אבני נזר/אבן העזר/מז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר מז

סימן מז

ב"ה אור ליום ועש"ק תרח"ם לפ"ק סאכטשאב.

שלום לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה מנחם מענדיל נ"י אבד"ק שמאליוויזנע.

יקרתו הגיעני, ותוכן השאלה, גרושה מינקת בת י"ג חודש וגמלתו שני ימים קודם גירושין, וידוע שגמלתו במכוון כדי שתוכל להנשא:

א

א) הדבר ברור שאין כאן היתר, והנה בדין גמלתו בחיי בעלה אם בעינן ג' חדשים קודם מיתה לגירושין דווקא, ברמ"א בתשו' סי' קכ"א משמע דגם בגמלתו בעינן ג' חדשים וביותר משמע כן בסי' קי"ג עיי"ש, והחת"ס חלק אהע"ז סי' קע"ג מסתברא לי' גמלתו לא בעינן ג' חדשים, וכל שגמלתו קודם מיתה וגירושין מהני, ותמה על הרמ"א באיזה פוסק מצא כן דבגמלתו יצטרך ג' חדשים, בשלמא נתנה בנה למינקת בחיי בעלה דיש חשש שמא תחזיר לכך בעינן ג' חדשים קודם, דשוב אין תועלת במה שלא תנשא דשוב לא תוכל להניקו, אבל גמלתו מה נפקא מינה בין תוך ג' חדשים או קודם ג' חדשים, והחת"ס ביקש להגיה ברמ"א עיי"ש:

ב

ב) והנה מה שתמה על הרמ"א באיזה פוסק מצא כן. הנה כן מפורש בתשו' מהרי"ו סי' ק"כ, הובא בתשו' מהר"ם פדוואה סי' למד וז"ל על אשה שגמלה בנה שני חדשים קודם מיתת הבעל לא מלאני לבי להתיר משום דבסמ"ג כתב כו' משמע דווקא ג' חדשים יע"ש, ובסברא יפה כתב מעלתו דגם בגמלתו יש חשש שמא עוד יצטרך לחזור ולהניק, רק ג' חדשים אחר שנגמל שוב לא ירצה התינוק להניק:

ג

ג) מיהו גם החת"ס לא התיר בהערימה וגמלתו כדי שתוכל להניק אחר הגירושין, ודבריו נכונים, האומנם כי ברמ"א סי' קי"ג מפורש דהשאלה הי' בהערימה ואעפי"כ התירו הרמ"א, אך המעיין יראה שלא הי' ודאי הערמה רק בשעה שגמלתו כבר הי' מרוצים לגרש, מ"מ לשונו שם משמע שגם בוודאי מערמת הי' מתיר:

ד

ד) והנה שם בתשו' סי' קכ"א דקדק בדברי הש"ס דאסר נתנה בנה למניקה וגמלתו, מהא דקטנה צריכה להמתין ג' חדשים, דלא פלוג בתקנתם, והנה רש"י פירש גמלתו אסור דחיישינן שמא תגמלנו, וקשה למה לי' טעם שמא תגמלנו תיפוק לי' דלא פלוג, וכן להיפוך למה לי' לא פלוג ת"ל מטעם רש"י שמא תגמלנו, וע"כ דרק מחמת שני טעמים יחד אסר הש"ס, וע"כ בגרושה דלא שייך לא פלוג לאסור, דאדרבא לא פלוג בין גרושה לאלמנה שגמלתו בחיי בעלה, מטעמא דשמא תגמלנו לבד אן אוסרין אותה, זה טעם ב' של רמ"א שם, וטעם רישון בגרושה לא שכיח שתגמלנו משום אהא יע"ש:

ה

ה) והנני דן לפני הרמ"א כתלמיד לפני רבו, כי אמנם קושייתו על הגמ' טובה, מה ענין שמא תגמלנו להא דלא פלוג, אך תירוצו מובן כי דחוק הוא מאוד, ועוד הרי הר"ן ז"ל כתב בנשבעת במינקת אסור משום לא פלוג, ודווקא בדבי ריש גלותא שרינן דקלא אית להו, ולא אתי לאחלופי יע"ש, הנה דמטעם לא פלוג לבד אוסרין:

ו

ו) והנראה לי בפירוש הגמ', דפשיטא לי' להש"ס מערמת אסור, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ונמצאת תקנת חכמים לתקן התיקון רעה הוא לו, שע"י זה תגמלנו קודם זמנו, כדברי החת"ס, ואפי' ספק מערמת אסור כמו שפירש"י דחיישינן שמא תגמלנו, וכמו עיקר התקנה דחיישינן דילמא מיעברה ומיעכר חלבה, אך מבעיא להש"ס אם היא טוענת ברי לי שאינני מערים ולפי תומה גמלתו, וכן בנתנה בנה למינקט אם המינקת אומרת שברי לה שלא תחזיר בה ונשבעת ע"ז וע"א נאמן באיסורין, בפרט במילתא דרבנן, ופשיט הש"ס מקטנה שצריכה להמתין ג' חדשים דלא פלוג, והיינו דאף דלא שייך לומר לא פלוג בין גמלתו ללא גמלתו או נתנה בנה למינקת ללא נתנה, דזו מינקת וזו אינה מינקת, מ"מ כיון דסתמא אסור שמא תגמלנו ושמא תחזיר, שוב גם בטוענת ברי כנ"ל אסור אטו סתמא, ורי ממש דומיא דקטנה דוודאי לא מיעברה וגזרינן אטו דילה דספק מעוברת, וביבמות (מ"א:) אפי' יבוא אלי' ויאמר דלא מיעברה צריכה להמתין, דהא קטנה דידוע דלא מיעברה וצריכה להמתין, הרי דגזרינן נתברר שאינה מעוברת ע"י אלי' אטו לא נתברר ה"נ גזרינן העידו שלא הערימה ולא תחזיר אטו לא העידו, ולא פלוג רבנן כל שהיא מינקת בשעת מיתה, ואי לאו טעמא דשמא תגמלנו ושמא תחזיר המינקת הוה אמרינן דתק"ח כל שמינקת בשעת נשואין, אך משום חשש שמא הערימה ושמא תחזיר ע"כ הגזירה כל שהיתה מינקת בשעת מיתה וגירושין, וע"כ אפי' העידו שלא הערימה ולא תחזיר אסור, וע"כ אתי שפיר דברי הר"ן דאפי' נשבעה המינקת שלא תחזיר אסור משום לא פלוג:

ז

ז) והעולה מזה דמערמת ודאי אסור בלאו טעמא דלא פלוג [ואדרבה כל לא פלוג נצמח מחמת טעמא דמערמת] ואזדא לה טעם שני של הרמ"א, וטעם ראשון של הרמ"א דג"כ לא שכיח שתגמול את בנה כדי שתוכל להנשא לאחר שתתגרש ודאי לא שייך רק לפי שיטתו דלא מהני גמלתו, רק ג' חדשים קודם, אבל שתגמלנו יום או יומים קודם ודאי שכיח כדי שתוכל להנשא לאחר גירושין:

ח

ח) העולה מזה בנ"ד אין להקל כלל, הא' מאחר שמהרי"ו ומהר"ם פדוואה ורמ"א אוסרים מאן ספון ומאן רקיע להקל נגדם, ואילו הי' רואה החת"ס גם המהרי"ו ומהר"ם פאדוואה אוסרים, לא הי' מיקל כנגד כולם, הב', דבמערמת אוסר החת"ס, ואף דהרמ"א נראה שמיקל במערמת, מ"מ בתרתי לריעותא אזדא טעם ראשון של רמ"א דכהאי גוונא שכיח, וטעם שני של רמ"א דחינו לעיל, ואיך שיהי' כיון דבין לרמ"א בין להחת"ס אסור ואיך ננקוט קולא דמר וחלילה וחלילה להקל בזה:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף