אבני נזר/אבן העזר/רלג

סימן רלג

ב"ה יום א' ויקהל שושן פורים תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.

שמחה ושוכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי יקר רות מו"ה ישראל יעקב נ"י האבדק"ק זעלוב.

דבר האיש שדר אצל חותנו ונסע מביתו וידע שאשתו תקח אחד מאחי' לישן שלא תישן ביחידות בחדר, ואמר לאשתו שתראה שלא תקח אחי' הגדול לישן שם, ואמר למעלתו שעל אשתו לא הי' לו שום חשד כלל והיא אשה צנועה וכשירה רק מחמת שאחי' הגדול לא הי' מוחזק כל כך בכשרות אצלו אמר לה כן, גם אמר למעלתו שאפשר לא הי' בלבו שום חשד באמת גם על אחי', אך לכתחילה עשה עצהיו"ט ואמר לה כן, וכשבא מנסיעתו לביתו נודע לו שאחי' הגדול הי' ישן שם ושאל לאשתו על זה ואמרה לו תירוץ על זה והי' אצלו תירוץ מספיק, ועד עתה לא נודע לו שיש שאלה על זה, עתה נודע לו שיש על זה שאלה ושאל על זה:

תשובה

אעריכה

א) הנה עיני כבודו שפיר חזי בתשו' הרב זצ"ל מלאדי שהביא הסוגיא דהבא על יבמתו בדאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים לא הוי קינוי, וא"כ בנ"ד שלא הי' חושדה כלל לא הוי קינוי, ומה שכתב מעלתו שתלוי בשני הלשונות של רש"י אינו נראה, דוודאי כל שידוע לכל כוונתו שאינו חושדה הוי כמפרש, ובכל מקום דברים שבלבו ובלב כל אדם הוי כמפרש, וה"ה באמר לה בינו לבינה, דכל שהוא והיא יודעים שאינה חושדה לא הוי קינוי:

בעריכה

ב) ומצד הסבריא אפילו הוא לבד יודע שלא הי' חושדה די אף אם היא תחשוב שחושדה, והרי בעל שמחל על קינויו קודם סתירה מחול, ומשמע אפי' היא לא ידעה מהמחילה מהני, וה"ה בשלא הי' חושדה מתחילה, ואין לומר דהוי דברים שבלב מה שלא הי' חושדה, דוודאי כל שדבריו סובלים שני פירושים והוא מברר דבריו למה כוון לא חשוב דברים שבלב כמו שהוכיח הר"ן ריש פרק האיש מקדש מהא דפ"ב דנדרים:

געריכה

ג) אך מ"ש הרב ז"ל שם דאף שהרמב"ם פירש פירוש אחר בגמ', הלוא הרמב"ם פסק קינוי בפני שנים, וזה תמוה (כמ"ש שם מוקף) שהרי הרמב"ם סוף פרק כ"ד מהלכות אישות דאמר לה בינו לבינה נאסרת בזמה"ז, מ"מ להלכה ודאי קיי"ל דכל שאינו חושדה לא הוי קינוי, וכך הם דברי הב"ש סוף סי' קע"ח:

דעריכה

ד) ובנ"ד נראה דלא חשוב סתירה ג"כ, דהנה מהרי"ק שורש ק"ס ביאר החילוק שבין יחוד לסתירה, דיחוד היינו שלא דיברה עמו קודם וקדם האחד להכנס בבית ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו זה לא מקרי נסתרה, רק בנכנסו יחד שמורה שאדעתא דניאוף אסתתר יעיי"ש, והנה אמרו ז"ל אין האשה נאסרת על בעלה רק על עסקי קינוי וסתירה, ובנ"ד אף שנכנס לישן שם משום שהיא ישינה שם, כיון שידוע שנכנס לישן שם כדי שלא תישן יחידה אין שום ראי' מהסתירה כמו בנכנס שלא על דעתה אף שראה אח"כ שהיא שם, או אף אם ידע מקודם וידע שהוא יחוד לא חשוב סתירה משום זה רק בנכנסו יחד למקום סתר שמורה שעל דעת ניאוף נכנסו:

העריכה

ה) האומנם כי יש לומר כמ"ש מהרא"י בתה"ד סי' רמ"ד לענין יחוד כשבעלה בעיר דלאחר שקינא לה הכל מקרי יחוד, כן יש לומר לענין סתירה בזה אחר זה, דמהרי"ק הא מיירי שם בסתירה גרידא בלא קינוי אבל לאחר קינוי הכל מקרי סתירה, ובירושלמי יש פלוגתא בדיברה עמו אמר ר' מנא לא אמר אלא עמו הא בזאח"ז לא, ר' אבין אמר אפי' בזה אחר זה, מ"מ יש רגלים לדבר, ונראה דנ"ד גרוע מבזה אחר זה, דמ"מ יש לומר שלדעת חבירו נכנס ואלמלא חבירו לא הי' נכנס, אבל בנ"ד הא ידוע דאפי' בלא זנות הי' ישן שם כדי שלא תישן יחידה:

ועריכה

ו) ועוד בנ"ד שהי' הסתירה עם אחי' שמותר להתייחד עמה כדאיתא בקידושין (פ"א) ועיין ח"מ וב"ש סי' כ"ב סק"א, וגם לא ידע האח מהקינוי, וגם זאת ברור שלא הי', לו חשד גמור על אחי' רק שלא הי' מוחזק אצלו בכשרות כל כך אין לחוש כלל, דאף אם נאמר כיון שנתייחדה אחר הקינוי פריצותא היא ממנה וחושדין אותה בזנות, מ"מ אחי' שלא ידע מהקינוי הי' מותר לו להתייחד עמה עפ"י דין, ולא יצא מחזקת כשרות כלל, א"כ מהיכי תיתי לחשוד אותו בזנות, ואם הי' נחשד בעיני בעל חשד גמור הי' אפשר לומר שאסור הבעל באשתו כיון שאצלו ספק הוא, אך בנ"ד שגם זה אינו, אין חשש כלל עליו ומותרת היא לבעלה בלי שום פקפוק, ואין כאן לא קינוי ולא סתירה ואין צורך לטענת שמא עיני' נתנה באחר שלא להאמינה כי אף אם נאמנת אין עלי' חשש כלל וחלילה להרהר עלי' שום דבר רע וע"ז בעה"ח:

הק' אברהם.

שולי הגליון

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף