אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ו/א
|
|
בית המדרש
ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין
גמ'. הא בתחילה הא בסוף. בפי' החילוק בין בתחילה לבסוף, איכא ה' פירושים בראשונים. א. רש"י פי' "בתחילה. בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא לרפיון ידים מתכוונין. לבסוף. לחזק את בדק דאין לומר רפיון ידים מקבלין. ב. עוד פרש"י "ל"א בתחילה כשלא היתה אימתן של עובדי כוכבים עליהן אין מקבלין. אבל לבסוף מקבלין משום אימה. וראשון עיקר. וזה אינו טעם, דהא כל ימי בית שני היתה אימת העובדי כוכבים עליהן ובתחילתו יותר מסופו. וא"ת האי בתחילה נמי אמקדש ראשון קאמר א"כ מאי מותיב ליה לקמן מואגרת אל אסף וגו' דהיינו במקדש שני". ג. התוס' פי' "ועוד פירש רבינו לכתחילה בתחילת הבנין יש לחוש פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בבית המקדש לבסוף דבר מסויים אין מקבלין פן יהיו לשם ולתפארת דבר שאין מסויים מקבלין דלא שייך תו ערעור הואיל ונבנה ב"ה כבר וניחא בזה הא דקאמר בסמוך שאני מלכותא דלא הדרא וליכא למיחש לעירעור". ד. הרגמ"ה פי' "שאם אמר בתחילה רוצה אני להתנדב אמרי' לו שאין מקבלין אותה, אבל אם התנדב מקבלין אותה והיינו בסוף". ה. הרמב"ם (מתנות עניים פ"ח ה"ח) פי' "עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים, ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק וזכרון בירושלים". [ועי' חזו"א (סי' ל' סק"ה) מש"כ בדברי הרמב"ם].
תוד"ה תני. "וא"ת וכו'". הקשו האחרונים דלכאו' דברי התוס' אינם כמ"ש לעיל (ה: סד"ה אלא) דלמסקנא גם ר"מ מודה דעכו"ם מקדישין לבדה"ב, וטעמא דלא לכם ולנו הוא משום רפיון ידים. [עולת שלמה, חק נתן, חזו"א (סי' ל' סק"ד) עי' בדבריו].
אכן החק נתן כתב ליישב וז"ל "וי"ל דכוונתם להקשות דלוקי הני תרי ברייתות שהתנדב בערכין, ול"ק הא ר"מ והא ר"י". וכפירושו נראה מדברי השטמ"ק (אות א') שכתב וז"ל "לא מצי לשינויי הא ר"מ והא ר"י, דלכאו' בנדר ונדבה איירי ולא בערכין. ואפי' כי דחקת לאוקמי בערכין לא מתרצי, דא"כ קדוש ואינו קדוש מבעי לי', דהא לר"מ אינו קדוש, אלא ע"כ תרוייהו כר"י".
כגון אמה כליא עורב. רש"י פי' דהיו מחפין בהן ראש הגג של היכל, לגרש את העורבים שלא ישכנו שם. וכן פרש"י (מו"ק ט.) "הגג כלה ומקצר למעלה עד כאמה, ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים עליו". אמנם הרמב"ם (פ"ד מבית הבחירה ה"ג) פי' דהכליא עורב הי' על מעקה הגג, ולא על הגג עצמו, וז"ל "וגובה המעקה שלש אמות, וטס של ברזל כמו סייף גובהו אמה על גבי המעקה סביב, כדי שלא ינוחו עליו העופות, והוא הנקרא כלה עורב". [וכ"ה בפיהמ"ש והרע"ב (מידות פ"ד מ"ו)]. והרא"ש (מידות שם) ס"ל דהי' על שניהם, על הגג ועל המעקה.
מתיב רב יוסף, ואיגרת אל אסף וגו'. עי' חזו"א (סי' ל' סק"ה) שהקשה, לאבימי דס"ל דערכו של עכו"ם נגנז, א"כ איך קיבלו מכורש ומאסף. וכן הקשה בשיעורי הגרמ"ד שליט"א (עמ' פ"ב) בשם מרן הגרי"ז זצ"ל. ועוד הקשה שם לפי' שיטת התוס' (לעיל ה:) דלר"מ עכו"ם אינו מתנדב כלל לבדה"ב, א"כ מאי עביד בהאי קרא דואיגרת אל אסף וגו', דמבואר להדיא דעכו"ם מתנדב לבדק הבית.
וכתבו ליישב דהתם לא מיירי שהם עצמם הקדישו, אלא מיירי שהם נתנו לישראל ועדיין הוו חולין, ואח"כ היו הישראל מקדישין לבדק הבית. אלא דהקשה הגרי"ז, דא"כ מה מקשה הגמ' מהתם, דנימא דהתם קבלו מתנה ומשום כך שרי. ותו דרש"י כתב "והיינו בתחילת בנין וקשקיל בדק הבית מכורש", משמע דכורש הקדיש לבדק הבית, דאל"ה הי' צ"ל וקשקיל מתנה מכורש. וצ"ע. ואולי י"ל, דהגמ' שהקשתה משם סברה דהסתמא היא שלא נתן מתנה ואח"כ הקדישו, אלא שהוא הקדיש לבדק הבית, אבל אבימי יפרש דהתם מיירי שהוא נתן מתנה. ועי'.
שאני מלכותא. כתב המשך חכמה (דברים פי"ז פט"ו) וז"ל "וכן רבינו הקדוש על אנטונינוס (ירושלמי מגילה פרק בני העיר ה"ב) דשדר מנרתא (לבית הכנסת) אמר "ברוך ה' אשר נתן בלבו", (לעשות מנורה לבית הכנסת), משום שבחירתו ולבו ביד ה'. ואולי גם זה נכלל בכוונת הגמ' (ערכין ו.) שאני מלכותא דלא הדרה בה. פירוש שכיון שלבבו ביד ה', וה' נתן בלבו, אינו בכלל "לא לכם" וכו', שזה מיד השם".
אי בדעת ישראל הפרישה תינתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה, חיישינן שמא בלבו לשמים. ופרש"י "אם אמר בדעת ישראל הפרשתי'". משמע דאי הגוי אומר להדיא שהפריש תרומה למקום שתרומת ישראל הולכת, ודאי התרומה תינתן לכהן, אבל אם לא אמר להדיא שהפריש תרומה למקום שתרומת ישראל הולכת, אלא שלא אמר האיך הי' דעתו, או שלא בדקנו אותו בהא אמרי' תיגנז, משום דחיישי' שמא בלבו לשמים. ולפי"ז נראה דאם אמר להדיא שכוונתו היתה לשמים נמי אמרי' תיגנז.
והנה יעי' בעולת שלמה שהקשה וז"ל "אך ק"ל כיון דבלא דיבורו הוה אסור (משום דחיישי שמא בלבו לשמים), האיך מהימן העכו"ם להתיר (היינו לומר שהפריש ע"ד שתינתן לכהן), ואף במסל"ת, דאין העכו"ם נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה לבד וכו'. ונ"ל לפי משפרש"י בד"ה טעונה, דבזמן הזה מיירי וכו', ושפיר נאמן העכו"ם במסל"ת להתיר, דאף אם בלבו לשמים נמי אין אסור בהנאה אלא מדרבנן, ובאיסור דרבנן נאמן עכו"ם במסל"ת (וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' ס"ט סקכ"ד, והש"ך שם סקמ"ב)". ועי"ש עוד.
תינתן לכהן. כתב בספר נתיבות הקודש וז"ל "ויש לחקור, הנתינה לכהן בתרומת עכו"ם, אם מצות עשה היא ליתן לכהן ככל תרומה דעלמא, או דתינתן לכהן דקאמר הכא היינו היתר נתינה לכהן, והיינו דאם אינו מפריש בדעת ישראל, הלא הדין הוא דטעון גניזה, ואם הוא מפריש בדעת ישראל, אין טעונה גניזה ויש היתר ליתנו לכהן דאינו קדוש, אבל אולי מצוה ליתן לכהן ג"כ ליכא בתרומה דעכו"ם, וזהו מסתבר, דהא עכו"ם אינו מחוייב רק בשבע מצות בני נח, ומהיכן יבוא חיוב מצות נתינה". ועי"ש שכתב ב' אופנים לבאר האי מילתא.
רש"י ד"ה מכריו. של תבואת עצמו. מבואר דעכו"ם תורם תרומה מפירות של עצמו. ועי' בתוס' (ד"ה אם) שכתבו דהאי דינא היא פלוגתא דתנאים (קידושין מא:). וכ"כ השטמ"ק (אות ג') וז"ל "לרבנן דאמרי עכו"ם איתא בתרומה דנפשי', הויא תרומה כתרומת ישראל, וחייבים עלי' מיתה וכו'". ומבואר דסבר דלפי רבנן הויא תרומה מהתורה, ולכן חייבין עלי' מיתה. אבל הרמב"ם (פ"ד מתרומה הט"ו) כתב דהויא תרומה רק מדרבנן.
ועי' בספר יקר הערך שמדייק מרש"י, דדוקא מתבואת עצמו יכול גוי להפריש, אבל אם לקח טבל מישראל אין הוא יכול להפריש, וכמ"ש התורי"ד (קידושין מא:) וז"ל "הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה. נראה לי דוקא בדנפשיה שגדל בשדהו, אבל אם קנה טבל מישראל אינו רשאי לתורמו הוא אלא ישראל הקונה ממנו".
רש"י ד"ה טעונה גניזה. ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה. כוונתו דבזמן הבית פשיטא דפודים, כיון דאיכא ספק אם כוונתו לתרומה לכהן או לשמים, ואיכא עצה לפדות, והדמים ילכו לבדה"ב והכהן יאכל התרומה, אבל בזה"ז שא"א לפדות טעונה גניזה. [ומה דהביא רש"י ראי' מהגמ' בבכורות, אין כוונתו להביא ראי' דבזה"ז איכא איסור הנאה, דזה פשיטא, אלא כוונתו להביא ראי' דבזה"ז אין פודים, וכ"כ הגרמ"ד שליט"א (עמ' פ"ג)].
אמנם יעי' חזו"א (סי' ל' סק"ה) שכתב דלדעת הרמב"ם אף בזמן הבית טעון גניזה, משום דאין מקבלין מהן לבדה"ב. עי"ש. [וכ"כ באבן האזל (פ"ג ממעשה הקרבנות ה"ה) דמדברי הרמב"ם לא משמע כפרש"י].
עכו"ם שהתנדב קורה וכו', ואם לאו טעונה גניזה חיישי' שמא בלבו לשמים. פרש"י "לשמים. להקדש, ובזה"ז אין לו תקנה".
אולם הטור (יו"ד ססי' רנ"ט) פי' דברי הרמב"ם (פ"ח ממתנות עניים ה"ח) דחיישי' שמא בלבו לעבודת כוכבים. וז"ל "כתב הרמב"ם וכו'. אבל לבית הכנסת מקבלין ממנו לכתחילה, והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותו, ואם לא אמר כן טעון גניזה שמא בלבו יחשוב לעבודת כוכבים".
ועי' ברדב"ז (שם) שהעיר על דברי הטור וז"ל "ומה שכתב רבינו שמא לבו לשמים, הוא נתינת טעם אמאי טעון גניזה יהיה מותר להשתמש בו שהרי אין בהם קדושה כיון שלא אמר בדעת ישראל הפרשתי, לכך אמר שמא לבו לשמים ויש בו קדושה ולפיכך טעון גניזה. והטור לא דקדק בלשון רבינו וכתב שמא בלבו חשב לע"ז, וחשב שנותן טעם למה לא יקבלו לצורך בדק הבית, וכבר ראיתי מי שהאריך ליישב לשון רבינו ומה שכתבתי הוא הנכון".
איברא דנחלקו הב"ח והב"י (שם) בביאור דברי הטור, דהב"ח ס"ל דלטור הי' גירסא אחרת ברמב"ם שכתוב שמא בלבו לעכו"ם. [אמנם זה קשה, משום דבגמ' איתא שמא בלבו לשמים, ואמאי הטור הביא לשון הרמב"ם ולא לשון הגמ'. ואולי ס"ל דהרמב"ם גרס בגמ' ג"כ שמא בלבו לעכו"ם]. אכן הב"י כתב דבאמת גם הטור גריס בגמ' וברמב"ם דחיישי' שמא בלבו לשמים, אלא דהטור הוקשה לו לפרש כפשוטו דלשמים הכוונה לבית המקדש או לקרבן, ולכן פי' דלשמים הוא לשון כינוי, ובאמת הכוונה דחיישי' שמא בלבו לעכו"ם. וז"ל "וסובר הוא (הרמב"ם) ז"ל דהא ברייתא במתנדב לבית הכנסת היא, דאילו מתנדב לבדק הבית הא אמרת דבר המסויים אין מקבלים מהם. ופירש הוא ז"ל דקורה הוי דבר המסויים ופירש ג"כ דאם קבלו מהם מחזירים להם והיכי קתני ישתמש במותר או טעונה גניזה, הילכך על כרחך לומר דבמתנדב לבית הכנסת היא, והכי פירושו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמשו בבית הכנסת במותר, דדעת ישראל המתנדב לבית הכנסת כך היא שישתמשו בבית הכנסת באותו דבר שמתנדב ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים כלומר שמא היה בלבו שתקרב למקום כלומר שתמכר ויקחו מדמיה קרבן להקריבו לשמים הילכך טעונה גניזה זהו הנ"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל. ורבינו הוקשה לו על דברי הרמב"ם שכתב ואם לאו טעון גניזה שמא לבו לשמים, אטו מאי שנא מאומר בדעת ישראל הפרשתיה דודאי לבו לשמים ואמרינן מקבלים מהם כלומר וישתמשו בו בבית הכנסת, ולפיכך פירש דלשמים שכתב הרמב"ם הוא כינוי לכתוב לשמים במקום לעבודה זרה והכי קאמר טעון גניזה ולא ישתמשו בו בבית הכנסת משום דחיישינן שמא לבו לעבודה זרה. ואין צורך לידחק בכך שכבר יישבתי שמא לבו לשמים כפשוטו, וכיוצא בזה פירשו רש"י ז"ל (שם ד"ה טעונה)".
שמא בלבו לשמים. כתב הערוך השולחן (יו"ד סי' רנ"ט סי"ד) וז"ל "עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נדבה אחרת לבהכ"נ מקבלים ממנו, ולא דמי לצדקה בסי' רנ"ד כמ"ש שם. אמנם צריך שיאמר בדעת ישראל הפרשתיה, כלומר שישתמשו בה בבהכ"נ כמו שהישראל מנדב, אבל אם לא אמר כן טעון גניזה דחיישינן שמא כוונתו לכוכבים, או אפילו אם כוונתו לשמים שמא כוונתו לקרבן, (עי' רש"י ערכין ו'). ונ"ל דעכשיו לא שייך זה דכוונתם לשמים ולא לשם קרבן, אלא לנדבה לבהכ"נ, וכן המנהג".
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קמ"ד) הביא דברי הערוה"ש, וכתב וז"ל "ואני נבוך בזה, דמסתמא גם בימי הב"י והפוסקים כבר לא היו הגוים נודרים לקרבן, ואעפ"כ העתיקו הדין סתמא. אבל מה שיראה בזה דכוונה לשמים לאו דוקא קרבן, אלא דעת הגוי שיהי' זה חפץ לצורך שמים בבית הכנסת וכדומה בלי שיהנו מזה בני אדם המתפללים שם, וזה דעת גוי דדעת ישראל המנדב עץ או מתכת או כלי חפץ רצונו לצרכי בית הכנסת ע"ד שיהנו בני אדם בשעה שבאים להתפלל לשבת או להאיר, משא"כ של גוי אסור בהנאה ע"כ יגנז, גם בזמן הזה".
רש"י ד"ה יגוד. וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת. בפשוטו הכוונה דכיון דהגוי התנדב קורה, בע"כ שהתנדב לצורכי גבוה, אלא דלא ידעי' אי כוונתו לצורך בית הכנסת דחשיב צורך גבוה (שאין משתמשים בו בני אדם), או כוונתו לצורך בית המקדש, ולכן היכא דאמר להדיא דכוונתו למקום שישראל נותנים, ישתמש במותר לבית הכנסת משום שלשם ישראל מתנדבים בזמן הזה, אבל אם לא אמר להדיא יגנז משום דחיישי' שמא בלבו להקדש.
והנה הרמב"ם (פ"ח ממתנ"ע ה"ח) כתב וז"ל "עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים". מבואר דהרמב"ם ג"כ למד דהגמ' איירי במתנדב לבית הכנסת.
והב"י (סי' רנ"ט) ביאר דברי הרמב"ם וז"ל "וסובר הוא ז"ל דהא ברייתא במתנדב לבית הכנסת היא, דאילו מתנדב לבדק הבית הא אמרת דבר המסויים אין מקבלים מהם. ופירש הוא ז"ל דקורה הוי דבר המסויים, ופירש ג"כ דאם קבלו מהם מחזירים להם, והיכי קתני ישתמש במותר או טעונה גניזה, הילכך על כרחך לומר דבמתנדב לבית הכנסת היא".
שם שלא במקומו. עי' רש"י ב' פירושים. ולכאו' נראה דלפי' קמא שם שלא במקומו היינו שאין נפק"מ היכן הוא נכתב, אלא כל שם שכתוב בכל מקום שהוא רק מקומו קדוש ולא שאר המקום, ולכן קורה שכתוב בה שם רק מקום השם הוא קדוש וטען גניזה, ואין כל שאר הקורה קדושה ולכן אינה טעונה גניזה. וכן שם הכתוב ע"ג קלף רק מקומו קדוש וטען גניזה, ואין שאר הקלף קדוש וטעון גניזה. וזהו שם שלא במקומו לא קדיש, היינו שם הכתוב ע"ג כל דבר לא קדיש רק מקומו, ולא כל אותו המקום שעליו הוא כתוב. [וכ"כ החזו"א (סי' ל' סק"ו) וז"ל "והנה מבואר בסוגיין לפרש"י דכותב שם בכ"מ תופש קדושה וכשישמש בחפץ ששם כתוב עליו הוא בזיון קודש, והלכך אסור להניח קורה זו על ביתו, אלא דאין מתיחס לשימוש קודש אלא מקומו ולא שאר הקורה"].
אמנם לפי' בתרא, שם שלא במקומו היינו שכתוב במקום שאינו ראוי להכתב, כגון ע"ג קורות ואבנים ושלא בתוך פסוק, וכה"ג לא קדיש השם כלל אלא איכא רק איסור למוחקו, אבל לית לי' קדושה כלל. אבל שם הכתוב במקומו היינו ע"ג קלף ובתוך פסוק הרי הוא קדוש. [ולפי' בתרא, הא דאמרי' יגוד וישתמש במותר, לכאו' צ"ב, דמ"ט יגוד כיון דלא קדוש כלל. וכתבו המחנה אפרים והחק נתן דהוי מדרבנן. ואפשר דהטעם הוא משום שלא יבוא למחיקת השם, ומפני איסור מחיקת השם אתי' עליה. אמנם לפי מש"כ השלטי גיבורים (הובא להלן) דלפי' בתרא שרי לגרום מחיקת השם, כיון דהשם אינו קדוש כלל, א"כ א"א לומר דמשום מחיקת השם אתי' עלה. אמנם אכתי י"ל דיש לחוש שמא יבוא למחוק בידים ולכן יגוד].
וא"כ נראה לכאו', דלפי ב' הפירושים ברש"י שם הכתוב במקומו (לכל חד כדאית לי') אין מתקדש כל המקום שעליו השם כתוב להצריכו גניזה, אלא רק מקום השם ממש הוא קדוש, וכגון שאם כתב שם ע"ג קלף אין כל הקלף מתקדש וטעון גניזה, אלא רק מקום כתיבת השם ממש הוא קדוש וטעון גניזה, אבל שאר המקום שרי להשתמש בו. ולא פליגי רק בשם הכתוב ע"ג קורות ואבנים [או ע"ג קלף שלא בתוך פסוק], דלפי' קמא בכל גווני רק מקום השם קדוש וטעון גניזה, ואין שאר הקורה והאבן והקלף קדושים וטעונים גניזה. אבל לפי' בתרא בכה"ג אין השם קדוש כלל (ורק איכא איסור למוחקו). אבל אם הוא במקומו (כגון שכתוב ע"ג קלף ובתוך פסוק) מקומו קדוש וטעון גניזה.
וכן נראה שלמד השלטי גיבורים (שבועות טז.) בדברי רש"י, שכתב וז"ל "ונראה דאע"פ דמחיקת השם אסור, גרם מחיקת השם שרי, כדמשמע פ' כל כתבי. ואין לומר דהא דשרו לגרום המחיקה היינו בכה"ג שהוא כתוב על בשרו דאינו מקומו, וקי"ל דשם שלא במקומו לא קדיש, כדאיתא בפ"ק דערכין, ולחד פי' פרש"י שם ר"ל לא קדיש השם כלל, והלכך כיון דלא קידש השם שרי לגרום מחיקתו, אבל בכה"ג שנכתב על הקלף וכתוב המקרא עם השם בכתיבתו אולי אסור. זה אינו, חדא דההוא פי' שהביא רש"י שם הוא בטל כמ"ש רש"י שם, וכ"ה דעת התוס' וכל המפרשים, דודאי לעולם השם עצמו הוא קדוש אפי' נכתב שלא במקומו, והוא שנכתב לכוונת השם וכו'". מבואר דסבר דלפי פי' בתרא שם שנכתב שלא במקומו אינו קדוש כלל.
וכן למד החק נתן שכתב וז"ל "ק"ק להאי לישנא (בתרא), כיון דלא קדיש דלא הוי מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם א"כ אמאי יגוד. ואפשר שאינו אלא חומרא בעלמא".
[והאגרות משה (או"ח ח"ב סי' נ"א) כתב וז"ל "דהא אף בכתבו לקדושת השם איתא בערכין דשם שלא במקומו לא קדוש, ופרש"י בלשון ב' שלא קדיש השם ומ"מ צריך גניזה. ונראה שאף ל"ק דרש"י שפי' אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תיגנז, נמי אין כוונתו שנקדש ממש השם, אלא שלהאיסור הנאה קורא שנקדש כיון שהוא מצד קדושת השי"ת בעצם לא מצד קדושת אותיות אלו, דהרי אסור אף בשמות שלא נכתבו בקדושה, ופי' ב' לא פליג בדין אלא בפירוש אינו קדוש שהוא על הקדושה ממש שכותב אף לשם קדושה שלא במקומו לא קדיש, ומ"מ נאסר מצד קדושת השי"ת בעצם, וכדמצינו שאף אדכרתא דנכתבו בשטרות שודאי לא כתבו הסופרים לשם קדושה והיה אסור לאבדם בר"ה (ח)"].
אמנם יעי' בספר יראים (סי' שס"ו) שכתב וז"ל "ואם כתב שם במקומו, פי' במקום שדרכו להכתב כגון על קלף, כשם שאסור למחוק ולשרוף ולקרוע כתיבת השם, כך אסור לשרוף ולקרוע את הגויל, כדאמרינן במועד קטן (כו.) אמר רב הונא הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע ב' קריעות, אחת על הכתב ואחת על הגויל, שנאמר "ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרף את המגילה ואת הדברים באש". והא דתניא (שבת סא.) היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוז ויגנז, ותניא נמי בערכין (ו.) עובד כוכבים שהתנדב קורה לבהכ"נ ושם כתוב עליה, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה יגוז וישתמש במותר. התם בערכין פ"א מפרש טעמא משום דשם שלא במקומו לא קדש, פי' שנכתב במקום שאין דרכו להכתב, פי' על הקלף אינו מקדש אלא מקומו, פי' מקום השם בלבד, פי' זה עיקר כאשר הבאתי ראיה ממ"ק. הלכך אם כתב שם בס"ת בתפלין ומזוזות אפי' בטעות אינו רשאי לחתוך את השם ולשרוף את השאר, אלא טעון גניזה ששם במקומו מקודש שלא במקומו אינו מקודש. וטעמא דלא גרע הני מתיק ספר תורה דתניא במגילה (כו:) תשמישי קדושה נגנזין. והא דתניא בשבועות (לה:) כל הטפל לשם בין מלפניו בין מלאחריו נמחק, לה' למ"ד נמחק, אחרים אומרים וכו', התם בכותב שלא במקומו מיירי, פי' במקום שאינו ראוי לכתוב מיירי שאינו קדוש בגויל אלא במקום השם לבדו, כגון כתב על כרעי המטה וידותיה הלכך לא מיתסר מטעם תשמיש קדושה אלא מטעם גופו של שם, הלכך נמחק לפניו ולאחריו, ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם וחשוב כשם עצמו".
מבואר מדבריו דשם שלא במקומו, הפי' הוא שנכתב במקום שאינו ראוי להכתב (כגון ע"ג עצים וקורות), ובכה"ג רק מקום השם קדוש ולא כל המקום שעליו נכתב, אבל שם הכתוב במקומו פי' במקום שהוא ראוי להכתב (והיינו ע"ג קלף) כל הקלף מתקדש וטעון גניזה. [ואפי' אם כתב השם בטעות, ג"כ כל הקלף שעליו השם כתוב מתקדש וטעון גניזה].
וכן נראה שפי' הסמ"ג (לאוין ג') שכתב וז"ל "כתוב בהלכות גדולות (קמא:) כתב שם שלא במקומו, פירוש במקום שאין ראוי ליכתב, לא קדיש כוליה גיליון דידיה, כדתניא היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז, פירוש יחתוך מקומו ויגנז. מכלל זה אתה למד שאם כתב שם על יריעה [אחת] בס"ת או תפילין ואפילו בטעות שכל היריעה קדושה, ובלבד שנתכוון לכתוב שם, דכוונה בעינן כדמוכח בפרק הבונה (שבת קד:) ובמסכת סופרים (פ"ה הל' ג) דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת שאומרים חכמים שאינו מקודש אף בהעברת קולמוס. והביא הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים שם) ראייה על זה מדקאמר במועד קטן (כו.) אמר רב הונא הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב וכו', וכתוב שם למעלה (פכ"ד) ולא קרעו בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל דהיה להם לקרוע".
וכן משמע מספר האשכול (הלכות ספר תורה) שכתב וז"ל "היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי אלו יגררו ויגנזו, אלמא שם שלא במקומו לא קדש את כליו". משמע שהנידון הוא אם מקדש את כל המקום שעליו הוא כתוב או לא, דאם נכתב במקומו ה"ה מקדש את כל המקום שעליו הוא כתוב, ואם נכתב שלא במקומו אינו מקדש רק את מקומו ולא את כל המקום שעליו הוא כתוב.
ועי' בהג' רעק"א לשו"ע (יו"ד סי' רע"ו על הש"ך סקי"ג, ובהג' או"ח סי' ל"ב על המג"א סקכ"ו) שלמד בפי' בתרא דרש"י כשיטת היראים הנ"ל, וצ"ע.
ומצאתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קנ"ג) שכתב בהאי סוגיא, וז"ל "מוכח דהתוס' ס"ל כפי' א' של רש"י, וכ"כ החיד"א (ספר כסא רחמים במ"ס שם), וכתב דכ"פ גם בה"ג ורמב"ם וסמ"ג, ושק"ק על רש"י שלא הזכיר את הבה"ג. וכתב שם על הפי' הב' שהוא דחוק ואינו מתיישב, ע"ש.
ואנא חזא הוית דכפי' הב' פי' ג"כ הרגמ"ה, וז"ל "דשם שלא במקום הראוי לכתוב, כגון בספר או במקום כבוד, לא קדוש כדתנן כו'". הרי דבעיקרא דמלתא פי' רגמ"ה עם פי' הב' שברש"י כחדא אזלין, אלא דלפי' הב' מקומו הוי דוקא בב' תנאים, הא' שיהא על הנייר, והב', שיכתוב ג"כ המקרא כנתינתו. ולהרגמ"ה די אם נכתב במקום כבוד, (עי' פ"ת שם סקכ"ה בשם פמ"א).
ובאמת לכאו' פי' הב' ורגמ"ה אינו מתיישב בסוגית הגמ', וגם בחי' רעק"א (סי' רע"ו בש"ך סקי"ג) כ' דמשמעות דעת רוה"פ כפי' הא', ואין חילוק בין קלף לקורה ע"ש.
אמנם נראה לענ"ד, דכל הקושי של פירוש הב' אינו אלא אם יתפרש מ"ש "שם שלא במקומו אינו קדוש", דקדוש הוא תואר השם כמובן. אבל לדעתי העני', אינו תואר להשם, אלא לאותו דבר שנכתב עליו השם, והכלל הוא, דלב' הפירושים השם עצמו בכ"מ שנכתב ובכל גוונא הוא קדוש קדושת עצמו ואסור למחקו, ולכך אפי' אמר בדעת ישראל הפרשתי' יגוד ויגנוז אותו, אלא דלענין שאר הקורה דנין אם נתקדש ג"כ מכח קדושת השם שנכתב עליה, והוי הדין שאם ל"א בדעת ישראל הפרשתי', כל הקורה אסורה בהנאה, אפילו לא פשטה קדושת השם בכל הקורה, מ"מ חיישינן דלבו הי' לשמים כפרש"י, ואם אמר בדעת ישראל הפרשתיו ועכשיו מחמת כונתו אין לחוש על שאר הקורה, מ"מ איכא למידון דאע"ג דאיהו לא איכוין לגבוה, בכ"ז הוי ס"ד דמקדושת השם פשטה קדושה בכולה וליתסרה כל הקורה בהנאה ותצטרך גניזה, ע"ז קאמר דשם שלא במקומו אינו קדוש, "ואינו קדוש" מוסב על החפץ שנכתב עליו השם, וא"ש טפי לפמ"ש רש"י ז"ל "קדיש" ביו"ד אחר הדל"ת, והוא פועל יוצא, ור"ל דהשם לא קדיש את הקורה, וכ"מ לשון התוס' שכתב דבמקומו מיהא קידש, וק"ל.
ורש"י והרגמ"ה בהא קמיפלגי, דרש"י דס"ל דעכ"פ במקומו קדוש אותו החפץ מחמת קדושת השם שעליו, ס"ל דתיבות "שלא במקומו" נמשך למטה, ור"ל שם שנכתב על איזה דבר שלא במקומו אינו קדוש, ור"ל אינו מקדיש החפץ הלאה ממקום שנכתב, ולכך עכ"פ אותה חתיכה כולה שכנגד השם צריך לחתוך ולגנוז, ולדעת הרגמ"ה ז"ל "שלא במקומו" נמשך אדלעיל לתיבת שם, ותיבות אינו קדוש הוא המשפט, ור"ל שם שנכתב שלא במקומו, כל אותו החפץ אפי' נגד השם אינו קדוש, ולפ"ז אין צריך רק לקלוף את שטח העליון שנכתב עליו השם, משום דאסור למחקו צריך לגזזו ולגנז. וא"ש טפי לגי' הערוך דגריס יגור ע"ש.
ועפ"ז לענ"ד מתיישב שפיר הסוגיא גם לפי' הב' שהוא פי' הרגמ"ה בלי שום דוחק כאשר יראה הרואה, ולפ"ז אין לנו הוכחה כלל מדברי הרמב"ם דפי' דוקא כפי' הא' שברש"י, דהרי בפ"ו מהל' יסה"ת לא כתב רק "קוצץ את מקום השם וגונזו", וכמו שנפרש "יגוד ויגנוז" בברייתא ה"נ יל"פ למר כדא"ל ולמר כדא"ל.
ובה"ג והסמ"ק שהביא הכס"ר, אדרבה חזינא דס"ל כפי' הב', דז"ל הסמ"ג (לאוין ג') כתוב בה"ג כתב שם שלא במקומו, פי' במקום שא"ר ליכתב לא קדיש כולי' גליון דידי', כדתניא הי' כתוב על ידות כו' הר"ז יגוד ויגנוז, פי' יחתוך מקומו ויגנז. מכלל זה אתה למד שאם כתב שם על יריעה בס"ת או תפלין ואפי' בטעות, שכל היריעה קדושה ובלבד שנתכוין לכתוב שם דכונה בעי' כו' יעש"ה, וכ"כ בס' יראים שער היראה (סי' ט').
שו"ר בספר ברית משה שם שהכריח כן דהסמ"ג ס"ל כפי' הב' ולא הזכיר דברי הכס"ר הנ"ל, ועכצ"ל דהכס"ר ס"ל דהא דקאמר הש"ס "אינו קדוש" על השם קאי, ולפ"ז לדעת פי' הב' אפילו במקום שנכתב אינו קדוש אם לא נכתב על הנייר, לזה כתב דאינו מתיישב, דהרי מהא דיגוד ויגנוז מוכח דיש בו קדושה ומבה"ג וסמ"ג ורמב"ם מבואר דיש בו קדושה, לזה כתב דפירשו כפי' א', ובאמת לפמש"ל בס"ד אין הכונה כך, והכי מוכח מכל הפו' הנ"ל.
השתא הכי א"ש מ"ש הנובי"ק (חיו"ד סי' ע"ז ד"ה וע"ד), ז"ל ואף שלכתחילה אין ניתן לכתוב שאר תיבות במקום האזכרה אם נימא שהקלף נתקדש מעל"ע, וא"כ אף שכבר נמחק האזכרה, מ"מ אין לכתוב במקום הזה קדושה קלה, הנה ד"ז עצמו לא בריר לי ואינו מפורש בשום פוסק רק בתוס' ערכין (ו.), והרי כמה מורי הוראות שמתירים לקלוף השם ולכתוב במקומו. ועוד שהרי מפורש בשבת (קט"ז.) דמקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש, אזדא כתב אזדא קדושתי' ע"ש, ואנן חזינן דד"ז תלוי בב' פירושי רש"י הנ"ל, ואף שלא הזכיר מזה כלל, מ"מ רוח ה' דבר בו, ולפמש"ל כל הפוסקים ס"ל כפי' הב', ולפ"ז אין המקום קדוש מעל"ע, וא"ש הוראת המורים, והנוב"י ז"ל אתא ואייתי ש"ס ערוך במס' שבת המסייע לפי' הב'. ויש להתבונן עוד בדברי ספר היראים בסס"י ט' שם ע"ש, אמנם צע"ג דהרי בנכתב על הקלף שהוא במקומו, כ' סמ"ג להדיא דכל היריעה קדושה והשי"ת יאיר עיני.
עכ"פ מבואר מכל הנ"ל, דבכ"מ ובכל גונא שנכתב השם יש בו קדושה ואסור למחקו, אלא דהסמ"ג הטיל בו תנאי שנתכוין לכתוב השם דכונה בעינן, ור"ל דל"ב שיקדשו בשעת כתיבה, אלא אפי' כתבו סתם, אלא שידע שכותב השם כבר נאסר במחיקה אפי' כתבו בטעות. וכ"כ להדיא במהר"ם שיק (פ' ראה מצוה תל"ח), ז"ל אפי' שם שלא נקדש אלא כתבו סתמא, יש בו איסור מחיקה, אפי' נכתב של"ש ג"כ הקשה המנ"ח דמנ"ל דרשאי למחוק, ואפשר דכפל הלשון לה' אלקיכם משמע דקאי על השם שנכתב לשמה שהוא אלקינו ע"ש, והדבר מוכרח דל"ב שיקדשו בשעת כתיבה מסוגיא הנ"ל כמש"ל, דאפי' בעכו"ם שכתב השם, נתקדש עכ"פ אותו המקום וצריך גניזה, ואי ס"ד דבעינן קידוש לא מסתבר כלל דעכו"ם סגי וכ"ש דלא ס"ד למיחש שמא קידש בשעת כתיבה, א"ו דכל שכתבו אפי' סתם כבר נתקדש וכ"ש לפי סברת המנ"ח דכ' מנ"ל דמותר למחוק אפי' נכתב שלא לשמה, ועי' מנ"ח (מצוה תל"ז) דלמ"ד דבשלא לשמה אין לאו, יש לחקור בחש"ו ועכו"ם בעע"ג ואין עע"ג ע"ש, ובקסת הסופר חקירה י"א.
ולענ"ד מהא דקורה איכא למישמע דבכ"ע אסור, ואע"פ שכ' המנ"ח שם דלש"ך דבעי כונת קידוש לאיסור מחיקה, צ"ל דידות הכלים שכתב בקדושה, לענ"ד קשה, דהניחא בידות איכ"ל דמיירי בכלים דישראל וידעינן דכתבן בקדושה, אבל בקורת עכו"ם מאכ"ל, וצע"ג". ועי"ש עוד בדבריו מש"כ בזה.
הי' כתוב על ידות הכלים. עי' פתחי תשובה (יו"ד סי' רע"ו סקכ"ה) מש"כ בשם הפנים מאירות.
רש"י ד"ה שם שלא במקומו. ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו. עי' אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל"ו) מש"כ על דברי רש"י.
תוד"ה יגוד. ויש ליזהר וכו'. פי' כשגררו מהקלף קליפה דקה במקום השם ונשאר תחתיו עדיין קלף, שאסור לכתוב במקומו, כיון שנתקדש כל מקום השם. וראי' מדקתני יגוד משמע שצריך לחתוך כל עובי המקום שהי' כתוב עליו השם ולא סגי בגרירה.
והנה מדברי התוס' מוכח שמותר לגרור ולקלף מהקלף מקום כתיבת השם. אולם בת' הרא"ש (כלל ג, הובא ברמ"א סי' רע"ה) כתב דאסור לקדור מקום השם, משום דאין לעשות נקבים ביריעה. ועי' ש"ך (שם) שהסיק בדעת הרא"ש דאיכא נמי איסור בקילוף קליפה דקה לבד, משום דהאיסור הוא מחמת כבוד השם, ואין חילוק בין קודר למקלף. [ובשו"ת שיבת ציון (סי' מ"ד) כתב וז"ל "מה שהרא"ש וסייעתו אוסרין לקדור השם משום בזיון השם, אין הכוונה שיש בזיון במה שגונז השם, אלא הכוונה שקדירת השם או הקילוף הוא בזיון שמפרידו ומסלקו ממקומו אשר השם היה כתוב בו, והוי כמו עקירה שעוקר השם ממקומו, והוא בכלל מה שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן וגו'. אבל אם מסלק כל היריעה, אין בזה בזיון אם גונזו למקום ידוע שאינו הולך לאיבוד, הרי הוא בקדושתו כמו שהיה רק שאינו קורא בו"].
אמנם המגן אברהם (סי' ל"ב סקכ"ו) כתב וז"ל "כתב מהרי"ל שם, דאף להרא"ש דאוסר לקדור האזכרות, מותר לקלפו ולכתוב במקומו, או ימחוק התיבה שלפניה ויכתוב במקומה השם, עכ"ל. אבל התוס' (בערכין ו.) כתבו כשגרר השם אסור לכתוב דבר אחר במקומו".
מבואר שלמד דלפי הרא"ש כל האיסור הוא דוקא לקדור, אבל לקלוף שרי. אלא דהתוס' והרא"ש פליגי אי שרי לכתוב במקום השם. ועי' ברעק"א (שם) דכתב דאפשר דהתוס' והרא"ש לא פליגי בהכי, משום דהמהרי"ל לא התיר אלא לכתוב במקומו את השם, אבל שאר תיבות מודה דאסור. עי"ש. [כ"ז הובא בספר יד בנימין].
והנה האחרונים הקשו על דברי התוס', מהגמ' בשבת (קטז.) דמבואר שם לענין הצלה מדליקה בשבת, דאע"ג דמותר להציל כתבי הקודש, מ"מ אם נמחק הכתב מהקלף אין להצילו מהדליקה. וחזי' דלא נשאר על הקלף קדושה לאחר שנמחק הכתב, ואמאי כתבו התוס' דאין לכתוב במקומו. [עי' שאילת יעב"ץ (ח"ב סי ק"מ). ונוב"י (קמא יו"ד סי' ע"ז, ותנינא יו"ד סי' קע"ג). וחות יאיר (סי' ט"ז). ועי' שות רב פעלים (ח"ב או"ח סי' כ"א ד"ה וראיתי). וכן העיר המחנה אפרים (הגהות על הטור הלכות ס"ת יו"ד סי' רע"ו ד"ה תשובה נראה) שהביא דברי התוס', וכתב וז"ל "והגם שיש לי לדון בדבריהם, דנראה מכאן ראיה להיכא דנגרר השם, דדילמא היכא דהשם קיים במקומו מקומו נמי קדוש, אבל היכא דנגרר השם אמרי' אזלא לה כתבא אזלא לה קדושה, כמ"ש בפ' כל כתבי (שבת קטז.)"].
ותי' דאה"נ דנשאר קדושה על הקלף, ולכן אין לכתוב במקומו, ומ"מ לענין הצלה מדליקה בעי' קדושה חמורה, ולאחר שנמחק הכתב אין עליהם קדושה חמורה. [נוב"י (שם סי' קע"ג ד"ה והנה). הג' רעק"א (או"ח סי' ל"ב על המג"א סקכ"ו). כתבי הגרי"ז (כאן סד"ה בגמ' עכו"ם). ועי' בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' י"ב) שהאריך ליישב הקושיא זו, עי"ש].
שם. עי' בנודע ביהודה (קמא יו"ד סי' ע"ז) שכתב דאף לפי תוס' שאסור לכתוב על מקום השם, מ"מ אם כתב אין הס"ת נפסל מחמת זה. וז"ל "ואמנם מה שחושד את הסופר שמחק היריעות ישנות וכתב מחדש, וכתב דלא סגיא שלא מחק כמה שמות, כי קשה להאמין שיזדמן כמה יריעות בלי שמות. אומר אני, לו יהי כדבריך, הסופר עשה עון פלילי, אבל בשביל כך אין לפסול מה שנכתב במקום המחק, אפילו היה מתחלה כתוב בו אזכרה ועכשיו כתב שאר תיבות במקום הזה עצמו, כיון שכבר נמחק האזכרה למה יופסל התיבה האחרת שכתב במקום הזה, ואף שלכתחלה אין ניתן לכתוב שאר תיבות במקום האזכרה, אם נימא שהקלף נתקדש מעבר לעבר, וא"כ אף שכבר נמחק האזכרה, מ"מ אין לכתוב במקום הזה קדושה קלה. הנה דבר זה עצמו לא בריר לי ואינו מפורש בשום פוסק, רק בדברי התוס' (ערכין ו.), והרי כמה מורי הוראות שמתירין לקלוף השם ולכתוב במקומו. ועוד שהרי מפורש במס' שבת (קטז.) דמקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש, אזדא כתב אזדא קדושתיה. ואפילו להאוסרים, מ"מ אם כבר כתב במקום הזה שאר תיבות אף שהורידו מקדושה חמורה לקדושה קלה, אכתי למה יפסל בשביל זה, ולא מצאתי סברא לפסול".
שם. עי' במחנ"א (שם) שדן אי דוקא היכא שכתב השם בכונה נתקדש המקום, או אפי' בכתב שלא בכונה נמי נתקדש המקום. ועי' אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל"ד ד"ה והנה לכאורה) דהוכיח מדברי התוס', דאפי' אם כתב שלא בכונה נתקדש המקום, עי"ש.
אולם יעי' בנוב"י (סי' ק"פ) דס"ל דמיירי שנתכווין לקדש השם. וז"ל "אשר שאל על המטבע אשר טבעו עליו השם של ארבע, והט"ז כתב (או"ח סי' של"ד סקט"ז) להתיכו. ומעלתו תמה על דבריו דבמסכת ערכין (ו.) מבואר דאפילו לא נכתב לשמו צריך גניזה. עכ"ד. ואני תמה, והיכן מבואר שם בערכין כן, ושם דצריך גניזה, היינו משום דשם לא מספקא לן רק אם כוונתו לשמים על כל הקורה וכולה אסורה בהנאה, או אי כוונתו על דעת ישראל, ועכ"פ השם נכתב לשם קדושה. אדרבה על ידי שכתב על הקורה השם אמרינן שזה ראיה שכוונתו לשמים, וכדאמרינן שם טעמא דשם כתוב עליה וכו'. אבל אם ודאי נכתב שלא לשם קדושה, מבואר בש"ך (סי' רע"ו סקי"ב) שמותר למחקו לצורך תיקון".
סלע זו. עי' רמב"ם וראב"ד (פכ"ב ממכירה הט"ו ט"ז וי"ז) אם באומר הרי זה הוה נדר או לא. ואם לא צ"ע למה חייב כאן לתת צדקה. ועי' מחנ"א (צדקה סי' ב') שכתב דיש לפרש דחל מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וס"ל דאמרי' כן גם בצדקה. ועי"ש בשם ר' ירוחם ובדעת רש"י כאן.
רש"י ד"ה לשנותה. לצרכיו ולאחר זמן ישלם. וכן פירש השטמ"ק (ב"ק לו:) וז"ל "כתב הריא"ף ז"ל עוד כדגרסינן בערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה וכו'. כלומר בסלע אחרת, שאם תצטרך להוציאה יוציאנה, או ילוה לאחר לפי שעה, כלומר בענין שלא יצטרך לגבאי צדקה או שלא בא לפניו עני שאם בא לפניו עני והשיבו ריקם לפי שלא היתה הסלע בידו מיחייב משום בל תאחר דהכי אמרינן וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים". [וכ"פ הראבי"ה (מגילה סי' תקצ"ב)].
אמנם הרמב"ם (פ"ח ממתנות עניים ה"ד) כתב וז"ל "אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו, ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין אינן רשאין אלא אם אין שם עניים לחלק מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן".
וכתב שם הרדב"ז וז"ל "בפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר, בין שאמר הרי זו בין שאמר הרי עלי. ומשמע מהאי לישנא דמותר ללוותה בין לו בין לאחר, וכן פירש"י ז"ל. ורבינו אינו סובר כן, דא"כ מאי מותר לשנותה, להלוותה מבעי ליה. לפיכך פירש לשנותה בין לעצמו, בין שיפריש עצמו, בין שיפריש סלע אחר במקומו, אבל להלוותה לאחרים משמע דאסור אע"ג דלא אתא ליד גזבר, וה"ק מותר לשנותה לצורך עצמו, בין להביא אותה בעצמה, בין להביא אחרת במקומה".
ובשפת אמת כתב וז"ל "סלע זו לצדקה מותר לשנותה. פרש"י שילונו ויפרע אח"כ. וקשה הטעם, כיון דהוא של עניים איך יוכל להלוות מעצמו, דכל אשראי ספק, ואפשר לא יהי' לו לפרוע. וגם לשון לשנותה לא משמע הכי, דהו"ל לומר מותר להוציאה. ויותר נראה לפרש לשנותה למטבעות אחרים, אבל נותן מיד חלופי מטבעות. ושוב מצאתי שכ"כ הרמב"ם מותר לשנותה לאחר, פי' סלע אחר. ומהתימא על הכס"מ שלא הרגיש בזה שם. אח"כ ראיתי בברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ט) מאריך בזה ע"ש. אלא דיש לעיין לפי' הרמב"ם, מה מסיק רבא דבהרי זו יתחייב באחריות להכי מותר לשנותה, ואי הפי' שנותן מיד מטבע אחרת למה יהי' חיוב אחריות יותר מבכל הרי זו. וי"ל דמ"מ כיון שכבר נעשה זה הסלע של עניים וכיון דלקחו לעצמו לתת סלע אחר הוי התשלומין באחריותו עד שבא לידי עניים ולא מיפטר במה שמניח זה הסלע במקום שהי' סלע הראשון דהראשון שלא נתחייב בו רק אמר הרי זו פטור מאחריות אבל השני דחיוב תשלומין הוא הוי באחריותו לעולם עד שבא לידי עניים, וצ"ע לדינא. והא דמייתי הגמ' אח"כ מר' ינאי דיזיף ופרע אין קושיא לפי' הרמב"ם דהגמ' מקשה מק"ו דאפי' ללות שרי ולמאי דמשני דר' ינאי שאני דעניים ניחא להו א"כ אין ראי' מהתם".
סבור מינה לעצמו אין לאחר לא. רש"י (ד"ה אבל לאחר) פי' דתליא בכוונת הנודר. אמנם הרגמ"ה פי' דס"ד דוקא לעצמו משום שהוא לא יאחר מלשלם, אבל אחר לא משום שהוא יאחר מלשלם.
ועי' בספר נתיבות הקודש שהקשה על פרש"י, דהאיך מהני מה דדעתי' בשעה שהיקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת, הא לכאו' אין בידו להתנות על מאי דשייך לעניים וזכו בהם העניים. ועי' בדבריו שכתב להוכיח מדברי התוס', דרק אם הגיע ליד גבאי זכו בהם העניים, אבל כל עוד לא הגיע ליד גבאי, אפי' שהפריש מעות לא זכו בהם העניים, אלא דאית לי' חיוב ליתן לעניים מצד נדרו. וא"כ א"ש מה דדעתי' לשנות, כיון דגם לאחר שהפריש המעות לצדקה לא זכו בהם העניים. עי"ש.
כי היכא דלחייב באחריות. ופרש"י דכיון דמשתמש בה הוי כשולח יד בפקדון. [ועי' חוו"ד (יו"ד סי' ק"ס סק"י) שהקשה על המהרי"ט (יו"ד סי' ל"ט) מדברי רש"י אלו].
רש"י ד"ה לא שנו. אלא דאמר סלע זו עלי לצדקה. צ"ב מ"ט פירש דמיירי שאומר סלע זו עלי, ולא פירש כפשוטו דמיירי שאומר סלע עלי לצדקה, [וכמו שפי' הרגמ"ה].
עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה. בביאור הטעם דקודם שהגיע ליד גבאי מותר לשנות. עי' כתבי הגרי"ז (ד"ה סלע). ושיעורי ר' שמואל (ב"ב אות ס"ט).
שם. עי' תוס' (ד"ה משבאת) שהקשה איך חוזר בו אפי' לא זכו בה עניים, מ"מ הרי הוא נתחייב כבר וכדכתיב בפיך זו צדקה. ועי' תוס' (ב"ק לו :ד"ה יד), וברי"ף ובעה"מ ובמלחמות (שם). [וע'י חי' הגר"ח (פכ"ב ממכירה הי"ז). ועי' אבי עזרי (פ"ח ממת"ע ה"א, עמ' סה. ופ"ג מנחלות ה"ד, עמ' רע"ח). ועי' שו"ת חלקת יואב (יו"ד סי' כ"א)].
שם. הנה התוס' (ע"ב ד"ה עד) הביא פלוגתת ראשונים אי שרי לשנותה לדבר מצוה, או דוקא ללוותה שרי, אבל לשנותה ממש אפי' לדבר מצוה אסור. וז"ל "עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה. רבינו ברוך פירש מותר לשנותה ממש למצוה אחרת, ואם נדר אדם סלע לצדקה לעניים, יכול לעשות ממנו מצוה אחרת כל כמה דלא אתאי ליד גבאי. אבל לישנא דלשנותה לא משמע כן. כך מצאתי כתוב בתוספות הר"ר משה מאוירא מכתיבת אחיו, ופירש לא משמע לשנותה למצוה אחרת, דלעיל קאמר מותר לשנותה בין הוא בין אחר היינו ללוותה. ותו מדאמר והא רבי ינאי יזיף משמע דללוותה קאמר. הילכך נראה לומר דללוותה קאמר, אבל לשנותה ודאי אסור כי נמי לא באתה ליד גבאי, אבל ללוותה קאמר, ומשבאת ליד גבאי אסור ללוותה". [ועי' מחנה אפרים (הל' צדקה סי' י"א) שביאר פלוגתת הר"ב והר"ר משה].
ועי' במחנה אפרים שם שהקשה אם הוה כמסירה להדיוט איך חוזר בו הא כבר זכו בו. (וכך הקשה לדעת ר"ת דגם אחרי שב ליד גבאי משנהו למצוה אחרת). ועי"ש שתי' דבליכא עני מסויים חל רק התפסה לצדקה ולא נעשה ממון עניים. [ועי' חי' הגר"ח הנ"ל]. ועי' מחנ"א (שם סי' ז'), ובשיעורי ר' שמואל (נדרים ח.) מש"כ בזה.
שם. הנה הרשב"א (ביצה כא.) כתב וז"ל "ולדידי ק"ל דאפי' דצדקה מותר ללוותו ולשלם ומותר הוה לכל אע"ג דבא לידי גבאי כדאיתא בפ"ק דערכין (ו.) דסלע לצדקה מותר לשנותו כלומר ללוותו ולשלם". וצ"ב דהא בגמ' הכא מבואר להדיא דאם הגיע ליד גבאי אסור לשנות והאיך כתב הרשב"א דמותר לשנות אפי' אתא ליד גבאי.
אכן הקשו כן להרשב"א גופי' (בת' ח"א סי' תכ"ט ותר"ה), ותי' הרשב"א וז"ל "אדרבה בערכין משמע דמותר מדרבי ינאי דיזיף ופרע, וכדאמרינן התם דניחא להו לעניים משום דרבי ינאי גבאי צדקה הוה ומעשה ומייתי להו, וה"נ צבור לא פשעי ומשלמי, וכי לית להו לעניים מייתו ומפרנסי להו". מבואר דכל היכא דניחא להו לעניים שרי להלוות אפי' אתא ליד גבאי.
תוד"ה משבאת. ודוקא יחיד אבל בני העיר רשאין, כדמשמע בבבא בתרא (ח:) ורשאין בני עיר לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו. ודוקא לדבר מצוה, כדאמרינן בשילהי שמעתא (ע"ב) גבי ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת. עי' שו"ת שער אפרים (סימן סו) שעמד בפי' דברי התוס' באריכות גדולה.
והנה בגמ' (ב"ב ח:) אמרי' "ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו". ונחלקו הראשונים האם מה שאמרו שרשאין לשנותה לכל מה שירצו, פירושו שמותר להשתמש במעות הצדקה לכל צרכי העיר או שמא לא אמרו אלא שמותר להשתמש רק לצרכי עניים אבל לשאר צרכי העיר אסור להשתמש כיון דהוי ממון עניים. ויש אומרים דאסור לשנות לצורך אחר כלל ומה שאמרו שמותר לשנות הכוונה היא שמותר רק ללוות מהמעות של צדקה ולפרוע אח"כ תחתם ממעות אחרות.
שי' התוס' (כאן, ושם ד"ה ולשנותה), שמותר ליטול ממעות הצדקה ולעשות בהם שאר צרכי העיר. והא דאמרו כאן בגמ' דמשבאת ליד גבאי אסור לשנות, יש לחלק בין יחיד לציבור. וז"ל התוס' (שם) "ולשנותה לכל מה שירצו. נראה לר"ת דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות, אע"ג דאמרינן בערכין (ו:) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא, אסור לשנותה לדבר הרשות. ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה, עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה, משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות. הכא שבני העיר משנים אותה שאני, לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, ואפילו באה ליד הגבאי. וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם".
ומבואר מדבריו דהטעם לחלק בין יחיד לציבור הוא, דיחיד המפריש צדקה נותן על דעת ליתן לעני, ולכן אסור לשנות לדבר אחר. אבל קופת בני העיר דעת בני העיר מלכתחילה שתורמים ליתן לדבר שבני העיר יצטרכו. [ולכן אין היתר רק להשתמש לצרכי בני העיר אבל ללוות אסור].
[ועי' רש"י (ב"ב ח: ד"ה אציפי דבי כינשתא) דמבואר מדבריו דמותר לשנות ממעות הקופה גם לצורך בית הכנסת. והיינו דס"ל דבני העיר רשאין לשנות אפי' לדברים שאינם צורכי עניים. וכן כתבו הראשונים (רמב"ן רשב"א שם) בדעת רש"י].
שי' ר' יונה (שם עמ' מ"ג) היא כדעת התוס' שרשאים לשנות לכל מה שירצו, פירושו שרשאים לקחת את המעות לשאר צרכי העיר. אלא שבטעם הדבר ביאר באופן אחר, שכיון שתדיר מוטל על הציבור לפרנס את העניים, אין חשש שהעניים יפסידו משינוי זה של המעות, שכן אם שוב יצטרכו עניים יגבו שוב מהציבור לצרכיהם ולכן מותר לשנותה. והוסיף שלפי"ז לא אמרו שמותר לשנותה אלא באופן שכבר הסתפקו העניים די צרכם ונשארו מעות בקופה של צדקה ורק באופן זה רשאים לשנות לדבר אחר ואם יצטרכו העניים שוב יגבו עבורם אבל העניים צריכים לכל המעות שנאספו בקופה אסור לגזול את העניים ולשנות מהצדקה לא לשאר צרכיהם וקו שלא למצוה אחרת. [ולכאו' כן נראה דעת הראב"ד (תשובות ופסקים סי' ה') שכתב וז"ל "ולא עוד אלא רשאין בני העיר לשנות נדבתן לכל מה שירצו מקופה של עניי העיר, ולתמחוי שהוא לעניי עולם, וכן לכל דבר שירצו, ובלבד שלא יפסידו העניים, אלא לצורך שעה הותרו לשנותם. ואי קשיא לך הלא אמרו הנדבה משבאה לידי גבאי אסור לשנותה, ה"מ יחיד, אבל גזברים על דעת בני העיר יכולין לשנות לכל דבר שירצו, ובלבד שלא יפסידו העניים"].
שי' הר"י מיגא"ש (שם) והיד רמה (שם אות צ') שאסור ליטול מעות צדקה לצרכים אחרים, ואפי' לא לצרכי מצוה, אלא רק לצרכי עניים בלבד מותר לשנות. ומה שאמרו שמותר לשנות לכל מה שירצו, היינו דוקא לצרכי עניים, כגון צרכי כסות ומדור שלהם. והטעם הוא משום, דכיון דהוו מעות עניים, הרי זה גזל עניים אם ישתמשו לצורך דבר אחר. [ומה שאמרו בגמ' להלן שהנודב נר לביהכ"נ דמותר לשנות לצרכים אחרים. ביאר הר"י מיגא"ש שההקדש לביהכ"נ בעיקרו הוא לצורך העיר, שהרי יש רשות לבני העיר למכור ביהכ"נ, ולכן רשאים לשנות לכל צרכי העיר. אבל מה שהוקדש מתחילה לעניים, אין לבני העיר רשות לשנותו לצרכים אחרים]. [ועי' ברמב"ן והרשב"א והר' יונה (עמ מב) והרא"ש (סי' כ"ט) שהקשו על שיטה זו. ועי' בשו"ת הרא"ם (סי' נ"ג), והמהריט"ץ (ישנות סי' ע"ט), ושו"ת חקרי לב (יו"ד סי' ק"ה) מה שהקשו על שיטה זו, ומש"כ בזה. ועי' בביאור הגר"א (יו"ד סי' רנ"ו סק"ז) שכתב דלפי שיטה זו מותר לשנות לצרכי מצוה. וכבר תמה עליו בחי' ר' שלמה (ססי' ה') דבדברי הר"י מיגאש מבואר להדיא שאסור לשנות כלל, רק לצרכי עניים שרי. וצ"ע].
שיטת הרמב"ן (שם), שאין רשות לשנות המעות שניתנו לצרכי העניים ולהשתמש בהם לדברים אחרים, ומה שאמרו שמותר לשנות לכל מה שירצו, הפירוש הוא שרשאים ללוות המעות ולהחזירם לאחר זמן לעניים. וכתב שאין זה אלא בכספי צדקה שנתרמו לקופה של העיר, אבל יחיד שהפריש צדקה מאחר שהגיע ליד גבאי אסור לו ללוותה אף שכוונתו לפרוע אח"כ (כמבואר בסוגיין), וטעמא משום דביחיד חיישי' לפשיעה, אבל ברבים לא חיישי' לפשיעה. [ועי' רשב"א (שם) מש"כ על דברי הרמב"ן].
בא"ד. והא דאמר בהשוכר וכו'. עי' בצאן קדשים ובחק נתן שפליגי בביאור דברי התוס'.