אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ד/ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

בית המדרש TriangleArrow-Left.png ספרי מחברים TriangleArrow-Left.png זכרון אפרים TriangleArrow-Left.png ערכין

אשה שהעריכה וכו'. עי' תוס' (סוכה כח : ד"ה השוה) שהקשו אמאי איצטריך ריבוי לאשה שהעריכה, הא כיון שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה, א"כ אפי' בלא האי ריבויי נמי נימא דדינה כאיש. ותי' בזה"ל "וי"ל דלענין פרשה שנאמרה בלשון זכר הוא דאמרי' השוה הכתוב אשה לאיש, דאהא מייתי לה בריש תמורה (ב:), והכא גבי אזרח, אבל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה". [וכ"כ הרשב"א (ב"ק טו.), והתו"ר (סוכה שם וקידושין לה. וסנהדרין סו.)].

והי' ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. רש"י (להלן ד"ה לדמים) פי' דערכך מרבה טומטום לדמים משום דאם אינו ענין לערכין דהא זכר ודאי בעינן תניהו ענין לדמים.

אמנם השפת אמת כתב וז"ל "בגמ' והי' ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים, הי' נראה לפרש דהוי מיעוט דוקא ערכך תליא בזכר ונקבה ולא טומטום, אבל בדמים אפי' טומטום, ונקט לרבות לענין הדין נתרבי דמים גבי טומטום אבל בקרא מיעוט הוא ערכך הזכר כו' אבל דמים לאו דוקא זכר רק אפי' טומטום. ורש"י פי' דערכך מרבה טומטום ואם אינו ענין לערכין דבעינן זכר ודאי מוקמינן לדמים וזה דוחק".

והמלבי"ם (פ' בחקתי אות נ"ט) כתב וז"ל "והיה ערכך הזכר והיה ערכך הוא כפול. ופי' חז"ל שבא לדיוק שרק בערכין יש תנאים אלה שיהי' זכר ודאי ולא טו"א ושיהי' מבן חדש ומעלה אבל לענין דמים א"צ תנאים אלה". [וכ"כ התורה תמימה (שם אות י"ט)].

הזכר, זכר ולא טומטום. כתב השפת אמת וז"ל "הי' נראה לפרש דהזכר מיותר, כיון דכתב אח"כ ואם נקבה א"כ הו"ל למיכתב סתם והי' ערכך מבן כ' וכו' דממילא משמע דבזכר מיירי, רק הזכר בא למעט טומטום והמיעוט גבי נקבה מכח היא דכ' נקבה היא למעט טומטום מערך נקבה [וכ"מ בתו"כ ובשבת (קלו:) אכן בנדה (כח:) משמע דממעט מדכתיב ואם נקבה. וכן פרש"י שם ובשבת]. אך מלשון רש"י במשנה משמע דכיון דזכר ונקבה כתיבי ממילא אימעוט טומטום ע"ש, וצ"ע [וכ"מ בנדה (כח:) דמיתורא ממעט. וכן פרש"י שם הזכר ה"א דריש ואם נקבה אם קדריש. וכ"כ התוס' שם ובשבת, ע"ש]".

זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהו בערך איש וכו'. הקשה העולת שלמה דלכאו' להא לא צריך קרא, דפשיטא הוא דאינו חייב בערך איש כיון דספיקא הוא אם זכר אם נקבה. ותי' דאיצטריך קרא לאם תפס ההקדש למ"ד דתקפו כהן בספק בכור אין מוצאין מידו, דאשמועי קרא הכא דמוציאין מיד ההקדש. א"נ אם נימא דספק הקדש אזלי' לחומרא וחייב לשלם [עי' ר"ן (נדרים ז. ד"ה ולענין)], א"כ הכא אשמועי' דאינו חייב ליתן ערך זכר שהוא מרובה.

לרבות ערך סתם. עי' אור גדול (פ"א מ"ג) שהקשה הא א"א לעשות העמדה והערכה. ותי' דמ"מ בר העמדה והערכה הוא. והקשה עוד דמ"מ איך אמרי' בלישנא בתרא דפשיטא דנידון בהישג יד. עי"ש. ועי' בספר השג יד (סי' י"ב) מש"כ ליישב קושיות האור גדול.

תוס' ד"ה וכמה פחות. כתב בשו"ת אפרסקא דעניא (ח"ד ענינים שונים סי' שנ"ה) וז"ל "עכשיו התבוננתי בפליאתו הנשגבה על ההפלאה בפנים יפות (פ' בחקותי פכ"ז פ"ג) שכתב ז"ל "והיה ערכך הזכר וגו', והיה ערכך חמשים שקל כסף וגו'. לשון והיה ערכך כפול, יש לפרש אם אמר הריני מקבל עלי ליתן ערך זכר ולא פירש מנין השנים צריך ליתן ערך גדול, והיינו דכתיב והיה ערכך הזכר כשיאמר זכר סתם הערך לבן עשרים שנה ומעלה, וממילא ידעינן אם אמר ערך נקיבה עלי צריך ליתן הערך הגדול שבנקיבה, וקמ"ל קרא דאפילו אם הוא אומר שהיה בדעתו על ערך קטן הוי ליה דברים שבלב וצריך ליתן ערך גדול, וי"ל דהיינו טעם דבעינן עשרים שנה שלימות ולא אמרינן שלשים יום בשנה חשוב שנה, דבודאי אם נודר ואומר ערך בן תשע עשרה שנים עלי לא אמרינן שאם יהיה בן תשע עשרה שנה ויום אחד ערכו חמשים שקל, וכיון שאמר בן תשע עשרה שנה דקי"ל (ר"ה יב:) בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם אין קורין בן תשע עשרה אלא בשכבר עבר עליו תשע עשרה שלימות, א"כ יתחייב ערך גדול לכך השוה התורה שיהיה זמן הערך כלשון בני אדם דהיינו שנים שלימות, ואין בזה ספק כלל כיון שגם הערך הוא כלשון בני אדם דהיינו שנים שלימות, והיינו דכתיב ערכך בכ"ף כפולה שזמן הערך הוא כלשון בני אדם, ואפילו אמר ערכו או ערך פלוני עלי אזלינן במנין השנים כלשון בני אדם שהם שנים שלימות. עכ"ל.

וכתב כ"ת דהוא ממש היפך המפורש בערכין (ד:) האומר ערך סתם עלי, נותן כפחות שבערכין שלשת שקלים תפסת מרובה לא תפסת כו'. וכתב תוס' (ד"ה וכמה), אע"ג דאמר בתוספתא וכו' וכמה המועט ה' שקלים. י"ל דהתם באומר ערך זכר סתם והכא בסתם ערך עכ"ל. ובאמת לכאורה הוא תמיהא קיימת. עכ"ז כדי דלא לאשויי' להפלאה ז"ל כשוכח דבר ממשנתו. י"ל לענ"ד דהצלה פורתא מיהוי ליהוי, דאינו נגד הש"ס ח"ו, דהש"ס לא מיירי רק בערך סתם, דלא הזכיר לא זכר ולא נקיבה, ונותן הפחות שבערכין שבתורה, משום תפסת מועט תפסת. והפנים יפות חדית לן מדקדוק הכתוב, דהמפרש "ערך זכר" נותן ערך הגדול שבזכר, דכיון דאיהו גופי' אפקי' מהמועט הנמוך, דהיינו ג' שקלים, באומרו "ערך זכר" ולא אמר "ערך" סתם, שוב ל"א בי' תפסת מרובה לא תפסת (ואולי כבר נמצא חילוק זה בספרי בכללים). ולזה כתב דמהאי טעמא ממילא ידעי' דבאמר "ערך נקיבה" נותן ערך הגדול שבנקיבה, דאילו כוון לערך הפחות שבנקיבה לא הול"ל רק "ערך" סתם, וכבש"ס הנ"ל, ודקאמר לישנא יתירה "ערך נקיבה", ודאי לאטפוי קאתי, דהיינו לא כערך הפחות שבנקיבה, וכיון דאפקי' מהמיעוט הנמוך, תו לא אמרינן בי' תפסת מרובה לא תפסת והו"ל כמפרש ערך הגדול, ומהאי טעמא כתב דאפי' אמר דדעתי' הי' על ערך הקטן הו"ל דברים שבלב, כיון דהוי כמפרש. השתא הכי דברי הפנים יפות ודאי אינם נגד הש"ס, אדרבה נראין הדברים דהש"ס הנ"ל בהאי שעתא האיר אל עבר פניו. אלא דדברי התוס' הנ"ל ודאי מפורשים נגד הפנים יפות, דהרי להדיא מוקמי לתוספתא באומר ערך זכר, ועכצ"ל דאשתמוטתי' דברי התוס' בהאי שעתא. ועי' שו"ת חוה"ש סי' כ', דלשון זה אינו גנאי. אמנם לכאורה עכ"פ דיני' דפנים יפות נסתר מפני התוספתא הנ"ל. ולולא דמסתפינא י"ל לדעת הפנים יפות, ש"ס דידן פליג על התוספתא באומר "ערך" סתם, ובהא קמיפלגי, דהתוספתא ס"ל דערך סתם היינו הפחות שבערכין זכרים, משום דסתם נערכין הם זכרים, וכלשון הרגיל בש"ס ערך "פלוני" עלי, וש"ס דידן ס"ל דכיון דאמר סתם "ערך" דעתי' אפחות שבערכין שבתורה דהוא ג"ש. או אפשר לומר דיש לחלק בין מעריך למעריך דאם המעריך הוא זכר דעתי' אמיני', ובזה מיירי התוס', ואם המעריך נקיבה דעתה אמינה, ובזה מיירי הש"ס. אבל הדרך הא' הוא יותר רחוק מהדוחק, ועכ"פ ארווחנא דדברי הפנים יפות אינם נגד ש"ס מפורש. ואפילו תימא דאינו אליבא דהילכתא מ"מ אין לתפוס עליו במה דפי' דקדוק הכתוב עד"ז, וכמו שמצינו גם לרש"י ז"ל בפי' המקראות גם דלא כהלכתא וכמ"ש הרא"ם ז"ל, ומכ"ש כשיש גם סברות אפשריות לקבל".

ואלא קרא למה לי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר, שאינו נידון בהשג יד, מאי טעמא כמפרש דמי. איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד. פשיטא, מהו דתימא כמפרש דמי, קמשמע לן. צ"ב במאי פליגי ב' הלשונות.

ועי' בכתבי הגרי"ז שביאר, דהנה יל"ד אי היכא דאמר ערך סתם דחשבי' לי' כמפרש, אי חיובו הוא מדין פרשת ערכין, והיינו דמתחייב מדין ערך, אלא שאינו נידון בהישג יד משום דחשיב כמפרש. או דילמא דאי"ז אלא כסתם נדרי צדקה ואין חיובו מדין פרשת ערכין. ונראה דפליגי בזה הראשונים, דהנה רש"י פי' וז"ל "כמפרש דמי. דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי. ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין את שנותיו, אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם". משמע מדברי רש"י דהחיוב הוא מדין ערכין, אלא דבכה"ג ליכא דין השיג יד כיון שהוא פירש את חיובו. [דאל"כ ודאי לא דמי לאומר ערכי עלי, דהתם הוא מדין ערכין משא"כ כאן. ובע"כ דרש"י למד דגם בערך סתם החיוב הוא מדין ערכין וכנ"ל].

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מערכין ה"ח) שכתב וז"ל "המפרש את הערך ואמר ערכי עלי חמשים סלעים, או ערך פלוני עלי שלשים סלעים, אינו נדון בהשג יד, אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן". מבואר להדיא דגם במפרש ממש חיובו הוא מדין פרשת ערכין, אלא דכיון דפירש הערך להדיא לית לי' דין השיג יד.

אמנם מדברי התוס' מתבאר דסברי, דבמפרש אין חיובו מדין פרשת ערכין אלא מדין נדרי צדקה לבדה"ב. דז"ל "ונראה לפרש, כמפרש דמי דהוי כמו אומר בהדיא הרי עלי שלש סלעים הואיל ואמר ערך סתם, דודאי אי אמר ערך פלוני בן עשרים אע"פ שיודע שיתחייב חמשים סלעים, מ"מ גזירת הכתוב כיון שתלה הערך בנערך גזירת הכתוב הוא שידון בהשג יד, ואינו כמו מפרש הרי עלי נ' סלעים לבדק הבית". משמע מתוס' דבמפרש חיובו הוא מדין נדר לבדה"ב ולא מדין ערכין.

ולפי"ז יבואר הגמ', דלפרש"י והרמב"ם ב' הלשונות סברו דחיובו הוא מדין פרשת ערכין, אלא דנחלקו אי בכה"ג חשיב כמאן דמפרש או לא, דלישנא קמא סברה דכה"ג חשיב כמאן דמפרש, כיון דמתוך דיבורו ניכר סכום החיוב (וכדפרש"י). ולישנא בתרא סברה דסו"ס כיון שלא אמר להדיא שמתחייב סכום מסוים, אלא אמר ערך סתם הרי הוא נידון לגמרי בפרשת ערכין ואית לי' דין השיג יד. ואילו לפי התוס' בהא גופא פליגי ב' הלשונות, דל"ק סברה דבערך סתם חיובו הוא מדין נדרי הקדש לבדה"ב ולכן אינו נידון בהשיג יד, ול"ב סברה דהרי הוא בכלל פרשת ערכין ואית לי' דין השיג יד. [ועי' בספר השג יד (סי' י') בביאור שיטות הראשונים בסוגיין].

והנה התוס' הקשו על פרש"י, דמ"ש ערך סתם מערך פלוני עלי, הא גם התם יודע הוא שאינו בן חודש וחייב ה' סלעים, ואעפ"כ אמרי' דנידון בהשיג יד שבסלע אחד או בשנים. אכן ביישוב שיטת רש"י י"ל דס"ל דאי"ז דומה, משום דבשלמא בערך סתם כיון שלא ערך אדם מסוים, אמרי' דנידון בפחות שבערכין, וממילא ה"ז כמפרש פחות שבערכין. משא"כ באומר ערך פלוני עלי, נהי דודאי מתחייב ליתן ה' סלעים משום דאין ערך פחות מזה, מ"מ כיון שאי"ז מוכח שיתן דוקא ה' סלעים, דהא אם הנערך הוא גדול צריך ליתן חמישים שקלים, ממילא אי"ז חשיב שפירש את חיובו, ולכן אי"ז חשיב כמפרש. [ועי' חזו"א (סי' כ"ט סקי"א וי"ג)].

שאינו נידון בהישג יד. עי' רמב"ם (פ"ג ה"ח וה"ט) ובהשגות הראב"ד (שם) לענין דמים למה אינו נידון בהישג יד. ועי' תוס' (לקמן כ. ד"ה ואין) שכתבו דע"כ יש מיעוט שדמים אינו נידון בהישג יד, דאל"כ הרי איתקש דמים לערכין. ועי' לח"מ שתי' לדעת הרמב"ם דדמים כמפרש, וא"כ ערכין גם בכה"ג אינו נידון בהישג יד. [ועי' בספר השג יד (סי' י"ג) מש"כ לבאר בזה].

תוד"ה לומר. וקשה דהא כי אמר וכו'. מבואר דעת התוס' דכל שהנידר יודע הו"ל כמפרש. אמנם ברש"י מבואר דבתלה באדם אינו כמפרש דאינו גלוי לכל שנותיו, משא"כ כשלא תלה הערך באדם אלא נתחייב הפחות שבערכין.

תוד"ה קרי. עי' שטמ"ק (אות טו) וחק נתן שפירשו כוונת התוס'. [ודברי התוס' הם דלא כפרש"י, וכמ"ש החק נתן].

כי שקול הוא ויבואו כולם. התוס' (זבחים ד: ד"ה שקולים) כתבו וז"ל "והקשה הרב רבי חיים, דהשתא משמע דהיכא דלא ידע הי מינייהו לרבויי מרבי תרוייהו, וכן בריש ב"ק (ג.) דמרבי מושלח שן ורגל משום דשקולין הן, וכן בפ"ק דערכין (ד:) גבי נפשות, ואילו בפרק כל האסורים (תמורה כח:) ופרק שור שנגח (ב"ק מ:) דרשינן מן הבהמה להוציא את הרובע ומן הצאן להוציא את הנוגח, וקאמר מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח. ותירץ דהיכא דאיכא משמעות בריבוי מרבינן כל השקולים כי הכא דזבח משמע לרבויי כעין זביחה כל שהיא עבודה וכן ושלח יש במשמע רגל ושן ונפשות נמי משמע הכל, אבל מן לא משמע למעוטי שניהם".

לא יהא אלא דמי דיקלא. עי' שטמ"ק (לקמן יח. אות י"ד) דשאני נידר דמי דיקלא מנודר דמי אדם לענין אם השומא בשעת הנדר או כשעת נתינה. וקשה מסוגיין, דא"כ איכא נפק"מ במה שנתמעט מדין דמים של כל אדם. ועי' חזו"א (סי' כ"ט סק"ה) שהוכיח מזה דגם בנידר דמי דיקלא משלם כשעת נתינה שהוא שעת השומא. ועי' גרי"ז שהקשה דאיכא עוד חילוקים בין דמים של אדם לדמי דיקלא.

סד"א כל שישנו בדמים נידון בכבודו. בגמ' (יח.) מבואר דכוונת הגמ' דמהיקש דמים לערכין נלמד שנידון בכובדו.

א"ל אביי ודלא וכו'. צ"ע דבסוגיין מיירי במתחייב דמי אדם ולענין זה נידון בכבודו דנתרבה בקרא דנפשות דנתחייב בדמי כולו, אבל הברייתא מיירי בהקדיש גוף הבהמה וזה תליא בנידון אם אמרי' התפשטות ואינו שייך להנידון אם נתחייב בדמי כולו. ועי' כתבי הגרי"ז.

ועי' שפ"א דפשיטא לי' להגמ' דאין לחלק בין מקדיש למתחייב דמים. ויל"פ הטעם דהכל הוא מאותו פרשה של דמים, דגם מקדיש לדמים אינו קדוה"ג רק קדושה לדמיו, א"כ כמו מתחייב דמים נתרבה דמתחייב בדמי כולו, גם במקדיש לדמי חל הקדש לדמי כולו כי זה הדמים של אבר שהנשמה תלוי' בו.

משמנין ביניהם. הנה רש"י פי' דמשמנין ביניהם היינו דחולקין ביניהם, ולכן הקשה אמאי גבי הקדש נקט לשון שותפין, וגבי מכר נקט לשון משמנין.

אמנם התוס' כתבו בשם הקונטרס (ברש"י שלפנינו ליתא, אבל צ"ל פי' ר"י. כ"כ המנחת יהודה. ועי' ברכת הזבח), וז"ל "דגבי הקדש נקט שותפות לומר שהוא והקדש חולקין, דמקדיש בעין יפה מקדיש. אבל גבי מכירה שייך דמשמנין לשון שומא, כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שויה יטול".

וכעי"ז כתב השטמ"ק (אות יב) לחלק בין שותפין למשמנין, וז"ל "וי"ל דמשמנין ר"ל שישומו מלאכתו, ושיעור שיעבוד לזה יעבוד לזה, ושתיהן משתמשין בו. משא"כ גבי ההקדש דאין ההדיוט יכול להשתמש בו, אבל שותפות בעלמא הוא דאית לי', ומוכרין אותו וחולקין דמיו, או יאמר אחד לחבירו גוד או אגוד".

ובדעת הרמב"ם לכאו' נראה דמפרש איפכא מפי' התוס', דגבי הקדש כתב (פ"ה מערכין הי"ז) רואין כמה ישוה אותו אבר, ואילו גבי מכר כתב (פכ"ז ממכירה ה"ח) הרי זה מכר חציו. משמע דס"ל דמשמנין היינו חולקין שוה בשוה, ושותפין היינו דאין לו אלא אותו אבר. [עי' רמב"ם וראב"ד (פ"ה מערכין הי"ז). ולח"מ (שם). ורדב"ז וכס"מ (שם הט"ז). וב"ח (חו"מ סי' ר"כ אות י"ב). ועי' קצה"ח (סי' ת"י סק"א). ועי' חק נתן וצאן קדשים ובני שמואל ואמתחת בנימין, מש"כ בדעת הרמב"ם].

תד"ה הוא. לאיזה מלאכה הוא ראוי וכו'. עי' שטמ"ק (אות כ"ב) שפירש, כגון אם הי' מלמד תינוקות או מזמר עיקר מלאכה בראשו, ואם אומן בשאר מלאכה של יד או של רגל הכל לפי המלאכה. אלא שכתב דלא נהירא פי' זה, ומשום דכיון שאי אפשר לעשות שום מלאכה בלי הראש, ע"כ יחלקו. ולכן כתב דאורחא דמילתא נקט, כשיש לו חבר שייך למיתני משמנין ביניהן, ובהקדש שאין לו חבר תנא הוא והקדש שותפין בו, וממילא ידענא שילך הוא אצל הגזבר ויעשה שומא ביניהם. [ועי' כס"מ (פ"ה מערכין הט"ז) שכתב לבאר דעת הרמב"ם (שם הי"ז) כמ"ש השטמ"ק בתחילה. אכן בדעת הראב"ד (שם) דפליג ארמב"ם, י"ל דסבר כקושית השטמ"ק על האי פירושא, עי"ש].

הא בקדשי מזבח הא בקדשי בדק הבית. עי' רמב"ם (פ"ה הי"ח) שפירש, דהא דבקדשי בדק הבית חייב בדמי כולו הוי משום שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא. ומבואר שיש התפשטות בקדושת בדה"ב. ועי' שעה"מ (שם) שהקשה מהגמ' (חולין קלה.) דמבואר דליכא התפשטות במקדיש בהמה לבדה"ב. ועי' אחיעזר (ח"ב סי' מ"ד סק"ה) שכתב ליישב, שהגמ' כאן מיירי במתחייב דמים לבדה"ב, ולא במקדיש. אמנם הניח זה בצ"ע, משום דמשמעות הברייתא היא דמיירי במקדיש.

ועי' בעולת שלמה שתירץ, דבגמ' (תמורה ז:) אמרי' דהמקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה. ולפי"ז י"ל דלכך במקדיש בהמה לבדק הבית לא פשטה בכולה, משום דאי תפשוט בכולה יעבור בעשה בתמימה דראוי למזבח, לכך אמרי' דלא פשטה בכולה ותו אין ראוי למזבח ולא יעבור בעשה. ומעתה א"ש דהוצרך להעמיד הברייתא הכא בקדשי מזבח, משום דקתני ראש חמור הקדש דאינו ראוי למזבח ואינו עובר בעשה ופשטה קדושה בכולה בקדשי בדק הבית, לכך אוקמי בקדשי מזבח.

רש"י ד"ה דהא מזדבן. אבל ראש עבד וראש חמור אין דרך למכור. בגליונות קהילות יעקב מדייק מדברי רש"י, שעבד מת מותר בהנאה, דמדכתב דאין דרך לימכור, משמע דליכא איסור הנאה, דאי הוה איסור הנאה, לא הו"ל לכתוב דאין דרך למכור אלא דאסור למכור. [ועי' מש"כ בזה לעיל ד. תוד"ה נפשות].

תוס' ד"ה והא פרה וכו'. וכל שכן כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכולה. כתב הברכת הזבח וז"ל "נראה דה"פ, דפרה וחמור די"ל דפשטה קדושה בכולה וכדלקמן, אפ"ה אין קדוש אלא ראשה, כ"ש טומטום שמקדיש גופה דלא אמרי' שיהי' נידון בכבודו. ונ"ל להגי' בדבריהם כשמקדיש הגוף דלא פשטה וכו'. [וכן השטמ"ק (אות כג) כתב בשם ס"א דגורסים דלא פשטה קדושה]. והעולת שלמה ג"כ גריס דלא פשטה, ופירש דברי התוס' דה"ק, דהשתא כשמקדיש הראש לא פשטה בכולה, כ"ש כשמקדיש שאר אברים מהגוף שהנשמה תלוי' בו דלא יהא נידון בכבודו, דיותר תלוי' הנשמה בראש מבשאר אברים.

אמנם הצאן קדשים תמה על דברי הברכת הזבח, דלפי"ד מאי פריך הגמ', דילמא בטומטום גזיה"כ הוא דכתיב והי' ערכך לרבות דמים, וע"כ שיהא נידון בכבודו. [עי' בספר מים קדושים שיישב גירסת הברכת הזבח]. ולכן גרס בדברי התוס' הכי 'וכ"ש שמקדיש הראש דליפשוט קדושה בכולה'. וה"פ דע"כ אביי פריך הכי, השתא דגלי לן קרא גבי טומטום דנידון בכבודו, ואם אמר דמי ראשי עלי נותן דמי כולו, בפרה וחמור נמי נימא הכי, דאע"ג דליתני בערכין דלידון בכבודו ואם אמר ראש פרה הקדש או ראש חמור הקדש יהא כולו הקדש. ומש"ה כתבו התוס' מה גבי טומטום דאם אמר דמי ראשי עלי ולא אמר בלשון הקדש דנותן דמי כולו, מכל שכן פרה וחמור דאמר בלשון הקדש דליפשוט קדושה בכולו, וחייב ליתן דמי כולו, ולמה אמרי' דהוא והקדש שותפין בו. [וע"ע בספר קרבן אשם ומוצל מאש וערך דל מה שכתבו בביאור דברי התוס'].

·
מעבר לתחילת הדף