אבני נזר/יורה דעה/ט
|
< הקודם · הבא > |
שלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה חיים חייקא נ"י אבד"ק דראבנין.
מכתבך הגיעני האמנם כי קשה עלי להכניס עצמי בענין זה כי משני צדדים הדבר חמור הן מצד קפוח פרנסה. ולעומת זה איסור עולם. עכ"ז לא אוכל להשיבו ריקם:
אעריכה
א) והנה פגם ראשון על השו"ב שהורה היתר לעצמו לשחוט בסכין פגום שלא כנגד הפגימה באמרו שהי' שעת הדחק אצלו. אשר ברור דלא מהני שעת הדחק רק בכריכת מטלית לסמוך על המתירין ורו"מ הביא ראי' מלשון הרשב"א (ח"א סימן תר"ך בנידון כזה ראובן שנמצאת סכינו פגום ושלחו הקהל בעבורו וציוו להביא סכינו וראו שהי' פגום פגימה גדולה בראש הסכין. ואמרו לו מה זאת הפגימה. אמר להם באמת בזה הסכין אני שוחט וזאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני מוזהר שאיני נוגע בפגימה וכתב בסוף התשובה ומי שנוהג כראובן הזה מעבירין אותו. והוקשה לכבודו למה לא כתב הדין בראובן זה עצמו ע"כ יצ' לפרש דלא מבעיא ראובן זה שהרבה לעשות כן. אלא אפי' מי שנוהג כראובן זה אפי' פעם אחת מעבירין אותו הנה כבודו הוכיח מרשב"א היפוך המבואר בדבריו. דלשון נוהג מורה על הוה נמשכת בפרט מה שכתב דלענין להעבירו אין חילוק בין שוגג לפושע אפי' בפעם אחת. ודברי תימה הם איני יודע לפרשם ובודאי בפ"א בשוגג אין מעבירין אותו וכן מבואר בכל הפוסקים ופשוט ואם כדבריו למה לא כתב בש"ע (סוף סי' י"ח) חידוש זה רק כתבו בראובן עצמו:
בעריכה
ב) אולם לדעתי כוונת הרשב"א פשוטה שהקהל לא מצאו סכינו פגומה תיכף לאחר שחיטה באופן שידעו בבירור שבזה שחט. ועוד אפשר שהי' במקרה ושחט שלא כנגד הפגימה. ואין מעבירין אותו משום שעבר פעם אחת על לכתחילה. רק שפיו ענה בו שאומר שמכסה בקצה סכינו. ובודאי שאדם נאמן לאסור שחיטת עצמו מכאן ולהבא וכל אדם נאמן על שלו. אולם הרשב"א לטעמי' במה שכתב בפרק כל הנשבעין בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועות העדות. והקשה הרשב"א הא יכול לומר אשתליין. ואי שמודה אין אדם משים עצמו רשע. מבואר שדעתו דאף לענין ממון הנמשך מזה שישבע שכנגדו אינו נאמן. ובאמת הר"ן חולק עליו דמכל מקום לענין ממון נאמן. וכן כתב הטור בשם הרמ"ה. וטעמו של הרשב"א דאף שהדבר ברור דלגבי ממון הנמשך מזה נאמן. וכיוצא בזה כתב הרשב"א עצמו פ' המדיר בעוברת על דת שמפסדת כתובתה דע"י הודאת עצמה גם כן מפסדת עיי"ש. שאני התם שלפי דברי' מפסדת כתובתה. אבל הכא הוא טוען שאמת אתו. ומה בכך שהוא חשוד מכל מקום עכשיו אומר אמת ותובע גזלן הוא. רק שהב"ד אין מאמינים לו והרי הב"ד אין מאמינים לו גם כן שהוא חשוד. והודאת בעל דין לא שייך שהוא אומר שהוא פטור. והכי נמי בשוחט שאף שהודה שלא נהג כהוגן. מכל מקום צוות ככרוכיא שמכאן ולהבא ישחוט כהוגן. רק שהב"ד לא יאמינו לו מחמת שהודה מכבר. וזה אינו שהרי הב"ד אין מאמינים כלל להודאתו. ע"כ כתב רק על מי שנוהג כראובן זה. היינו שידעינן. לא עפ"י הודאתו לבד:
געריכה
ג) והנה יש להביא ראי' לדעת הרמ"ה והר"ן מכתובות (דף מ"ד). איכא בינייהו לאורועי סהדי דפירשו התוס' דמהני הודאתו לפסול העדים לגבי עצמו שיש לו שטר ואותם עדים חתומים בו השטר פסול. ואף שהוא טוען שאמת השטר. מיהו יש לומר דבשטר קנין איירי:
דעריכה
ד) וכל זה להרשב"א לטעמי'. אבל אנן דקיי"ל (בסי' צ"ב) דלגבי עצמו נאמן לפסול עצמו לשבועה ואם הוא מנשבעין ונוטלין מפסיד. ע"כ כתב המחבר (סוף סי' י"ת) הדין בראובן הזה בעצמו. הגם שיש לומר שאין דבריי מוכרחים. ואף הרשב"א בשבועות מודה דלגבי עצמו נאמן. רק ס"ל כקושיית הב"י. מכל מקום האמת יורה דרכו. וכן כתב התומים (סק"ה) שדעת הרמב"ם שאין נעשה חשוד עפ"י עצמו אפי' כן האמת ועיי"ש (סי' פ"ז ס"ק כ"ז). האמנם שעל דברי התומים קשה מהא דאורועי סהדי וכמ"ש עיקר. מ"מ בין לפירושי ברשב"א בין לפירוש התומים. לשון הרשב"א מכוון. גם פסק הש"ע שכתב בראובן זה עצמו:
העריכה
ה) נחזור לענינינו ולפענ"ד שאין להעבירו משום זה. וראי' לזה מטבחא דלא סר סכינא קמי חכם. להרמב"ם דמנדין אותו שמא ימצא פעם אחרת פגומה. והיינו דכשהדין שיראה והוא לא יראה יש לחוש גם כן שתהי' פגום. ומה"ט מבואר בש"ס שצריך בדיקה אם סכינו יפה. והרי יש בזה תשש איסור תורה על להבא אם ינהוג כמו עכשיו. ואף על פי כן כיון שלא עבר על דאורייתא אין מעבירין אותו אף שהי' מזיד גמור. ויש לדחות קצת דבגמ' חולין (יח.) לא אמר דאין מעבירין רק בנמצאת סכינו יפה אבל בנאבד וא"י מה הי' לו יש לומר שמעבירין. והכי דייק לשון הש"ס כיון שלא נמצאת סכינו יפה ולא קאמר שנמצאת סכינו פגום. משמע שבסתמא מעבירין אותו כיון דעבר אדרבנן. ויש לחוש שהי' פגום עד שיתברר התירו. וא"כ בנידון דידן שידוע ששחט בסכין פגום ולא נתברר התירו שלא שחט כנגד הפגימה יש לומר דמעבירין אותו:
ועריכה
ו) ובינותי בספרים ומצאתי בריטב"א וזה לשונו. שלא נמצאת סכינו יפה. לא אותו סכין ששחט בה דא"כ מדינא הוי נבילה וכו' ויש עוד לפרש שלא אמרו שנמצאת אינו יפה אלא שלא נמצאת יפה כגון שאבדה. והוא כמו שכתבתי. אולם הרמב"ם וטור ורמ"א ששינו לשון הש"ס וכתבו ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו. משמע שדעתם שלא לפסלו מספק. וכן נראה דעת המחבר שהשמיט דין העברה באין סכינו יפה לגמרי. והיינו משום שגדולה מזה כתב אח"כ דינו של הרשב"א. ואי אפי' מספק מעבירין הי' לו להשמיענו חידוש דין זה. וכן משמע בש"ס שם דמשמע שנשתהא