אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ג/ב
|
< הקודם · הבא > |
בית המדרש
ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין
לאיתויי עבדים. איכא בראשונים ד' פירושים. א. רש"י (כאן) פי', דמיירי בעבד כנעני מהול שרבו רוצה למוכרו, דיכול העבד לכוף את רבו למוכרו רק בארץ ישראל. [ומשמע דדוקא אם רוצה למוכרו, אבל בלא"ה אין העבד יכול לכופו כלל]. ב. רש"י (כתובות קי:) פי', דמיירי בעבד עברי, ויכול האדון לכופו לעלות עמו לארץ ישראל. [ועי' שטמ"ק (אות א') שהקשה על פי' זה. ותו צ"ב, מ"ט כאן פי' רש"י דאיירי בעבד כנעני, ובכתובות פי' דמיירי בעבד עברי. ועי' בהפלאה שבערכין מש"כ ליישב קושיא זו. ויל"ע אי בעבד עברי יכול העבד לכוף את רבו למוכרו רק בארץ ישראל, כמו בעבד כנעני שיכול לכוף רבו למוכרו רק בארץ ישראל וכמ"ש רש"י כאן. ובשיטה מקובצת (כתובות שם) מבואר דגם עבד עברי יכול לכוף רבו. וז"ל "וכתב הרמ"ה, דמסתברא לענין עבד עברי דכשם שהרב יכול לכוף את העבד לעלות אחריו, כך העבד יכול לכוף את הרב להעלותו, דקאי תנא דינא דעבד בהדי רבו כדינא דאשה בהדי בעלה חדא מחתא מחית להו, וכשם שהאשה יכולה לכוף את בעלה כך העבד יכול לכוף את רבו להעלותו, ואם לא רצה הרי העבד עולה לבדו, ואם רצה הרב להשתמש עמו עולה עמו. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל". אבל הפני יהושע (שם) וההפלאה שבערכין כתבו דעבד עברי אינו יכול לכוף רבו למוכרו בארץ ישראל, עי' בדבריהם]. ג. תוס' פי' בשם ר"י, דעבד הרוצה לעלות לארץ ישראל, יכול לכוף את רבו להעלותו לארץ ישראל או שיפטרהו. [ולא נתבאר בדברי ר"י אי איירי בעבד עברי או בעבד כנעני. ומתוך פי' הצ"ק והחק נתן (בתוס' ד"ה לאיתויי) מתבאר דפי' דר"י איירי בעבד כנעני]. ד. הרמב"ם (פ"ח מעבדים ה"ט) פי' וז"ל "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל, כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם". [והרמב"ם איירי בעבד כנעני כמ"ש הכס"מ שם. וזה כעין פי' ר"י, אלא דלפי ר"י יכול העבד לכוף את רבו לשחררו, אבל לפי הרמב"ם אין יכול רק לכופו למוכרו למי שעולה לארץ ישראל, אבל אין יכול לכופו לשחררו].
רש"י ד"ה לאיתויי. שאם יש לו עבד כנעני מהול. הא דכתב עבד כנעני מהול, כתב בספר השג יד דהוי משום דאם אינו מהול דינו כגוי גמור (כמ"ש הרמב"ם פ"ח מעבדים הי"ב), ול"ש בו מצות ישוב ארץ ישראל, וממילא אין כופין את רבו למוכרו. [דכל טעם הכפי' הוא משום מצות ישוב ארץ ישראל (כמ"ש בראב"ד המובא בר"ן שלהי כתבות, ועי' בת' התשב"ץ ח"ג סי' קצ"ח), ואם אינו מקיים מצות ישוב א"י אין צריך להוציאו, אבל אם הוא מהול דינו כאשה שאית לי' מצות ישוב א"י].
תוד"ה לאיתויי עבדים. ור"י פירש שהעבד יכול לכוף להעלותו או יפטרוהו. בספר נתיבות הקודש הקשה, דהאיך יפטרוהו, והא המשחרר עבדו עובד בעשה, ואף דמשום מצוה התירו לשחרר, היינו דוקא היכא שמיד שמשחרר מקיים המצוה, משא"כ הכא דאולי לא יעלה. וכתב דאפשר דכיון דרוצה לעלות לארץ ישראל נמי חשיב השחרור לדבר מצוה.
תוד"ה לאתויי עבד. ואפילו לפי' רש"י דבעבדים כנענים מיירי דרוצה למוכרו שאינו מוציאו מרשותו. עי' צאן קדשים וחק נתן שגרסו ואפי' לפי ר"י, ופי' הצ"ק דה"ק דלא מיבעיא לפרש"י דהכא ובכתובות דודאי חידוש הוא שהעבד כופה לרב בלי למוכרו. אלא אפי' לפי ר"י דעבד כופה לרב למוכרו או לשחררו וכ"ש אם ברח דודאי כופה לאדון. וע"ז תי' דהוה ס"ד דבברח נקנסי'. אלא דלפי"ז צ"ע לשון תוס' שכתב 'מיירי דרוצה למוכרו שאינו מוציאו מרשותו'. [שו"ר שהקשו כן בהג' הרש"ש טויבש, ובשיעורי הגרמ"ד שליט"א. ועי' בספר פאת ים (סי' ג') מש"כ בזה].
אכן הרש"ש גריס בתוס' 'ואפי' לפי רש"י', ועי"ש מה שפירש. וכן נראה ממש"כ השטמ"ק (כתובות שם) וז"ל "ואין הכל מוציאין לאתויי מאי. לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ שאין רבו רשאי להוציאו משם, ומסתבר בעבד כנעני הוא דאצטריכא דאמרי' ליה לרבי' זבניה לעבדך הכא בארץ ישראל וזיל, ואי בעבד עברי מאי אריא ברח אפילו לא ברח נמי אי בעי עבדא למיסק לארץ ישראל לא מצי מריה לעכובי עליה כדברירנא לעיל, אלא לאו בעבד כנעני, תדע דהא קרא כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו', ודרשינן ליה בפרק השולח בעבד כנעני שברח מח"ל. תלמידי רבינו יונה".
גמ'. סד"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו וכו'. ופרש"י "ובני עבודה נינהו. ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה, שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל, אימא לא ניחייבו". נראה דטעמא דאין יכולין ליזקק לנשותיהם מחמת עבודת הרגל, הוי משום דיהיו טמאין טומאת ערב ולא יוכלו לעבוד למחרת בבית המקדש.
והנה האחרונים הקשו, דלכאו' זה ממש תשבו כעין תדורו, דהא אם הי' בבית נמי לא הי' יכול לדור עם אשתו כיון שמוטלת עליו עבודת הרגל, וא"כ במאי נגרעה הדירה דישיבת סוכה מישיבת הבית, דוכי נימא שמי שאשתו נדה יהי' פטור ממצות סוכה, כיון שאין יכול לדור עם אשתו, דודאי אין לומר כן, משום דגם בביתו אם היא נדה כך היא דירתו, וא"כ ה"נ אפי' אם הי' בדירתו לא הי' יכול לדור עם אשתו כיון שמוטלת עליו עבודת הרגל ומהכ"ת לפוטרו. [הפלאה שבערכין, ונתיבות הקודש, ועולת שלמה, וברכי יוסף (סי' תר"מ סק"ט)].
ב. עוד הקשו האחרונים, מ"ט אבל חייב בסוכה, הא כיון דאסור בתשה"מ, א"כ לא הוי כעין תדורו. [ז"ל השאלה בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ד) "נשאלתי לשון הגמ' דסוכה וכו', קמ"ל נהי דבשעת עבודה פטורים שלא בשעת העבודה חיובי מחייבי, מידי דהוי אהולכי דרכים דפטורים ביום וחייבים בלילה. א"כ מוכח דכהנים בשעת עבודה פטורים מסוכה הואיל ואין נזקקים לנשותיהן. ולפ"ז קשה הלא אבל דג"כ אסור בתשה"מ יהא פטור מן הסוכה, ואין לומר שזהו מקרי תשבו כעין תדורו דגם בביתו אבל אסור בתשמיש המטה, ולכן חייב בסוכה. אבל ז"א, דא"כ אף כהן כשרוצה לעבוד עבודה אסור בתשמיש אף בביתו וא"כ למה יפטר מן הסוכה בשעת העבודה. וא"ל דאיירי באבל שאחר ז' כי סתם אבל הוא תוך ז'. ועוד דלא אשתמיט שום תנא או פוסק לומר דאבל תוך ז' פטור מן הסוכה].
ובנתיבות הקודש תי', דאולי י"ל דתשבו כעין תדורו אין הכונה כעין תדורו בחג הסוכות, אלא הכונה כעין דירה של כל השנה כולה, וכיון שכל השנה צורת דירה היא איש ואשתו, ה"נ בסוכה צריך שתהי' דירה איש ואשתו, ולכן היכא דעבודת הרגל מוטלת עליו דא"א להיות עם אשתו אי"ז כעין דירה של כל השנה כולה, ומש"ה איכא ס"ד דפטורים, והיינו דכל השנה כולה צורת הדירה היא עם אשתו (בין אם היא טהורה ובין אם היא נדה), משא"כ בחג הסוכות דאיכא מצוה לכהנים לעבוד בבית המקדש ואין הוא יכול להיות עם אשתו, א"כ הו"א דהתורה לא חייבה את הכהנים בסוכה, כיון שמוטל עליהם חיוב אחר שמפקיע מהם את האפשרות לדור עם נשותיהם. [וכעי"ז פי' המעשה חושב. ושו"ר שכ"כ הפני יהושע (סוכה כה.) וז"ל "אלא הא דאמרינן בערכין הך סברא לענין כהנים, היינו משום דסד"א דלא רמיא מצות סוכה כלל אכהנים, כיון דלעולם לא קיימינן בהו תשבו כעין תדורו, וקמ"ל דאפ"ה שפיר קרינן בהו תשבו כעין תדורו שלא בשעת עבודה. וזה נראה לי יותר נכון"].
אמנם ההפלאה שבערכין תי', דזה גופא הביאור בתי' הגמ', דאמרי' דשלא בשעת עבודה חיובא מחייבי, וטעמא משום דשפיר הוי כעין תדורו כיון שאין המניעה מצד הסוכה. ודייק כן מלשון רש"י בתי' הגמ' שכתב "דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו, כי היכי דאפשר להו מחייבי", ומדלא פירש שום טעם לזה משמע דהטעם פשוט מחמת שאין המניעה מצד הסוכה, וכנ"ל.
והעולת שלמה תי' דכוונת הגמ' דהואיל והכהנים טרודים כל היום בעבודה, ע"כ צריך לעשות הסוכה בלשכת העזרה, [וכ"מ בתוס' (ד"ה ובני) שכתבו אבל לא בלשכת בית המקדש וכו', ושם א"א לזקק לאשתו וכו'], ושפיר הוה המניעה מצד הסוכה. וע"ז אמר נהי דבשעת עבודה פטירי דצריכים להיות בבית המקדש, שלא בשעת עבודה דיכולים לילך לבתיהם מחייבי בסוכה. [וכ"כ לפרש בדברי רש"י (ד"ה ובני) דכיון דרמיא עלייהו עבודת הרגל, ע"כ צריך לעשות הסוכה בלשכה, ושם א"א לזקק לאשתו].
והנה כל הנ"ל הוא אם נפרש דהא דס"ד דל"ח כעין תדורו, הוא מחמת שאין יכולין ליזקק לנשותיהם. אבל יש אחרונים שלמדו פי' אחר, דהנה הבית מאיר הקשה על פרש"י כנ"ל, ולכן כתב דלולא פרש"י הי' מפרש דקאי על חיוב אכילה בסוכה, וסד"א דהואיל וכתיב תשבו כעין תדורו מה דירה סועד האיש ואשתו, אף בסוכה צריך להיות כן, והנהו כהנים הואיל ובני עבודה נינהו וחייבים לאכול כל חטאות הציבור ואינם יכולים לאכול עם נשותיהם, [דהא אשה בעזרה מנין (קידושין נב:)], אימא דלא ליחייבו כלל בסוכה, קמ"ל נהי דפטירי בשעת עבודה מלמעבד סוכה בעזרה ולאכול שם קדשי קדשים, שלא בעידן עבודה חיובי מחייבי. וכ"כ בהג' הגר"א, דהו"א דכיון דאין יכול להיות עם אשתו בעזרה (דאשה בעזרה מנין) לכן יפטר מסוכה.
וכעי"ז פי' הערוך לנר (סוכה כה:) וז"ל "בגמ' איבעי לי' ליתובי דעתי'. בפני יהושע הביא קושית שער אפרים דאדרבא נימא דאבל פטור כיון שאסור בתשמיש, וא"כ לא הוי תשבו כעין תדורו איש ואשתו כדאמרי' בערכין (ג:) לענין כהנים. ולענ"ד י"ל דהאי תשבו כעין תדורו לא לענין תשמיש נאמר, אלא לענין דירה ממש עם אשתו כמו בביתו, ומה"ט אמרינן לקמן (כח:) דהו"א דנשים חייבין בסוכה משום תשבו כעין תדורו, דאם הוא יושב ז' ימים בסוכה והיא בבית אין כאן כעין תדורו. והפי' בערכין נלענ"ד דהכי הוא, דודאי הכהנים גם ביום עבודתן היו יכולים לאכול בסוכה, דהא יכולים לעשות סוכות בהר הבית או בחיל או בעזרת נשים דלא היו מקורים, רק דשם אין נשיהם עמהם ולא הוי כעין תדורו, ולכן הו"א דכהנים פטורים מסוכה, קמ"ל דחייבין כיון דבלא שעת עבודה יכולים לדור בסוכה, ושעת עבודה גבי כהנים לא הי' אלא יום א' דכל משמר נחלק לז' בתי אבות וכל אחד עובד יומו, [א"ה, זה צ"ע, דהא ברגל היו כל המשמרות שוים והיו עובדים כל הימים כדאמרי' בסוכה (נה:)], ולכן אפילו הכהנים שהיו מאותו משמר היו יכולים לדור ו' ימים עם נשיהם בסוכה, ולכן באבל לא שייך כלל משום תשבו כעין תדורו".
קמ"ל נהי דפטירי וכו'. ופרש"י "דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו, כי היכי דאפשר להו מיחייבי, ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי. האחרונים פליגי בביאור מסקנת הגמ', בשו"ת שער אפרים (שם) כתב וז"ל "תשובה, נלע"ד דה"פ בגמ' דערכין כהנים איצטריכא לי' מ"ד וכו' קמ"ל דנהי בשעת עבודה פטורי וכו', ר"ל קמ"ל דכהנים חייבים אף בשעת עבודה, דנהי דהו"א דפטורי כהנים היינו דוקא בשעת עבודה, אבל שלא בשעת עבודה לא, הלא מ"מ חייבים מידי דהוי וכו', ולכן אשמעי' הברייתא דהכל חייבים בסוכה כהנים וכו', אף בשעת עבודה דזהו מקרי כעין תדורו, וזהו מוכרח, דאל"כ האיך אמר כהנים איצטריכא דחייבים שלא בשעת העבודה, מהיכי תיתי שיפטרו שלא בשעת העבודה, וגם לא אשתמיט הרמב"ם לכתוב דכהנים פטורים מן הסוכה בשעת עבודה, ואין לחלק ולומר דתשה"מ גבי אבל הוא מדרבנן, ומה שאין כן גבי כהן, אבל ז"א". ולפי"ד מבואר דבאמת כהנים חייבין אף בשעת עבודה. [דכל הנידון בגמ' הי' על שעת עבודה, אבל שלא בשעת עבודה לא הי' ס"ד שנפטור כהנים, דמהכ"ת שיפטרו].
אכן הברכי יוסף (סי' תר"מ סק"ט) הביא דברי השער אפרים, ותמה על דבריו, וז"ל "ואל זה אביט להרב שער אפרים שהקשה בהא שמעתא מאבל, ובתוך דבריו נרגש מאשר הרגשנו, והשיב הרב דכונת הש"ס הוי קמ"ל דכהנים חייבין בשעת עבודה, וכו'. והקשה לי בני ידידי הבן יקיר לי ח"ר ישעיה נר"ו, דפירושו הפך משמעות הש"ס, וגם הלשון דחוק. ועוד דמרש"י ותוס' משמע איפכא. וכן משמע מפירוש רגמ"ה דכהנים פטירי בעידן עבודה".
ובאליה רבה (סי' תר"מ סקי"ג) ג"כ הקשה על השער אפרים מדברי הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ב) דכתב דאין ישנים בסוכה משום דא"א לישון שם עם האשה ואין זה כעין תדורו. וכתב המג"א (שם סק"ח) והגר"א (שם) דכן משמע בגמ' בערכין דאמרי' דכהנים פטורים בעידן עבודה. מבואר להדיא דסברו דאף למסקנת הגמ' בעידן עבודה כהנים פטורים. ועי"ש מש"כ בזה, ובמסקנת דבריו כתב דלפי אמת נראה דכהנים פטורים בעידן עבודה, כי פירוש שער אפרים הנ"ל אינו עולה כלל לסוגיא דשמעתתא למעיין. ועי' עוד בדבריו.
ועי' בברכי יוסף (שם) שהקשה וז"ל "ופשטא דשמעתא גופה לא מתישבה, כי הלא מראש קאמר דס"ד משום דאין נזקקין וכו' ובתר הכי קאמר קמ"ל נהי דבשעת העבודה וכו' מידי דהוה אהולכי דרכים וכו', משמע דהסלקא דעתך היה דלפטרו מטעם דבעידן עבודה דעסקי במצה פטירי, והיינו דקאמר מידי דהוה הולכי על דרך ואין זה הס"ד".
וכתב ליישב וז"ל "ולפום גירסת הש"ס דקמן, והיא גירסת רש"י ותוס' והגהות מיימוני (פ"ו אות ו), אפשר לישב קצת, דבאומרו והני כהני הואיל ובני עבודה נינהו לא לחייבו, הכוונה דמחמת זה מתרי טעמי הוה ס"ד לפוטרם, חדא דכיון דטרידי בעבודה ופטירי, לפטרו גם בלא עבודה. ותו כיון דאין זקוק לה, ליכא כעין תדורו איש ואשתו ולפטרו, ולהיותן בני עבודה הוה ס"ד משני אופנים. והשתא הש"ס קאמר קמ"ל, לצד דהוה מפטרינן להו דלא מזדקקי, לזה אמר קמ"ל, משום דהוא פשוט דבלאו סוכה נמי לא מזדקקי, והוי כעין תדורו. ולצד האחר דכיון דטרידי בעבודה לפטרו נמי שלא בעבודה, קאמר נהי דפטירי בשעת עבודה וכו'. כנ"ל לישב בדוחק".
עוד כתב הברכי יוסף וז"ל "ומצאתי בנימוקי רבינו בצלאל אשכנזי כ"י (שטמ"ק אות ד') דמייתי נוסחא אחרת בש"ס מגמ' של קלף אשר בידו המלאה, וז"ל 'סד"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו ואמר מר תשבו כעין תדורו מה דירה בין ביום ובין בלילה אף סוכה בין ביום ובין בלילה, והני כהנים הואיל וליתנהו ביום דטרידי בעבודה, אימא לא לחייבו, קמ"ל נהי דפטירי בשעת עבודה וכו', עכ"ל. ולפי גירסא זו ניחא מאי דהוינן בה, דטעמא דפטירי משום דטרידי בעבודה ולא מטעמא דלא מזדקיק לביתיה, והיה ס"ד דבעי שיהי' יום ולילה בסוכה וכל דליתיה ביממא פטור. ומאי דדייק השער אפרים דמהיכא תיתי וכו', לאו דוקא הוא דסד"א שצריך דיהיה יום ולילה כדירה דעלמא. וגם מה שהקשה דלא אשתמיט הרמב"ם וכו', לק"מ דזה אין צריך לאומרו, דהכהנים העובדים במקדש פטירי בשעת עבודה, אבל לדידיה תקשי דהו"ל לאשמועינן חידושא דכהנים מחייבי בשעת עבודה, אך לדידן ניחא דפשיטא דבשעת עבודה דעסקי במצוה פטירי, ובריתא לאו למפטרינהו בשעת עבודה אתיא, דהא פשיטא, אלא לחיבינהו שלא בשעת עבודה אצטריכא לה, מידי דהוה אהולכי דרך, וכיון דהרמב"ם כתב דין עוברי דרך (הל' סוכה פ"ו ה"ד), תו לא אצטריך לאשמועינן דכהנים מחייבי שלא בשעת עבודה. ופשוט".
והנה הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ב) כתב דבמקום שא"א לישון עם אשתו פטור מהסוכה. ובביאור הגר"א כתב וז"ל "כמ"ש בערכין (ג:) וגמרא לא חייבינהו אלא משום שלא בשעת עבודה. אבל מרש"י (שם ד"ה ובני עבודה) משמע דחייב, שכתב דאע"ג וכו', ור"ל דמש"ש בגמרא נהי דפטירי וכו' הוא ענין בפ"ע ולא משום איש ואשתו, ועתוס' (ד"ה קמ"ל), וכן עיקר". מבואר דפי' דמקור דינו דהרמ"א הוא מהגמ' דמסקי' דבעידן עבודה פטירי משום דלא הוי כעין תדורו, אבל שלא בעידן עבודה חייבין משום דהוי כעין תדורו. אבל מדייק מלשון רש"י 'דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מחייב', דקמ"ל דאין פטור לכהנים מחמת דלא הוי כעין תדורו, אלא דפטורם הוא מצד אחר, ושלא בעידן עבודה חייבין הן. [ועי' בספר פאת ים (סי' ד' אות א') מש"כ על דברי הגר"א]. ועי' מטה משה (סי' תתקי"ו) גבי שינה עם אשתו בסוכה. ובמש"כ השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה אות י"ג).
תוד"ה ובני. וה"ה דמצי למינקט נמי לוים וכו'. בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' ט"ו) כתב ליישב קושית תוס' וז"ל "ונראה דבדקדוק נקטו כהנים ולא לוים, כי הנה הקשיתי לשאול, איך ס"ד לומר תשבו כעין תדורו שאיש ואשתו עמו, הא כל ישראל חייבים בראית פנים בעזרה ברגל, ועתה אם יזקוק לאשתו האיך אפשר לבוא בו ביום בעזרה. וצ"ל דהך קרא שבעת ימים תשבו כעין תדורו לא דוקא שבעת ימים ואפילו חסר יום א' הוא מקיים בסוכות תשבו כעין תדורו. [א"ה, וכ"כ בהג' חשק שלמה עי"ש]. מעתה לפי"ז מאי קאמר התלמודא כהנים איצטרכו הואיל ובני עבודה נינהו, הא המה נחלקו לכ"ד משמרות ובכל יום בית אב מיוחד, וא"כ כהנים וישראלים שוים דלא חסרו רק יום אחד, יען זה אינו דהא מצות עשה מן התורה להיות כל המשמרות שוין ברגלים כמבואר שילהי מס' סוכה (ועיין בהרמב"ם פ"ד מהל' כלי מקדש), אמנם כ"ז כהנים, אבל לוים נשארו במשמרותיהן ודינן שוין לישראלים, איברא כ"ז אחרי שחלקו לכ"ד משמרות וכו'". ועי' עוד בדבריו.
ואשתרי כלאים. עי' תוס' (יומא סט. ד"ה קשין) שהקשו דכיון דבגדי כהונה קשין הם, א"כ ליכא בהו איסור כלאים, והאיך אמרי' דאישתרי כלאים לגבייהו. וכתבו בשם ר"ת דלבישה והעלאה דהוו דאורייתא אסירי אפילו בקשין, אבל הצעה דמדרבנן לא גזרו בקשין, וזה דלא כפרש"י שפי' קשין הן, ומותרין בלבישה והעלאה.
וכ"כ הראב"ד בספר כתוב שם (ביצה ז.) וז"ל "ונ"ל דבגדי כהונה אע"ג דקשין הם יש הנאה בלבישתן, מיהו אין הנאתן מרובה הילכך לא גזרו עליהם בהצעה תחתיו כמו שגזרו בכלאים אחרים שהנאתן מצויה ותשמישן מרובה, כדאמרינן בעלמא (עירובין סג:) מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולעולם בכל לבישה גזרו ואפילו בנמטא דנרש משום דהוי דרך לבישה, ומש"ה אמרינן בנמטא גמדא דשריא, דוקא נמטא אבל מלבוש אסור אע"פ שהוא קשה ואינו אלא שוע".
אמנם הבעה"מ (ביצה שם) כתב ליישב וז"ל "ונ"ל כאן באבנט כאן בשאר בגדים, ההיא דמסכת יומא באבנט נאמרה, שפרחי כהונה הדיוטים היו ולא הי' בבגדיהם כלאים אלא באבנט בלבד, והאבנטים של כהן גדול ושל כהן הדיוט היו קשין מפני שהיו חוגרין בהן מתניהן, אבל זה שאמרו במסכת ערכין דאשתרי כלאים לכהנים בבגדי כהונה בחשן ואפוד של כהן גדול שהי' בהן כלאים, והיו רכין ולא קשין לפי שהיו עשויין ללבישה". ועי"ש עוד בדבריו. [ועי' באר שבע (תמיד כז:) שכתב דרש"י יפרש כדברי הבעה"מ, ועי"ש עוד מש"כ בזה. ועי' בריטב"א (ביצה טו:) שהביא את ב' התירוצים הנ"ל, וכתב דתי' קמא עיקר].
ועי' במנ"ח (מצוה צ"ט) ויש"ש (ביצה פ"א סי' מ"ד), ובית הלוי (ח"א סי' א' סק"ד). ובספר שאלת הכהנים תורה (להג"ר רפאל מהמבורג, ערכין ג:) מש"כ בענין זה.
בעידן עבודה. כתב הרמב"ם (פ"ח כלי המקדש הי"ב) "אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה, אין הכהנים לובשין לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד. אמנם הראב"ד כתב וז"ל "אסור לכהן הדיוט. א"א לא מחוור מן הגמרא הכי, אלא כל היום מותר במקדש". ועי' רדב"ז (פ"י מכלאים ה"ב) ובבית הלוי (ח"א סי' ג'), ובצפנת פענח (הל' כלאים עמ' כ"ז.) ובגר"ח (סטנסיל יומא ה.).
תוד"ה הני כהנים. וא"ת ונימא כיון דאיתנהו בלבישת שעטנז איתנהו בגדילים. וי"ל דאדרבה הוקשה כל התורה לתפילין. וכ"כ התוס' (יבמות ד. ד"ה דכתיב). ובריטב"א (שבועות כ:) ג"כ הקשה קושית תוס' ותי', וז"ל "דכיון דכתיב גבי ציצית דבר אל בני ישראל ועשו ליכא למידרש הכי". אמנם בקידושין (לג:) תי' וז"ל "ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי בההיא סמיכותא דרשינן הכי, אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למידרש ביה למפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן ביה אידך דרשה דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות,
והר"ן (שם יד:) הקשה על תי' זה מסוגיין, ותי' וז"ל "וכי תימא והא אמרינן בריש ערכין הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים, ופרכינן פשיטא אי הני לא מחייבי מאן קא מיחייב, ומהדר כהנים איצטריכא לי' וכו', קמשמע לן דנהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי. משמע דאילו אשתרי לגמרי הוו פטורין כהנים מהיקשא, ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית בלחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשי. לאו קושיא היא, דכיון דעל כרחיך הקישו הכתוב להתיר כלאים בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהם א"כ בהדי מאן דאיתסר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירי אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי".
בא"ד. ותירץ דאיכא למימר הואיל וכו'. עי' פני יהושע (פסחים מג: תוס' ד"ה סד"א) דכתב וז"ל "יש מקשים למה נשים חייבים בציצית וכו' כדדרשינן בערכין גבי כהנים וכו', עכ"ל. והניחו בקושיא. ולענ"ד יש ליישב לפי מש"כ בכמה מקומות בש"ס והעיקר בקידושין (ב. בקו"א אות א', ובדף מג. ד"ה גמ' תנן התם ועוד), דלעולם לא שייך למילף בהקישא או בגזירה שוה אלא היכא שמפורש באחד מהם בפירוש שייך למילף אידך מיניה בהקישא או בגזירה שוה, משא"כ היכא דלא ידעינן לחד מינייהו אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה, כיון דלא שייך האי סברא וכללא באידך קרא א"כ כל חדא תיקו אדוכתיה, וכ"ש היכא דאיצטריך ההיקש או גזירה שוה בלא"ה לא שייך למימר בכה"ג אין היקש וגזירה שוה למחצה לסתור הסברא או הכלל, והוכחתי כן בראיות ברורות. וא"כ לפי"ז אתי שפיר, דכלאים וציצית דלא ידעינן נשים לחייבם בכלאים בפירוש אלא מכללא דחייבים בכל מצות לא תעשה, וא"כ כיון דבציצית לא שייך האי כללא, ואדרבה איכא כללא להיפך דמצות עשה שהזמן גרמא פטורין, א"כ לא שייך הכא הקישא, וכ"ש דהקישא לא מיותר דאיצטריך לכהנים ולכלאים בציצית, משא"כ הכא שפיר קאמר דאי לאו דמרבינן מכל לחייבן בחמץ הו"א דאתי הקישא דחמץ למצה לפטורא, כיון דבמצה מצינו מפורש לפטורא מגזירה שוה דסוכה דכתיב האזרח והיינו כתירוץ השני שכתב בשם ר"י, מש"ה איצטריך כל לרבות נשים לחיוב חמץ, והשתא נמי ילפינן שפיר הקישא דמצה לחמץ כיון דבחמץ כתיב מפורש, כנ"ל נכון. אח"ז ראיתי בלשון התוס' פ"ק דערכין שתירצו קושייתם דהכא, והן הדברים שכתבתי, ואי אפשר לפרש דבריהם בענין אחר אלא על הדרך שכתבתי. ומה שהניחו כאן בקושיא היינו משום דבכמה דוכתי משמע להדיא דהתוס' לית להו האי כללא שכתבתי לענין ההיקש והגזירה שוה כמבואר אצלינו במסכת גיטין וקדושין לענין הקישא דויצאה והיתה וגזירה שוה דלה לה מאשה, ועיין בתוס' לעיל (כד: בד"ה אמרת ק"ו). והנראה לענ"ד כתבתי".
גמ'. שלא יהא דבר חוצץ וכו'. כתב השטמ"ק (אות ו') "משמע שהכהנים חייבין בתפילין בעידן עבודה. ותימה דאמרי' בזבחים (יט.) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן פטורין מתפילין. ואומר הר"ם דהתם כשמבטלין מעשות עבודה פטורין מטעם דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל כשיש שהות להניח קודם עבודה חייבין להניחם ושיהו עליהם בשעת עבודה". וכתב בספר נתיבות הקודש דאע"ג דפליגי התוס' והר"ן אי היכא דמצי לקיים שניהם איכא פטור של עוסק במצוה, מ"מ הכא לכו"ע כיון דיש שהות להניח קודם עבודה מחוייב הוא לעשות המצוה, כיון שחיובו הוא קודם עשיית המצוה, ופשוט.
רש"י ד"ה שלא יהא. ותפילין על בשרו בעינן תחת בגדיו בקיבורת אצל הכתף וכו', דכתיב והי' לך לאות וכו'. מבואר מרש"י דהחסרון בתפילין ע"ג בגד הוא לא משום חציצה אלא משום דבעי' לך לאות ולא לאחרים לאות. וזה כדעת הרשב"א דס"ל דליכא חסרון חציצה בתפילין, ורק ביד בעי' שיהא תחת בגדיו משום דבעי' לך לאות. [וכ"כ לדייק מרש"י העונג יו"ט (סי' ח') ושו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קמ"ח), ועי' שו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' כ"ג ול"ז, ובאבן העזר סי' ר') מש"כ בזה].
גמ'. ראש נמי כתיב ושמת המצנפת. בת' הרא"ש (כלל ג' אות ד') הביא מגמ' זו דאיכא חציצה בתפילין של ראש. אבל הרשב"א (ח"ג סי' רפ"ב) דחה דבאמת רק ביד איכא חציצה דכתיב והי' לך אות, אבל דראש אדרבה כתיב וראו כל עמי הארץ וגו'. ומה דהוה חציצה בסוגיין הוא רק כיון שמפסיק בגדי כהונה שג"כ מצוה להיות על ראשו, וכעין מינו מחריב בה. [וע"ע ת' הרשב"א (ח"ה סי י"ב), ובת' המיוחסות לרמב"ן (סי' רל"ג)]. ועי' ב"י (או"ח סי' כ"ז) ועי' שו"ת עונג יו"ט (סי' ח') מש"כ בזה]..
ועי' שו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ז) שהוכיח מגמ' זו דמי שאין לו יד חייב בתפילין של ראש, דאע"פ שאינו יכול להניח של יד, מ"מ אי"ז פוטרו מתש"ר. עי"ש. [ועי' מקדש דוד (סי' ל"ו סק"ג). ועי' בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' ק"ד) מש"כ בזה].
ועי' בשו"ת גן המלך (לבעל הגינת וורדים סי' ע"ו) שהוכיח מגמ' זו דרצועות התש"ר צריכים להיות מהודקים בראש. וז"ל "בענין הנחת תפלין של ראש, נראה דלא סגי שיניח הרצועות של הקציצה סמוכות זו לזו רק צריך שיפרידם וירחיקם ויהדקם בראשו אחת הנה וא' הנה כדי שיהיה לתפלין קביעות בראש, שאל"כ מישתלפי ונפלי, ולא מהני להו כשהכובע מהודק על ראשו שמונען בזה מלפול מעל ראשו, דבעינן שיהיה קביעות בראש היטב מצד עצמן כתפלין של יד. ועוד יש כעין ראיה לזה דאיתא בפ"ק דערכין (ג:) בענין בגדי כהונה דלא ליהוי בהו חציצה בין בשרו לבגד, ופריך תלמודא מכ"ג היאך היה מניח תפלין של ראש, והכתיב ושמת המצנפת על ראשו שלא יהא דבר חוצץ בין המצנפת על ראשו, ומתרץ דלא היתה המצנפת מונחת על התפלין אלא שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ושם הי' מניח תפלין, והשתא אי אמרת בשלמא שרצועות הראש נוטים המה לצד זה ולצד זה, שפיר מתוקמא דלא הויא חציצה בין המצנפת לבשר ראשו, אבל אם רצועות הקציצה הם סמוכות ותכופות זו עם זו על גובה הראש, הא לא סגי בלאו חציצה שרצועות אלו חוצצות בין המצנפת לראשו".
שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין. פרש"י "ציץ הי' מונח על המצח ומצנפת על הראש וכו' אלא מקום תפילין נראה בגובה הראש" [והו"ד בתוס' ד"ה ציץ]. מבואר דהתפילין לא היו במקום הציץ, דהציץ הי' על המצח וכדכתיב על מצחו, ואילו התפילין היו על הראש במקום שמוחו של תינוק רופס.
אולם התוס' (עירובין צה: ד"ה מקום) כתבו וז"ל "ואמרי' בפ"ק דערכין (ג:) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין, אע"ג דגבי ציץ כתיב (שמות כח) מצחו ומתרגמינן בין עינוהי, גבי תפילין נמי כתיב (דברים יא) בין עיניכם ודרשינן בגובה שבראש". מבואר דסברי דהתפילין היו במקום הציץ. [וכן נקט הרא"ש (הל' תפילין סי' ל"ג), ועי' בתוס' (סוכה ה.) מש"כ בזה. ועי' א"ר (סי' ל"ב סקס"ג)].
הני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעה כל השנה. יש לדון אי מצות התקיעה בחצוצרת לכהנים, היא דוקא במועדים ובר"ח, או בכל יום. ומפשטות המקרא (במדבר פ"י פ"י) דכתיב "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם וגו'", משמע דהמצוה לתקוע בחצוצרות היא רק בימי מועד ור"ח, אבל בשאר ימות השנה ליכא מצוה לתקוע בחצוצרות.
וכן משמע מהרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש ה"ה), שכתב וז"ל "בימי המועדות כולם ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלוים אומרים שירה, שנא' וביום שמחכתם וגו'".
אמנם החינוך (מצוה שפ"ד) כתב וז"ל "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות וכו'. ואע"פ שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה (כט.) שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמה תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב. ומהדר ליה, כהנים איצטריכא ליה, סד"א הואיל וכתיב יום תרועה וגו', והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב ותקעתם בחצצרות על עלתיכם וגו', ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין (יג.) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. וכו'. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות. ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים [מפני שהן ככלי ניגון], אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד (פ"ז מ"ג) נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להן, כלומר שבכל יום היו תוקעין ולא ביום מועד וראש חדש בלבד. אבל ראיתי להרמב"ם (פ"ג מכלי מקדש ה"ה) שכתב "בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה". נראה מדבריו שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות". עכ"ל.
מדבריו נראה שלמד דאף הרמב"ם ס"ל דהכהנים היו תוקעים בכל יום, אלא דאיכא חילוק בין כל יום למועדים, דבכל יום אף הלוים היו תוקעים בחצוצרות, ואילו במועדים רק הכהנים תקעו בחצוצרות ולא הלוים.
ונראה דמקור דבריו הוא ממש"כ הרמב"ם (פ"ו מתו"מ ה"ו) גבי סדר הקרבת התמיד, וז"ל "כשהיו נותנין היין למנסך, היו שני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן, והסגן עומד על קרן המזבח והסודרין בידו ותקעו והריעו ותקעו, ובאו ועמדו אצל זה הממונה על הצלצל, אחד מימינו ואחד משמאלו". מבואר דהיו הכהנים תוקעים בכל יום בהקרבת התמיד. ומזה למד החינוך דהרמב"ם נמי ס"ל דאיכא מ"ע לכהנים לתקוע בכל יום בחצוצרות בשעת הקרבת קרבן התמיד.
אלא דא"כ תיקשי אמאי כתב הרמב"ם דבימי המועדות ובר"ח היו הכהנים תוקעים, דמשמע דדוקא בימים אלו היו תוקעים ולא בכל יום, ואילו לדברי החינוך המצוה היא בכל יום. וראיתי בחזו"א (ערכין סי' ל' סק"ז) שכתב דהרמב"ם נקיט את מש"כ בפסוק להדיא, אע"ג דמרבי' מהאי קרא דבכל יום איכא מצות עשה לתקוע על הקרבן.
אכן מדברי החינוך נראה שלמד דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דאיכא מ"ע לתקוע בכל יום על הקרבן, מ"מ אי"ז מצוה דוקא על הכהנים, דהלוים נמי יכולים לתקוע תקיעה זו שבכל יום, [ונהי דהכהנים תקעו כמבואר במשנה בתמיד, מ"מ אי"ז חובה על הכהנים דוקא, אלא דהמצוה היא לתקוע, ואף הלוים יכולים לקיים מ"ע זו]. משא"כ בימי מועד ור"ח התם מצות התקיעה היא על הכהנים דוקא, ואין הלוים יכולים לתקוע אלא רק לשיר. וזהו מש"כ הרמב"ם הנ"ל דבימי המועדות ור"ח היו הכהנים תוקעים והלוים אומרים שירה, משא"כ בשאר ימות השנה אף הלוים היו יכולים לתקוע בחצוצרות.
אלא דיל"ע, דכיון דהמקור דאיכא מצוה בכל יום לתקוע על הקרבן נלמד מהאי קרא דוביום שמחתכם וגו' (עי' חזו"א שם), א"כ מנלי' להרמב"ם דהמצוה היא בכל יום, אלא דבכל יום אף הלוים יכולים לתקוע ואילו במועדים ובר"ח רק הכהנים תוקעים. ותו קשה דמהגמ' (ר"ה שם וערכין כאן) נראה דבכל השנה המצוה היא על הכהנים, דאל"כ הול"ל כהנים ולוים איצטריך לי' דאיתנהו בתקיעות דכל השנה, ומדנקט דוקא כהנים משמע דהמצוה היא על הכהנים דוקא.
שו"מ בשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' קפ"ג ד"ה אגב) שעמד בזה, וכתב וז"ל "ואגב עמדת בזה ע"ד החינוך ס"פ בהעלותך הביא דרמב"ם ס"ל פי' הקרא והמצוה לחלק בין מועד ור"ח כהנים דוקא תוקעים בחצוצרות והלוים אומרים שירה ובין כל הימים הלוים ג"כ תוקעין, והחינוך פליג עליו, דמצוה זו לתקוע בחצוצרות היא מצוה תמידית על הכהנים דוקא בכל יום ויום וכמ"ש במסע המחנות. ועוד מייתי ראיה ממשנה (פ"ו דמס' מידות) דבכל יום בקרבנות בשעת ניסוך יין תקעו שני כהנים בחצוצרות ע"ש. וראיה זו הביאה גם תוס' (ערכין יג:) ממשנה סוף תמיד דכהנים בחצוצרות ולא לוים, וכהחינוך ולא כרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש) הנ"ל דס"ל בכל מועד ור"ח לבד, אלא כולי שתא כך בכהנים לבד תוקעין בחצוצרות. ועוד מייתי החינוך ראי' מערכין (ג) ור"ה (כט.) דאמר כהנים איצטריכא לי', סד"א הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם כו' ר"ל בכל יום ויום כל השנה עש"ה. ולענ"ד כוונתו, דאילו להרמב"ם הול"ל כהנים ולוים איצטריך ליה מה"ט כיון דאיתנהו בתקיעה דכל השנה, אבל זה אינו ראיה, דתוס' בערכין (ג:) התם כתבו (ד"ה ובני) דהומ"ל גם לוים בסוף גבי גואלין לעולם, וה"נ י"ל גבי תקיעה דכולי שתא מעיקרא דהומ"ל גם לוים, ועוד הא שפיר י"ל הפי' בגמרא בתקיעה דכולי שתא על ראשי חדשים דכל המשנה קאמר דומיא דראש השנה דעלה קיימי', ושפיר קאמר כהנים איצטריכא ליה גם לרמב"ם, ונ"ל הכי קשיא לרמב"ם, לא הול"ל כהנים איצטריכא ליה דהם איתנהו רק בתקיעה דכל ר"ח ומועדות אלא עדיפא טפי הל"ל לוים איצטרכיא ליה דאיתנהו בתקיעה דכולי שתא ממש בכל יום ויום, אע"כ המצוה בכל יום ויום על הכהנים דוקא כנ"ל".
ועי' בתוס' (סוכה נ: ד"ה ורבנן) שכתבו גבי הא דתנן אין פוחתין מכ"א תקיעות, וז"ל "ואין לומר דהנהו תקיעות דאוריתא נינהו ומש"ה דוחה שבת, דהא תקיעות דפתיחת שערים הוו מדבריהם וכו'". נראה דס"ל דתקיעות דקרבן כולם מד"ת, ודלא כרמב"ם. כן דייק החקרי לב (או"ח ח"א סי' נא ד"ה איך). [ועי' במנ"ח (שם) ובזבח תודה (תמיד פ"ז) ובחזו"א (ערכין סי' ל' סק"ז). ובאבן האזל (פ"ו מתו"מ ה"ו).]
והני כהני הואיל וליתנהו במצות דיובל דתנן כהנים לוים וכו'. הטורי אבן (ר"ה כט.) כתב וז"ל "ק"ל הא לאו בכהנים ולויים תליא הא מילתא, דגואלין לעולם כדאמר (בערכין לג) לרבנן דישראל שירש את אבי אמו לוי גואל כלוי, ולוי שירש לישראל אינו גואל כלוי, דבערי הלויים תלא רחמנא לגאולת עולם, וכיון דלוי וישראל אין דינן שוה דבערי ישראל אין גואלין ובערי הלוים גואלין לעולם היאך ס"ד מש"ה לפטור מתקיעה, א"כ לא משכחת לה למצות תקיעה ביובל כלל אפי' בישראל, ואכתי תקשה פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייבי וכו'. מיהו י"ל דאינו ממעט מאחוזתו אלא שדה חרם בלבד ולא היוצאת לכהנים ביובל, ואדרבה משום ה"ט גופי' הואיל וגבי' כתיב לכהן תהיה אחוזתו, ואע"ג דלאו מערי הלוים שניתן להם אחוזה אפ"ה קרי לי' רחמנא אחוזתו, ואפשר נמי דלענין מכירת הדיוט נמי דין אחוזת הלוים יש לו לענין שדה אחוזה שאין של ישראל נגאל פחות מב' שנים. ולפי"ז ניחא הא דנקט כהנים לחוד ולא נקט נמי לוים ודלא כפירוש התוס' והדבר מוכרע. עוד יש לומר דאתי כרבי דאמר התם דקרא דאחוזת עולם מיירי דוקא מבן לוי וערי הלוים ותרתי בעינן אבל בישראל לא משכחת לה כלל לגאולת עולם".
תוד"ה מוכרין. וכן קשה גואלין לעולם. ר"ל מהו הלשון גואלין לעולם, דהא בישראל המוכר שדה אחוזה נמי גואל עד היובל וביובל ממילא חוזרת לבעלים, וה"נ בכהן המוכר שדה אחוזה. ורש"י פי' דגואלין לעולם הכוונה דמיד יכול לגאול, לאפוקי ישראל דאינו גואל עד ב' שנים. והתוס' לא ניחא להו בזה משום דהלשון לעולם משמע דאתי לרבות זמן מאוחר ולא זמן מוקדם. (כן פי' ביד בנימין).
בא"ד. ויש קצת לישב הגירסא. כוונתם ליישב הגירסא שבגמ' וברש"י שמוכרין לעולם וגואלין לעולם, דאח"כ הביאו התוס' גירסא אחרת שמקדשין וגואלין לעולם.
בא"ד. דבבתי ערי חומה דישראל אינו גואלה אלא בתוך שנה תמימה ולוים וכהנים גואלים לעולם וס"ד שבתי ערי חומה שלהם נוהגין כבתי החצרים וליפקו ביובל ומוכרין דנקט אגב גואלין. משמע מלשון תוס' דלמסקנא בתי ערי חומה של הכהנים והלוים אין יוצא ביובל. ולפי"ז א"ש הגמ' דלענין זה אין להם דין יובל. אלא דתימה הוא, דהא כתיב להדיא בקרא (ויקרא פכ"ה פל"ג) "ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל", וע"כ בבתי ערי חומה מיירי, דאילו בתי החצרים אפי' של ישראל יוצא ביובל. (וכן פרש"י בחומש).
ואיכא ב' פירושים בדברי התוס', א. החק נתן וההפלאה שבערכין גורסים בתוס' 'וכהנים גואלים לעולם ובתרי ערי חומה שלהן', ולא גרסי מילת 'וס"ד', וה"פ דגואלין לעולם לא קאי לענין מוכר שדה אחוזה, אלא קאי לענין בתי ערי חומה דישראל יכול לגאול רק עד שנה ואח"כ אינו יכול לגאול, ונחלט ללוקח לצמיתות, ואילו כהנים ולוים יכולים לגאול לעולם היינו עד יובל וביובל חוזרת אליהם בחינם.
אלא דלפי"ז הקשו הרש"ש והעולת שלמה, אמאי אמרי' בגמ' דכהנים ליתנהו במצוות יובל, הא גם בכהנים ולוים נוהג יובל בבתי ערי חומה. וי"ל דהתוס' יפרשו כוונת הגמ' אשדה אחוזה, וכמ"ש התוס' להלן בשם רש"י.
ב. אמנם בספר טל תורה כתב וז"ל "וס"ד שבתי ערי חומה וכו'. ולזה קמ"ל דאין יוצאין ביובל וגואלין לעולם היינו דלעולם גאולה בעינן ובלי גאולה לא מפקי. ובמנ"ח (מצוה שמ"א) נסתפק בזה בבתי ערי חומה דלוים אם יוצאים ביובל, והביא מרש"י בחומש דנפקי ביובל עי"ש. ולענ"ד מדברי התוס' כאן מבואר דפליגי על זה וסברי דלא נפקי ביובל. אמנם בתוס' (ר"ה כט.) כתבו דבתי ערי חומה נפקי ביובל ללוים יעי"ש בשם רש"י, ולא השיגו על זה".