אבני נזר/אבן העזר/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר טו

סימן טו
לרב אחד
שאלה

בתולה אחת עזבה את בית אבי' והלכה לבית נכרים, וביקשה ולא מצאתה, ולא נודע מקומה אי', ואחר היותה בבית הנכרים הלכה לה לבית מועדם. אשר שמה יושבים כל בתולות אשר ימאנו בדרך עולם ולא תהי' לאיש, וטרם עבר עלי' המים נתנו אותה לשומר אשר לא יתעולל בה איש, ונשמע הדבר לאבי' ולקחה אותה משם, כי לא עבר עלי' הכוס והתחתן אותה לכהן:

תשובה

א

א) הנה השאלה נחלקת לשנים, א', מה שנייחדה בבית הנכרי, אם נדמה לשבוי', וניחוש שמא אנסה הנכרי, ב', כיון שרצתה להמיר, אם נאמר שתשודה על כל התורה, ושמא זינתה ברצון, ונבאר חלק הא':

ב

ב) בכתובות (י"ג.) ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא, ר"ג ור"א אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפי' אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדברי', ובגמ' מאי מדברת זעירי אמר נסתרה ורב אסי אמר נבעלה וכו', א"ל ר"פ לאביי לזעירי דאמר נסתרה ואמר ר' יהושע לא מהימנא הא אמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יהושע, אפי' תימא ר"י מעלה עשו ביוחסין, ופירש"י „ואין אוסרים”, אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא, „לימא דלא כר"י” דמשום יחוד מחזקינן לה בנבעלת, „ביוחסין” בכהונה, ושם בגמ' מתיבי זו עדות שהאשה כשרה לה ור' יהושע אומר אינה נאמנת, אמר להם ר"י אי אתם מודים בשבוי' שנשבית ויש לה עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, אמרו לו אבל, ומה הפרש בין זו לזו, לזו יש עדים ולזו אין עדים, אמר להם אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיני', אמרו לו רוב נכרים פרוצים בעריות, אמר להם אין אפטרופוט לעריות, מה קאמר להו ומה קמהדרי לי', ה"ק לי' השבתוני על המעוברת מה תשיבוני על המדברת, אמר להם מדברת היינו שבוי', אמרו לו שאני שבוי' דרוב נכרים פרוצים בעריות, א"ל הני נמי כיון דאיסתתר אין אפטרופוס לעריות, קתני מיהא תרתי מדברת ומעוברת תיובתא דרב אסי תיובתא, עד כאן:

ג

ג) והנה צריך להבין הש"ס לימא רב דאמר אין אוסרין על היחוד דלא כר"י והא ר' יהושע לאו באומרת לא נבעלתי, אלא שטוענת איש פלוני כהן הוא, ואי לא נבעלה מה נ"מ אם כהן אם ממזר, וכן הוא ריש פ"ב דקאמר בשלמא לזעירי דאמר מדברת נסתרה מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא, הרי להדיא דמתני' במודית שנבעלה, ואי קושיית הש"ס דע"כ ר"י ס"ל באומרת לא נבעלתי אינה נאמנת דאי נאמנת באומרת לכשר נבעלתי תהי' נאמנת במינו, ליתא דהא פליג בהא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דאית לה מיגו דמוכת עץ, מיהו לדעת התוס' רפ"ב בד"ה התם שור שחוט לפניך, דבמיגו גמורה מודה ר' יהושע, ודווקא בהא דמשארסתני נאנסתי דבין אמרה כך בין אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת, ניחא קושיית הש"ס. דע"כ גם באומרת לא נבעלתי אסורה, דאל"כ גם באומרת לכשר נבעלתי תהי' נאמנת במיגו, אך לפירש"י שם בהא דמודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' הימנו נאמן משום דלא תבעו, במיגו דאי בעי שתיק, אבל אם תבעו אינו נאמן במיגו, קשה מאי מקשה אדרב, ובתוד"ה ואין הניחו זאת בצ"ע [ובאמת קשה לי על דבריהם, דלפי שיטתם דהני דשור שחוט ניחא כנ"ל]:

ד

ד) ונראה ליישב, דהנה קשה עוד מה מקשה מדרב ולא מהא דהלכה רווחת בישראל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, וכבר הקשו כן בתוס' ישנים, וליישב נראה, דהנה בהא דקיי"ל דאין מוציאין אשה מבעלה בעידי כיעור, צריכין להבין, שהרי בב"ב (ל"ג:) בפלוגתא דרב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב בעי לאוקמא כתנאי בפלוגתא דרב אחא ורבנן בגמל האוחר בין הגמלים, דסברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו, לר' אחא דאמר בידוע שזה הרגו ומוציאין ממון בחזקה, גם ברובא מוציאין, ולרבנן גם ברוב אין מוציאין ודחי דרב אמר אפי' לת"ק דרובא עדיף מחזקה, ושמואל אמר אפי' לרב אחא דרובא גרוע מחזקה יע"ש, ומ"מ מבואר דפלוגתא דרב אחא ורבנן בגמל, דווקא לענין אם מוציאין ממון בחזקה, אבל בעלמא ודאי אזלינן בתר חזקה, וכמו פלוגתא דרב ושמואל ברוב דפליגי רק היכא דאיכא חזקת ממון כנגדו, וא"כ לאסור אשה על בעלה דליכא חזקת ממון כנגדו, רק חזקת היתר דהיא רק חזקה דמעיקרא ולכ"ע רובא עדיף, ה"ה אומדנא וחזקה דרב אחא דמהני, וא"כ מ"ש חזקה דכיעור, כעין רוכל יוצא וכו' וכה"ג שאר הוכחות דמוכיחות לזנות למה לא יועילו לאסור, ולמה סגרו חז"ל השער דאין נאסרת אלא על עסקי קינוי וסתירה, ושום אומדנא לא יועיל לאוסרה, ועוד לפי דברי תשו' מיי' סוף ספר נשים, הובא בד"מ סי' מ"ב ס"ק ד', בהא דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואזלינן בתר אומדנא, משום דאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת, וע"כ סמכינן אאומדנא, וא"כ הוא הטעם לאסור אשה על בעלה באומדנא, וצ"ל משום שהוא טוענת טהורה אני, ולא מהני האומדנא לסלק ברי דידה:

ה

ה) ובתוס' יבמות (כ"ד:) בהא דאין אשה נאסרת על בעלה בעידי כיעור, כתבו, והא דאיצטריך שפאי נחיה להנהו טעמי דאיתתא שריא, דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס, ואם איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות, נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני, אבל באומרת טהורה אני שריא בלא הני טעמי דהתם עכ"ל, ש הסתפק בדבריהם בסתם, אי לישנא קמא עיקר באומרת טמאה אני, אבל סתמא בלא הני טעמא מותרת או תפוס לשון אחר דווקא באומרת טהורה אני שריא:

ו

ו) ומדברי התוס' כתובות (ס"ג:) שכתבו דהא דנדרים איירי דבתחילה ששאלה שתקה, ולבסוף אמרה דאינה טמאה ונתנה אמתלא על שתיקתה וע"ש, נראה דדווקא באומרת טהורה אני לא נאסרה בכיעור, וע"כ ניחא דלא מהני אמתלא שיהי' לה עוד נאמנות, כמבואר בתוס' יבמות (קי"ח) סוף ד"ה סד"א, יע"ש, ובמהרש"א דלא מהני אמתלא רק לעקור דברי' ראשונים והוי כסתם, אבל לא שיהי' לה עוד נאמנות בדבר עיי"ש היטב, וע"כ ניחא, כיון שתחילה שתקה הוי כהודאה ואף דבעלמא בדבר שבערוה שתיקה לאו כהודאה, שהרי באיסורין גזה"כ דשתיקה כהודאה, ועיין בתוס' קדושין (ס"ה:) בד"ה נטמאו טהרותיך שאמר לו העד בפניך נטמא, ומ"מ אי לאו דילפינן מאו הודע לא הוי אמרינן שתיקה כהודאה. ואשתך זנתה בע"א ושותק קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ הכא דמחמת הכיעור לבד נאסרת וצריך הכחשתה להתירה ודאי אם היתה מותרת היתה אומרת לברר היתירה, ולא היתה שותקת שתחשד באיסור, ודוקא בעלמא שאין לעד נאמנות כלל למה יצווח, ושתיקתו לאו כהודאה, אבל הכא דכל זמן דאינה אומרת טהורה אני אסורה, שפיר הוי שתיקתו הודאה, וכה"ג בחי' הרי"מ סוף פרק האומר בקידושין יע"ש וע"כ אפי' חזרה אח"כ ואמרה אמתלא, נהי דמהני אמתלא לבטל שתיקתה, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר ונשארה באיסור מחמת הכיעור וכל זה לפי מה שכתבתי דאינה מותרת רק באומרת טהורה אני, אבל אם היתה מותרת בסתמא למה נאמר שתיקה כהודאה, וכ"ש כשאומרת אמתלא למה לא תהי' נאמנת, וע"כ הא דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה באומרת טהורה אני:

ז

ז) ולפי זה יש ליישב הקושיא מאות ג' דעיקר החילוק הש"ס בשור שחוט, דבאומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו הפה שאסר כו' דרק משום פיו אנו באים לדון שפיו הודה של אביך היתה, והרי הוא אומר לקחתי' וע"כ לשון המשנה הפה שאסר כו' דרק משום פיו אנו באים לדון ופיו אמר לקחתי', אבל במיגו דעלמא שאם לא הי' אומר לא כך ולא כך הי' הדין עם אחר רק שיהי' יכול לטעון, זה לא חשיב הפה שאסר, רק מיגו גרידא והא לא אמרינן לר' יהושע, וע"כ מקשה הש"ס מדרב דאמר אין אוסרין על היחוד על בעלה, כפירש"י דמשמע אפי' אינה אומרת טהורה אני אלא סתמא או שותקת, כהא דתוס' כתובות הנ"ל, אין אוסרין על בעלה, דאי אומרת טהורה אני, מאי איריא על היחוד, אפי' בכיעור כעין הא דרוכל יוצא אין אוסרין על בעלה, אלא ודאי רב בא לומר דאפי' בסתמא אין אוסרין, וא"כ הוה לי' מיגו דהפה שאסר דאף ר' יהושע מודה [והא דפירש"י שאין אדם תובעו, דאי אדם תובעו, לר"ה ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף, הרי בלא טענתו הי' חבירו נאמן, והוה לי' מיגו גרידא ולא משום דהפה שאסר] וע"כ לא מקשה מהא דאין אוסרין אלא על עסקי קינוי וסתירה, דהתם ודאי באומרת טהורה אני, דבסתמא אפי' בכיעור אוסרין כנ"ל, רק באומרת טהורה אני, ובהא אף ר"י מודה,ומ"מ באומרת שנבעלה אלא לכשר נבעלהאינה נאמנת דמיגו גרידא לית ליה לר' יהושע:

ח

ח) והנה בהא דמשני הש"ס מעלה עשו ביוחסין, דמשמע, דלכהונה אוסרין ביחוד, דעת הרשב"א בשטמ"ק דאשת כהן אוסרין ביחוד לר' יהושע, והכי מוכח בפרק אין מעמידין, ביאור דבריו, דאף דהתם הילכתא ולאו לר' יהושע לבד, היינו דהתם בנתייחדה עם גוי, דר' יהושע מדמה מדברת לשבוי', ור"ג השיב דשאני שבוי' דרוב נכרים כו' וא"כ מדברת עם גוי (היינו נתייחדה) גם ר"ג מודה דר"ג לא פליג אלא דשבו' שאני דרוב נכרים כו' והאי טעמא איכא במדברת עם גוי, אלא אי אמרת דלאסור על בעלה לא אמרינן מדברת היינו שבוי', א"כ גם נתייחדה עם גוי תה' מותרת, והרא"ה ס"ל דר"י לא עביד מעלה אלא לכתחילה שלא ישאנה כהן, אבל לא עביד מעלה להוציאה מבעלה ולדברי שניהם אפי' אומרת לא נבעלתי אסורה להשיאה לכהונה לכתחילה:

ט

ט) אבל בתוס' ישנים ובתוס' קידושין פ"א. ובשטמ"ק בשם הרא"ש דהא דמעלה עשו ביוחסין היינו באומרת לכשר נבעלתי, דעביד מעלה שלא להאמינה במיגו, אך לשיטת תוס' והרא"ש ההוא קשה הא דאמר ר' יהושע מדברת היינו שבוי' שע"כ לא דמי שהרי אמרת דנאמנת לומר לא נבעלתי משא"כ בשבוי', וכבר הוקשה כן להתוס' בד"ה השבתוני על המעוברת, ופר"י בדוחק יע"ש, אבל לפמ"ש קושיית הש"ס דרב אמר אין אוסרין על היחוד בסתמא. ובהא עביד מעלה ביוחסין דבסתמא לא תהי' נאמנת, ולא תקשי מהא דמדברת היינו שבוי', ובשבוי' אפי' אומרת טהורה אני אינה נאמנת, י"ל דלענין אם טענה לא נבעלתי טענת מדברת עדיפא, דבידה הי' שלא ליבעל לו ובטעמא דבידו מהני לענין נאמנות אפי' אין עתה בידו כדאיתא בפרק הניזקין, וע"כ במדברת נאמנת לומר לא נבעלתי משום בידה, אבל שבוי' שאין בידה שלא לאנסה אינה נאמנת, אך בסתמא מדברת היינו שבוי', וע"כ אינה נאמנת במיגו לר' יהושע דהוה מיגו גרידא. והא לית לי' לר' יהושע:

י

י) ולכאורה קשה על מ"ש, לחלק בין מדברת לשבוי' לענין נאמנות משום בידו, מהא דאשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י נפשות אסורה לבעלה, ודעת רש"י ותוס' והרבה פוסקים אפי' לבעלה ישראל, דשמא נתרצית כדי שלא יהרגנה, וכיון שבידה הי' שלא להתרצות תהי' נאמנת לומר לא נתרציתי או לא נבעלתי כלל, מאחר שבידה שלא להבעל ברצון, ואין לומר שמחמת אונס נפשות אין בידה שלא להתרצות, דא"כ אנוסה היא על הרצון ומותרת, כמו אשת ישראל שתחילתה באונס וסופה ברצון דמותרת משום דיצרא אלבשה ומוכרחת להתרצות, אלא ודאי בידה שלא לרצות, וא"כ תהי' נאמנת משום בידה:

יא

יא) אך י"ל לענין איסור סוטה שהוא דבר שבערוה ואין לע"א נאמנות בדבר שבערוה אפי' הי' בידו קודם, שהרי בעל שאמר גירשתי את אשתי למפרע אינו נאמן, אלא חכמים הקילו בשבוי' להאמין ע"א ואפי' עבד ושפחה, ולבע"ד ונוגע לא האמינו, אבל בשבוי' לכהונה דחייבי לאוין אינו דבר שבערוה, וכמו שהעלה השב שמעתתא שמפחחא ו' פרק ט"ו, ואני כתבתי בזה קונטרס מיוחד להוכיח זה בראיות ברורות, ומדינא ע"א נאמן באיסורין ואפי' נוגע, אלא משום דשבוי' קצת חזקה שנבעלה משום דרוב נכרים פרוצים בעריות, וכן לר' יהושע בנתייחדה משום דאין אפטרופוס לעריות והן הן עידי יחוד כו', ומ"מ במה שהי' בידה שנאמין באיסורין אפי' במקום חזקה, ה"נ נאמנת, ונ"מ לדידן דקיי"ל כר"ג בנתייחדה עם גוי נאמנת לומר לא נבעלתי:

יב

יב) ובתשו' מהרי"ק שורש ק"ס חקר במה שדעת רוב פוסקים להתיר אשת כהן שנתייחדה עם גוי, דלכאורה קשה משמעתתא דראוה מדברת שהרי לר' יהושע מעלה עשו ביחוסי כהונה, ור"ג לא פליג אלא משום דשאני שבוי' שרוב נכרים פרוצים בעריות, אבל נתייחדה עם גוי אינו מחולק על ר' יהושע, ותירץ שני תירוצים, האחד דר"י נמי לא עביד מעלה אלא שלא להשיאה לכהונה אבל לא להוציא אשה מבעלה, והוא כשיטת הרא"ה הנ"ל, הב' דיש לחלק בין יחוד סתם דאין ראי' דעל דעת ניאוף איסתתר, בין דראוה מדברת שדיברה עמו מתחילה דברי תפלות ובהא אסרוה, והא דמקשה על רב מאין אוסרים על יחוד תירץ שני תירוצים, האחד דאפשר אין מלקין על היחוד אלא ברגלים לדבר שנתייחדה על דעת זנות, ובהא מפליג רב בין אוסרין למלקין, ש"מ דאפי' בכה"ג אין אוסרין, הב' דהוה לי' למימר מלקין על היחוד ואין אוסרין, למה לי' למימר תו על היחוד, לישנא יתירה לטפויי אתא, דאפי' נתייחדה על דעת זנות עיי"ש, והנה בהא דמלקין על היחוד לא מצאנו שום פוסק דמחלק בין יחוד ליחוד, ותירוץ לטפויי אתי דחוק מאוד, דהגמ' מקשה ועיקר הקושיא חסר מן הספר, ובתירוץ הראשון עדיין אינו מיושב לדעת כמה פוסקים המתירים ביחוד גם להנשא לכתחילה, ונפלאתי על המהרי"ק שלא הביא דברי התוס' בשני מקומות והרא"ש דדווקא שלא להאמינה במיגו עשו מעלה, ומ"מ גם לפירוש התוס' צריכין לדחוק כמ"ש התוס' בעצמם ופר"י בדוחק כו', אך לפמ"ש אתי שפיר הא דאפי' לכתחילה אין אוסרין לכהונה ביחוד דנאמנת כיון דבידה, ובאשת כהן אף דנאנסה אסורה עליו משום טומאה, וסוטה היא ודבר שבערוה היא ואינה נאמנת בדיעבד לא עביד ר"י מעלה כדברי הרא"ה:

יג

יג) עוד אני תמה על מהרי"ק, דלר"ג דמחלק בין מדברת לשבוי' משום דרוב נכרים פרוצים בעריות, החילוק הזה גם בנתייחדה עם נכרי, דנהי דהנכרי פרוץ בעריות, היא ישראלית ואינה פרוצה, ודווקא בשבוי' שמסורה בידו לעשות בה כחפצו, אף שהיא אינה פרוצה ואינה מתרצית, איני מועיל לה כלום, והוא בא עלי' באונס, ולר' יהושע דלא מחלק בין גוי לישראל וכיון שנתייחדה יצאה מחזקת כשרות, הוא מדמה מדברת לשבוי' דאף שאין בידו לאונסה, הלא גם היא יצאה מחזקת כשרות, וחיישינן לזינתה ברצון, אבל לר"ג דרק בגוי חייש, א"כ שפיר החילוק בין מדברת אפי' עם גוי לשבוי' ביד גוי, ועי' בתוס' ע"ז סד"ה ותו לא מידי:

יד

יד) ועדיין יש לחוש, שהרי אמר שמואל לרב יהודא הלכה כר"ג אפי' ברוב פסולים ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים, והיינו שלכתחילה לא תנשא עד דאיכא רוב כשרים, ולשיטת הפוסקים דר"ג ור' יהושע פליגי נמי באינה מודית שנבעלה, הא לכתחילה חיישינן לדר"ע, שאם תאמר באינה מודה לא חיישינן לדר"י, גם במודה למה ניחוש, הלא הפה שאסר הפה שהתיר ר' יהושע גופי' ס"ל. אלא ע"כ משום דס"ל גם באינה מודה שנבעלה אסורה. משא"כ לדידן דאיכא הפה שאסר, וכיון דלא עבדינן עובדא גם במדברת עד דאיכא רוב כשרים כמ"ש הרע"ב, ע"כ גם באינה מודית שנבטלה לא עבדים עובדא:

טו

טו) מיהו נראה בהא דרק לכתחילה לא עבדינן עובדא שוב סמכינן על שיטת התוס' הנ"ל דלא פליג ר' יהושע אלא במודית שנבעלה דמעלה עשו ביוחסין דלא נאמר מיגו, או לפמ"ש דבסתם חיישינן וליכא הפה שאסר רק מיגו, והא לא ס"ל לרי", אבל בטוענת שלא נבעלה גם ר' יהושע מודה שנאמנת, ובנידון דידן מסתמא טוענת שלא נבעלת כלל:

טז

טז) ונשוב לחלק הב', משום שהלכה לבית הכומרים להמיר, יש חשש שמא זינתה ברצון, וברמ"א סי' ז' פסק בשנדרה להמיר וחזרה מותרת, והוא מדברי מהרי"ק שורש ק"ס ענף ב', ותוכן דבריו שם, דבתוס' כתבו דבפעם אחת לא נעשה מומר כ"ש בנדר להמיר לבד, ואף דרב אשי בסנהדרין באומר אלך ואעבוד חייב מיתה, מ"מ לא נעשה מומר בכך, ועוד הביא הא דישראל ההולך לתרפות בהליכה מומר לישא וליתן עמו דילמא הדר בי' אף שהלך לתרפות לעבוד עדיין לא הוחזק ואמרינן דילמא הדר בי', זה תוכן דבריו יעיי"ש באריכות, ודברים אלו קשיין, דמ"ש דבפעם אחת לא נעשה מומר, היינו דבפעם אחת לא הוחזק עוד, ואולי עבר באקראי, ולא יעבוד עוד, משא"כ זה שאמר שיעבוד לעולם, ועוד שעודנה בבית הכומרים, ובשעה זו ודאי חשודה על כל התורה, שהרי בשעה זו אומרת שרצונה לעבור על כל התורה, ומה שהביא ראי' מהא דישראל ההולך לתרפות ג"כ יש לדחות, דהתם אסור לישא וליתן עמו משום דאזיל ומודה ואיכא משום לא ישמע על פיך, וזה דווקא כשברור שאזיל ומודה תשוב על ידו, משא"כ בספק שמא יחזור, אף אם באמת לא חזר לא חשוב על ידו, דומה למה שאמרו בנזיקין דהיכי דלא ברי הזיקא חשוב גרמא בעלמא, ומ"מ עכ"פ ספק איכא שמא לא ישוב, ואבדה חזקת כשרותה, גם בחת"ס סי' כ"א חלק אהע"ז חלק א' פקפק על הא דמהרי"ק, אך המעיין במהרי"ק יראה שעיקר סמיכתו על מה שחזרה אח"כ דאיגלאי מילתא שמתחילה לא הי' ברור בעיני' להמיר והיתה מהרהרת תשובה, אך כל זה בחזרה בעצמה כמ"ש המעשה שם, וכן לשון הרמ"א וחזרה יש לפרש חזרה מעצמה, אבל בנ"ד שהחזירה אבי' שפיר יש לחוש לזינתה ברצון שאז היתה פרוצה כמו הגוים, ואפשר יותר, שהרי עזבה דת האמת לתאוות נפשה:

יז

יז) אך ראיתי באו"ז סי' תשמ"ז בארוסה שהמירה באונס בגזירת שמד, והאריך שם לאוסרה לבעלה ישראל, ודימה אותה לאשה שנחבשה מחמת נפשות שאסורה לבעלה ישראל דמחמת אונס נפשות שמא נתרצית, ובסוף התשובה העלה להתיר ע"י בדיקה שעדיין בתולה היא, ולכאורה קשה למה לא מצאנו תקנה זו לשבוי':

יח

יח) ונראה ליישב, דהנה צריך להבין הלא מותרת להבעל לו להציל עצמה, דהלא קרקע עולם היא, ואפשר ליישב עפ"י דברי מהרי"ק דאשת איש שסברה שמותרת לזנות מ"מ נאסרה לבעלה, דקרינא בה ומעלה בו מעל, וה"נ אף שמותרת נאסרה לבעלה, ולא חשוב כאנוסה מחמת מיתה, אלא שרוצין להמיתה אם לא תיבעל, דהמיתה בא לה מחמת שאינה רוצית להבעל, אבל לא כשרוצים להמיתה בלא זה והיא מצלת עצמה בביאה. וכיוצא בזה כתב הב"י סי' מ"ה י"ב דלא מקרי אונס אלא כשהאנס אומר תן לי קרקעך ואם לא אהרגך, דאז ודאי לא גמר ומקני, אלא אם כן נתן דמים, אבל אם האנס אינו תובע ממנו כלום אלא שרוצה להרגו, וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחהו, ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני עיי"ש, הרי דכיון שאין אנסו על מכירת הקרקע לאו אונס מקרי אלא רצון, וה"נ שאין אנסה על הביאה חשוב רצון ודו"ק:

יט

יט) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה, שבהלכה ד' כתב שכל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג הרי זה חילל השם ועבר על לא תחללו, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואצ"ל שאין ממיתין אותו, ובהלכה ו' כתב ומתרפאין בכל איסור תורה במקום סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו עכ"ל, והקשה במרכבת המשנה למה עונשין אותו כשנתרפא הלא אנוס הוא, ולפמ"ש ניחא דאין אונס אלא שמחמת זה בא לו המיתה, כמו שאנסו לעבוד ע"ז, אבל החולי אינו מסיבת מניעת הרפואה, והחולי בפני עצמו, והוא רוצה בזה כדי שיתרפא, ורצון הוא, ודומה למי שרוצין להורגו ועושה זאת כדי לפטור דרצון הוא:

כ

כ) אך צריך להבין מדוע לא הביא מהרי"ק ראי' לדינו מהא דע"י נפשות אסורה לבעלה, והוצרך להביא ראי' מדברי אגדה דכאשר אבדתי אבדתי, [והרשב"א כתב דאין מתיישבין באגדה ועי' בזה בנוב"י] אשר ע"כ נראה דבאמת אסורה להמציא עצמה לביאה כדי להציל עצמה, דג"ע יהרג ואל יעבור ילפינן משפיכות דמים, ובשפיכת דמים דיהרג ואל יעבור כתב הר"ן בחי' לסנהדרין שאינו בדין להציל עצמו בדמים של חבירו, והיינו משום דכל זמן שאינו הורג האחר הורגין אותו, נמצא שבהריגתו הוא מציל, והוא רוצה בהריגת האחר כדי שיציל עצמו ואינו בדין, ודכוותי' בג"ע שאונסין אותו לבוא על הערוה, הרי בביאתו מציל עצמו, אבל אשה קרקע עולם היא במה שמוסרת עצמה לביאה ואינה מוחית בדבר, היא ניצלת, בין יבא עלי' האנס בין לא יבא, אבל נחבשה ע"י נפשות, הדבר בהיפוך שרוצין להורגה, והיא רוצית שיבוא עלי' כדי שלא יהרגנה ויאהבנה, והיא מצלת עצמה בג"ע ואסור:

כא

כא) תוכן הדבר אין היתר קרקע עולם אלא בשאין רצונה בביאה, רק במסירת עצמה לביאה, [הן אמת דלכאורה קשה ע"ז מהא דתנן בתרומות (פרק ח' מי"ב) לסטים שאמרו תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכם יטמאו את כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואף שאין מצילין עצמם במה שיטמאו אותה הלסטים רק במסירה לבד הרי דמסירה לבד לצורך הצלה אסור, ואיך מותר למסור עצמה ולעשות הכנות הצטרכות לביאה כדי להציל עצמה, ואפשר דמבירה לבד להלסטים הוא אביזרייהו דג"ע, כדאמרינן בב"ק (קי"ז.) במוסר כיון דאוקמי עליו מקלא קליא, משא"כ באשה המכינה עצמה, כיון שכל שעה בידה למחות לא הוי אביזרייהו דג"ע עד שבא עלי' ממש אשר זה אין רצונה כלל] אך עדיין קשה דגם בנחבשה ע"י נפשות אין רצונה במה שהיא נבעלת לו רק במה שהוא בעל אותה ונהנה ממנה, אבל לא במה שהיא נבעלת לו ונהנית ממנו, ודומה להא דאמרינן בפרק חבית (קמ"ה.) כבשים שסחטן למימיהן חייב חטאת לגופן מותר, ופירש"י בזה משום דבר שאין מתכוין, שאין מתכוין למים היוצאים, והוקשה לבעל הערוך הא פסיק רישי' הוא, והוכיח מזה בעל הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר, הנה דאף שמתכוין לסחיטה, הואיל דסחיטה תרי מילי נכלל בה, הכבשים שממנו המים יוצאין, והמים שיוצאים חשוב דבר שאין מתכוין, ה"נ אף שמכוונת לביאה, הואיל דביאה תרי מילי נינהו, הבועל והנבעלת, והיא מכוונת לבועל ולא לנבעלת יהי' מותר, וצ"ל דפסיק רישי' חשוב בכל מקום כמתכוין כמבואר בתוס' בכמה מקומות, ומדברי הר"ן שכתב וז"ל דחיישינן שמא כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומייפה עצמה ברצון גמור עכ"ל, נראה דשמא רוצית שתהנה ממנו ותאהבנו וכמים הפנים לפנים יאהבנה וידבק בה, וגם זה נכון:

כב

כב) ועפ"י זה זכינו לדעת קדושים דברי האו"ז דבבתולה שבוי' אין תקנה לבדקה אם היא בתולה דשמא אנסה שלא כדרכה, ובנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה פשיטא דלא שייך תקנה זו, דשם בנשואה, אך בעובדא דאו"ז ארוסה בתולה שנחבשה ע"י נפשות אין לחוש בשלא כדרכה, דשוב הוי דבר שאין מתכוין [חסר הסיום ואולי התיר ע"י בדיקת האו"ז, המגיה]:

נאום הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף