביום פקדי פקדתי דער ענין פון גאולה איז דער פקוד יפקוד אלוקים דווקא מידת הדין לרשעים שמאבדים העולם שניתן בעשרה מאמרות דאס איז אויך לעתיד לבוא ביום פקדי פקדתי דער גוים, שטייט דאך און מדרש און זוהר אויך אז משיח קומט איז א משל צו א צדיק מיט א רשע וואס וייסן נישט וואס וועט זיין בדינם, ע"ש, שטייט הללו בוכים והללו בוכים, דאס איז דער יסוד פון חסידות אז מגלייבט און באשעפער, גלייבט אויך און מאמרי חז"ל שטייט און מדרש אז דער עיקר חטא אוז מינות. איצטער איז א שעת צער בעולם, מבארדאפט צו דאווענן אויף חיי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, שטייט דאך עם החמור עם הדומה לחמור חמור אבוס בעליו, זיי גייען במסירות נפש דארפען אונז אויך גיין בק"ו נשאו ק"ו בעצמם אברהם מיט יצחק פונם חמור אזוי ווי טודוס איש רומי האט געזאגט נשאו חנניה מישאל ועזריה ק"ו בעצמם פון זער צפרדעים. מדארף לערנען, סדאך בה דער מלחמות אויך אלב זענען געזיצען און געלערנט מגין זיין אויף דער אנדערע, מדארף נישט רעדן פון דער מלחמות, שטייט דאך ואל הבקר רץ אברהם, שטייט און מדרש רץ לקדם אותה אומה וכו'. שטייט קחו עמכם דברים ושובו אל השם, מבעט אל נא תעבור מעל עבדך, סזאל נישט קיין הסתר פנים ח"ו, משיחן דארף צו קומען, שטייט דאך שבת בו תשוב לעיני כל ישראל זאל זיין מופתים, אזוי ווי בראשית ברא איז אנפלעקט אזוי אויך בראשית בשביל ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית זאל זיין אנפלעקט, און זאל זיין טוב הנראה והנגלה במהרה נישט נאר בה צדיקים אזוי ווי משה רבינו נאר אויך לעיני כל ישראל בראשית ברא, ויי לן דמיתנן מה יעשה אדם וינצל וכו' הי תורה ומצוות דמגני עלן, חבלי משיח דער היינציגסטע זאך איז תשובה ומעשים טובים, דער אייבישטער זאל אונז אפהיטן פון די רשעים דער גוים דער סעודה קטנה האט שוין געהאט א פארלאס פון קרבנות,סאיז דאך שבת אבער ממעג נישט פארגעסן פון די אידן וואס דארפן מלחמה האלטן אנקעגן דער שונאים, אתקינו סעודתא דמהימנותא דער אמונה בארימט זיך אלס סעודה של לויתן. מהאט געזען און דער ים דער ישועה וירא ישראל ביום ההוא את מצרים מת על שפת הים, שטייט על הים ראו אותו כגבור עושה מלחמה, ראתה שפחה על הים, שטייט דאך ותרא נער בוכה, זה קלי ואנוהו, זיי מיטן גלות האבן אראף געברענגט דער גאולה מעל לדרך הטבע, דאס איז דער שפחה אם כבנים אם כעבדים אדער מיט שלשלאות של ברזל אויף יעקב אשר פדא את אברהם, שפדאו מצער גידול בנים, הוא בעל הקורה ייכנס לעביו של קורה, הער איז דאך געליגען און ארץ ישראל, און מערת המכפילה, נאר דער ענין הגלות פון מעט ורעים היו ימי חיי דאס איז נישט געווען בה אברהם אבינו, דער פארצויגען קייט פונעם גלות מצרים ביקש לגלות את הקץ ונסתם הימנו. שטייט בכל צרתם לו צר שכינה מצטערת, זי וואלגערט זיך ממקום למקום, עשרה חניות וכו', שכינה מיללת וכו', התעוררו התעוררו כי בא אורך. שטייט צהלו ורונו יושבת בקרבך קדוש ישראל דער עיקר פון אהבה איז געגועים דער עיקר פון יראה איז דבקות דער עיקר פון שמחה איז קדושה והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו.
פרשת בראשיתעריכה
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. ולהבין ענין מה דאיתא בתיקונים [ז, ט, יא] ירא שבת ירא בשת ברא שית שהם שלש ענינים שונים המחוברים ומתכללים. ידוע דבראשית הוא בחינת החכמה דאצילות היינו המקור שהגילוי שנקרא ראשית, כמו שכתוב ראשית חכמה יראת השם, ויראת שמים הוא התורה וחכמתה המתלבשת בחכמתה, וחכמת התורה יש לה כמה לבושים והם הארץ והשמים אסתכל באורייתא וברא עלמא. וחכמה דתורה היינו חכמה דאצילות כתיב בה ה' קנני ראשית דרכו ובשביל התורה ומוצאותיה ברא הקב"ה כל העולמות כמ"ש השישי תנאי התנה הקב"ה אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, היינו שאין קיום לחכמת התורה נפלה הבראשית ונעשה הפסוק השני דתהו ובוהו, וכתיב בחכמה יבנה בית היינו הבי"ת דבראשית שעל ידי החכמה הוא המקור דהתורה נעשה הבינה הוא התפשטות התורה בכל חלקי העולמות, וזהו חכמה ובינה דאצילות תרי רעין דלא מתפרשין היינו באמת צריך להיות הפרד מצד הצמצום אבל מחמת אסתכל באורייתא וברא עלמא נעשה יחוד בין המקור להתפשטות, היינו באמת יש שייכות היום בין תחילת החכמה הוא הראשית לבי"ת דבראשית ואיתא ע"ז ברש"י אמר רבי יצחק הוא הדין הוא הצמצום היה צריך להתחיל התורה מהחודש הזה לכם היינו בהחדשים שהם הצמצומים אלא משום כח מעשיו הגיד הוא ל' המשכה לעמו הוא תכלית הכל לתת להם נחלת גוים הוא עולמות התמורות שהם מחמת חטא אדה"ר. וחכמה נקרא אבא ובינה נקרא אימא שהם גזירת מלך נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, הוא הגזירה להיות העולמות נמוכים ממנו והוא בחינת צמצום תוהו ובוהו. וענין בית דבראשית שיש בחינת אין הנעלם שהוא כתר הוא קוצו של יוד ויש אין הנגלה וזהו החילוק בעצם בין הביטל התכלית לביטל סתם. יש מלך ויש שר ולמלך אין שווה להמיתו היינו שעשועי המלך בעצמותו אבל השר כל כחו באחרים השתחווה לשחוור היינו דיש בו אין אבל הוא גלוי והוא בחינת החכמה שבבינה הוא התפשטות האין ביש היינו שיש בתוך היש איזהו אין והוא מהווה אותו בתכלית כענין דבר הויה הוא כח הדבור שבתוך הגלות הוא האור והקו שבתוך הצמצום. ונקרא זה בחינת חכמה נקודה דיוד בהיכלא דבינה שהיא בריאה דנקודה המהווה הוא האצילות שבבריאה הוא כל הפנימיות שלו. וענין הנקודה המהווה הוא ענין הבחירה החופשית שיש במה שכתוב אתה הראת לדעת וגו' וכן מה שכתוב וידעת היום וכן מ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים גו'. וזהו היכלא דבינה הוא ענין הממוצע בין הקב"ה וביניכם ובעולם התמורות הוא הבחירה שאינה טובה רח"ל שזהו הבריאה שיש בה קצת שאין טובה בה מחמת זלעו"ז עשה אלוקים היינו העשיה הוא האלוקים המרומזת בעשיה, וזהו פירוש בראשית הוא חכמה הוא אצי' ברא בריאה ביצירה ע"י אלוקים הוא הצומצומים השייכים בעיקר בעשיה. והנה החכמה מאין תמצא, היינו שהאין האמיתי הוא מקור חכמה להורות הידיעה שיש בבינה היינו שעל ידי שיש בחכמה רק אין יש ישות בבינה הוא בריאה, שהרי דרך המקור להמשך ולהתגלות משמע מזה שעיקר החכמה הוא הסתר והוא מציאותו אבל אינו לגמרי מצוי אלא על ידי גילויו על ידי הבינה דווקא. ומה דהחכמה נקרא אין ובינה יש היינו לא רק מצד הרגשת הדברים אלא מחמת הטבע המאפיין אותם שהמקור מטפטף לאט משא"כ הנחל שוצף קוצף והוא תחילת הדינים והוא אם כל הגזירות. וזהו מעיין הנובע לעומת המקור שהמעיין הוא לאורך רוחב ועומק מה שאין כן במקור שאם זה שבתוכו ומתוכו נמשך אורכו ורוחבו ועומקו של המעיין אבל כל זה הוא בהעלם גמור ועל כן פשוט הדבר שדווקא מתוך העלמת והאין דהמקור יש את המשכת וגילויו דהמעיין ולכן דווקא מהאין דחכמה נמשך לבינה. והענין דהחכמה נקרא אין הוא מחמת העמקתו בטיפי טיפין שלו שאינו נותן את עצמו להתגלות כלל.
ב] בראשית נמי מאמר הוא היינו דעיקר הראיה הוא באור וכתיב למחזי בריש שתא תחילת מעשיך ביום ראשון, היינו דמה דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון הוא העיקר על האור כי טוב דכתיב ביה טוב הוא אור הגנוז וביום השני שנגנז האור כיטוב היינו שלא נאמר בו כי טוב דהוי בהעלמה אוריה והוי בבחינת החכמה מאין תמצא שעיקר הטוב הוא בראיה כמו שכתוב וירא אלוקים וגו' כי טוב והידיעה הוא היפך הטוב היינו דבין הידיעה לראיה יש שמיעה שהוא חצי טוב והוא עץ הדעת והוא החסידות כל' מדרש הגדול על חסידיתיה דמשה ע"ש. וזהו החילוק בין החכמה לבריאה שעיקר הכל הוא לראות טוב כמ"ש זיל לעין טב וקדש לירחא היינו באמת אם הטוב מצוי תמיד בענין לראות טובה היינו שהיה עין טובה שהוא אור הגנוז לחיות בטוב היה האור מאיר בשווה והיה יכול להיות שני מלכים משמשים בכתר אחד וזה סוד היום והלילה האור והחושך משמשים בערבוביה היינו מחמת בלתי גבול נעשה גבול גדול בבחינת מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד וזה סוד ראש השנה להיות באחדות גמורה בחינת חכמה שבמלכות פנימיות שבפנימיות. וכתיב הטוב שלא הסריחו ומה טוב בזה מילא המטיב שנתנו להם להקבר היה צריך להיות קודם אלא הטוב שהיה מראה שלא קנאו זה בזה כלל וזה הנס הגדול שלפי כמה שיטות רננו אחרי תמידי ר"ע שהיו משחתים במידותיהם אבל האמת שנמצא בהם הטובה האמיתית שהיא עין טובה וכו' וזהו דוד מלך ישראל חי וקיים שיש ח"ו כאלו שרננו אחריו במידות וזהו לעולם ועד נמצא במלכות להיות האדם צריך להיתפס באין ואי' בשם המגיד ממזריטש בשמועה טובה לרבי לוי יצחק נ"ע שצריך להיות חבר לדומם ולקחת ממנו דרכים לעבודת השי"ת ע"ש וזהו הטוב שנעשו דומם ונתנו לקבורה זהו המטיב בבחינת חסד ה' מעולם ועד עולם.
ואומרים בלכה דודי התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, רב לך שבת בעמק הבכא, והענין בהתנערי הוא ענין עליית המלאכים דימי השבוע ובש"ק יש עליה לכולם כמ"ש בשחרית של שבת קודש ויום השביעי משבח ואמר מזמור שיר ליום השבת. מעפר היינו עצלות וכבדות שיש תנועה בעבודת ימי המעשה הוא מ"ש בתחילת פ"ו דברכות בבלי כאן בעושים רצונו של מקום עי' תוס' פסחים תחלת פרק מקום שנהגו, שיש עבודת השדה הוא עפר מאלמים אלומים בתוך השדה שענין עבודת השדה להוציא פירות אבל צדיק אינו צריך לזה דכתיב והנה קמה אלומתי וגם נצבה שצדיק אינו צריך לעשיה כמ"ש בזוה"ק, וכתיב אח"כ ותשחוין אלומיתיכם לאלומתי היינו דמותר להשתחוות לצדיק כמ"ש בקדושת לוי [בהעלותך ע"ש] וכתיב המלוך תמלוך עלנו דעבודת צדיק ביסוד ולא במלכות וא"צ להיות הבדל בין הצדיק דסברו דא"צ להיות השתנות בצדיק וחשבו בדעתן לתפארת דקיימא ברזא דאחד אבל הוא דיבר על ימי המעשה שאז צריך הצדיק להשתנות מעט והוא עבודתו למזונות הדור כדאיתא בנוע"א ע"ש. לבשי בגדי תפארתך עמי היינו דאז נהפכים לצדיקים על יד בן ישי בית הלחמי היינו ענין הלחם מזומנת כמ"ש עיצ"פ צאו ופשטו ידיכם בגדוד אבל הם הלכו לאורים ותומים וכרתי ופלתי עי' בבלי ברכות פ"א דהלכו לצדיק אבל בשב"ק קרבה אל נפשי גאלה סאיז נאנט צום גאולה שיש קרבה מיוחדת בין הגאולה לשב'ק מקור הברכה. רב לך שבת בעמק הבכא היינו שטוב להיות בבחינת שמחה בשבת קודש יום שמחתכם אלו השבתות [ספרי].
שו"ת בענייני נבואה וחסידותעריכה
שאלה: איך התחיל החסידות ואיך היא מתאפיינת בדורות הראשונים. תשובה: נמק שאלתך.
ש: אם כן אתחיל מתחילה ת. ההתחלה כמובן היא המגיד מראשית אחרית נותן התורה למשה עבדו ולישראל עמו ובחר בנבואיו הצדיקים להראות להם הדרך יעשו להגיע לחיבור דביקות ועל ידי כך לידי נבואה כמעלת משה רבינו.
ש: מי אומר שאפשר כהיום להגיע למעלת משה רבינו. ת. הראשונים ובתוכם אביר וראש הראשונים אשר מימיו אנו שותים הוא הרמב"ם זצ"ל וכך דבריו איש או אשה אפי' עבד אם יעשה המוטל עליו ללא דופי יגיע למעלת משה רבינו.
ש: האם נתינת התורה מותנית בהיות המקבל נביא. ת. כמובן שאפשר ללמוד חיצוניות התורה בדרך של השכלה גבוהה בלי התחברות והתפעלות מהתורה ומנותנה וממקימיה שהרי אין בין לימוד זה ללמידת השכלות ומושכלות חיצוניים כלום.
ש: נמק נא לי עוד על אותם הלומדים חיצונית. ת. אספר על כך סיפור ידוע מאוד שאולי לא ידוע למעלתכם והוא שהמגיד הקדוש ממזריטש זי"ע לפני בואו לפני כ"ק מרנא הבעש"ט זי"ע היה ידוע כלמדן בנגלה ונסתר ובכל זאת לרפאות רגלו היה זקוק לבעש"ט זצ"ל ובא לפניו ושאלו הבעש"ט זצ"ל פשט בע"ח מוקשה וענה לו ואמר לו הבעש"ט לא כך אומרים אלא אמר בחיות והגיעו כל המלאכים הנרמזים בקטע זה של עץ חיים. ואפשר לומר שזה חידשה החסידות לחיות הכל בחיות יתר ועי"ז אפשר להגיע לדרגות גבוהות. כמו שכתב הבעש"ט זצ"ל על עצמו ואני לא באתי אלא להכניס חיות בעצמות היבשות [שקורין פרישקייט].
ש. במעלת הגדולים אשר היו בזמנו אי אפשר להעריך על נכון כגון רבי חיים צאנזר ורחיים בן עטר הנוב"י ועוד איך אפשר להגיד שהם היו חיצוניים. ת. כמובן שהם היו פנימיים אבל כמובן שיש מדרגות בהכל כמו שיש קוה"ק ויש אולם והיכל ששם יכולים להיכנס כהנים בלבד ולבית קדשי קדשים יכול להיכנס רק הכה"ג וכו' לכל הקדושות. אם תאמר הספרים שנכתבו על ידי אותם אנשים נלמדים כמו דברי בעש"ט מילא אבל ההפרש בין עומק שיטתו כפטיש המפוצץ מחולקת להמון גיזרות ועניינים ושכבות ושיטות הרי שדבריו חייים בעבר הוה ועתיד וכמובן שנצטרך להעמיק במילותיו בהמשך
א] "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א) ואיתא בגמ' (יבמות קיד, א) "אמור... ואמרת" – להזהיר גדולים על הקטנים. ע"כ. ו'להזהיר' היינו לטהר, להפוך אותם זוהרים. "גדולים על הקטנים", שהדרך היחידה להפכם הוא על ידי ביטול הקטנים לגדולים, וזהו "אמור... ואמרת" שהאמת הנכון הוא רק על ידי ביטול גמור, שכן בתיבת "ואמרת" נוסף על "אמר" עוד וי"ו ותי"ו.
והיינו שעל ידי האהבה שלנו להקדוש ברוך הוא וברוך שמו, ועל ידי האהבה לישראל הצדיקים, מגיעים לטהרה ואז ממנה לכל שאר המדריגות. וזהו ענין הסדר של הפסוקים כאן, "אמר", היינו הקב"ה למשה, ואח"כ "ואמרת", היינו בני ישראל לעצמם, ואז יכול להיות האור הגדול של 'להזהיר', על ידי 'גדולים על הקטנים', שזה הענין של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב).
והנה בענין מצות סוכה כתיב "למען ידעו דורותיכם" וגו' (ויקרא כג, מג). ואיתא בגמ' (עירובין ב, א. סוכה ב, א) 'מאי שנא בסוכה דתני פסולה'. ואפשר שהרמז בזה הוא, דבאמת דבזה "ידעו דורותיכם", והיינו שאין יכול להיות סטיות (פאלשקייטן) בכלל, וזה ענין מהות החינוך, שהקטן יודע האמת באמת ומרגיש את הדופק (דער קלארקייט) של האב. וזהו "אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים" (דברים ד, י), ,כל הימים היינו "דורותיכם", והרמז בזה הוא שיש להכניס הידיעה והיראה בכל נפשות ישראל אף בנמוכי השכל ועל ידי בהירות הדעת אפשר לחבר את כולם. וזהו "למען ידעו דורותיכם, היינו להתחבר כל הדורות יחדיו לכדי מחרוזת אחת.
והנה בגמ' שם שאלו על ההבדל בין סוכה למבוי, "מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא" (עירובין ב, א), ובמבוי הענין הוא העירוב שהוא המכשיר את המבוי לטלטול והוא מתקנת חכמים, וזהו מה שתירצו בגמ' "סוכה דנפישין מיליה - פסיק ותני פסולה, מבוי דלא נפישי מיליה - תני תקנתא" (עירובין ב, א), ומהו "לא נפיש מיליה", שעיקר הענין של תקנת חכמים הוא על הפה והלב ולכן "אי לא נפיש מיליה אית ליה תקנתא".
וענין תורה שבכתב הוא להורות את הדרך, כמ"ש על הר סיני הנקרא ג"כ 'הוראה', שמשם יצאה הדרך להוראה, אבל חכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים, ועל כן צריך להיות בתורה שבעל פה אריכות. [וזהו התירוץ השני לענין הקושיא דהש"ס רק מסוכה דלמה לא הביא הש"ס להקשות מהדס ומחנוכה, דבהדס אמרו "היו ענביו מרובות מעליו - פסול. ואם מיעטן – כשר" (סוכה לב, ב), ובנר חנוכה אמרו " נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה (שבת כב, א), והוא משום דהדס הוי דרבנן (למעט החובה של ד' מינים ביו"ט הראשון) מחמת דא"צ לגופו ומצוות לא ליהנות ניתנו. ובחנוכה הוי דרבנן וריבוי תורה].
ומה דבסוכה תני "פסולה", אפשר הרמז בזה, דאור מקיף גדול פסול, וזהו "להזהיר" (אראן שאנען) ב"קטנים", היינו הכלים הקטנים שלא יהי' באופן של 'שבירת כלים' אלא רק על ידי אמירה רכה, דאיתא ד"אמור" ודיבור לפני כן אינו כפילות, עיין רא"ם על רש"י, אבל "אמור... ואמרת" הוא לומר שיש להזהיר שדווקא על ידי אור גדול יכול להיות שבירה.
ובמבוי "תני תקנתא" שההיפך הוא במבוי, שהוא פרוץ וצריך מדרבנן לגדרו, וזהו בחינת אור פנימי, ועל כן אפשר לתקנו בקצת תיקון וא"צ לזה הרבה מאוד עמל.
ב] וזהו החילוק בין יראה עילאה ויראה תתאה, דביראה תתאה צריך הרבה ביטול כדרך בעל תשובה שצריך הרבה מסירות נפש. וזהו הסיבה שהאבות שהיו בבחינת 'סובב' היו מאלו שמתו בעטיו של נחש "ושמי הוי"ה לא נודעתי להם" (שמות ו, ג), שהיו להם הרבה מצוות בלי עבירות, כמו דאיתא במדרש (בראשית רבה פל"ט ח) "עוונותיך פורחים", והיינו שאין להם כלל עבירות.
וזהו שמשה רבינו היה עניו מכל האדם ועל כן זכה ל"ותמונת ה' יביט" (במדבר יב, ח), ואשר על כן אי אפשר לדבר בעניינו דבר, מחמת שאין לנו כלל השגה במשה, אבל מה שמותר כן לדבר בו הוא כדוגמת אשר "אין מעמידין פרנס על הציבור" וכו' (יומא כב, ב). שהרי פגם משפחה לא היה לו, ונולד מהול, אלא שתלה עוונות הדור עליו ונכנס לעומק הגלות כדי להוציא בני ישראל ממצרים ולתקן את חטא אדה"ר, וכתיב עליו "ויהי בישורון מלך" (דברים לג, ה), וכתיב "לפני מלך מלך בישראל" (בראשית לו, א), והיינו שהוא תיקן השבירה לשבעה מלכים שמתו, שעיקר עבודת בני ישראל בגלות היא לתקן את אלו המיתות.
ומשה רבינו הוא מידת 'נצח', היינו ניצוח, ולעולם ענין הניצוח הוא שני עניינים הסותרים לכאורה זה את זה, שהרי אם יש לאדם שונא הרי פעם הוא המנצח ופעם הוא המנוצח, ואיך יוכל להיות הוא המנצח לעולם ועד. וזהו הסיבה שעשה הקב"ה שמשה רבינו דווקא יקבל התורה [ועיין כש"ט מרבינו מאור ופלא הדורות הבעש"ט זיע"א מאמר י, שבחלק א' וז"ל "…וז"ש "האשה נקנית לבעלה", שיהיו נקראין אשתו כביכול בג' דרכים, א' בכסף, בחי' חסד, ימי החסד שהקב"ה מסייעו בחסדו הגדול בתחלה ואז כוסף וחושק ומתלהב בתורתו ועבודתו ית', וזה נקרא גדלות ראשון. ואח"כ נסתלק זה, ונקרא ימי הקטנות, וגם שאינו כוסף וחושק, מ"מ על צד ההכרח צריך לדבק [את] עצמו בשטר שהם אותיות הכתובים בספר שנקרא 'שטר', בין באותיות התורה בלימודו, ובין בתפלה, כאשר קבלתי ממורי <הבעש"ט> זלה"ה זה שיש סגולה כו', עד שיחזור אחר כך להתענג בו [ית'] ע"י שבאו המוחין בתורה ותפלה שנק' בביאה.. ] והיינו דבחינת ה'נצח' הוא על ידי התורה לעולם, ואפילו דהוא בבחינת 'רצוא ושוב', בכל זאת על ידי ענווה בחינת קטנות ועל ידי התורה היורדת למקום נמוך יגיע להכל.
וזהו "משה כי מן המים משתיהו" היולדת ס' רבוא בכרס אחד היינו שכולם כל ישראל יש להם האפשרות להגיע לתורה והוא לידה עיבור יניקה בקטנות על ידי כתר תורה הוא הקו האמצעי [עי' תחי' המשך בשעה שהקדימו מהרב הק' רש"ב זי"ע] שמשה ממשיך מן התפארת אל היסוד. ומשם אל תיקון המלכות כמ"ש ויהי בישורון מלך. וזהו נער בוכה היינו משנה למלך הוא נער שר הפנים מלאך מט"ט.
וענין ובחינת בכיה הוא לעורר רחמים כמו משל תינוק המעורר על ידי בכייתו את רחמי האם והאב וזהו מן המים משיתיהו היינו מן ההמשכה של יחוד הוי"ה ואדנ"י הוא התפארת והמלכות ובאמצע הוא כח ההולדה הוא הנער בוכה הוא יסוד.
ג] ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. היינו אהרן בלעדו אינו כי עם כל ישראל וזהו כל השמות [ה' ויו אלף כוז"ו הוי"ה] היינו שהיה יכול לכתוב ואהרן מה תלינו עליו.
וז"ש אהרן שושבינא דמטרוניתא היינו שהוא המזווג האמיתי אבל אם יהי' מחלוקת מה יהיה עמו אלא שלא יוכל לקרבן לתורה. וזהו מה שכתוב ואהרן יהיה לך לפה היינו שאהרן הכהן הוא בחינת מלכות למשה על ידי הזווג דשבת אחים גם יחד שהוא אהדות בני ישראל על ידי האחדות ביניהם.
מאמר ב'עריכה
ד] וז"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל, זכות הוא לשון זך ואיך יזדככו ע"י תורה הוא המזון והמצוות הם הלבושים של הנשמה, וזהו רצה היינו בחי' קטנות שרצון למטה מנתאווה להיות לו דירה בתחתונים (אויף א תאווה קיין ענפער איז נישט דא) והיינו דבאמת על ידי קידוש השם והוא מידות וחב"ד שהם קדושת ישראל מגיעים גבוה יותר, אבל יש בזה גבול מסוים שאינו יכל"ה רצו"ש, משא"כ בתורה ומצוות יכול להיות גם בקטנות, וזהו להזהיר גדולים על הקטנים.
ה] שיש לאדם כמה דרכים איך למצוא נחת בלימודו יש קטנות וגדלות א. הוא דרך רצו"ש שהוא התדבקות במילים עצמם, ויש דרך ב. והוא גדלות צא מן התיבה למצוא בכל דבר שהוא דברי תורה ולקשרם אל המעשה התחתון, וב' הבחינות נקראים דרך הבע"ת וצדיקים גמורים תושב"כ ותושבע"פ כדאי' בשפ"א הרבה פעמים, ולא בא לבד אל התיבה יביא אותו אל מדריגת צדיק גמור כמ"ש בכש"ט אות טית [כמדומני] שענין הצדיק לחבר את כל העולם כמ"ש בשביל רח"ב שהוא מחבר את כל המחשבות וזהו מ"ש מן המים משיתיהו היינו כל הזיווגים כמ"ש דמים בגי' ב' השמות.
- בענין איסור ראיית ונגיעת כלי הקודש
א) בשו"ת דברי מנחם ח"א סי' ט"ו - י"ז, יש מו"מ גאון ישראל, החזו"א זצ"ל, והגרמ"מ זצ"ל, בביאור חז"ל, את הפסוקים שבסוף פ' במדבר, ולא יגעו אל הקודש ומתו" [ד,א], ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו [שם,כ], ובעניינים המסתעפים מהם, ומאחר ויש בדבריהם בענין זה כמה תמיהות ודברים הצריכים ביאור אמרתי אעבור פרשתא דא ויהי' לעילוי נשמת זקני הגדול זצ"ל.
ב) הנה עיקר המו"מ הי', שלדעת החזו"א כמש"כ בספרו חאו"ח [יד,ט], ב' פסוקים הנ"ל, אינם איסור כלל אנגיעה וראי', שגם זר אין חייב ע"ז, ורק איסור על הלויים שלא יטרדו בעבודת הכהנים, בעבודת פירוק, שהיתה בזמן המשכן, הי"צ הכהנים לפרק ולכסות והלוי שמשח זה [בשעת מצוותו] במקום הכהן חייב מיתה ביד"ש וזה האיסור והעונש שכתוב בפ' בל' נגיעה וראי' שאינו כפשוטו לאסור ראיית הכלים ונגיעתם [ומה שכפלה תורה עונש על נגיעה לחוד וראייה לחוד נשאר שם בצ"ע] והגרמ"מ כתב לו להוכיח מחז"ל וראש' שלמדו הפסוקים כפשוטם לאסור ראי' ונגיעה ולענוש עליהם [ובספרי שהביא החזו"א ראי' לשיטתו למד בפי' הספרי דב"ר ועוד מפ' עיי"ש]
ג) עיקר ראיית החזו"א שכתב בספר ובב' התשובות שבסס"י ט"ו - ט"ז שא"א לומר שיהי' כאן איסור ראי' ונגיעה הוא שאפי' אין איסור זה דוקא אלויים ולמה נתייחד הדיבור אליהם ואף שהוסיף ראי' מהספרי בת' ראשונה וכן הוסיף ראיות בת' שני' עיי"ש אבל משמע להדיא שזה עיקר הכרחו להוציא הכתוב מפשוטו ולומר שאף בפשוטו של מקרא ע"כ הפי' לאסור הלויים בעבודת הכהנים בעבודת פירוק דמיירי בי' קשא וע"כ כתב שכ"מ שכתבו הראשונים משמעות שהפסוק מיירי באיסור ראי' אי"ז לפרש הפי' הפשוט בפסוק רק אף שמפי' הפסוק זה יש סמך לדברי חכמים שאסור [במקום זלזול] משום כבוד השכינה ועיקר קרא לאסור [מדנקט ל' ראי'] אף כניסה וביאה לראות שהלוי חייב בשעת פריקה [במעבר בשעת המסעות] וע"ז קאי ג"כ איסור ועונש וכך נראה דהסיק בת' ב' [בדרך אפשר] וכבר נתכוין לזה בת' א' בדין הב' דענש והזהיר ללוים בכניסה זו וכו'
ד) ועוד דרק יוצא מדברי החזו"אבב' הת' שמזה שכתוב בפ' בל' ראי' דרשו חז"ל לאסור ראי' משום כבוד השכינה ומורא מקדש וכלים ומסרו הכתוב לחכמים לקבוע גדר המורא [.. חז"ל שיש בראי' זו זלזול] ןלפי דרך זו ג"כ לא יוקשה מה טעם ייחד אזהרה ללויים דאי"ז כלל פשוטו של מקרא שמקרא זה כפשוטו מיירי רק באזהרת הלויים על עבודת הכהנים ורק מאי דאפקי' בל' ראי' להורות איסור מחודש של ראי' במקום חוסר כבוד ומורא ולפי"ז הדרך המעשה בכהן אחד דיומא דף נד. באמת הי' חייב מיתה משום הראי' ומשום הדרש דאפקי' בל' ראי' ודברי הגמ' מתפרשי כפשוטם דאמאי דאיתא שהיו מראים להם הכרובים בעלי' לרגל פריך ר"ח מהאי קרא דולא יבואו וגו' ושני דבבית ראשון לא הי' איסור ות' מתיב ר"ח דר' קטינא ממעשה בכהן א' ושני דבבית שני שוב חזרו לדין המדבר עיי"ש ולפי דברי החזו"א דאסור מה"ת מדרשא וכנ"ל ומסרו הכתוב לחכמים ובאופן שיש ביזיון כגון שיגלה מקומו באופן שצריך להיות מכוסה אסור וי"ב עונש
ה) משא"כ לדרך השני' שבחזו"א שמה"'ת אין איסור כלל לראי' ונגיעה [וכמו שסבר מתחילה בספר] ורק דיש איסור מדברי חכמים שלא לראותו באופן בזיון וסמכו אהאי קרא ונצטרך לבאר בכ"מ שהובא פסוק זה בחז"ל וראשונים שהביאוהו כסמך לאסור ראי' במקום זלזול ונראה מדבריו שעיקר הסמך ממה שנתרבה ג"כ הכניסה לראי' דבזה באמת גילתה תורה דיש כאן איסור ששרשו הוא שלא יהי' זלזול בקדושת הקודש ומזה סמכו חכמים לאסור בכ"מ שיש בראי' זלזול ולפי"ז יהי' ביאור דברי הגמ' ביומא שם דפריך מקרא דולא יבואו וגו' דידע בעל הגמ' דמהאי קרא סמכו חכמים לאסור ראי'
פרשת תצוהעריכה
ואתה תצוה ענין הציווי שיהא האדם בבחינת שליח לעשות שליחותו איתא ארבעה דברים צריכים חיזוק כגון חייל במלחמתו. מחני נא מספרך אשר כתבת הוא ענין כתיבת ספר תורה אורה זו תורה איתא ולא רצה דוד לשתותם כל המוסר נפשו על דברי תורה אין אומרים דברי תורה בשמו שנעשה בעצמו תורה. זכור ושמור בדבור אחד שיש הבל קול דבור והדבור יצא לחירות ולעתיד יצאו הכל לחירות. וזהו דאיתא נזכרים ונעשים לעתיד יהי' היפך קלקלתם נעשה וכו' וזהו כל המועדות בטלים לעתיד חוץ מפורים. ולא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף קול גדול ולא יסף. הדור קבלוהו מאהבה מאהבת הנס. וזהו דאיתא הוא ברשעו מתחילתו לסופו שזה לעומת זה עשה האלוקים. וכתיב שלעתיד ייפתחו שערי הדעת ולכאורה מה ההוא אמינא שישאר חשך גם בזמן השראת השכינה אלא שמסירות נפש כולל כל המדריגות עיין תניא יח.
זה יתנו יתנו את הז"ה היינו את עצמותם הוא י"ב שבטים. מטבע של אש. שיש בכל אומה שרש אבל שרש בני ישראל למעלה מכל חסרון ולכן לא הבין משה רבינו איך יתנו רק מחצית השקל והרי מטבע של אש כולו התלהבות. והתשובה זה יתנו יתנו למטה מן השרש לדבק בשרש שצריך האדם תמיד לדבק מעשיו בעליון ממנו. ואיתא אין התורה מתקיימת וכו' וכן איתא מוסר נפשו בשליחותו וכן איתא יאר השם פניו אליך וכי איך לא אשא פנים לישראל וכו' ולכאורה קשה מה שייך נשיאות פנים לישראל אחרי שמדקדקים עע"צ וצ"ע.
פרשת צועריכה
צו ל' זרוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. כיס הוא ב' השמות. חסרון הוא הפירוד הסט"א. היינו שאין מחובר לשלימות וזהו עולה להיות כליל להשם.
איתא נתמלא כל העולם בשמים בכל דיבור ודיבור שהקול יפה לבשמים. עצמות בני ישראל הוא בדיבור ושרשם במחשבה וזהו איזהו דבר ל' דיבור שהנשמה נהנת ממנו הוי אומר זה הריח הממוצע בין המחשבה לדיבור. שהדיבור היה בגלות. אבל תיקונו היה בעשרת הדברות. אני אמרתי ע"י אמירת הקב"ה נעשה אלוקים אתם פרחה נשמתן שנתעלו מאוד עד למדריגת מלאכים ממש. וזהו כתר חכמה תורה מלכות שכל ישראל בני מלכים מקבלת התורה.
שפת אמת פרשת ואראעריכה
בעזהי"ת שפת אמת וארא. תרל"א
במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל [אשר אין האדם משיג ובכל זאת שרשו יגיע לשם ועל כן יהיה זה נוגע לו בעצם ורק הוא ביכלתו לתקן, ואפילו שאנו יודעים שמקום הבדיקה רק עד שידו מגעת, ולכאורה לא היה האדם צריך לשום ענין את מקום אשר ענינו אינו משיגו, אף על פי כן יראה לתקן בעצמו עד עצמותו ג"כ במקומות שאינו משיג בשביל קונו אשר שרשו משם.] . ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש [,ענין השכל והרצון אשר לפחות לצד מעלה הם קטנים אבל באמת הם הפכיים בטבעם ואת שניהם צריך לבטל לו יתברך לגמרי כמ"ש בטל רצונך בפני רצונו היינו אפילו דבר המתחשק מצד הקדושה הכולל כל ההשגות והמדריגות שאדם סיגל לעצמו צריך לבטל לרצונו יתברך, ואפילו השכלים היינו שעל פי שכל אינו צריך לעשות אותו הדבר, יבטל עצמו מכל וכל אליו יתברך] וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד [פירוש דרבינו החידושי הרימז"ל הסביר דברי המדרש דבאמת ביטל עצמו ראובן עד עפר כמ"ש ראו מה בין בני וכו' ובכל זאת אילו היה יודע שהקב"ה יכתוב עליו למען הציל היינו שיש סייעתא דשמיא גם בדברים שאינם עפ"י שכל ובאמת יכול להצילו שניתן כח מן השמים להציל ואפילו שכבר נגזרה גזירה היה נותן נפשו בשליחות זו. ובהמשך המדרש דבדורות האחרונים אליהו ומשיח כותבים הרצונות והקב"ה חותם היינו מביא הגאולה ע"י המעשה.]. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים (שהרי כל מעשה האדם בכל מעשה אדם הרי גזרת ומינץ שמעיה גזירת אדם הוא מן השמיים בלבד שערי שורש המעשה מעל המחשבה שאפילו שעכשיו המחשבה גבוהה יותר אבל מגיע מן השמיים היונים עוד יותר שנפל ירידה עצומה שאין ירידה יותר גדולה מכך שדומה הוא למעלה מכל העולמות ואולמות עליונה העליונים עליונות של המחשבה הוא בירידתו וליהנות המעשה הוא בעלייתו נגיד עוד פעם זה רע את האדם מן השמיים בלבד שהרי שורש המעשים על המחשבה שלך אפילו שעכשיו מחשבה גדול גבוה יותר אבל מגיע מן השמיים העניינים ניקח של שדומים הוא למעלה מכל העולמות בעולמות עליונים אלינו את המחשבה הרבה ירדה ירידת האור ועלינו את המעשה הוא בעלייתו). וז"ש אשר כבר עשוהו(וזה שכתוב 10 כפר אסור שכבר עשו שהקדוש ברוך הוא כבר עשה את מה שהאדם הולך לעשות כי כוונת כוונת השפת אמת זכותו יגן עלינו שהעניין אסיה נעשה כבר ואינו צריך תיקון אבל המחשבה צריך תיקון מחמת ירידת האור שהירידה את המחשבה הוא הרבה פחות מירידת המעשה ועל כן הקדוש ברוך הוא כבר עשה את המעשה). שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י(לפני הקדוש ברוך הוא כבר נגזר כל מה שיעשה אדם אחר כך ולכן כל מעשיו הם בירור לפני הקדוש ברוך הוא שזה הוא מחשב טוב בלבד הוא מאיתו לא תצא הרעות והטוב כוונת הפסוק הנל שאין להרהר אחר השם יתברך מחמת שכל עניינם הוא על ידי שכל עניינם הוא על ידי שיעור עבר לפניו שזה מה שאמר איוב שמה שמה בין איוב לאויב יתחלף לפניך שמה בין צדיק לרשע התחלף לפניך חס ושלום להגיד קח אבל זה האמת האמת שאין שום דבר בעולם חוץ מאיתו יתברך ואין שום דרך לשנות את מה שהוא רוצה ואם רצונו חס ושלום שנעשה עבירות רק ככה המחשבה נוכל לשנות מחמת שמחשבה היה הרבה ירידה עצומה שהרי עיקר המחשבה מאיתו יתברך אבל אם לא מעוררים עליו מתהפך המחשבה התהפך עם המחשבה למקום גבוה מאוד שהוא ביטחון בהשם יתברך ועל כן צריך כל אדם לקחת את כל ישותו ולזרוק אותו מאחורי הקדוש ברוך הוא השלך על השם יהבך והוא יכלכלך שי היקר הפסוק בעניין זה שי היקר הפסוק בעניין זה עניין זה הוא על ידי וואליד יש על ידי הקדוש ברוך הוא יבוא כל הישועות לעם ישראל ואף יהיה עניין שלא בדרך חס ושלום דרך טובה ולא דרך רעה חס ושלום). ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו(שלמה המלך זכותו תגן עלינו היה ברור לו בבירור גמור שאין שום דרך הזה שלום חס ושלום להגיע לעברה שאסורה על פי תורה וזה העיקר שמונח מאחורי ביטחון שביטחון ודבר לא נכון חס ושלום יכול להביא למקום מאוד גרוע אבל שלמה המלך עליו השלום היה לה ביטחון האמיתי שהוא ידע שאין לו שום קשר להעביר השעה הטוב האמיתי מונח אצל ומחמת ברכת השם יתברך שאת טובה אמיתי מונח אצלו אחמד ברכת השם יתברך מחמת ברכת השם יתברך ואף על פי כן נפל במקום מאוד מאוד גרוע אחמד ביטחון ובעצמו אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאם חס ושלום יאמין בעצמו עד יום מותו ואפילו לפני יום מותו יא אמות במיטה פרשה חס ושלום כמו שכתוב יוד שבירבה. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש
חידושים במסכת בבא מציעאעריכה
בתוד"ה וליחזי כו' ומקשה לשומר דליתא קמן דנישלייה ע"ש ופשוט י"ל דמש"ה מוקי באיתיה קמן דאל"ה הוה קשה מתני' דלא כבן ננס דהיכי דנקיט מחד בוודאי איכא שבועה לשוא וזה כוונת התוס' בדבור שאח"ז ד"ה דלא כו' מצריך למימר דידע שפיר כו' כלומר מדלא משני בדליתא קמן ומשני בדנקיט מתרוויהו ע"כ משום דרוצה למוקי כבן ננס
שם מוקי ר"פ רבא במציאה ורב חייא במו"מ מקשין העולם לר"פ ליכא משנה יתירה וא"כ מנ"ל דבעלמא ראי' לא קנה וראיתי תי' מספיק
עפ"י דתי' מראה את המציאה ונפל עליו ומשום כאן דנפל בלי כו' ומבואר לקמן דף י' דר"פ לית לי' האי סברא ומוכח שפיר :
- דף ה
בתו' ד"ה למ"ד הילך פטור תימא גם למ"ד הילך חייב אמאי איצטריך קרא למעוטי הא בקרקע לא שייך משתמש פטור וי"ל קושיא זו עפ"י די"ל אמאי לא מקשה הגמ' תכף לרש"י דסבר הילך פטור אמאי פטור תוס' פריך ד"ה הא כלים בחפר בה בור כו'
- דף לב
אמר לו אביו עד אמאי עשה ול"ת הוא ופי' רש"י אבידה עשה ול"ת היא השב תשיבם ול"ת להתעלם כו' ומקשים העולם אמאי לא מפרש רש"י ג"כ אטומאה ודאי דיש לומר דרש"י סובר כדברי רש"א דף ל' דרוצה להוכיח דלא חשבינן מעשה בקדושים תהיו ע"ש וכו' כמ"ש בשיטה בענין אך צריך טעם וא"ל עפ"י דבאמת על התורה לק"מ דאיצטריך אני ה' אם אמר אביו לעבור על ל"ת לחוד דאל ישמע לו וגם באבידה מצריך לפעמים דאיצטריך ל"ת לחוד כמבואר לעיל דף… ק"ו בנטלה לאחר יאוש ע"ש רק הקושיא קאי אדברי התנא דאמר דאשמעינן מקרא בזה דיש עשה ול"ת לא צריך … נמצא בטומאה יש לומר דהוצרך למעט אותו מקרא דאי מסברא הא' בדציית לאביו עפ"י… דנאמן אדם לפסול את בנו ומה"ת להחזיקו לרשע שיאמר שיטמא א"ע אלא משום דידע שאביו? בנו כלל ואינו כהן כלל ולזה סברא מקרא דלעולם אל ישמע לו ולזה מדייק אביו דווקא ולא אמו דאמו אינה נאמנת לפסול אותו ולזה המפרש רש"א אאבידה ובזה.. ג"כ דברי.. כאן דמקשה הוה ליה לאתוי' קרא דאיש אמו ואביו תיראו אלא דניחא ליה לאתויי' קרא דכיבוד והוא תמוה וי"ל עפ"י מ"ש לומר דקרא אתי להורו' היכי דאביו ואמו ציוה לו שיטמא או שאל יחזיר דהוה תרי עשה … דרמב"ם אינו מונה רק כבוד אב ואם למצוה אחת אבל אכתי יש מקום לחלוק מסברא ומנא ליה למקשין להקשות וצ"ע דמקשין … אמר לו אביו לחודיה משמע ולזה פריך אקרא ולזה מ"ש משום דסד"א הואיל דהוקש פטור .. דבזה פליגי .. מקלל אביו ואמו דאיצטריך רקרא לחלק דה"א שלא יהא חייב רק אם קלל אביו ואמו …דכתיב איש אשר יקלל אלוקיו יומת אבל באביו לחוד ליכא מיתה ומ"ד דל"צ קרא סבור דהואיל שיש לאביו חלק בו הוא שוה.. ולזה יש לומר דאי הוה סברא מקרא דתיראו הא' תרוויהו הוקשו דווקא אבל ת"ח באמת לא איתקיש ומקשה למה מביא התנא למעט אביו מקרא ולזה ניחא ליה לאתויה קרא דכיבוד ובכיבוד מחלק הכתוב את אביך כו' ואפ"ה הוקש ומשני שפיר:
ופשוט שמדברי רש"י הי"ל דיש לומר דלכך כתיב אני ה' כדי … עליו ובלאו קרא דאני ה' ה"א דעשה דוחה ל"ת ונשאר רק עשה לחוד אבל אאבידה פש' דבלא"ה אין לוקין עליו דהוה לאו שאין בו מעשה ואין לוקיו עליו:
- דף ל"ו
פליגי רב ור"י בשומר שמסר לשומר ואיתביה ר"א בר ממל ממתניתין דהשוכר פרה והשאילה לאחר ע"ש ולכאורה י"ל דילמא הכא אסורה בחזרה אצלו ובזה גם אביי מודה דפטור כמו דמשני גבי האי סבתא ואין לומר דאביי סבור אף בחזר' אצלו הוה פשיעה א"כ קשה מאי פתו"ס ד"ה אין יאוש דילמא הטעם הוא משום ששינה והא דפה"ק לקמן היינו משום דברגיל אצלו הוה פשיעה וא"כ … בנתן לו רשות … והו פשיעה ובלא רגיל הוה גזלן ששינה
- דף מ
בתוס' ד"ה לדברי חכמים אסור וא"ת נימא משום דאין לו מחילה כו' והמעיין בדבור שאח"ז שמחלק בצמד ובקר איכא הוכחה א"כ יש לומר דבזה פליגי אביי סבור דווקא בצמד ובקר איתי' לר"י דמחיל אבל הכי ליכא הוכחה ור"פ סבור דלעולם אמרינן דמחיל וצ"ע דא"כ איפליג בתרתי למה לי א"כ ממילא נדחה קושיא ר"ש דע"כ טעמא דהכא אינו משום מחילה
- דף מ"ט
מודה ר"י במתנה מועטת דסמכה דעתיה ע"ש טעם הענין עושה סייג לדבריו הצריך שלא יחזור אומר מעט ואז א"י לחזור אבל הרשעי' פוסק הרבה כבר שיוכל אח"כ לחזור:
אישו מישום חיציו או משום ממונועריכה
בשס מצינו כמה וכמה פעמים את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש האם שאש של ראובן הזיקה את שמעון האם אנו אומרים שהוא יהיה חייב וכדעת רבי יוחנן כי אישו מישום חיציו או שיהיה פטור כדעת ריש לקיש שסובר שאישו מישום ממונו ואם כן הרי ממונו של ראובן שהזיק חייב כי הוא שלו מבואר בגמרא שלפי רבי יחנן אי אפשר לומר שהאש היא של מישהו אלא לאש יש דין של חץ .אבל רבי נחמן מברסלב יכול כן להגיד ואמר כבר האש שלי תוקד עד ביאת המשיח
תיקועריכה
שואלים מהו תיקו לדעת הסוברים שהוא נוטריקון של תישבי יתרץ קושיות ואיבעיות .ושמעתי שעונים על כך שתורה לאו בשמיים היא. -- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי
דברי הרמב"ם על ימות המשיח והגאולהעריכה
מה שידוע דברי הרמב"ם בסוף הי"ד החזקה (הלכות מלכים פי"ב) כלפי הגאולה, שלא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו. ישנה טעות נפוצה שכוונתו גם כלפי המשיח עצמו, והטעות היא מכיון שהרמב"ם שם בפרק י"א תיאר בפרוטרוט מה מעשיו של משיח ואיך נדע שאכן זה הוא ולא שייך להגיד ע"ז שלא נדע. וכל כוונתן במשפט הנ"ל שלא נדע, זה רק כלפי הדברים 'המסטיים' כביכול שיהיו בימות המשיח כגוג ומגוג והתחדשות הנבואה וביאת אליהו, שכל זה הביא הרמב"ם קודם לכן וע"ז כתב שלא נדע ולא נתעסק עם זה ולא נאריך בזה. והדברים פשוטים למעיין הישר. -- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי
קני את וחמורעריכה
הגמ' בקידושין דף נא ע"א שואלת ה"ד אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קני והנה מצינו מח' {ב"ב קמ"ג.} בקני את וחמור ר"נ אמר קנה מחצה ורב המנונא אמר לא אמר כלום ור' ששת אמר קנה הכל ומסקי' הלכה כר"נ דקנה מחצה וכ"כ השו"ע {חו"מ ר"י,ג} "אבל אם אמר לאחד קני את וחמור קנה החצי" וכן פוסק הרמב"ם {מכירה כ"ב,י"ב}"אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה" ובביאור דברי ר' המנונא דלא קנה כלל כתב הראב"ד דכיון דמשטה בו דהרי על החמור לא יהני לכך לא מהני בכל אך באבני נזר הסביר באופן אחר שיטת ר' המנונא דלא קנה כלל או משום דהוי קנין שבטל מקצתו וממילא בטל כולו או מכיון דהמוכר יכול לומר שהקנה רק לשניהם יחד ומכיון דלחמור לא מהני הקנאה זו ממילא לכל לא מהני במרדכי {ב"ב סי' תר"ה} מביא "מעשה באחד שהקנה לחברו מעות קרקעות ומטלטלין בבת אחת י"א דדמי לקני את וחמור"- ומביא שם המרדכי את אותו מח' וכן פוסק רמ"א {חו"מ ר"ג,י} החליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד י"א הואיל וחליפין אינם קונים המעות בטל הכל וי"א דכל הקניין קיים וי"א דקיים אצל המעות ומטלטלים ובטל אצל המעות ומבאר הסמ"ע דכל המחלוקת הוא רק אם הקונה נתן סודר למוכר שבעבור זה ימכור לו ולכאו' יש לבאר הדמיון דלשניהם אין קניין גמור וצ"ע דאם שניהם זה אותו מח' מדוע בקני את וחמור מביא השו"ע רק דהלכה כר"נ דקנה חצי ואין הרמ"א חולק ע"ז ואילו בחליפין מביא הרמ"א את כל ג' השיטות ואם זה ואתו מח' מדוע מחלק ולכאו' אפשר לומר דזה הנפק"מ בין השיטות דלראב"ד דכתב דלא מהני זה מכיון שמשטה בו וזה לא שייך הכא דהא רוצה לקנות את הכסף והקרקע/מטלטלין ושייך קניין בכסף אבל לאבני נזר דכתב או דבטל מקצתו בטל כולו או דרק הקנה לשניהם יחד עדיין צריך לומר דזה אותו מח' וקשה לשיטת האבני נזר קשה מה ההבדל בין קניין לחליפין ולכאו' אפש"ל בשיטת האבני נזר דס"ל כפנ"י שמקשה מדוע בגמ' אצלנו מביאים דלא כהלכה וכותבים את וחמור לא קנה הא להלכה קנה מחצה ותי' שכל המח' היא רק לגבי מתנה שהעיקר הוא לתת אז כל מי שיכול לקנות קונה אבל לגבי קידושין לא מכיון שרצה לקדש את כולם יחד וכך סובר האבני נזר שבחליפין רוצה לתת את הקרקע רק יחד עם הכסף ולכן לא פוסקים כר"נ אך כ"ז לביאור השני של האבני נזר אבל לביאור השני שרק הקנה לשניהם יחד קשה מה ההבדל בין הסוגיות
בעניין זכויות יוצריםעריכה
האם כאשר אני מעתיק משהו יש לי בזה זכויות יוצרים? וד"ל