איזה זמן עד דאיקלעו מר זוטרא ומר בר רב אשי לגבי'. וא"כ אין בזה בירור שהי' אז סכינו יפה ועיין בש"ך (סי' ב' סק"ז). הגם שיש לדחות קצת דרבב"ח דהוה ס"ל דבנמצא סכינו יפה מעבירין אותו ומכריזין אבשרי' דטריפה. ממילא באין סכינו יפה ממסמס לי' וכו' דמשמע שם בש"ס דהא בהא תליא. ע"כ לקח רבב"ח תיכף הסכין לבודקו ע"ז. אך עדיין דחוק דלאחר הבדיקה ודאי החזירו לו. ואין ראי' מבדיקת רב אשי אח"כ. והי' לש"ס לומר אמר להו רבב"ח שהי' יפה. משמע כדעת הפוסקים ז"ל. הגם שאין דבריהם צריכין חיזוק ואף הריטב"א לא פשיטא לי' דין זה. שכתב שני תירוצים ולתירוץ ראשון אינו כן. שהרי כתב ויש עוד לפרש. ובנ"ד שהורה היתר לעצמו בשלא הי' לו פנאי לשאול יש לומר גם הריטב"א מודה:
זעריכה
ז) וגם יש לומר שהשו"ב טוב הורה לשחוט בשעת הדחק בסכין פגום שלא כנגד הפגימה. דהנה ידוע שיש שלש שיטות בפגימה. הא' הוא שיטת הטור וסייעתו בהרא"ש. וכן דעת הרמב"ן וסמ"ג. דאינו פגימה עד שיהי' אוגרת הצפורן דוקא. וכן הסכים הרב ז"ל בש"ע שלו שזו הוא דעת הרא"ש. ודעת הרשב"א דבאוגרת חוט השערה חשוב פגימה. ודעת הרא"ה בבדק הבית. ולדעת הפר"ת גם הרא"ש ס"ל כן. דכשמרגיש הצפורן חשיב חגירת צפורן. וכן דעת הרב ז"ל בתשובת שאלה שזו דעת הרא"ש. ומסתברא דהא דש"ע דאחריתא לאחר שנתיישב בשכלו לחלוק על האחרונים בדעת הרא"ש. ושם פסק דאפילו אוגרת חוט השערה הוי רק ספק ומצטרף לס"ס. וה"נ יש לסמוך בשעת הדחק לשחוט שלא כנגד הפגימה בדרבנן על הפוסקים ההם דפשוט שלא הי' בו שיעור גדול שתהי' אוגרת צפורן. וכ"ש אם לא הי' בו אף שתחגור חוט השערה רק שהי' נרגש בצפורן. וכיוצא בזה כתב מהרא"י להתיר מה שחשיב דריסה לקצת פוסקים למכור לנכרי לסמוך בדרבנן על הפוסקים המקילין. דאף דבספק דריסה אסור דגזירה שיבא לידי ספק איסור תורה. מ"מ בספיקא דדינא שיש דיעות שהיתר גמור הוא יכולין לסמוך עליהם למכור לנכרי וה"נ בנ"ד. וסברא חדא הוא וק"ל:
חעריכה
ח) גם פגם השני במה שהורה להקל בספק פגומה שלאחר שחיטה. נראה לי גם כן שכשר. והרי הרב ז"ל בש"ע (בסי' י"ח) הורה היתר בפגימה דקה לאחר שחיטה אפילו אין ידוע שנגע במפרקת משום ס"ס. ועכ"פ יש להתיר בפשיטות בספק פגימה דקה. גם מה שכתב שמחמת יראת הקצב ניטל לבו ממנו ואין לסמוך עליו. הלא כתב כבודו במכתבו שהי' עוף ואין קצב מחריד. ומ"מ ברור דחייב נדוי מדינא שהורה מה שאין שייך אליו ואפקרותא הוא. כמו טבחא דלא סר סכינא. וכמ"ש כיוצא בזה ביד אפרים בשם תשו' נחלת שבעה בשו"ב שהורה במים במוח. הגם שאפשר שהורה מאחר שרו"מ לא הי' אז בביתו. ומ"מ אין להעבירו כמו בטבח דלא סר סכינא בנא נמצא סכינו פגום:
טעריכה
ט) ופגם השלישי מה שהעיד עליו חבירו שלפעמים אינו מרגיש. וכתב כ"ת דלזה אינו מועיל הבחנתו. שהרי הוא מודה שרוב פעמים מרגיש רק לפעמים אינו מרגיש וא"כ מה בכך שהרגיש כשעמד בנסיון. וע"כ כתב כ"ת שדומה לדברי הט"ז והשמ"ח דאוקי חד להדי חד ואוקי הבהמה בחזקת איסור. וכן פירש דברי הש"ך דאם העיד עליו עד א' שהוציא טריפה ג' פעמים מתחת ידו. כיון שלפי דבריו אין להאמינו עוד על השחיטה. הבהמות אחרות שישחוט אסורים. והוא עצמו אינו נאמן על עצמו. מה שפירש כן דברי הט"ז והש"ך הוא טעות גדול. ולא יקום ע"א באיש כתיב. ואטו העד יודע ששחט השו"ב שלא כהוגן. הלא בא לפסול רק השוחט. וע"ז אין לו שום נאמנות. ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטות:
יעריכה
י) רק אכתוב לו דין מחודש מריטב"א רפ"ב דר"ה וזה לשונו. ואע"ג דבעלמא גבי מקום חשודין צריך שני עדים על האדם להעידו. שלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור לא במעיד על האדם עצמו. וכן דעת הפר"ח ותפארת למשה (בסי' קי"ט) והעתיקם רעק"א בתוספותיו למשניות וכוונו לדעת קדוש הריטב"א ז"ל. והא מרגניתא דאף להכשיר אינו נאמן ע"א. אבל לפסול הדבר פשוט שצריך שנים:
יאעריכה
יא) אך בנידון דידן שאמר עליו שאינו מרגיש. יש לומר דלא חשיב מעיד על האיש. שאין האיש נגרע מעלתו במה שאינו מרגיש בפגימה. וחשיב מעיד על הבהמה שישחוט. וצ"ע בזה. ומכל מקום אף לדברי העד יש כמה ספיקות להתיר כל שחיטה. שמא עכשיו מהרוב. ואת"ל שעכשיו שוטה ואינו מרגיש. שמא אין כאן פגימה. וא"כ דומה לרוב מצוין אצל שחיטה דמהני להוציא מחזקה. כיון דאף המיעוט פעמים שוחטין כהוגן וה"נ בזה אף שבשעה שאינו מרגיש לא בכל פעם יש בסכין פגימה. ועוד יש ההיתר של פגימה דקה. ע"כ נ"ל פשוט שעכ"פ אין להעבירו בשביל זה רק בשני עדים כשרים:
יבעריכה
יב) והנה כל מה שכתבתי להמציא היתר להשו"ב כדרך שמחפשין היתר לעגונות אבל באמת רע עלי מאוד המעשה שימצא במדינתינו שו"ב כזה קל הדעת ושנה בחטא וגם בזאת היטב רו"מ אשר דיבר. כי מצד שהוחזק לנבל הבהמות וזה לא נעתק בשאלה] לבד מסלקינן לי'. לזאת אם דעת בני העיר לסלקו תסלקהו. ואפילו מיעוט שיאמרו כך. ג"כ נ"ל שלהם שומעין שאומרים כהלכה כבמשנה דפיאה. ואם דעתם לחוס עליו שלא יקופח פרנסתו. עכ"פ יעברוהו על שני חדשים. ואח"כ לא די לו בקבלת דברי חבירות בשלשה רק ישבע ג"כ להיותו נוהג כדת וכהלכה. ולא יקל לעצמו בשום דבר שאינו מפורש בספרי השוחטים בלי שאלת חכם אף אם לא יהי' הרב בביתו. ובזה יש לנו התירו של מהרש"ל שהביא הש"ך (סי' קי"ט). ואבקש שלא יסמכו עלי לבד בהוראה זו. ואם יסכים רו"מ כי אליו ההוראה מסורה ועוד רב מפורסם בהוראה תצרפו דעתי ג"כ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |