אבני נזר/אבן העזר/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר יז

סימן יז
לרב אחד{ששאלה}}

מי שנולד לו חולי בביצים ועסק ברופאים ותחילה חתכו של ימין חצי' עד שהוצרכו לחתוך של ימין כולו כדי שלא יקלקל גם האחר והאיש ההוא יש לו אשה ובנים, מהו דינו של האיש הזה, אם מחוייב לגרש אשתו או לפרוש ממנה עכ"פ, או דילמא דאין זה פצוע דכה ומותר לדור עמה:

תשובה

א

א) הנה יען מקור ההיתר דבעל ביצה אחת הוא מדברי ר"ת, יבמות ע"ה: והמחבר סי' ה' פוסק לגמרי דלא כר"ת, ורמ"א כתב ג"כ דרוב בנין ורוב מנין דלא כר"ת, לכאורה איך נאמר כביר מצאה ידינו להכריע בראיות נגד כל הני, והם בה"ג רי"ף ורמב"ן וסייעתם, מי פתי יאמר זה, ושוב נשאר הדין אחרי רבים, להטות, ובפרט דבשל תורה הלך אחר המחמיר, העיון יש מקום להתיר:

ב

ב) ותחילה נבאר דין ספק פצוע דכה שדברו בו אחרונים, יש מתירין אפי' לכתחילה הוא הרב מראדוויל בתשו' נוב"י, ויש אוסר מדרבנן הוא הב"ש סי', ה', ויש אוסר מספיקא דאורייתא, הוא החת"ס חלק אהע"ז סי' י"ד, ומקור הדברים בקידושין (ע"ג.) דמפיק הא דגר נושא ממזרת דחמשה קהלי כתיבי תלתא לכהנים לוים ישראלים וחד דקהל ודאי ולא קהל ספק וחד דממזר ודאי ולא ממזר ספק, ושיטת הראב"ד, הובא בריטב"א, דהאי קהל ה' דפצוע דכה בינייהו דהני קהלי ודמצרי ואדומי לא חשיב דהאי התירא דדור שלישי לא חשיב, ורש"י ותוס' ס"ל דמצרי ואדומי חשיב ודפצוע דכה לא חשיב משום דלאו פסול יוחסין הוא אלא פסול הגוף:

ג

ג) והנה לשיטת הראב"ד הדבר פשוט דאף פצוע דכה הותר ספק, כיון דהאי קהל ה' דפ"ד בינייהו דהני קהלי דמתיר מינייהו ספק, אך לשיטת רש"י ותוס' פקפק הרב מראדוויל, והנוב"י כתב דע"כ יליף פצוע דכה מממזר, דאל"כ לא ליתסר אלא בקהל כהונה כיון דליכא אלא חד קרא, ובחת"ס דוחה דכיון דיליף מתלת קהלי דחד לקהל ישראל מוכח דקהל ישראל מקרי קהל ה' ממילא נאסר פצוע דכה דכתיב בי' קהל ה' וקהל ישראל מקרי ג"כ קהל ה', משא"כ היתר ספק דליכא קרא בפצוע דכה ספק אסור לשיטת רש"י והתוס', ע"כ סיים החת"ס דהא מילתא ספיקא דאורייתא:

ד

ד) והנה הרמב"ם כתב דפצוע דכה מותר בספיקות, והב"ש סי' ה' הקשה דמ"ש ממזר ודאי דאסור בממזר ספק מדרבנן שמא ישראל הוא, ובנוב"י הוסיף להקשות דהכא ממנ"פ אסור אם ממזרת היא הא פצוע דכה אסור בממזרת לרמב"ם, ואם ישראלית היא איכא לאו דפצוע דכה, גלל כן ביקש הנוב"י חשבונות רבים בפירוש דברי רמב"ם, דספיקות היינו בת גרים וספק ממזרת, דאת"ל כשירה היא בת גרים הא לא מקרי קהל:

ה

ה) והנה קושיא שני' דממנ"פ לא קשיא דספק ממזר דהתורה התירה אפי' היא באמת ממזר כמו ערלה בחו"ל דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר וספיק לי ואנא איכול, וע"כ אין כאן ממנ"פ דאפי' באמת היא ממזרת אין בה איסור ממזר כיון דלא ידעינן, וכן איסור פצוע דכה כיון דספק פ"ד מותר אף את"ל דפצוע דכה הוא אין בו איסור, אך קושיא קמייתא קשה, ונאמרו בזה הרבה דברים, והנכון בעיני דהא מעיקרא לא קשיא ולא מידי, דהא מפורש פרק עשרה יוחסין טעם ספק ממזר דאסרה תורה משום דמעלה עשו ביוחסין, והא מפורש ברש"י ותוס' דפ"ד לאו פסול יוחסין הוא, ע"כ לית בי' משום מעלת יוחסין:

ו

ו) ובנוב"י הקשה עוד על הרמב"ם מירושלמי דפרק הערל דר' ירמי' סובר דמתני' דכל הפסולין מותרין לבוא זה בזה כללא הוא ואף פצוע דכה בכלל, ועל זה קאי סיפא דמתני' ר"א אומר ודאן בספיקן אסור, הרי דפצוע דכה אסור, בספק ממזרת, ולפמ"ש גם הא לא קשיא, דבירושלמי פרק עשרה יוחסין דג' קהלי כתיבי עיי"ש, ולשיטת ירושלמי ליכא קלא למשרי ספק ממזר, ועיי"ש במראה הפנים דלשיטת ירושלמי ספק ממזר הוא ככל ספק איסור תורה, ולדידי' א"צ לאסור ספק ממזר משום מעלת יוחסין, וגם ספק פצוע דכה אסור, וה"ה פצוע דכה בספק ממזרת, דשמא ישראלית היא ככל ספק תורה:

ז

ז) והנה מדברי רמב"ם אלו דמתיר פצוע דכה בקהל ספק, מוכח דהוא הדין ספק פצוע דכה בקהל ודאי דמאי שנא, [וקהל ספק עוד חמיר, דלשיטת ריטב"א למסקנא ספק קהל אף בממזר אסור] ובחת"ס סי' הנ"ל סובר דלהרמב"ם ספק פצוע דכה אסור, וחילק בין פצוע דכה בספק קהל בין ספק פצוע דכה בקהל ודאי, ואינני מבין כל דבריו, שם בזה עיי"ש:

ח

ח) ולכאורה יש מקום לחלק בין פצוע דכה בספק קהל בין ספק פצוע דכה בקהל ודאי עפ"י המבואר בפ"ק דסוכה (ז'.) ושלישית אפי' טפח אמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת , והקשה הר"ן דנימא להיפוך מיגו דלא הוי דופן לענין שבת לא הוי דופן לענין סוכה, ותירץ הר"ן כיון דבכל סוכות יש יום אחד שבת והתורה לא נתנה הכשר לחצאין ואי אפשר לומר מיגו דלא הוי דופן לענין שבת כו' דא"כ הי' הכשר לחצאין, וכיון דלענין סוכה ע"כ מותר אף בשבת ע"כ אמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת עד כאן, והנה למדנו מדברי הר"ן דבמקום דאפשר לומר מיגו דלא כו' אמרינן, וכ"ש דבמקום דא"א לומר מיגו דהוה כו' ונבוא לנ"ד, הנה בכל פסולי קהל כתיב בהו קהל ה' וגלי רחמנא בממזר דספק קהל לא מקרי קהל ה' לאסור בממזר, וע"כ אמרינן מיגו דלא הוי קהל ה' לאסור בממזר לא הוי נמי קהל ה' לאסור בפצוע דכה, דאי אפשר לומר להיפוך מיגו דהוה קהל ה' לאסור בפצוע דכה הוי קהל ה' לאסור בממזר, דהא בממזר גלי קרא בפירוש דלא מקרי קהל ה', ואפי' באמת הוא ישראל כיון דלדידן ספק הוא לא מקרי קהל ה' ומיגו דלא הוי קהל ה' לאסור בממזר לא הוי קהל ה' לאסור בפצוע דכה [אבל ספק פ"ד בקהל ודאי דליתא להאי טעמא אין מכאן משמעות להתיר]:

ט

ט) איברא דלאחר העיון ע"כ אין כוונת הרמב"ם משום מיגו, דהנה שם בסוכה אמר רבא סיכך על גבי פסי ביראות כשירה, מיגו דהוה דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה, ובתוס' ורא"ש שם אע"ג דלא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים ולבהמה דווקא, הכא התירו משום מצוות סוכה, עכ"ל, והנה מוכח דמשום מצוות סוכה התירו כמו משום עולי רגלים, והנה הרמב"ם כתב שם סיכך על באר שיש לה פסין כשירה, הרי דלא הכשיר פסין לסוכה אלא אם כן יש שם באר, ומשום דבלא באר אפי' לשבת לא משתרי, וקשה הא מן התורה אין חילוק בין יש שם באר או לא, וא"כ נאמר מיגו שיהי' סוכה כשירה מה"ת, ושוב בסוכה יהי' מותר מדרבנן משום מצוות סוכה דמהני כמו באר לעולי רגלים, דלענין סוכה אין נ"מ בין יש שם באר או לא, וצ"ל דמ"מ כיון דלשבת אסור מדרבנן, שוב אי אפשר לאשתרויי בסוכה מדרבנן משום מיגו אף דלענין סוכה הוי כמו באר, הא סוכה בעצמותה לא משתרי אלא משום מיגו דשבת ולשבת הא אסור מדרבנן ע"כ גם לסוכה אסור מדרבנן:

י

י) וא"כ בנידון דידן נמי אי ס"ד ספק פצוע דכה אסור וספק קהל לפצוע דכה לא משתרי אלא משום מיגו דלממזר, וכיון דלממזר גופי' אסרו חכמים ע"כ אף לפצוע דכה אסור אף דלממזר לא אסרו חכמים אלא משום מעלת יוחסין ובאיסור פצוע דכה ליכא משום מעלת יוחסין, הא ספק קהל בעצמותו לא משתרי אלא משום מיגו דלממזר, והא לממזר אסרו חכמים ע"כ אף לפצוע דכה אסור כנ"ל בפסי ביראות, ע"כ לומר ספק קהל בפצוע דכה מותר בעצמו, וה"ה ספק פצוע דכה בקהל ודאי דמ"ש, וכ"ש הוא כנ"ל מדברי הריטב"א ודו"ק:

יא

יא) והנה בטעם היתר ספק פצוע דכה לשיטת רש"י ותוס' דה' קהלי אין פצוע דכה בכלל, צ"ל כיון דהוקש פצוע דכה לממזר לענין דלא הוי פצוע דכה אלא בידי אדם כמו ממזר דבידי אדם הוא, ה"ה דהוקש לענין דלא נאסר אלא פצוע דכה ודאי, כמו ממזר דלא נאסר אלא ממזר ודאי, דקי"ל אין היקש למחצה, ועוד עדיף היקש לענין ספק מהיקש לענין בידי שמים דמותר, דבידי שמים אי אפשר בממזר ואיך למדין להתיר פצוע דכה בידי שמים, הא הו"ל אפשר משאי אפשר ואעפ"כ למדין בהיקש, כ"ש לענין היתר ספק דמותר בממזר ה"ה דמותר בפצוע דכא:

יב

יב) איברא דלפי זה ג"כ יש מקום לאסור בספק פצוע דכה מדרבנן, ואף שהרמב"ם נראה שמתיר, הרמב"ם לטעמי' בזה משא"כ לרוב הפוסקים כמו שאבאר, דהנה בשופר דקי"ל בין של ר"ה בין של יובל בכפופים, בר"ה משום כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, וביוהכ"פ אף דלא שייך כייף אינש דעתי' ואדרבה יותר יש לתקוע בפשוטין שהוא סימן לחירות עבדים, מ"מ ילפינן יובל מר"ה בגז"ש דבכפופים, וכן פירש"י שם, ופירושו מוכרח, דאין לומר דגם ביובל יש לתקוע בכפופים דשייך גבי אדון שיהי' כפוף להקב"ה וישלח עבדו וכמ"ש בעל ספר גנת אגוז, דא"כ איך פליג ר' לוי בגמ' על תנאי דמתני' דכולהו ס"ל ביובלות בפשוטים, אלא ודאי דטעמא דר' לוי ביובל משום גז"ש, וע"כ ס"ל לר' לוי כר' יהודה בחדא דר"ה בכפופים, וכת"ק בחדא דיובלות ילפינן בגז"ש מר"ה, ובתוס' שם הוכיחו דכפוף בר"ה מעכב בדיעבד, דאל"כ דאינו אלא לכתחילה איך שייך למיליף יובל מיני' כיון דהטעם לא שייך ביובל, והרא"ש סולק על התוס' דאף דאינו אלא לכתחילה כיון דלמדין זה מזה בגז"ש השוו אותם חכמים, וכן קי"ל בש"ע:

יג

יג) והנה הדבר ברור דלמה דקי"ל דאינו אלא לכתחילה הוא מדרבנן בעלמא, וכ"כ הריטב"א שם להדיא ואעפ"כ למדין זה מזה בגז"ש אף דהטעם לא שייך ביובל, א"כ בנ"ד נמי כיון דפצוע דכה מממזר בהיקש ובממזר אסרו חכמים משום מעלת יוחסין, גם בפצוע דכה אסרו אף דבפצוע דכה ליכא מעלת יוחסין, ואף שהרמב"ם התיר פצוע דכה בקהל ספק, אין קושיא על הרמב"ם דאיהו ס"ל בהלכות שופר, דכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש הכפוף, ולדידי' נקטינן כסברת התוס' דאם לא הי' פוסל אלא לכתחילה לא הי' למדין בגז"ש, וה"ה בפצוע דכה וממזר כיון דבממזר גופי' אינו פוסל אלא מדרבנן, והטעם לא שייך בפצוע דכה, אין ללמוד פצוע דכה מממזר, משא"כ לדידן דקי"ל התם כשאר פוסקים החולקים על התוס' והרמב"ם:

יד

יד) ומ"מ י"ל בדרבנן סמכינן על התוס' והרמב"ם הנ"ל, [גם יש לצרף דעת הראב"ד, הובא בשטמ"ק כתובות (י"ג.) דמשום מעלת יוחסין לא מפקינן איתתא מבעלה היכי שנשאת אליו בהיתר, וא"כ אף שהשוו חכמים פצוע דכה לממזר, הלוא בממזר גופי' אם הי' משכחת שיהי' הנשואין בהיתר לא הי' מוציאין אותה, וא"כ בנ"ד שיש לו אשה מכבר, אם יהי' ספק פצוע דכה לא נוציא אותה]:

טו

טו) ואחרי שבררנו בעז"ה דספק פצוע דכה מותר לכל הפוסקים, נבאר אם זה דווקא בספק דמציאות או אפי' בספיקא דדינא, ועיין במל"מ בענין ספק נגעים להקל שכתב דהיינו דווקא בספק דמציאות אבל לא בספיקא דדינא אולם נראה ראי' מש"ס בכורות (נ"ח:) בספק ר"ה למעשר בהמה אימת אם באחד באב או אחד באלול, דמחמת זה נעשה עשירי ספק עיי"ש, הרי דקרא דממעט עשירי ספק אף ספיקא דדינא ממעט, וכן מפורש בר"ן סוף פ"ק דקידושין בענין כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל דאף דערלה הלכה למשה מסיני הלכה כמיקל משום דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר, וספק ממזר דומה ממש לספק ערלה דהוי היתר גמור, אפי' באמת הוא ממזר, וע"כ מותר אפי' בתרתי דסתרי כדברי מהרי"ט, ואפי' בביאה אחת דממנ"פ יש איסור או איסור פצוע דכה או איסור ממזר כדברי רמב"ם הנ"ל, וכ"כ בחת"ס דספק ממזר דומה לספק ערלה, וע"כ יש ללמוד משם דה"ה בספיקא דדינא ויותר מזה דאפי' יחיד במקום רבים הלכה כמותו בספק ממזר מדאורייתא וכמ"ש הר"ן שם בספק ערלה עיי"ש, וכ"כ בשטמ"ק ב"מ בעשירי ודאי ולא עשירי ספק דאפי' הוי רובא שהוא עשירי חשוב עשירי ספק, מעתה זכינו לדין שיש לסמוך על שיטת ר"ת נגד רוב בנין ורוב מנין ובלי ספק זה טעם הסומכין על ר"ת שהביא הרמ"א, ולכאורה יפלא איך עשו מעשה להקל באיסור תורה נגד רוב הפוסקים, אך לפמ"ש כדין וכתורה עשו:

טז

טז) איברא דיש לפקפק בהוראה זו, דכי אמרינן ספק ממזר מותר ואפי' באמת הוא ממזר מותר כיון שלא נודע לו היינו כשיש ספק אם הוא ממזר, שהתורה לא אסרה אלא כשהוא ממזר ויודע שהוא ממזר, וע"כ אפי' אלי' הנביא לא יגלה ממזרים, דכל זמן שלא נודע אין כאן איסור, אבל כשהוא יודע שהוא ממזר רק שספק אם התורה אסרתו, זה בודאי ספיקא דאורייתא שהוא ממזר ודאי, וכה"ג חילקו התוס' כריתות (י"ט:) בד"ה דהא עיי"ש, וא"כ בניטל ביצה אחת, דלדעת הפוסקים האוסרין הרי אסרה תורה פצוע ביצה אחת, וזה יודע שהוא פצוע ביצה אחת רק שלא ידע שהתורה אוסרתו, ומה זה ענין לספק פצוע דכה, ולא דמי לעשירי ספק דבכורות, דאף דהספק נצמת מחמת הדין, מ"מ אין הספק בדין עשירי גופי' אם עשירי כזה יהי' קודש אלא דמחמת הדין נעשה ספק אם זה עשירי, וכן בצלף בחו"ל דפרק כיצד מברכין וכשית בכרמא דפרק תולין דהספק אם צלף הוא אילן או לא, והתורה לא חייבה בערלה אלא אילן, והרי בזה ספק אם הוא אילן, וכן כשית בכרמא דהתורה אסרה ירק בכרם והרי ספק אם זה ירק, אבל כאן הספק אם התורה אסרה פצוע ביצה אחת ואין כאן ספק במציאות כלל אלא אם התורה אסרה זה, והא ודאי לא מהני להתיר, ואם לא כן למה גילו חכמים כלל דין הלמ"מ דערלה, שהרי אם לא יודע לא יהי' איסור, אלא ודאי דמה שאינו יודע האיסור לא מהני כלל להחשב ספק ערלה, הגם שיש לדחות הוכחה זו מ"מ האמת יורה דרכו:

יז

יז) וראיתי להרא"ש ז"ל סוף פ"ק דקידושין בענין הברכה והרכבה דערלה בחו"ל דמותר כיון דהלכה כמאן דמיקל בחו"ל, וראב"י ס"ל שלהי סוטה דאין ערלה בהברכה והרכבה, והביא ראי' מדברי התוס' דפסקו דאין נטע רבעי בחו"ל כיון דאיכא דתני כרם רבעי והלכה כמאן דמיקל, ובספר שעה"מ דקדק בדבריו דל"ל לאתויי מדברי התוס', הלוא ש"ס ערוך היא בברכות ושבת הלכה כמאן דמיקל בחו"ל, ולפמ"ש אין ענין מדברי הגמ', דהכא הוא יודע שהוא הברכה דערלה, והפלוגתא בסוטה אם נטע ממש דווקא אסרה התורה או אפי' הברכה והרכבה ואין כאן ספק במציאות, דאת"ל התורה אסרה הברכה והרכבה הרי ידע מה שאסרה תורה, ולא דמי לצלף שהתורה אסרה אילן והוא לא ידע אם זה מין אילן וכן בכשית וכנ"ל, וע"כ הביא הרא"ש ראי' מדברי התוס' שהתירו נטע רבעי משום דהלכה המיקל בחו"ל אף שידע שהוא נטע רבעי ואת"ל שהתורה אסרה נטע רבעי הרי ידע שהוא מין שאסרה תורה ואעפ"כ התירו התוס' וה"ה בזה:

יח

יח) ובאמת צ"ע בטעם התוס' והרא"ש שהתירו נטע רבעי והברכה והרכבה בחו"ל, ואולי ס"ל דהא דהלכה כמיקל בחו"ל אינו משום ספק ערלה אלא מטעם אחר [או משום דספק הלמ"מ להקל, וכן משמע בתוס' דמקואות פ"ו מ"ז דווקא בעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ ספיקו להחמיר, אבל לא בדבר שעיקרו מהלמ"מ] והא דפריך הש"ס למ"ד ערלה בחו"ל הלכה למה ספיקו מותר פירש"י היכא מזלזלינן בי', משמע דמדינא מותר רק משום דלא לזלזלי בי' הי' לנו להחמיר, וע"כ פירש"י פרק כיצד מברכין בטעם הלכה כמותו בחו"ל משום דבחו"ל מדברי סופרים, ואין הטעם כלל משום דכך נאמרה הלכה ספיקו מותר, דא"כ למה פירש"י משום דמדברי סופרים, אלא ודאי דהא דהלכה כמיקל אינו כלל משום דכך הלכה דספיקו מותר אלא משום דהלמ"מ דינו כדרבנן לענין זה לילך אחר המיקל:

יט

יט) הן אמת דקשה לי לפי זה להר"ן דכתב ספ"ק דקידושין דטעם הלכה כמותו בחו"ל משום דכך נאמרה הלכה דספיקו מותר ובפ"ק דר"ה כתב דנטע רבעי מותר בחו"ל משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ולפמ"ש דברים אלו סותרים זה את זה:

כ

כ) ויש לומר דלשון הש"ס ספק ערלה כו' וערלה הוא שם האיסור כדילפינן מערלתם ערלתו ערלים שלא יצבע בו ולא ידליק הנר, וזה מותר בחו"ל דדווקא שיודע האיסור, הגם דלא שייך לומר שהאיסור משום שיודע שאסור, דאיך יתחיל האיסור, מ"מ יש לפרש שיודע דכה"ג בא"י הוי ערלה, וע"כ לשון הש"ס כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל דכיון שאינו יודע שבא"י אסור מותר בחו"ל, וע"כ נטע רבעי דמספקא לן אם אסור בא"י מותר, ועדיין בקידושין (ל"ט.) כל האומר אין ערלה בחו"ל לא יהי' לו נין ונכד כו', ולכאורה מה הרעש הזה כיון שלא ידע שיש ערלה בחו"ל הרי באמת יהי' מותר כמו ספיק לי ואנא איכול, אלא הוא הדבר כיון שידע שזה ערלה ואף שלא ידע שנאסר בחו"ל מה בכך דהכא לא שייך הטעם כיון דערלה שם האיסור וכיון שלא ידע שאסור הרי לא ידע כלל שהוא ערלה. דליתא מ"מ ידע שבא"י כהאי גוונא הוי ערלה דהא ודאי אין האיסור משום שידע שאסור בחו"ל דא"כ איך יתחיל האיסור ודו"ק:

כא

כא) והנה מכאן ראי' לחילוק שחילקתי בספק ממזר דדווקא בלא ידע שהוא ממזר, אבל ידע שהוא ממזר ולא ידע שנאסר אין זה ספק ממזר שהתירה תורה, שזה דומה לאומר אין ערלה בחו"ל דלא מהני וכנ"ל:

כב

כב) ונשוב לנ"ד, דלכאורה אין להתיר ניטל ביצה אחת משום ספק פצוע דכה כיון שידע שניטלה ביצה אחת והספק אם התורה אסרתו, אך י"ל שהרי התורה אסרה כל שנתקלקלו כלי הולדה, ור"ת ס"ל ניטלה ביצה אחת מוליד. ושוב הוי ספק במציאות שזה ספק אם נתקלקלו כלי הולדה או לא:

כג

כג) איברא דאכתי יש לפקפק שהרי כתב הרא"ש על דברי רי"ת וז"ל ואע"ג דר' ישמעאל אמר אינו אלא כסריס חמה, מ"מ יש לו רפואה ופעמים שמוליד, וכ"כ בסמ"ג, ולכאורה קשה דמה בכך דיש לו רפואה הלא מפורש בספרי ובירושלמי פצוע דכה יש לו רפואה כרות שפכה אין לו רפואה, הרי שהתורה אסרה אף שיש לו רפואה ומפורש בסוגיא ניקב פסול נסתר כשר זה פסול החוזר להכשרו, ואין לומר דהא דניקב פסול הטעם שמא הוא מנקבים שאינם מקבלים רפואה כמ"ש הר"ן בסרכות דריאה, דא"כ הוה לי' ספק פצוע דכה ומותר:

כד

כד) ונראה ליישב דהנה הר"א ממיץ בס' יראים, הביאו הכור, כתב דניקב פסול היינו שאינו מוליד ואם יש לו בנים תלינן דממזרים הם, אבל אינו פסול מלבוא בקהל, דהא מפורש בספרי כרות שפכה אין לו רפואה, ומבואר דס"ל דאף דפצוע דכה יש לו רפואה ואסור משום כרות שפכה, אין אסור אלא אם כן אין לו רפואה, וניקב הגיד אין פסולו אלא משום כרות שפכה דעיקר כרות שפכה הוא בגיד כדתנן במתני' איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביציו כרות שפכה כל שנכרת הגיד, וס"ל להרא"ם דהחילוק בין פצוע דכה לכרות שפכה אינו בין פצועה לכרותה דאין בין ביצים לגיד וזה שהוא בגיד אין אסור כיון שיש לו רפואה ועיקר כרות שפכה אין לו רפואה, זה סברת הרא"ם ז"ל, ואנן דקי"ל דלא כהרא"ם, ס"ל דאדרבה החילוק בין פצוע דכה לכרות שפכה הוא בין פצועה לכרותה, וכיון שניקב היינו פצוע ע"כ אסור אף שיש לו רפואה, וע"כ ניטלה הביצה דהיינו נכרת הביצה אף שהוא בביצים בכלל כרות שפכה הוא כיון דס"ל לדידן דהחילוק בין פצוע דכה לכרות שפכה הוא בין פצועה לכרותה וזה שהוא כרות אין פסולו אלא משום כרות שפכה, וכיון שנשארה ביצה אחת ויש לו רפואה כשר לבוא בקהל מידי דהוה אניקב הגיד להרא"ם ז"ל:

כה

כה) ואם כנים הדברים שאמרנו דסברת ר"ת וסייעתו משום דכרות שפכה אינו פסול כשיש לו רפואה, הרי רש"י חולק בדבר, שהוא כתב בפרק אלו טריפות (מ"ח.) בהא דניקב פסול נסתם כשר, ניקב פסול מלבוא בקהל משום כרות שפכה, הרי דהוא ז"ל ס"ל דאפי' משום כרות שפכה פסול אף שיש לו רפואה, ושוב הוי פלוגתא דרבוותא אם כרות שפכה שיש לו רפואה אסרה תורה וזה אינו בכלל היתר ספק פצוע דכה וכרות שפכה וכמ"ש לעיל באריכות:

כו

כו) אך נראה לסתור פירוש זה בדברי הרא"ש במ"ש שיש לו רפואה דא"כ למה הוצרכו לחלק בין נפצע הביצה בין ניטלה הביצה דנפצע הביצה אינו מוליד טפי מניטלה מידי דהוה אטחול, תיפוק לי' דנפצע הביצה זה פצוע דכה ממש ואסור אף שיש לו רפואה, שהרי כל פצוע דכה יש לו רפואה, ועוד בשום לב על הא דאמר ר' ישמעאל אינו אלא כסריס חמה וכשר, ואם הטעם משום שיש לו רפואה, מה זה שמדמה לסריס חמה, ואף דסריס חמה יש לו רפואה, מ"מ אין זה טעם כשרות סריס חמה, דהא קי"ל לענין יבום לא מהני הא דיש לו רפואה אלא הטעם משום דלא אסרה תורה אלא פצוע דכה וכרות שפכה כמ"ש רש"י:

כז

כז) ע"כ נראה דהכי פירושא דהא ודאי ניטלה ביצה אחת שיש לו רפואה אין הפירוש שיהי' לו שני ביצים, דזה ודאי אינו דאיך יבראו לו ביצה, רק שיתנו לו סמנים לחזק כח התולדה שיוכל להוליד בביצה אחת, א"כ אף שעדיין לא נעשה הרפואה הוה רק חסרון בפנים שכח תולדה שלו חלוש שאינו יכול להוליד בביצה אחת, ואינו דומה כלל לפצוע דכה שיש לו רפואה שהרפואה הוא שלא יהי' פצוע דכה, וכן ניקב אף שלאחר שיסתם יוכל להוליד מ"מ בעודו ניקב אינו יכול להוליד והרי חסרון מבחוץ בכלי הולדה, משא"כ זה שיוכל להוליד בביצה אחת ע"י סמנים אין חסרון בכלי הולדה ודומה לסריס חמה שכשר [אף למ"ד פצוע דכה בידי שמים פסול] משום דכלי הולדה מבחוץ כשאר אנשים אלא שבפנימיותו אין לו כח התולדה [שהרי קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין שמא ימצא סריס הרי שאין היכר מבחוץ] ובסברא זו אין שום חולק על ר"ת, ויש לומר שמודים שאם הי' לו רפואה שיוכל להוליד בביצה אחת הי' כשר אף קודם רפואה, אלא שאינם מודים שיש לו רפואה, מעתה שוב הוי ספק פצוע דכה, שזה ספק במציאות אם יש לו רפואה או לא:

כח

כח) אולם כל זה לפי שיטת ר"ת שמוליד, אבל לפי הירושלמי שאינו מוליד וכשר, בוודאי אין לפסוק כר"ת נגד רוב בנין ורוב מנין החולקים ואומרים דירושלמי מיירי בידי שמים דאין ספק במציאות כלל, שהרי החולקים סוברים דכל שנתקלקלו כלי הולדה בידי אדם פסול, וזאת ידוע שנתקלקלו כלי הולדה בידי אדם, ובאמת אין אנו מבינים שוב טעם לומר שאינו מוליד בביצה אחת וכשר, ע"כ ברור לפסוק בשל תורה כרוב הפוסקים האוסרין, מעתה מוכח דהמקילין שראה רמ"א שמקילין כר"ת, היינו שיטת ר"ת עפ"י גמ' דידן ולא עפ"י הירושלמי, וכן בדין שהרי ר"ת בס' הישר כתב בפשיטות שמוליד ולא הביא הירושלמי, וגם אם הי' ספק אם דעת המקילין עפ"י גמ' דידן או עפ"י הירושלמי הי' בדין לפסוק להקל עפ"י שיטת גמ' דידן אף דהוי ספק ספיקא להחמיר, דכהאי גוונא מקשה הש"ס פרק כיצד מברכין (ל"ו.) מ"מ לב"ש הוה לי' ספק ערלה עיי"ש, כ"ש דר"ת ס"ל להדיא שמוליד, וכן הרא"ש סיים שמירושלמי אין ראי' לר"ת רק מגמ' דידן:

כט

כט) מעתה שזכינו דאזלינן להקל כשיטת ר"ת עפ"י גמ' דידן לא עפ"י ירושלמי, הנה פשוט שאין לחלק בין ביצה ימין לשמאל, דבגמ' דידן לא הוזכר חילוק זה, והירושלמי בשיטה אחרת לגמרי מגמ' דידן כנ"ל:

ל

ל) ואי משום דנפצע ואח"כ ניטל ומפורש ברא"ש וטור דנפצע ואח"כ ניטל אינו חוזר להתירו, הנה דבר זה לכאורה תמוה, דמה שדימה בדרו"פ לנחתכו צומת הגידין ואח"כ חתך למעלה מצוה"ג אינו חוזר להתירו אף שאם הי' חתוך תחילה למעלה הי' כשר, אין הנדון דומה לראי' כלל, דשאני התם דאין טריפה חוזר להכשירו, משא"כ הכא דמפורש בספרי ובירושלמי פצוע דכה יש לו רפואה וכן בש"ס דידן נסתם כשר:

לא

לא) אך באמת, הרא"ש כתב זה לפרש הירושלמי ולפי הירושלמי יש טעם נכון דנפצע ואח"כ ניטל אינו חוזר להכשירו כיון דאף אחר שניטל אינו מוליד, אלא דגזה"כ דניטל ביצה אחת אינו פוסל [ואפשר כיון דפסול ניטל היינו כרות ולא מצינו בקרא רק בגיד ע"כ אינו פוסל אלא בשני ביצים אבל לא בנשתייר ביצה אחת דומיא דפסול כרות בגיד שהפסול בכולה שלא נשתייר כלום] אבל כל שנתקלקל ע"י פציעה והקלקול נשאר שעדיין אינו מוליד איך יחזור להכשירו ע"י שאח"כ ניטל, ואינו דומה כלל לנסתם כשר שאחר שנסתם מוליד, משא"כ בזה שהקלקול מהפציעה עדיין בו ומעשה הפציעה פוסלו וכרותה אינו מתירו כיון שאינו מתרפא, ואנן כרות אינו פוסל אמרינן אבל לא כרות מכשיר, וכל זה לפי הירושלמי אבל לפי גמ' דידן ניטל ביצה אחת מוליד בודאי חוזר להכשירו אחר שניטל דזהו רפואתו, דומיא דנסתם כשר:

לב

לב) שוב שאלתי את הד"ר אשר עשה הניתוח ונתוודעתי כי לא נחתך תחילה כלל רק ניטל כולו בבת אחת והניתוח עלה עצהיו"ט ויש היתר של היש"ש סוף סי ח' שכל שנחתך ע"י הרופאים יודעים להזהר היטב אין בידינו לפוסלו, עוד יש ההיתר של היש"ש סי' ט' דכל שהוכרח לכורתו מחמת חולי ביצים עצמם זהו בידי שמים, והחת"ס בתשו' סומך על היתר זה, מכל הני טעמי נ"ל להתיר לו אשתו, כי דבר גדול להוציא אשה מבעלה, בשגם כי עדיין אין לו בן זכר, וכפי הנסיון בוודאי יוליד כידוע ומפורסם מאד שבביצה אחת מולידין הן של ימין הן של שמאל, וכן פשוט אצל הרופאים דבביצה אחת מוליד יהי' איזה שיהי' וכשאין לו כלל אינו מוליד:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף