אבני נזר/אבן העזר/קפח
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום א' תולדות נשיש לפ"ק פה סאכטשאב.
שוכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג חו"ב כש"ת מו"ה דוב הכהן נ"י אבד"ק סטריקאב.
מכתבו הגיעני ויען שביקש מאוד להשיבו אעשה רצונו:
אעריכה
א) מה שכתב ליישב דברי נודע בשערים דבזמה"ז דאין כותבין מקום דירה ואי אפשר להתירה רק עפ"י מעשה ב"ד או עידי מסירה אין להצריך לכתוב מקום עדים, דכל הטעם שתמצא לקיים עידי חתימה ובזמן הזה שע"כ תצטרך עידי מסירה אין נ"מ. והקשיתי דצריך מנין אחר להתירו, ותירץ מעלתו עפ"י דברי תשו' הרא"ש בסדין בציצית בזמה"ז דבטעם ידוע א"צ מנין אחר להתירו, הם דברי תימה, דכל שכן כתיבת מקום העדים דאין טעם ידוע זה אומר בכה וכו', והנה הרגיש מעלתו בזה בעצמו במכתבו השני, וכתב דמ"מ אמאי סתרתי ההיתר בשינוי מקום העדים, וזה תימה גדולה, דהרי שינוי מקום עמידת העדים הטעם שייך גם בזמה"ז שיזימום ומיחזי כשיקרא, רק הנודע בשערים כתב דכיון שבזמה"ז א"צ לכתוב מקום עמידתם שוב העדים לא קאי ע"ז שבזה המקום חתמו, ואין כאן הזמה ולא לעז וכן מפורש בנודע בשערים. אבל כיון דמשום דבר שבמנין צריך לכתוב מקום עמידתם שוב קאי העדים על מקום עמידתם ושוב שייך הזמה ומיחזי כשיקרא גם בזמה"ז:
בעריכה
ב) ולכאורה רציתי לומר דכיון שלקחו עדי מסירה אחרים אין לחוש שיבואו ויזימום דמ"מ הא איכא עידי מסירה אחרים, מה אמרת דילמא אתי למיסמך אעידי חתימה הא בזמן הזה אין סומכין על עידי חתימה כיון שאין כתוב מקום דירת הבעל וכמה יב"ש איכא בשוקא, ובשלמא בנידון הנודע בשערים שמסתמא העידי חתימה הם היו העידי מסירה כנהוג וא"כ אם יזימום ושקרנים הם בטלו העידי מסירה ג"כ, ועל כן הוצרך לטעם דהעדים לא קאי למקום דירת העדים, אך בעידי מסירה אחרים אין כאן חשש כלל, אך זה אינו דאכתי יש חשש דילמא אתי למיסמך בעידי חתימה לפנינו ומעידים שבעלה צוה להם לחתום:
געריכה
ג) ועל מה שכתבתי דמשכחת הזמה שיאמרו העדים שעמהם היו בגלאוונא ולא חתמו שם, כתב מעלתו שלא שמע הזמה כזה דזה הכחשה הוא, לו יהי' כדבריו אף בהכחשה תרי ותרי בחזקת אשת איש קיימא, אך באמת זה הזמה גמורה, שכל עדותם שהם לא חתמו במקום זה:
דעריכה
ד) על מה שכתב שמאחר שמת ואין רק איסור יבמה לשוק ואפשר באיסור יבמה לשוק לא גזרו, וכתבתי דעל זה א"צ לגזור דזה ממילא כיון שאשת איש מדרבנן ממילא צריכה חליצה, והבאתי ראי' מהא דהוה עובדא ואצרכוה חליצה, כתב מעלתו דהתם חשש הוא שמא טעו העדים, מי לא ידע שבהשקפה ראשונה יש לומר כך, אך באמת זה אינו כלל, וז"ל רש"י גזירה שמא יאמר על רחוק שהוא קרוב, ואי חששא לא הי' לו לומר גזירה רק חיישינן, וגם לא הי' לו לומר שמא יאמרו רק שמא אמרו, אלא ודאי כיון שהעדים אומרים בבירור שהי' קרוב לה לא חיישינן שטעו וכמ"ש רמב"ן במלחמות בעד אחד במלחמה דחיישינן לבדדמי וה"ה בשתי נשים, וכתב רמב"ן דמ"מ בשני כשרים וודאי לא חיישינן לבדדמי דהתורה האמינתם ואתם מה לכם, וע"כ באותו מעשה שבאו העדים אין מדקדקין אחריהם כלל לומר שטעו [והא דאין מעידין אלא עד ג' ימים ואף שני כשרים אין נאמנים, היינו דלאחר ג' ימים ודאי משתנה ואי אפשר להכיר בטבע] רק חכמים גזרו שמא בפעם אחת יטעו העדים, על כן אף שבאמת גט זה קרוב לה גזרו חכמים, וגזירה זאת לכתחילה אבל בדיעבד לא תצא ומ"מ צריכה חליצה:
העריכה
ה) וראי' לזה דהנה זה לשון רש"י יבמות (קי"ט.) דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד ובריש פסחים (ב:) מפרש דטעות דבין שש לשבע חשוב הרחקה, ולמה קורא זה הרחקה כיון דחשש שמא טעה ובאמת הוא שבע, אך רש"י פירש שם ג"כ שמא יטעו בין שש לשבע לא שחיישינן שמא באמת טעה, שהרי אפי' יודע בבירור גמור שעדיין לא הגיע שש אסור ועל כרחך מחשש שמא יטעה על כן חשוב הרחקה, וה"נ בנ"ד בטעות בין קרוב לו לקרוב לה דפירש"י שמא יטעו העדים חשוב הרחקה יש לחלק בין איסור לאו לכרת כפירש"י יבמות הנ"ל דבהרחקה מחלקינן בין לאו לכרת:
ועריכה
ו) מה שכתב בתורת גיטין בטעם כתיבת מקום עדים משום הזמן בשעה שכותבין הזמן למלך ובכל עיר למנין שכבש המלך העיר הזאת, איני יודע מנין לו דאין מונין לתחילת מלכותו רק שעה שכבש העיר הזאת, ובע"ז (יוד.) אמר ר"נ האי ספרא דווקנא דהני שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן להו חשוב לה דתניא ר' יוסי אמר שש שנים מלכו בעילם ולבסוף מלכו בכל העולם כולו עיי"ש, הנה דלדעת ספרא דווקנא מונין לתחילת מלכותו אף שעדיין לא מלך במקום הכתיבה ואף לדידן, משום דמלכותו שמלך בעילם אינו נחשב כלל נגד מה שמלך אח"כ בכל העולם כולו, אבל למנות אחר מה שמולך בעיר הזאת אין לנו, מלבד זאת אין לנו לילך להלכה בדברים רחוקים לא שערום הראשונים:
זעריכה
ז) מה שתרצתי הרי"ף עפ"י דברי תוס' בענין זר מעיקרא לא נכנסו דבריי באזניו דמנין שפירוש מום זר משום שזר אביו מאמו שאין לו בה קידושין, דילמא כפירוש רמב"ן ממזר מוזר מאחיו שאינו יודע מאין בא ומום זר ג"כ פירושו כנ"ל, עכ"ד:
חעריכה
ח) הנה לפי פירוש הרמב"ן שהוא סימן משום דעפ"י רוב הממזר אינו יודע מאין בא אבל אין האיסור תלוי בזה שאף הנשאת באיסור ערוה הוולד ממזר רק שדיברה תורה בהוה, אבל אין האיסור משום שמוזר מאחיו, ולפירש"י מום זר מום של זרות, הרי האיסור תלוי בזרות אי אפשר לפרש כפירוש רמב"ן, אך הפירוש שכתבתי משום שאביו זר מאמו ושאין לו בה תפיסת קידושין הוא קלורין לעינים שעל פי זה מובן היטב מה שממזרות תלוי בתפיסת קידושין:
טעריכה
ט) ובתוס' קידושין (ס"ז) זה לשונם הדבר פשוט בכל הגמ' דהא בהא תליא, דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות לא תפסי בה קידושין דהא רע"ק הוא דאמר (שם) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא ידעינן אלא משום דשמעינן לי' לרע"ק דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין וכו' עי"ש, ומנ"ל זה, אך לפמ"ש הדבר מובן היטב כיון דממזר היינו מום זרות והיינו שאין לאביו תפיסת קידושין באמו וכמ"ש:
יעריכה
י) ובאמת שפירוש ההוא הי' בעיני כמו מושכל ראשון לא חשבתי שיפרש שום אדם פירוש אחר, זולת בענין זר מעיקרא וסברת התוס' בחומר האיסור, מה אוכל להעלות על. הנייר מה שתלוי בבינת הלב בכל זאת אכתוב שנית:
יאעריכה
יא) הנה הא דבעינן זר מעיקרא לאו מקרא רק מסברא, ולכאורה אינו מובן זר האוכל תרומה כיון שבשעת אכילה זר הוא למה יפטור, על כרחין לומר דנשאר לו שייכות בתרומה מחמת שהיתה תחילה כהנת, וכן כיוצא בזה, ועל זה כתבו התוס' דווקא שעכשיו איסור קל הוא דנשאר לו שייכות, אבל באיסור חמור לא נשאר לו שום שייכות וזר הוא, וע"כ חדשתי דכשהי' עלי' איסור חמור חשוב שאין לו שום שייכות. אף שהלך איסור חמור ונשאר איסור קל חשוב זר דהשייכות שמחמת שהי' קרוב מעיקרא נפסק בשעה שהי' איסור חמור, אך דיש לומר דכשהלך האיסור חמור חוזר וניעור מה שהיתה תחילה כהנת להחשב שיש לו שייכות, על זה הבאתי הדמיון מעירובין גבי סוף מבוי דסגי בפס ד' מ"מ אם נפל כותל המבוי לגמרי או לא נשתייר פס ד' דרש"י סובר דסגי לעשותם פס ד' מחדש, ואף שבשעת נפילת כותל המבוי בטלה המבוי כשעשה פס ד' חוזר וניעור מה שהי' מבוי תחילה, והתוס' חולקין דלא אמרינן חוזר וניעור, ה"נ הם וודאי בשעה שהי' איסור חמור לא הי' שייכות כלל שעל כן נקרא זר, על כן אף שהלך האיסור חמור אינו חוזר וניעור מה שהי' קרוב תחילה כיון שנתבטל הקורבה בשעה שהי' איסור חמור, זה דעתי, ואם עדיין לא יכנסו הדברים באזניו מה אוכל לעשות לו:
יבעריכה
יב) שוב כתב מעלתו אמנם כ"ז הארכתי להבין סברתו העמוקה, אבל פליאה דעת ממני דבריו הקדושים לא אוכל להבינם כלל שח"ו לומר שח"ו נתעלם ממנו הסוגיא שעוסק בה, דהא הגמ' פריך ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו, ומשני משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, ולפי דבריו מחזיר גרושתו משנשאת לאחר ג"כ זר אצלה מעיקרא דכשנשאת לאחר ונעשה אשת איש איסור חמור לדעתי דנפסק השייכות אף שגירשה ונעשה איסור קל הוי זר אצלה מעיקרא כיון שנפסק השייכות בעודה אשת איש עכ"ד אמת אמר שח"ו שנתעלם ממני זאת, ואכתוב לו מה שדקדקתי בסוגיא בלמדי יבמות:
יגעריכה
יג) בקושיית הש"ס ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, הקשיתי למה לי' להקשות במחזיר דהיינו שהחזירה להיות אשתו, הלא בברייתא גר עמוני מואבי מצרי כו' שבאו על כהנת כו' פסלוה ולא תני שנשאו כו' רק שבאו והי' לו להקשות ואימא אף הבא על גרושתו, אך התירוץ לזה פשוט שהרי בפרק עשרה יוחסין (ע"ח. ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, מ"ט דרב לקוחין אסרה תורה עיי"ש, ופשוט שאין בו שום איבסור יותר מפנוי' אחרת, שהרי שם אמרו בהאי לישנא קידש ולא בעל בפסולי כהונה] אינו לוקה, הפירוש שאין בו שום איסור כדמוכח שלהי סוטה, וה"נ בבעל ולא קידשב דמחזיר גרושתו, וא"כ אם בא עלי' בלא קידושין למה תפסול, בשלמא כל חייבי לאוין דאיסורם בביאה לחוד ואף מנחין דאיסורא מלא תתחתן בם מבואר בריטב"א קידושין דבעל ולא קידש לוקה וכתב שזו שיטה נכונה מפי רבינו הגדול רמב"ן ז"ל וכיון דאיסורא בביאה לחוד על כן נפסלת בביאה לחוד [ודעת הרמב"ם דכל הני דכתוב בהו בקהל ה' אינו לוקה רק בקידושין, כבר חלקו עליו הראב"ד וכל הבאים אחריו] אבל בא על גרושתו אין קושיא רק במחזיר מקשה דאז נאסרת הביאה, וזה פשוט:
ידעריכה
יד) והשתא שפיר משני דלאו זר אצלה מעיקרא ולא משום קודם שנתקדשה לאחר לחוד, דבזה יש לדון לשיטת תוס' דבאיסור חמור חשוב זר גמור, א"כ נפסק השייכות בשעה שנתקדשה לאחר, רק שגם אחר שנתגרשה מהאחר היתה מותרת לו קודם שהחזירה (ואף שזה אינו מתחילת לידתה מ"מ חשוב לאו זר מעיקרא כמו פ"ק דכריתות (ואו:) בשמן המשחה שסך ממנו למלכים ולכהנים לאו זרים מעיקרא, דבשעה שעלו למלכות ולכהונה הא נמשחו, ואף שלא נמשחו מתחילתם ממש]:
טועריכה
טו) ובזה ישבתי עוד קושיא דמאי משני דלאו זר מעיקרא א"כ לר' מאיר דבלאו זר מעיקרא חשוב זר א"כ מחזיר גרושתו תפסול ולא לשתמיט תנא דיאמר הכי ונימא ר"מ הוא דכהאי גוונא מקשה הש"ס פסחים (י"ט) עיי"ש, אך להנ"ל ניחא, דהא ר"מ מודה בכהנת שנשאת לישראל דלא חשיבא זרה משום שראוי' לחזור אליו, וה"נ ראוי' לו שאם יגרשנה שוב תהי' מותרת לו הביאה בלא קידושין:
טזעריכה
טז) [שוב מצאתי בשטמ"ק כריתות (ואו:) [עי"ש אות כ"ט שני דיבורים ונדפס השני קודם הראשון] הקשה כן מסוגיא זו והניח בקושיא, אולי ס"ל לשטמ"ק דהאי שראוי' לחזור אליו לאו טעם אלא ראי' שלא נתחלל כהונתה כמ"ש בתשובה הראשונה, אך מצאתי סתירה לזה ברש"י סוף פרק אלמנה לכה"ג ואין להאריך]:
יזעריכה
יז) ומ"מ לא משני הש"ס הא לחודי' דראוי' לחזור אליו, דנלפענ"ד הא דראוי' לחזור לא מהני רק בצירוף מה שהיתה תחילה כהנת, כעין דברי תוס' נדה (כ"ב:) דלא מהני מה שיכול לחזור ולשרות ולחזור לכמות שהי' רק בלחים ונתייבשו ולא ביבש מעיקרא, על כן מוכרח לתרץ משום דלאו זר מעיקרא, ולרבנן זה לבד יספיק, ולר"מ נוסף משום דראוי' להיות ניתרת לאחר שתתגרש:
יחעריכה
יח) ויש ראי' לזה ממשורר ששוער במיתה אף דאחר שהזקין חוזר להיות מן השוערים אעפי"כ מקרי זר לעבודת השוערים, אך יש בענין זה ענין עמוק אין כאן מקומו:
יטעריכה
יט) איברא דהקושיא שהקשיתי על הרי"ף גיטין להא דפרק ב"ש יקשה ג"כ על הרמב"ם שהוא ג"כ פוסק בכל פסולי דרבנן אם נשאת לא תצא ופסק בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת תצא ואין הוולד ממזר, ולדידי' אין ליישב כנ"ל דהא הרמב"ם פוסק דכל חייבי לאוין אין חייבין אלא בקידושין ואעפי"כ פוסלים בביאה, וא"כ אין לפרש הא דמחזיר גרושתו לא חשוב זר מעיקרא משום דקודם שהחזירה מותרת לו דהא כל חייבי לאוין מותרים בלא קידושין ואעפי"כ הם פוסלים ולא עוד אלא דאפי' קודם קידושין פוסלים, ועל כרחין לפרש משום דקודם שנתקדשה לאחר היתה מותרת ואף דאפסקי' חומר איסור אשת איש לא חשוב זר מעיקרא, ואזדא תירוצי הנ"ל:
כעריכה
כ) ולאחר העיון גם להרמב"ם יש לפרש כן, והיינו דאף דחייבי לאוין דכתיב בהו בקהל ה'] אין לוקין בלא קידושין ומחזיר גרושתו אינו לוקה בלא קידושין, חילוק יש ביניהם בקידשה קידושין דרבנן דמחזיר גרושתו אינו לוקה דמן התורה לאו קידושין נינהו וכתיב לא יוכל בעלה הראשון לקחתה דהיינו קידושין, וכיון דמדאורייתא לאו קידושין אין איסור מן התורה, לא כן בחייבי לאוין, דהנה הכסף משנה פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הביא דברי בנו של הרמב"ם ביאור דבריו דנאמר באיסורי לאוין ביאה בקהל ה', וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לא מקרי ביאה בקהל, מבואר דלא נתמעט אלא ביאה של זנות, וכן משמע מסוף דבריו עיי"ש, והנה ביבמות (נ"ט:) מבואר דקטנה שנשאת ומיאנה נפסלה מן התורה לכהן גדול משום בעולה אבל משום זונה לא נפסלה אפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה זו דרך נישואין נבעלה ואין זה זנות, ועיין ריב"ש סי' קצ"ד, וכיון שאינו זנות אפילו מה"ת א"כ הוי ביאה בקהל מן התורה ולוקה מה"ת ואף שתחילת דבריו של בנו של הרמב"ם וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין לאו דווקא קידושי תורה אלא אף קידושין דרבנן בכלל, ודומה לזה כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות אישות כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מה"ת, והתם על כרחין בלא קידושין כלל אפי' דרבנן, שהרי חכמים תקנו נשואין לקטנה וחרשת ואין גדול הנושא אותם עובר בלאו, והרב המגיד כתב שם ראי' להרמב"ם מר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה עיי"ש, והרי מפורש בסוגיא הנ"ל דקטנה שנשאת לא נעשית זונה גם לר"א, ממילא אין בה משום קדישה דלהה"מ תלוי זה בזה, ועל כרחין בלא קידושין כלל קאמר, ה"נ דברי ר"א בלא קידושין כלל הוא דאינו מוזהר על חייבי לאוין אבל בקידושי דרבנן לוקה מה"ת:
כאעריכה
כא) ובזה נבוא אל הביאור, דהנה קשה טובא להרמב"ם דאיסור חייבי לאוין אינן בלא קידושין א"כ למה תפסול בביאה לחודי', אך הרמב"ם לטעמי' דהבא על הפנוי' דרך זנות בלא קידושין עובר בלא תהי' קדישה, נמצא דחייבי לאוין אין להם שום דרך להבעל אליו בלי שתעבור בלאו, ממנ"פ בלא קידושין לא תהי' קדישה, בקידושין לא יבא ממזר וכדומה על כן נפסלת בביאה לחודי' ואף למ"ש רמב"ם סוף פ"ב מהלכות נערה בתולה המפותה כל שכן אונס אינו בלאו דלא תהי' קדישה, ודווקא הכינה עצמה לא הנבעלת ע"י פיתוי דידי', מ"מ כיון דפסול דידה בלאו דידה תלוי והיא אין לה דרך להבעל אליו בלי לאו רק אם לא רצתה רק שנתפתה אליו על כן חשיב לדידה איש זר] ועל כן גרושתו משנשאת לאחר שנתגרשה הא מותרת אליו על ידי קידושי דרבנן כגון קדשה בתמרה וכיוצא דלאו קדישה היא גם מה"ת כמו קטנה וחרשת כנ"ל ובלאו דמחזיר גרושתו אינה מה"ת כנ"ל ומחמת איסור דרבנן אינה נפסלת כמו שני' שאינה נפסלת לא היא ולא זרעה אבל חייבי לאוין אם תתקדש אליו אפי' קידושין דרבנן תהי' בחיוב לא ביא וגו' בקהל ה' דכיון דמקודשת אף שאין קידושין אלא דרבנן בקהל ה' מקרי כנ"ל, וא"כ אין שום היתר אלי' ופסול לה הוא:
כבעריכה
כב) קיצור הדברים דשלילת לאו דלא יבא ממזר וכדומה בלא קידושין בזנות תלוי, וא"כ ממנ"פ בלאו, בזנות לא תהי' קדישה, בלא זנות אפי' רק קידושי דרבנן לאו דלא יבא ממזר, אבל לאו דמחזיר גרושתו אפ' בלא זנות ליכא לאו רק בקידושי תורה דווקא:
כגעריכה
כג) מה שהוקשה לו קושיית התוס' גיטין (י"ח.) שהקשו בזמה"ז למה כותבין זמן דלא שייך יחפה שאין דנין עונש מיתה והוקשה לו הא דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם, [ומכח זה יצא לדון בדבר זה שאין בו איסור רק לכתחילה דבדיעבד אם נשאת בגט שאין בו זמן לא תנא לא אמרינן צריך מנין אחר להתירו], לדידי לא קשיא אחר שנדקדק בתוס' מה שייכות הקושיא זו לכאן, וזה הי' להם להקשות בתחילת הסוגיא, אך הוקשה להם לשיטת ר"י דבגיטין הבאים ממדינת הים שתיקנו זמן כדי שיצא הקול, אבל בלא זה לא היו כותבין זמן ולא אמרינן לא פלוג, א"כ בשוטית שיודעת לשמור גיטה ועצמה ובקטנה וחרשת דלאו בני עונשין נינהו ולא שייך שמא יחפה א"צ לכתוב זמן, ממילא בזמה"ז דכולהו לאו בני עונשין בב"ד שאין דנין מיתה לא יצטרך לכתוב זמן, כעין שכתבו תוס' לענין גילוי בזמה"ז כיון שעיקר תקנה לא הי' רק במקום נחשים, ה"נ עיקר התקנה לא הי' רק במקום שיש לחוש שמא יחפה:
אשים קנצי למלין, ראיתי במכתבו שיש לו עגנ"פ מהמוסרים, ובטח מחמת טירדא בא במכתבו זה לאיזה טעותים, יחלצהו ה' ממיצר וירחיב לו בכל אודותיו ויראו שונאיו ויבושו וקוי ה' יחליפו כח כנפשו ונפש הדו"ש בלונ"ת: