אבני נזר/אבן העזר/ע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר ע

סימן ע

ב"ה יום א' ויצא תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב.

שוכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול החריף כש"ת מו"ה מרדכי מרקיל שלמה נ"י אבד"ק סארנאק.

דבר אשת ר' יעקב ב"ר שמואל יוסף גארבער שהלך מעיר שהוא דר בו לכפר צומכעוו הסמוך לעירו וא' וויארסט וחצי, ובדרך פגעו בו שני ישראלים ושאלוהו להיכן הוא הולך ואמר שהולך להערל ששמו כך מכפר הנ"ל לקנות אצלו תבואה, ולערך ג' שעות נשרף בית ערל הנ"ל, והלכו אנשים הנ"ל לכפר הנ"ל ומצאו שני אנשים שרופים. האחד הכירו בהמילה שהי' ישראל, כל גופו הי' שלם אך שחור ולא הכירו אותו בטב"ע שהוא ר"י ברש"י הנ"ל אך נמצא בו ג' סימנים וכולם היו אצל ר"י ברש"י הנ"ל, אך בטב"ע לא הכירוהו מחמת שהי' שחור מאד, ג' סימנים אלו המה, הא' שהי' בצוארו סמוך לסנטר עב וגבוה שקורין זפק, ארכו הי' כמו אגוז (וועלטשינע נים) תחת העור, הב', אצבע שקורין אגודל מידו הימנית הי' כפוף ביותר, הג', שהי' בשינים התחתונים שן אחד בולט יותר מהשן שאצלו, גם מצאו בחצר סמוך לגורן שנשרף בכמו שש אמות פלאשטש לבן שהלך בו ר"י ברש"י הנ"ל בשעה שהלך לכפר הנ"ל והכירוהו בטב"ע שזה הנמצא הוא זה שהלך בו, זהו תורף השאלה:

ומעלתו הביא הרבה דברי אחרונים ואסף היטב הדברים השייכים לזה והעלה להתיר:

היתר הא' משום דסימנים אלו עכ"פ הם סימנים אמצעים ושני סימנים אמצעים דעת קצת אחרונים דחשוב סימן מובהק, והביא דברי ברית אברהם בשם מהריב"ל ח"א ס"ח דשן אחד בולט הוה סימן אמצעי ולא סימן מובהק וה"נ הוי סימן אמצעי [בזה יש שינוי קצת כי מהריב"ל שם כתב שהי' בולט יותר משאר השינים, ובנ"ד כתוב בולט מזה שאצלו] ועוד שני סימנים סימן הצואר וסימן אצבע כפוף ביתור דקרובים להיות מובהקים, סימן סנטר מחמת שצמצמו המקום ואמרו המדה כמו וועלטשיני נים, וסימן אצבע כפוף ביותר כתב בשם ספר שב יעקב חלק אהע"ז סי' י"א דכה"ג חשוב סימן מובהק, ובסימנים כאלה דאפשר חשובים מובהקים וסימנים חשובים מובהקים לכ"ע מצטרפין להיות מובהק. והביא כן בשם ספר מראות הצובאות:

היתר ב', משום הפלאשטש שהי' מונח באותו חצר, הגם שהב"ש כתב דלא מהני, ולא דמי למוצא פירות בכלי, הנה לא נודע מאיזה טעם לא דמי, וכבודו כתב דבמציאה מהני מטעם קרוב, ואף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב, הא איכא ברי ג"כ, ולא אלים הרוב להפקיע הקורבה והברי יחד. אך באשה דליכא ברי תלינן דמרובא דעלמא הוא, אך בנ"ד בצירוף הסימנים דרובא דעלמא אין להם הסימנים אלו ולא שייך למיזל בתר רוב. שוב מהני הקרוב, ואף שהוא רחוק ששה אמות, מ"מ עכ"פ הוא קרוב אצל זה ההרוג מאשר הוא לשאר אנשים ולשאלה לא חיישינן כיון דאיכא נמי צירוף הסימנים כדברי מהר"ל מפראג וכדברי חכ"צ והדברים עתיקים:

היתר ג' מחחת שהלך לבית הערל שנשרף והוה לי' איהו ודאי, ושאר אנשים ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כדברי מהרי"ו שהביא בש"ש עכ"ד:

תשובה

א

א) הנה היתר הראשון קרוב הוא. אך מ"ש בהיתר הב' מחמת הפלאשטש, פירושו בב"ש תמוה, דאטו דין מצא פירות בכלי דווקא שמכיר הפירות בטב"ע. סתמא דמילתא אין טב"ע בפירות, אך י"ל כוונת הב"ש כיון שאבד כלי עם פירות ונמצא הכלי שידוע שהוא שלו ע"י הסימנים ופירות בצדו אמרינן שהם פירות שהי' בכלי, דאל"כ פירות שבכלי היכן הם, ולומר שאף שאמת אמר בכלי שקר אמר בפירות ולא הי' פירות בכלי שלו, כיון שאין מחזירין בסימנים אא"כ ידוע שאינו רמאי, לא חיישינן לזה, רק שמא אבד אחר ג"כ, וכיון שאבד פירות בכלי שלו ועכשיו הוא ריקן תלינן שפירות שבצדו מאותו כלי הוא אבל בענין אחר לא שייך זה כלל:

ב

ב) ומה שכתב להתיר מטעם קרוב. לא מצאתי בשום מקום שיועיל קורבא להוציא מחזקת א"א, ואם אמרו ברוב וחזקה רוב עדיפא, לא אמרו בקרוב וחזקה. ואין למדין קרוב מרוב. דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. והרי בחזקה ורובא דרובא עדיף כתבו תוס' פ"ק דחולין (יא) דילפינן מפרה שמזין מהאפר על הטמא ומוציאין אותו מחזקת טמא. אבל מסברא לא הוה ידעינן, וכ"ש בקרוב דגרוע מרוב דלא נדע מסברא, וכיון שרחוק יותר מד' אמות לא מהני גם לדעת השב שמעתתא החולק על הב"ש:

ג

ג) והיתר הג' מחמת שהלך באותו דרך ותלינן שהוא האיש, משום אין ספק מוציא מידי ודאי. יש סתירה לסברת אין ספק מוציא מידי ודאי בזה, מהא דריש האשה שלום, בשלהי הלולי אתלי נורא בי גנני' אמרה דביתהו חזי גבראי אתו חזי גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ומסקנא, ורחב"א גברא חרוכא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא אתלי ואתייליד בי' מומא ומחמת כסופא אזיל וערק לעלמא, הנה שאף שהבעל הי' שם דאמרה חזי גבראי חיישינן לאיש אחר, האומנם כי אפשר לומר שהמעשה הי' שנמצא גברא חרוכא שלם בשתי ידיו וכיון שנמצא פסתא דידא מלבד זה, ע"כ הי' שם עוד איש אחר, אך רש"י פירש פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו, וע"כ הגברא חרוכא הי' חסר פסתא דידא ואעפי"כ חיישינן לאיש אחר, וכתב הנמק"י שכן פסקו רוב ראשונים לחומרא, ואף היש"ש שפסק לקולא, וודאי אינו דומה לנ"ד, דהתם לא הי' שם איש אחר בתחילת השריפה רק שנחוש שמא אתי אחר לאצולי', ומסוגיא זו נסתר נמי היתר המבי"ט מקבר שאבד הוא קבר הנמצא, ובאמת אינו דומה להתם כלל, וכבר השיגוהו בש"ש ואין לכפול הדברים:

ד

ד) ובענין אין ספק מוציא מידי ודאי, הנה בחולין (נ"ה:) נסתפק הרשב"א בצמקה הריאה ואין ידוע אם בידי אדם אם בידי שמים וראינו שארי רדף אחרי', אם תולין בו כדרך שתולין במשמוש ידא דטבחא או שאני הכא דנולד ריעותא מחיים, ולא אמרינן אין ספק בידי אדם מוציא מידי ודאי בידי שמים:

ה

ה) אמנם נראה דהא מילתא דאין ספק מוציא מידי ודאי תלוי בתרי לישני דרבא סוף פרק אלמנה לכה"ג (ס"ט:) דז"ל הגמ' שם איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הוולד ממזר כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לי', אמר רבא מנא אמינא לה דקתני ילדה [אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן] תאכל [בתרומה משום בנה דמחזקינן לי' בכהן] היכי דמי אילימא דדיימא מעלמא ילדה אמאי תאכל אלא לאו מיני' דיימא ולא דיימא מעלמא ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא בתרא דידי' שדינן לי'. הכא דלהאי איסורא ולהאי התירא לא כ"ש וכו' איכא דאמרי בבא עלי' כ"ע לא פליגי דבתרא דידי' שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב דלא דיימא מיני' ודיימא מעלמא אבל דיימא מיני' אע"ג דדיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לי', א"ר מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל היכי דמי אילימא כו' אלא לאו דדיימא נמי מעלמא עכ"ל הגמ' א"כ ללישנא בתרא אפי' דיימא מעלמא הואיל שהוא בא עלי' בודאי בתר דידי' שדינן ל', והיינו משום דאין ספק דעלמא מוציא מידי ודאי דידי', ולישנא קמא לא ס"ל סברא זו, רק בלא דיימא מעלמא אפי' ספק לא הוי, ופסק רמב"ם כל"ק, וכתב הה"מ פט"ו מהלכות איסורי ביאה דרמב"ם פסק כן לחומרא:

ו

ו) והנה לפירש"י הנ"ל בעובדא דגברא חרוכא שהוכחתי מרש"י דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כן הוא לל"ק, אך גם לפי הנראה מרש"י שהביאו תוס' בע"ז (ז.) דלישנא בתרא עיקר טפי לא קשה לרש"י, דהנה רש"י ס"פ אלמנה לכה"ג פירש בין בל"ק בין בל"ב דלרב הו"ל ממזר ודאי, ופירש מימרא דרבא מסתברא מילתי' דרב וכו' במה דמשוי לי' ממזר ודאי, משמע אבל ממזר ספק הוא לל"ק אפי' בלא דיימא מעלמא ולל"ב בדיימא מעלמא עכ"פ:

ז

ז) ואך הרשב"א וריטב"א תמהו עליו דבפרק עשרה יוחסין המסקנא דלרב ג"כ אסור בממזרת דממזר ספק הוה רק לשמואל מהני בדיקה להתירה בישראלית, ולרב לא מהני] ונראה דרש"י ס"ל דע"כ סוגיא דיבמות חולקת על סוגיא דעשרה יוחסין, דאי כסוגיא דעשרה יוחסין דלרב ממזר ספק הוא, מה הוכיח רבא ממתני' לענין תרומה, דלגבי עצמה מהני ברי דידה בספק, כמו בתרי ותרי בפרק האשה שנתארמלה באומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדי', אבל לא לגבי הוולד וכ"ש לגבי הנושא את הוולד, דאפי' ברי של הוולד עצמו לא הי' מועיל, ע"כ הוכיח רש"י דסוגיא דיבמות ס"ל לרב ממזר ודאי, וע"כ לא הי' מועיל ברי דידה במקום ודאי כמו שפירש"י פרק האשה שנתאלמנה באומרת ברי לי דאין אשם תלוי בא אלא למי שלבו נוקפו אבל במקום ודאי אינו מועיל ברי שלה, ושפיר הוכיח רבא ממתני' דבלא דיימא מעלמא לל"ק ובדיימא לל"ב:

ח

ח) וכל זה רש"י לשיטתו פרק האשה שנתאלמנה, ומה דמהני ברי נגד חזקת א"א כבר תרצו תוס' שם דחזקה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, אבל הרשב"א קידושין בעובדא דינאי המלך דעתו דהא דמקשה הש"ס באשם תלוי קאי ולא בחטאת, היינו דאף למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא עכ"פ באשם תלוי קאי, ולמה דמשני באומרת ברי לי אפי' למה דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ניחא דמהני ברי דידה אף נגד החזקה יע"ש, וכן מתבאר מהריטב"א שם ומהר"ן בפירוש הלכות פרק האשה שנתאלמנה, וכיון דמהני ברי אף נגד ודאי לא יתיישב סוגיא דיבמות אף אם חולקת אסוגיא דעשרה יוחסין, דאף דלרב ממזר ודאי, מ"מ י"ל דמהני ברי דידה, ע"כ צריכין לומר תירוץ אחר דלא דמיא זר בתרומה לשאר איסורי תורה שפוגמים בנפשו של אדם, ע"כ האדם נאמן לגבי עצמו, משא"כ טמא או זר האוכלים תרומה פוגמים בתרומה כשמאכיל לטמאים ולזרים כמ"ש הר"ן ריש פרק המפלת במאכיל לטמאים וה"ה במאכיל לזרים, וע"כ אין לו נאמנות לגבי התרומה, ואין ב"ד מניחין אותה לאכול, וכיון שמוכרחין לסברא זו, שוב אין ראי' דסוגיא דיבמות פליגא אסוגיא דעשרה יוחסין ע"כ השיגו על רש"י:

ט

ט) והנה לפירש"י אין ראי' כלל דמשום אין ספק מוציא מידי ודאי משוי לי' ודאי בתר דידי', דלעולם ספק הוא. אך שוב מועיל ברי דידה, וע"כ ניחא עובדא דגברא חרוכא דיבמות אף ללישנא בתרא דלא משוי לי' ודאי כלל שבעלה הי' וספק אשת איש היא:

י

י) ולשיטת רשב"א ור"ן וריטב"א דלרב ממזר ספק ומוכח דאין ספק מוציא מידי ודאי משוי לי' ודאי, לא קשיא עובדא דגברא חרוכא דיבמות שהם מפרשים פס ידא דחתנא כמו שגורסים הרי"ף והרא"ש, וא"כ משמע דגברא חרוכא שלם הי', וע"כ איש אחר הי' כאן, ולא שייך לומר אין ספק כו' דוודאי הי' שם אחר:

יא

יא) נשוב לנ"ד, והנה לשיטת רשב"א וריטב"א ור"ן הא דאין ספק מוציא מידי ודאי תלוי בשני הלשונות דללישנא קמא לא אמרינן וללישנא בתרא אמרינן, והנה תוס' במס' ע"ז (ז.) בשם ריב"א דלישנא קמא עיקר ול"ב טפל לגבי לשון ראשון, אך דעת הרי"ף הובא ברא"ש ב"ק פרק א' סי' ו' דבכל מקום פוסקין כל"ב, והנה בסימנים יש שתי לשונות פרק האשה בתרא ללישנא קמא מוקי רבא דכ"ע סימנים דאורייתא ולל"ב דכולי עלמא סימנים דרבנן, נמצא לשיטת ריב"א הלכה סימנים דאורייתא כמו שכן דעת ריטב"א ואין ספק מוציא מידי ודאי לא אמרינן, ולשיטת הרי"ף נהפוך הוא סימנים דרבנן ואין ספק מוציא מידי ודאי אמרינן, ובנ"ד שיש סימנים, וגם ידוע שהלך לבית ערל הנ"ל, איתתא בין למר ובין למר שריא [ולדעת הפוסקים דבכל מקום כל תרי לישני ספק הוא, ג"כ אין בדין למינקט כל החומרות כדי לעגן את זו כמ"ש כיוצא בזה הריב"ש סוף סי' ו']:

יב

יב) וכי תימא מי יימר דשיטת רשב"א וסייעתו עיקר דרב ממזר ספק משוי לי', דילמא סברת רש"י עיקר ממזר ודאי משוי ל', וע"ז אמר רבא דמהני מה שזה ודאי וזה ספק דלא לשוויי' ודאי אחר רוב העולם, מ"מ אין ברור לתפוס את הודאי, ליתא דכבר כתבנו דרש"י לטעמי' בכתובות דברי לא מהני במקום חזקה, ולפי זה צ"ל דהא דמשני ברי לי משום דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א, וה"נ בנ"ד דדייקא מרעא לחזקת א"א ושוב אזלינן בתר קרוב ומותר מחמת הפלאשטש [ועי' לקמן פקפוק בדבר זה, דלשיטת רש"י דייקא מרעא לחזקת א"א ומותר משום קרוב] ולשיטת הראשונים דלית להו הא דדייקא מרעא לחזקת א"א, הא לדידהו מוכח מלישנא בתרא דרבא דאין ספק מוציא מידי ודאי מועיל לילך אחר הוודאי לגמרי ומותר משום ממנ"פ, או העיקר כלישנא קמא בכל מקום וסימנים דאורייתא או כל"ב בכל מקום ומותר משום אין ספק מוציא מידי וודאי:

יג

יג) אך יש לשדות נרגא בכל זה, דהנה הרמב"ם כתב בהלכות יבום, והובא בטור סי' קנ"ו מי שזינה עם אשה וילדה אף שאומר בני הוא והיא מודה לו אף שבנו הוא לענין ירושה אינו בנו לפטור אשתו מן הייבום דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, והקשו עליו דעכ"פ בלא דיימא מעלמא בתר דידי' שדינן לי' אף ללישנא קמא, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות, ותירץ הב"ח דסוגיית הש"ס דסוף פרק אלמנה כמ"ד תרומה דזמה"ז דאורייתא, אך למ"ש הרמב"ם תרומה בזמה"ז דרבנן אין ראי' מתרומה לשאר דברים ובעלמא לעולם ספק עכ"ד, והנה לפי דבריו לדעת הרמב"ם תרומה בזמה"ז דרבנן לית הילכתא כהני לישני דרבא כלל ולא אמרינן כלל אין ספק מוציא מידי ודאי:

יד

יד) אך באמת כבוד הב"ח במקומו מונח וכאן לא נתחוורו דבריו, דמלבד שקשה מאד לדחות סוגיא אשר היא במקומה בלי עוררין לומר שהכל אינה הלכה, אך גם קשה דאם איתא דאביי ורבא שהם בתראי ומארי דתלמודא פסקו תרומה בזמה"ז דאורייתא אך פסק רמב"ם כנגדם לומר תרומה בזמה"ז דרבנן אלא ודאי אין לדחות הסוגיא מהילכתא כלל, ומה שהקשו על הרמב"ם בה' יבום לפענ"ד לק"מ, דהנה גם בטור יש תימה, שבהלכות יבום העתיק דברי הרא"ש החולק על הרמב"ם שגם לענין יבום נאמן כשאומר שבא עלי' ובנו הוא, ובסי' ד' העתיק דברי הרמב"ם אפי' מודה אותו פלוני שנבעלה לו דכשם שזינתה שם זה כך זנתה עם אחר ולא הביא שום חולק, ולפענ"ד נראה, דהנה התורה הימני' לאב באומר בנו הוא אבל אם אינו אומר בנו הוא רק שבא עלי' ומזה אינו מבורר עדיין שבנו הוא, דאפשר כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר, ואף שמדין תורה לא חיישינן לזה, זה דין תורה, אבל האב אינו אומר בנו ואצלו הדבר מסופק ושוב אינו נאמן כלל שבא עלי', וע"כ בתשו' הרא"ש שהביא הטור בהלכות יבום ושם המעשה שהאב אמר שהוא בנו בזה נאמן האב, ואף שאי אפשר לידע רק מחמת שידוע לו שבא עלי' מה בכך הלא גם מדין תורה לא חיישינן שזנתה עם אחר, נמצא שהשערת האב שבנו הוא השערה אמיתית ושפיר הוי עדות האב שבנו הוא עדות מעליא, אבל אם אינו אומר בנו רק שבא עלי', על אמירת בא עלי' לא האמינתו תורה:

טו

טו) מעתה נבאר גם דברי רמב"ם ונאמר דרמב"ם לשיטתו פ"ו מהלכות שאלה ופקדון הלכה ד' דאף שב"ד דנין באומדנא ואם הוחזק אצלם שאינו אמוד נותנין החפץ למי שנותן סימנים מובהקים, אם לא הכירוהו ב"ד רק באו עדים והעידו שאינו אמוד לא מהני שאין זה ראי' ברורה [כלומר שאין יכולין להעיד בבירור שאינו עשיר] ואומד דעתן אינו אומד דעתו דעת הדיין עיי"ש, וה"נ אין האב יכול להעיד באומד, וכיון שאי אפשר לידע בבירור דשמא כשם שזינתה עם זה כו' רק באומדנא לא מהני עדותו, ולק"מ מתרומות דשם הא ידוע שבא עלי' עפ"י עדים, ולק"מ על הרמב"ם, ולעולם סוגיא דיבמות הילכתא:

טז

טז) ומה שטען הב"ח דמה ראי' מתרומה בזמה"ז דרבנן לק"מ, דאם איתא דספק הוא ומתני' כמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן, יקשה אידך בבא, ישראל שבא על בת כהן עיברה לא תאכל בתרומה כיון דספק הוא ותרומה דרבנן ניזיל לקולא, וקו"ח מסיפא דיש לה חזקת זרה ואף עפי"כ תאכל מספק הואיל דרבנן, כ"ש רישא דיש לה חזקת כהנת, ואף כי לכאורה אין זה קושיא, דהתם ביודעת בעצמה שלא זינתה עם אחרים, כי מעיינת בה אין זה תירוץ, דהא בלשון בתרא הביא ראי' ממתני' דבמאי עסקינן אי דלא דיימא מעלמא פשיטא יע"ש, מבואר שגוף הדין שבן מאכיל את אמו אף שלא היתה אשת כהן מעולם אינו רבותא, וכשם שאם מת בעלה כהן או גירשה אוכלת בשביל בנה כבמתני' (ס"ז:) [שנשנית קודם משנה זו] העובר אינו מאכיל הא ילוד מאכיל, ה"ה דבתחילה אוכלת בשביל בנה, ה"ה בעוברה לענין פסול כשם שהנשאת לישראל ומת בעלה כשהיא מעוברת העובר פוסל כדתנן שם העובר פוסל, ה"ה אם נתעברה ממנו בזנות דפוסל ופשיטא, וע"כ הרבותא דלא שדינן לי' בתר עלמא, ואי יודעת בעצמה שלא זנתה רק ממנו פשיטא, אלא ודאי לא תאכל אפי' אומרת שזינתה גם מאחרים כהנים ורוב בני עיר כהנים לא מהימנא, ואי ספק הוא ודרבנן תאכל קו"ח מסיפא כנ"ל:

יז

יז) ואין לומר דאינה אוכלת מס"ס ספק שמא מזה שבא עלי' ואת"ל מעלמא שמא ישראלים, ליתא דהא להרמב"ם קיימינן והוא פסק כר"מ בדרבנן אפי' במקום חזקת איסור לקולא, [וכל טענת הב"ח היא משום זה, דבלא זה מה יועיל מה שתרומה בזמה"ז דרבנן, הא יש לה חזקת זרה] וה"ה בספק ספיקא, דהא ספק טומאה ברה"י אפי' כמה ספיקות ספיקו טמא, וכתבו תוס' ב"ב (נ"ה) בשם ר"ת הטעם משום דמטמאין אפי' במקום חזקת טהרה ה"ה בס"ס וה"נ כיון דמטהרין בדרבנן אפי' בחזקת איסור ה"ה בס"ס:

יח

יח) ומ"מ יש לפקפק במ"ש דלשיטת רש"י הא ע"כ ס"ל דייקא מרעא לחזקת א"א, ה"נ אין כאן חזקת א"א [ומותר משום קרוב] ולבי מהסס, שלא מצאתי דייקא מרעא אלא בתרי ותרי דקלישא חזקתה, ותדע דאיכא מ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא אף לדידן עכ"פ קלישא חזקה, וחילא דידי מתוס' והרא"ש ריש פרק הלוקח בהמה מפלפלים במים שאין להם סוף דנימא סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א, ולא תירצו דחזקה דייקא מרעא לחזקת א"א, משמע דרק בתרי ותרי אמרינן הכי:

יט

יט) האומנם כי במראות הצובאות ס"ק ק"ט כתב טעם ספק ג' ימים להתיר משום חזקת חי והשתא הוא דמת, וכי תימא איכא חזקת א"א כנגדה, דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, ומזה העלה בנטבע במשאל"ס ולא שהו כדי שתצא נפשו ואח"כ נמצא מת ולא נודע אם תוך ג' או אם אחר ג' אסורה כיון ששמעה הטביעה לא דייקא ונשאר חזקת א"א, והנה לפי דבריו דבטביעה ליכא דייקא אין ראי' מתוס' ורא"ש במים שאין להם סוף:

כ

כ) האומנם כי יש לפקפק בזה, שהרי התוס' (צג: ) גבי ע"א ביבמה הקשו מה מבעיא לי' אפי' אם הטעם משום עבידי לאגלויי הא כל הקולא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה והכא לא דייקא, ותרצו דמ"מ דיוקא זוטא יש עיי"ש, וכה"ג צ"ל בע"א במלחמה, וק"ל וא"כ י"ל דיוקא זוטא מרעא לחזקת א"א. וא"כ אף שידעה משביעה דהוי כמלחמה דיוקא זוטא דידה תורע לחזקת א"א:

כא

כא) ולאחר העיון בזה נראה סתירה בסברא זו בתוס' עצמם, שבתוס' (צ"ג:) בהא ופשיט הש"ס אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכתבו התוס' אע"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואית לן לאוקמא בחזקת איסור ליבם, אור"י היכי דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי לא הוה לן למימר תצא, עיי"ש, והנה דברים אלו כשיטת רשב"א קידושין וריטב"א ור"ן דברי מהני אפי' במקום חזקה, ובתוס' ריש האשה רבה תירצו משום דדייקא מרעא לחזקה ע"כ מהני ברי דידה, והדבר יפלא כי בשני המקומות הם דברי ר"י ונראה בעליל יען ביבמה ליכא דייקא כדאמר והכא לא דייקא, ע"כ הוצרכו ליישב דברי מהני אפי' במקום חזקה, ועיין מהרש"א ריש האשה רבה שהתוס' בשני המקומות הנ"ל חולקים זע"ז, ולשיטת רש"י דאין מועיל רק במקום ספק צ"ל דאף דיוקא זוטא מרעא לחזקה, אך התוס' (צ"ג:) שהוצרכו לחרש ברי מועיל במקום חזקה, אף שבעצמם כתבו דגם ביב"ה איכא דיוקא זוטא, ע"כ ס"ל דיוקא זוטא לא מרעא לחזקה, וא"כ אין ראי' מתוס' ורא"ש בכורות הנ"ל דדייקא לא מרעא לחזקת א"א רק במקום תרי ותרי, די"ל דס"ל כשיטת תוס' (צ"ג:) דיוקא זוטא לא מרעא, והתם דידעה הטביעה:

כב

כב) ועוד אני אומר דאף את"ל דדייקא ומינסבא לא מרעא לחזקת א"א רק במקום תרי ותרי וליכא שריותא משום קרוב, וא"כ לדעת רש"י ליכא ממנ"פ מ"מ א"צ להחמיר כל כך יען במילי דרבנן אנו דנין כיון שהמעשה הי' זה שלשה שנים ומסתמא לא נשמע ממנו דבר שא"כ הי' נכתב בהשאלה, וזה פשוט דחשוב אבד זכרו [וכמדומה שנמצא בתשובות דשנה חשוב אבד זכרו] והרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות שאם הי' לו סימנים מובהקים בגופו ואבד זכרו היורשים יורדין לנחלה, שלא החמירו בדבר זה רק משום איסור כרת, ובדרבנן סמכינן על הראשונים החולקים על רש"י, ויען שאמרו בירושלמי כל תורה שאין לה בית אב אינו תורה, צריכין לבקש מוצאו של הרמב"ם בזה:

כג

כג) והנה כל פסקי רמב"ם בסימנים תמוהין ונראין כסותרין זא"ז פי"ג מה' גירושין כתב אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו, משמע דהיינו בסימנים שמחזירין אבידה ולא דארוך וגוץ, וכ"כ הה"מ שם, וכן משמע מדקאמר ואפי' שומא, והיינו דאף דאיכא מ"ד דשומא מובהק ביותר אעפי"כ אין מעידין דלא חשוב מובהק ביותר, וכ"כ הכ"מ שם, אבל אם נפרש דברי רמב"ם בארוך וגוץ דווקא דלא הוי סימן כלל, ולפי זה טעמא דשומא משום דעשוי להשתנות לאחר מיתה א"כ שומא דין בפ"ע ומה אפילו, הנה שהרמב"ם פוסק סימנים דרבנן, וכן משמע פ"ג מה' גירושין הלכה י"א הי' לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני כו' הרי זה בחזקתו ותתגרש בר, ומפורש בגמ' דנקב יש בו בצד אות פלוני הוי מובהק ביותר דאפי' למ"ד סימנין דרבנן סימן זה דאורייתא, הנה מבואר דקיי"ל סימנים דרבנן דאי דאורייתא אפי' סימן אמצעי מהני כמפורש בגמ' בדרב אשי, וכן בבעיא סימנים דאורייתא או דרבנן למה נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים, הנה נתבאר דס"ל סימנים דרבנן:

כד

כד) וכן פ"ז מהלכות נחלות דווקא באבד זכרו הוא חומרא דאיסור כרת אבל סימנים לבד מה"ת לא מהני והיינו סימן אמצעי כמ"ש סימנים מובהקים והיינו מובהקים קצת, הנה נתבאר גם מזה סימנים דרבנן, [וראיתי במראות הצובאות למד מרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות סימנים דאורייתא רק מדרבנן החמירו, ולא ידעתי מה ראה על ככה, שהרי כתב ואבד זכרו דווקא]:

כה

כה) והגם שי"ל דלעולם סימנים דאורייתא ולענין ממון דווקא בעינן אבד זכרו כמ"ש במים שאין להם סוף דבעינן אבד זכרו, הגם דגם בהלכות גירושין כתב במשאל"ס אבד זכרו כתב במהרח"ש הובא בכנה"ג דהיינו דאפי"ה לא תנשא אבל בדיעבד בכל מקום לא תצא וא"כ מותרת מה"ת אף בלא אבד זכרו, מ"מ בממון בעינן אבד זכרו וה"ה די"ל כן בסימנים, אך הא בגמ' מבואר דלמ"ד סימנים דאורייתא אף לכתחילה תנשא, וע"כ ס"ל להרמב"ם סימנים דרבנן, אך באבד זכרו הוא מה"ת, ובזה החמירו חכמים שלא יועיל אבד זכרו, וכמו שיתבאר לפנינו, וכל זה עולה כפסק רי"ף רבו סימנים דרבנן:

כו

כו) אך מה נעשה לדבריו פי"ג מהלכות גזילה ואבידה סוף הלכה ב' שאין מחזירו עד שיתן סימנים מובהקים [והיינו מובהקים קצת דלכ"ע מחזירין בהם אבידה, וכן פירשו הראב"ד והה"מ ומשום דבגמ' נקראים ג"כ לפעמים מובהקים] הלכה ג' אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקים [והיינו ג"כ מובהקים קצת] והרמאי אעפ"י שאמר סימנים מובהקים אין שומעין לו [פירש הראב"ד סימנים מובהקים לגמרי, היינו דברמאי אפי' סימנים מובהקים לגמרי אין מועילין, וסימנים אלו שברמאי אפי' סימנים מובהקים לגמרי בכלל] הלכה ד' משרבו הרמאין התקינו ב"ד שיאמרו לו הביא עדים שאינך רמאי וטול, הלכה ה' הסימנים המובהקים סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה והמדה והמשקל והמנין בכל מקום סימנים מובהקין הם עכ"ל, ואי אפשר לפרש מובהקים ביותר שהרי מסיים והמדה כו' והני ע"כ לאו מובהקים ביותר דהא מבעיא לי' בגמ' (כ"ג:) אי הוי סימן להחזיר אבידה, היינו שיהי' סימן אמצעי דאפשר אפי' סימן אמצעי לא הוי ואיך נאמר שחשובים מובהקים וע"כ סימנים מובהקים שאמר עליהם שהם ד"ת היינו מובהקים קצת וכמו סימנים מובהקים שבהלכה ב' ג' דהיינו סימן אמצעי ופוסק סימנים דאורייתא, וכ"כ הה"מ בהלכות אבידה והוא סותר לכל מקומות הנ"ל דפסק בהם סימנים דרבנן, והכ"מ נדחק מאד לומר דסימנים מובהקים שהתחיל בהם בהלכה ה' היינו מובהקים ביותר, ומה שמסיים והמדה כו' ודאי היינו אמצעים, סכינא חריפא מפסקא לשמעתא, וגם בכל הלכות אלו קרא מובהקים לאמצעים, ואף שסימנים מובהקים שברמאי גם המובהק בכלל, מ"מ אמצעי ודאי בכלל ואיך נאמר שסימנים מובהקים שבתחילת הלכה ה' היינו מובהקים ביותר דווקא, ותוך כדי דיבור קורא מובהקים לאמצעים, וכל הפירושים שראיתי ברמב"ם לא נכנסו באזני:

כז

כז) ומ"ש מעלתו בישוב דברי הה"מ, הנה סוף סוף צריך למיפסק דברי הרמב"ם בהלכה, שתחילה קורא סימנים מובהקים סימנים מובהקים לגמרי ומסיים והמדה כו' סימנים מובהקים הם, היינו אמצעים דסימנים אלו הא אינם מובהקים:

כח

כח) וגוף החידוש שכולה מעלתו לומר דאי סימנים אמצעים לאו דאורייתא מדרבנן אסור אפי' בסימנים מובהקים, הוא סותר דברי הש"ס במקומו דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי מ"ס שומא סימן מובהק הוא, ומה בכך דסימן מובהק הוא הא מדרבנן אסור אפי' בסימן מובהק כיון דסימנין דרבנן, ואם הרמב"ם הוכיח מדאמר בגמ' רב אשי מספקא לי' ומנ"ל להש"ס דילמא ס"ל בודאי סימנים דרבנן אלא ודאי דאי סימנים דרבנן בוודאי אף נקב יש בצד אות פלוני לא הי' מועיל, היא גופה קשיא מנ"ל להש"ס כן, כיון דרבא אמר בהדיא דשומא משום דסימן מובהק הוא מותר אף מדרבנן, וגוף היסוד מהרמב"ם הלכות נחלות דאי סימנים דאורייתא החמירו חכמים בסימן אמצעי ליתא כלל, ואדרבא מרמב"ם הלכות נחלות מוכח סימנים דרבנן רק משום שאבד זכרו מותרת מה"ת:

כט

כט) ואשר אחזה בישוב דברי הרמב"ם שהרמב"ם הוציא זה מסוגיות הגמ' במקומו ת"ש דרשהו אם רמאי הוא מאי לאו בסימנים [פירוש דע"י הסימנים נתוודע אם הוא עכשיו רמאי] לא בעדים שמעידים שהוא שלו נתוודע שעכשיו אינו רמאי אבל בסימן לבד אכתי חיישינן שמא רמאי הוא, ומבואר דאי הוה ידעינן שעכשיו אינו רמאי לא הי' צריך עדים, וק"ל דבתוס' גיטין (כ"ז:) בד"ה מעולם לא חתמנו כתבו וז"ל דלעולם לא חיישינן ששיקר במזיד כו' אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אעפ"י שאינו מכיר יעיי"ש, והא ודאי דלא נקרא רמאי אא"כ רוצה להחזיק בשל אחר כהא דמה הפסיד רמאי, וכהא דתא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא, וכן רמאים דפרק ב' דיומא שעפ"י הגורל הי' חבירו זוכה ועושה רמאות שיתרום הוא, ועוד כהנה, אבל אם חושב שהוא שלו ואומר שמכיר בטב"ע אף שאינו מכיר, אף שאסור לעשות כן, מ"מ רמאי לא מקרי כיון שאומר בדדמי, וא"כ מה זה דקאמר דרשהו אם רמאי הוא, הא אפי' אינו רמאי יש חשש שמא אבד אבידה בסימנים שישנם בחפץ זה, וחושב שהוא שלו, אלא שאינו חושב שיש אחרת באותם סימנים ואת"ל יש, אינו חושב שתאבד חפץ הזה, וכדברי תוס' הנ"ל שאינו חושב שיוסף בן שמעון האחר אבד כמו כן שאינו חושש לנפילה דיחיד, ה"נ זה אינו חושב שחפץ כזה המיוחד בסימנים אלו נאבד כמו כן מאיש אחר, ע"כ אומר בדדמי שמכירו אף שאינו מכיר, ובגמ' משמע שכל הדרישה משום חשש רמאי, ואלו הוה ידעינן שאינו רמאי במעשה הזה היינו מחזירין לו בלא עדים, ולמה, ובשלמא למה דהוה ס"ל מאי לאו בסימנים ניחא, שאם גם סימנים אין לו, אין לו במה לטעות שבוודאי שלו, בשלמא התם לא חייש לנפילה דיחיד, אבל ודאי יש לו לחוש שמא גם גלימא אחרת נאבד, ואם אומר שמכיר אף שאינו מכיר רמאי הוא, אך למה דמשני בעדים קשה:

ל

ל) ומזה למד הרמב"ם שאם היינו יודעין שאבד חפץ בסימנים שישנם בנמצא לא הוה חיישינן שמא אחר אבד בסימנים כאלו, וכל החשש שמא לא אבד כלל והסימנים שאומר כסומא בארובה [רק אי סימנים דאורייתא דלא חיישינן שמא נזדמן אחרת בסימן כזה, כמו כן לא חיישינן שמא נזדמן לו בפיו סימן כזה, אבל למ"ד סימנים לאו דאורייתא, ה"נ חיישינן שמא לא שבודאי שלו אבד בסימן זה או לא אבד כלל ואתרמי לו בפיו סימן כזה]:

לא

לא) ומזה למד הרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות דבאבד זכרו כיון שנאבד בעלה בסימן כזה הנמצא לא חיישינן שמא נאבד גם אחר בסימנים כאלה ומותרת, ומה שסתם במשנה אעפ"י שיש סימנים, ולא שני לן בין אבד זכרו ללא אבד היא מדרבנן גזירה אבד זכרו ללא אבד, שדבר זה תלוי בשיקול הדעת לפי ענין השלום שבינו לבין אשתו ולפי ענין מסחרו אם הוא למרחקים ויטעו לומר שאבד זכרו אף שאינו חשוב אבד זכרו, ע"כ החמירו חכמים, וראי' שהפירוש כן מדכתב שלא החמירו רק משום איסור כרת, והרי ריש האשה בתרא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ופירש"י שם דבגזירה שפיר שני לן בין איסור לאו לכרת רק בחשש לא שני לן, ואם האיסור משום חשש שאינו בעלה מה נ"מ בין לאו לכרת, אלא ודאי הפירוש משום גזירה וכמ"ש:

לב

לב) נשוב לדין אבידה, ונאמר שלאחר שתקנו חכמים שלא להחזיר אבידה רק למי שמביא עדים שאינו רמאי, שוב כשנותן סימנים הם מה"ת כיון שאין חשש שלא אבד כלל בסימן כזה שהרי מוחזק שאינו רמאי, ואף שבתביעות שבין אדם לחבירו לא מהני זה כלל הא חזינן אבידה מהדרינן לצורבא מרבנן אף שבשאר ענינים אפי' משה ואהרן כו' ע"כ אבידה שאני כיון שצורבא מרבנן אינו חשוד לשנות לא חיישינן, ה"נ זה שמוחזק שאינו חשוד לגזילה לא חיישינן, וזה פירוש דברי רמב"ם שאחר שהביא בהלכה ד' תק"ח שאין מחזירין עד שיביא עדים שאינו רמאי חזר וכתב בהלכה ה' דסימנים דאורייתא, והיינו לאחר תק"ח שהוצרך להביא עדים, וכיון שהביא עדים שאינו רמאי, הרי ידוע שאבד בסימנים אלו, ע"כ הוא ד"ת, וכעין דבריו פ"ז מהלכות נחלות בסימנים ואבד זכרו:

לג

לג) והא דכתב פ"ג מהלכות גירישין דבעי סימן מובהק דווקא נראה דהנה צריך להבין בהא דחולין (צ"ו.) טביעות עינא עדיף מסימנא, ומה שאין מחזירין אבידה בטביעות עין פירש"י דמשום חימוד ממון חיישינן למשקר, ויותר מבואר ברשב"א דחיישינן לרמאי, וקשה שהרי עדים מעידים עליו שאינו רמאי [ולבדדמי אין לחוש כיון שאין לו סימן בו במה יתלה שבודאי שלו, דכן צ"ל לאותו צד דסימנים דאורייתא ודרשהו היינו בסימנים, אבל אם היינו יודעין שאינו רמאי לא הי' צריך סימנים, והיינו דלבדדמי ליכא למיחש דכיון שאין לו בו סימן אין לו במה לתלות] וצ"ל דמ"מ יש לחוש שמא עכשיו נעשה רמאי [כהא דעל מנת שאני רשע אפי' הי' צדיק כל ימיו חיישינן שמא הרהר ע"ז בלבו, וכן להיפוך שמא הרהר תשובה בלבו, כי האדם בעוה"ז בעל שינוי מטוב לרע ומרע לטוב] ואין לומר דניקום אותו אחזקה דמעיקרא, ליתא, דנגד זה איכא רובא דעלמא [דרוב עדיף מחזקה] שנתלה שהאבידה מהם, ע"כ חיישינן לרמאי שלא אבד כלל, והאבידה מרוב, ודווקא בעדים שאינו רמאי בצירוף סימנים לא שייך רובא דעלמא, דמ"מ משום חזקה דמעיקרא נאמן שאבד חפץ כזה וזה אינו נגד רובא דעלמא דאף את"ל שהחפץ זה הנמצא מרובא דעלמא יוכל להיות שאבד ג"כ חפץ בסימנים כאלה, דסימנים לאו דאורייתא, וכיון שנאמן על כך שוב אין כאן טענת רוב, דמי יימר דרובא דעלמא הי' להם חפצים כזה ושנאבדו מהם, ע"כ כיון שאבד חפץ בסימנים אלו אין חוששין שמא אחר אבד ג"כ בסימנים כאלה, אבל בטב"ע בלא סימנים שנאמין לו תיכף שחפץ זה שלו, וזה נגד רובא דעלמא לא מהני חזקת שאינו רמאי שלו נגד רובא דעלמא ותולין שנפל מרובא דעלמא:

לד

לד) והנה בתוס' חולין (י"א.) ד"ה מנא בהא דרובא וחזקה רובא עדיף כתבו בשם רבינו חיים דיליף מפרה אדומה שכשרותה משום רוב אינן טריפות ומזין על הטמא והוא טהור, הנה שמוציאין הטמא מחזקת כשרות, ש"מ רובא עדיף מחזקה, ונלמד מדברי תוס' אלו שאם הי' כשרות פרה אדומה משום חזקה לבד לא היינו יכולין להוציא בזה אח"כ הטמא מחזקת כשרות, ע"כ בגט הנמצא לא מהני העדים שאינו רמאי בצירוף סימנים, דשמא עכשיו נעשה רמאי, מה אמרת נעמידנו על חזקתו, לא נוכל להוציא בחזקה את האשה מחזקת אשת איש:

לה

לה) ולפמ"ש י"ל עוד שהרמב"ם הוציא דין זה מגמ' יותר מפורש, דהנה בש"ס ב"מ (כ"ח.) אלא הא דתנן מצא תכריך כו' אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב והי' עמך עד דרוש כו', וכתב בחי' הר"ן ולאו מהאי דרשא דהא איכא לשנויי בעדים, אלא רבא ממתניתין דייק הכי וקאמר דכיון דמתני' דייקא דסימנים דאורייתא מוקמינן לקרא דעד דרוש בסימנים, ולפי זה לא גרסינן מה דכתוב במקצת נוסחי בסמוך את"ל הא פשיט לה סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנין וליתא כלל דרבא לאו מדרשא יליף אלא ממתני' עכ"ד:

לו

לו) והנה הא ודאי דהרמב"ם לא גריס את"ל דאורייתא הא פשיט לי', דהא להרמב"ם את"ל פשיטותא, אך נ"ל עוד שגם מאי לאו בסימנים לא גריס, ובהר"ן לא מובא רק סד"א דכתיב כו' ואפשר שלא הי' כתוב לאו בסימנים, אך רבא מיישב מתני' דתכריך, והוא לפמ"ש שם תוס' (כ"ז:) בד"ה דרשהו בתירוץ הראשון דמתניתין נשנה לאחר התקנה שלא יחזירו בסימנים רק אם מביא עדים שאינו רמאי, ובצירוף שאינו רמאי סימנים דאורייתא, ומביא ראי' מדרשא דעד דרוש דרשהו אם רמאי, ובאמת היינו בעדים, אך דמוכח שאם ידוע שאינו רמאי א"צ עדים וסגי בסימנים מה"ת ומיושב מתני' דתכריך, והיינו דאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים יניח ואת"ל פשיטותא הוא, והיינו דלדידן שמביא עדים שאינו רמאי סימנים באבידת ממון דאורייתא, אבל איבעיא דלאהדורי גט אשה בסימנים לא נפשטה כלל כיון שבא להוציא האשה מחזקת א"א חיישינן שמא עכשיו רמאי ולא אבד חפץ כלל, והנה נתיישבו בעז"ה כל דברי הרמב"ם באר היטב וכמעט שמפורשים בגמ':

לז

לז) העולה מזה דהא דסימנים ואבד זכרו הילכתא שאין כאן רק גזירה דרבנן, וכן היא בש"ע ח"מ סי' רפ"ד סעיף ד' בלי חולק, ומבואר דעכ"פ באבד זכרו הסימנים מועילים מה"ת, וע"כ א"צ להחמיר לחוש גם לשיטת רש"י מה גם שאפשר גם לרש"י ההיתר טוב:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף