שו"ת רדב"ז/א'קמו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ומאה וארבעים וששה - חלק ד סימן עד]
שאלה על מה סמכו עושי הגבינה במצרים שמעמידין הגבינה בקיבה של נכרים והרי הוא דבר המעמיד ואפילו בכל שהו אוסר ואע"ג דפירשא בעלמא הוא הרי הוא בולע מהעור. הכל יבא בכתב מבואר אי זה דרך מותר ואי זה אסור כי ראינו רבים נכשלים בזה:
תשובה גרסינן בשלהי פרק כל הבשר אמר שמואל מפני מה אסרו גבינות הנכרים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה הא קיבה גופה שריא וכו' ואסיקנא התם והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרים ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה מעמידין וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא עד כאן בגמרא. ואיכא למידק עלה בעור קיבת נבלה אין מעמידין אבל בעור קיבת שחוטה מעמידין ואמאי בשר בחלב הוא וליכא למימר דעור הקיבה עור בעלמא הוא ולא בשר דא"כ אפילו בעור קיבת נבלה יהיה מותר אבל קושטא דמילתא דעור הקיבה רך הוא וראוי לאכילה והוי כשאר בני מעיים וא"כ הדרא קושיין לדוכתא וזו מתורץ בקושיא אחרת דאמאי אסרינן בכל דהו ליטעמיה קפילא ארמאה ליהוי בנותן טעם. והעלו המפרשים ז"ל דמשום הכי נקט עור קיבת נבלה דנבלה הוא המעמיד החלב וכל דבר המעמיד אוסר בכל דהו. אבל עור קיבת שחוטה הוי משום בשר בחלב וליכא למימר בכל שהוא דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי וכן הסכים הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מאכלות אסורות למדנו דאי לאו טעמא דאוקומי קא מוקים הוה אזלי בהו אחר נותן טעם אבל אחרים מחמירים דכל דבר של נכרים לא הלכו בו אחר נותן טעם כדי שלא יפרוצו. נמצאת למד כי המעמיד בעור קיבת נבלה אוסר בכל שהוא. ובעור קיבת שחוטה בנותן טעם ואי ליכא קפילא בס' והמעמיד במה שבתוך הקיבה באיזו קיבה שתהיה מותר חוץ מקיבת עגלי ע"ז דאסור משום דניחא ליה בניפחיה. וקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מחלוקת ור"ת כתב כי בצלול שבו אין מעמידין אבל בקרוש שבו מעמידין ואם נתבשלה הקיבה בעורה או נמלחה בעורה דמלוח הרי כרותח. גרסינן בפרק כל הבשר קיבה שבשלה בחלבה אסור פי' ר"ת ז"ל בצלול שבו שעדיין חלב הוא אבל בקרוש שבה מותר דפירשא בעלמא הוא. אבל הריא"ף ז"ל כתב דהא קודם חזרה אבל האידנא הא איפסיקא הלכתא בהדיא דמעמידין בקיבת נבלה דפירשא הוא. ולכאורה היה נראה לומר כיון שהיא מותרת באכילה יהיה מותר להעמיד בה אעפ"י שנמלחה עם עורה או אם נתבשלה אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא דבשלמא לאכול הקיבה כמות שהוא מותר שאין שם אלא פרש ובשר אבל להעמיד בה אסור שהבשר נתן טעם בפרש הזה וכשמעמיד בו החלב חוזר האיסור ונעור ואם נמלחה קיבת נבלה בעורה העור נתן טעם בקיבה והעמיד הגבינה בקיבה שיש בה טעם נבלה אוסר בכל שהוא דאוקומי קא מוקים. ואם נמלחה קיבת שחוטה בעורה שאין בה אלא משום בשר בחלב והעמיד בה הגבינה מותרת בדיעבד חדא דהוי נותן טעם בר נותן טעם. ועוד דרחוק הוא שיהיה טעם בשר בגבינה. אבל לכתחלה אסור להעמיד בה הגבינה. ומדברי ראבי"ה נראה שאפי' בדיעבד אסור שכתב וזה לשונו. אם מלחו הקיבה בעור הרי קבל טעם בשר ואין מעמידין בו ואפי' הוי מין בשאינו מינו הרי פסקנו דבכוליה משערינן ואם אין בחלב שמעמידין אותו ששים כנגד בשר הקיבה אסור ורוב פעמים אין נמצא בו ששים והוה ליה כעץ המקבל טעם בשר ואסור להגיס בו חלב אבל לאוכלו בלא תערובת חלב אחר מותר דפירשא בעלמא הוא אך אין להקל עכשיו בזה כי נראה כאוכל נבלות וטרפות אם היה מעמיד בקיבת נבלה ושחיטת נכרי אלא אם בדיעבד העמיד או שנתערב אחד אפי' באחד מותר ע"כ. ושתי חומרות גדולות החמיר ז"ל שאמר שרוב הפעמים אין נמצא בו ששים ואנחנו בדקנו זה וראינו שדבר מועט מן הקיבה יספיק להעמיד יותר ממאתים חלקים כמוהו וכל שכן בשר הקיבה שהוא חזק מהקיבה בעצמה. ומה שכתב שלא להעמיד לכתחלה בקיבת נבלה ושחיטת נכרי כבר נהגו במקום זה היתר בדבר על פי הריא"ף והרמב"ם ז"ל ושאר גאוני עולם. ומ"מ למדנו מדבריו ז"ל שהקיבה מקבלת טעם מבשר הקיבה ונפקא מינה לקיבת נבלה שנמלחה בעורה לאסור אפי' בדיעבד ולקיבת שחוטה לאסור לכתחלה או אפי' בדיעבד אם היה מהקיבה שיעור גדול עד שנתן טעם בגבינה וכדברי ראבי"ה כתיב במרדכי כן בספר התרומה. ואע"ג שכתב במרדכי בשם ר"ת ז"ל וז"ל אבל מטעם פירשא ודאי היה מתיר רבינו תם אפי' נמלחה הקיבה בעורה דטעם היוצא מן הבשר נעשה פירשא כשנבלעה בקיבה. יש לומר דהיינו לומר דוקא למיכליה בעיניה אבל להעמיד בו החלב חוזר האיסור ונעור וכדכתיבנא. ואפי' תאמר שאין רבינו תם מחלק בין למיכליה בעיניה או להעמיד בה הגבינה מודה הוא בצלול שהוא חלב גמור. וכל שכן אם ינקה סמוך לשחיטה דין חלב גמור עליו וכן כתבו משמו של רבינו תם ז"ל. וכך הוא במצרים שיונקת סמוך לשחיטתו כדי שימצא בקיבה חלב הרבה. וגם עיקר העמדת הגבינה הוא בצלול שבו. ואפי' שמעמידין בקרוש שבו א"א בלא צחצוחי הצלול אא"כ היה יבש ובזה אין דרך להעמיד. ולענין אם עמדה הקיבה בעורה יום או יומים כתב בהגהה במיימוני שראוי להחמיר לפי שכבוש הרי הוא כמבושל. וכ"כ ביו"ד וז"ל חלב הנמצא בקיבה לדעת הריא"ף אינו חלב גמור ומותר לבשל בו בשר ואפילו בצלול שבו וכן כתב הרמב"ם. ורש"י אסרו וכתב שהוא חלב גמור אפי' הקרוש שבה. ור"ת חולק שהקרוש שבה אינו חלב אבל הצלול שבה הוא חלב לפיכך אם מלח קיבה בחלבה נאסר משום בשר בחלב דמליח הרי הוא כרותח וכן אם עמד בו יום אחד דכבוש כמבושל ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנותן טעם אסורות לרש"י ז"ל אפי' בקרוש ולר"ת דוקא בצלול וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל ע"כ. ובודאי שאין דברי הרב ז"ל אלא בקיבת שחוטה דליכא אלא בנ"ט אבל בקיבת נבלה אוסר בכל שהו משום שהוא דבר המעמיד וכדכתיבנא לעיל וכן כתב הר"ן בפירוש ההלכות. הא למדת כי קיבה שבשלה בעורה או נמלחה בעורה או נכבשה בעורה יום אחד דין אחד להם לדעת רש"י ז"ל אסורה משום בשר בחלב כפשטה דברייתא. ואם העמיד בה גבינות בנותן טעם דאיסורו משום בשר בחלב ואם אין בו נותן טעם האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואם אין שם ע"א משערין בששים ומשערין בכל הקיבה שהכל נעשה חתיכא דאיסורא. ולדעת רש"י ז"ל האי דאמרינן פירשא בעלמא הוא לאו מלשון פרש אלא כלומר הדבר המופרש מגופה וכדפרשינן. ולדעת ר"ת ז"ל הקרוש אינו נאסר כלל ואפשר לדעתו ז"ל דאפי' להעמיד בו מותר כיון שהוא פרש אינו נאסר אבל הצלול נאסר ואוסר. ולדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל שאנו נוהגים על פיהם במדינה הזאת ל"ש קרוש ל"ש צלול הכל הוא פרש ואינו נאסר ואם העמיד בה הגבינה אסורה בנותן טעם דהבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו לעשות כקולת ר"ת ז"ל שאין הפרש מקבל טעם מהבשר. וקולת הריא"ף לומר דבין צלול בין קרוש הכל פרוש הוא אלא הנכון כסברת ראבי"ה וספר התרומות שהם בעלי סברת הריא"ף ואפ"ה כתבו שאסורה להעמיד הגבינה בה. אלא במה שהחמיר לאסור לגמרי שרוב הפעמים אין נמצא שם ששים בזה אני רואה להקל וכדכתיבנא לעיל וכ"ש אם נמלחה קיבת נבלה בעורה דאיכא תרתי בשר בחלב ובשר נבלה שאעפ"י שהיא בעצמה מותרת לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל אם העמיד בה גבינות אסורות ואפי' בכל שהוא. נמצאת למד כי מה שנהגו במצרים על פי מקצת חכמים חדשים מקרוב באו טעות הוא בידם שהנכרי הממונה על מכירת הקיבה הולך למקום שחיטת העגלים של מריא והוא מקום מיוחד וקודם שיביאו העגל לשוחטו מלעיטין אותו שינוק בעל כרחו עד שתתמלא קיבתו ושוחטין אותו ויש לו חבית גדולה מלאה מים ומלח עזים. ולוקח הקיבה וקושר את פיה ומשליכה לתוך אותו חבית ועומד שם כל הימים עד שיבאו הקונים ויבאו הישראלים ומוכרים להם הקיבה ושופכים מה שבתוך הקיבות לתוך כד אחד ויקחו הישראלים כל אחד כפי מה שהוא צריך ועורות הקיבות ומוכרים לנכרים ובקיבה זו מעמידים הגבינות. ואני גערתי בהם ואמרו לי שעל פי חכם נהגו ככה ושאלתי את פי הקדמונים ואמרו לי כי בימי הנגידים שעברו לא היו עושים כן אלא היה הולך יהודי אחד נאמן ובשעה שהיו מוציאין הקיבה מבטן העגל היה שופך אותה לתוך הכד וחותם פי הכד וחוזר ביום שני עד שימלא הכד ושוקל אותו ומביאו לביתו וכן היו עושים כל עושי הגבינה אמרתי להם דבר זה נכון ומותר אפי' לכתחלה לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם וכזה ראוי לנהוג אעפ"י שיש מן האחרונים שאומרים שקיבת נבלה אין ראוי להתיר לכתחלה מ"מ רואה אני במקום הזה להתיר לכתחלה דאי לא תימא הכי לא יאכלו גבינה כי לא יספיק קיבת השחוטות לכל הגבינות וכ"ש שאותן עגלי מריא שלוקחין מהם הקיבה אין שוחטין אותם ישראל כלל והוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אבל מה שעושין עתה מחדש אסור הוא לדעת כ"ע אם לא יתפסו קוליה דמר וקוליה דמר וכבר גזרתי עליהם שיחזרו למנהג הראשון שהוא על פי הדין וההלכה ואם לא ישמעו בשלח דרבנן יעבורו ויכריזו על גבינתם שהיא אסורה. ולענין אם יהיה הגבינה אסורה בהנאה כשיש בה בנותן טעם כדין בשר בחלב הדבר ברור שאינו אסור בהנאה שאין איסורו מן התורה דדרך בישול אסרה תורה ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומותר בהנאה ולפי דרך זה אפילו נמלח בשר עם גבינה אין נאסר בהנאה וזה פשוט. והנראה לעניות דעתי כתבתי. שוב ראיתי להרמב"ם ז"ל תשובה בלשון ערב שהתיר להעמיד הגבינה לכתחלה בקיבת שחוטה שעמדה הקיבה בעור שלה עד שיבשה והמחמיר תבא עליו ברכה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |