אבני נזר/אבן העזר/רכג
< הקודם · הבא > |
בעז"ה פה סאכטשאב.
לרב אחד.
שאלה אשה שמת בעלה בלא זרע של קיימא ולה יבם במדינת הים ואי אפשר לה ליסע שם כי המרחק רב מאד, וכתב להרב מעירה דברי נאיצות ואפיקורסות והלעיג על מצוות חליצה גם כפר בהשארת הנפש, גם אמר שמחלל שבת בפרהסיא, ורצו איזו רבנים להתירה ע"י חליצה על ידי שלוחה שתעשה שליח במדה"י לחלוץ, וזה תשובתי אליהם:
אעריכה
א) על דבר שבא מכתב מהיבם ושם מפורש שמתלוצץ מחליצה ואומר שהיא "חזירייא" ובו מפורש שכופר במצוות חליצה, וגם שם במכתבו שכופר בהשארת הנפש שאומר שם שמה שאומרים שאין לאחיו המת מנוחה כל זמן שלא תחלוץ אשתו אינו מאמין כי כשאדם מת כו' ורצון המתיר לדון אותו כמומר דלדעת ר' יהודאי וסייעתו אינו זוקק ליבום:
בעריכה
ב) לדעתי נראה דזה אינו, מתרי טעמי, חדא דהא דמומר אינו זוקק היינו ביצא לגמרי מן הדת ונדבק לעמים כמו שביאר החח"ס בתשו' חלק ואו סי' נ"ו דאפי' מומר לע"ז כל זמן שלא הוי מומר לכל התורה זוקק ליבום, ואף שלפי טעם גדול אחד דמי שמותר ליקח ממנו רבית דלאו אחיו הוא אינו זוקק ליבום דכתיב כי ישבו אחים, א"כ מומר אוכל נבילות להכעיס נמי אינו זוקק, הרי השיג התה"ד על סברא זו בטוב טעם, דלענין אחוה שבכלל ישראל דאחיו במצוות, מומר יצא מאחוה זו, אבל אחוה דיבום שנולדו מאב אחד, מקרא מלא הוא אח עשו ליעקב אף דעשו ישראל מומר הוה כבפ"ק דקידושין (י"ח) ועיקר הטעם כמ"ש במרדכי משום דקנאים פוגעים בו הוי בערוה, ואף שהתה"ד השיג על זה ג"כ, דא"כ יהי' הוולד ממזר, והא קיי"ל אפי' מגוי הוולד כשר אין מובן כלל דאטו גוי הבא על בת ישראל דהוולד כשר משום שאינו ערוה הא גם בא"א הוולד כשר משום דלא תפסי בי' קידושין גם לאחריני וצע"ג, מ"מ ברור שאין לדון כלל במומר שאינו זוקק רק משום שקנאים פוגעים בו, וזה אינו רק ביצא מן הדת לגמרי:
געריכה
ג) ועוד נראה ראי' דאפי' כופר במצוה אחת מן התורה אף שחשוב כופר בתורה ונידון בגיהנם לדורי דורות כמו שביאר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ואו הלכה ט' דאפי' אמר תיבה אחת אינה מפי הקב"ה חשוב כופר בתורה ודינו כנ"ל, מ"מ לא חשוב מומר לאסור בפסח, מהא דאמר בחולין (קל"ב:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק במתנות כהונה שנאמר המקריב את דם ואת החלב מבני אהרן לו תהי' שוק הימין למנה, פירש"י שאינו מודה בעבודה שאומר בלבו דברי הבל הם ולא צוה לו המקום להקריב קרבנות עיי"ש, משמע דווקא כופר בקרבנות אבל כופר בפרשיות אחרות שבתורה יש לו שוק הימין, ואם איתא דכהאי גוונא חשוב מומר ואסור בפסח יאסור גם בשאר קדשים מהקישא דזאת התורה, כעין שכתבו תוס' יבמות (ע':) בד"ה דפסח דאונן אסור בקדשים יליף מפסח בהקישא דזאת התורה ופסח גמר ממעשר בגזירה שוה דממנו ממנו, וא"כ בן נכר דהיינו מומר נמי אסור בקדשים בהיקש זה, [1] ועל כרחין דכופר בפרשה אחת לא חשוב מומר:
דעריכה
ד) ואין לדחות ולומר דלשון רש"י שאינו מודה שאמר בלבו כו', דזה אינו דעל כרחין שאמר בפה, דאל"כ מנא ידעינן שכך אמר בלבו, ואין שייך לומר לו הדין כיון שאינו מודה כלל לא ישמע לנו שלא ליקח חלק, ומה שכתב רש"י בלבו, היינו שעיקר הודאה בעבודה או להיפוך ח"ו הוא בלב, והפה מגלה שכך הוא בלבו, דומה לזה כתב רש"י כריתות (ג':) בסוף העמוד במגדף דעיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה, ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו עיי"ש וה"נ זה האיש מחמת כפירתו אינו נידון כמומר, ואם הי' כהן הי' חולק בקדשים, ומה שאומר בעצמו שהוא מחלל שבת בפרהסיא אין אדם משים עצמו רשע, ועוד דלא חמיר מעובד ע"ז דלא חשוב מומר גבי זיקה, וכ"ש מחלל שבת בפרהסיא דכתב הרב ז"ל בש"ע בהלכות רבית שאינו מן המורידין כלל הא חדא:
העריכה
ה) ועוד שהרי המכתב הזה בא מהמומר לאחר מיתת הבעל, והמקילים במומר אינו אלא בהי' מומר בשעת נפילה, וע"כ קצתם אינם מקילין רק בהי' מומר בשעת נשואין, ומשום דס"ל נשואין מפילים, ואנן דקי"ל מיתה מפלת יש מקילין לפי דברי המקילין במומר אף בהי' מומר בשעת מיתה, אבל בנדון דידן אוקמא בחזקת כשרות עד שכתב המכתב, והרי שו"ב שהמיר כל מה ששחט עד שעה שהמיר כשר:
ועריכה
ו) ואף שחתמו עדים שהם יודעים עוד קודם שכך הוא, מ"מ לא כתבו שקודם מיתת הבעל הי' מומר [וגם העדים החתומים כמדומה שהם אחים, ואף שחתומים שלשה תסלק אחד נשאר שנים ולא הוי ב"ד רק עדים הוי מפי כתבם], ותיוהא חזינא בהאי מכתב כי העדים כתבו יום וחודש ושנת הנ"ל, ובתחילת המכתב כתוב אין אקטאבער ושנה לא נכתב כמדומה שבמכוון השמיט השנה למען לא נדע שנכתב כמה שנים אחר מיתת הבעל, אך באמת אין שום נ"מ כיון שהמכתב אחר מיתה, ואם הי' אפשר לומר שכך למדוהו אבותיו להיות כופר, ואין לו חזקת כשרות, אלא דא"כ לא הוי מומר כלל דנחשב כמו תינוק שנשבה בין הנכרים פמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות ממרים גבי צדוקים, אך האדעססער כתב אלי כי תחילה הי' במדינת יהודים ואח"כ נתקלקל, וא"כ מכתבו שאחר מיתת הבעל אינו כלום:
זעריכה
ז) ובאמת צריך להבין הטעם מדוע דווקא כשהי' בשעת נפילה מומר, כיון דכל הטעם משום דקנאים פוגעים בביאת המומר ובמקום ערוה קאי, והרי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מעיקר הדין תצא בלא חליצה, וה"נ שנעשה מומר אח"כ כיון דערוה דחיא לזיקה שהי' עלי' קודם לכן:
חעריכה
ח) אך באמת הדבר נכון, שהרי התוס' הקשו למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק כשנתקדשה יופקע הזיקה, ותירצו התוס' דשאני הכא דאפשר בגירושין, וה"נ אפשר בתשובה, על כן לא פקעה זיקה, ודווקא כשהי' מומר בשעת נפילה דלא חשוב זיקה כלל, ודווקא כשהי' עלי' זיקה והי' יכול לייבמה אף כשנעשה ערוה ולא יכול לייבם מהני הא דאפשר לגרש ויוכל לייבמה כבתחילה, וכהאי גוונא כתבו תוס' נדה (כ"ב:) ד"ה אם דווקא דם לח שנתייבש מהני מה שיכול לשרות ויהי' לח כבתחילה, אבל לא ביבש מעיקרו, ה"נ בערוה בשעת נפילה לא מהני מה שיכול לעשות תשובה:
טעריכה
ט) ובמ"ש נתיישב לי דברי תה"ד שהשיג על המקילין בהי' מומר בשעת הנשואין ולא בהמיר אח"כ, והקשה שהרי אפי' למ"ד נשואין מפילין בנעשה צרת ערוה לאחר נשואין קודם מיתה פטורה מחליצה עיי"ש. ולמה לא הקשה משנעשית היא עצמה ערוה לאחר הנשואין:
יעריכה
י) ולפמ"ש ניחא, דבזה, החילוק פשוט משום דהתם אין תקנה, אבל הכא יש תקנה בתשובה ולעולם נשואין לבד מפילים, ומ"מ הנעשית ערוה אח"כ פטורה דהא אפי' נעשית ערוה לאחר מיתת הבעל פטורה, משא"כ במומר כל שנפלה לפניו בשעת נשואין שוב לא נפקע כיון דאפשר בתשובה, ע"כ הקשה התה"ד מנעשית צרת ערוה אחר נשואין קודם מיתה, דבנעשית צרת ערוה לאחר מיתה הא אינו פוטר כמ"ש תוס' יבמות (כ"ו:) ד"ה וחליצה, וקודם מיתה לאחר נשואין פוטר, ע"כ שעת מיתה נמי חשוב שעת נפילה, ה"נ לענין מומר יפטור:
יאעריכה
יא) נחזור לענינינו דבהמיר לאחר מיתה לית מאן דשרי, ולטעמא דעל מנת כן לא קידשה מבואר נמי בתשו' מהר"ם סי' תתרכ"ב דהעיקר דזה לא שייך רק בהי' מומר בשעת נשואין, ועיין בפסקי מהרא"י סי' רס"ז בשם תשו' הרא"ש דבלא עלה על דעתו לא אמרינן אומדנא, וכן בהמיר לאחר נשואין:
ועתה נדבר מענין חליצה ע"י שליח:
יבעריכה
יב) והנה הרב מסראצק נ"י כתב דאפשר שגם ביבם מועיל שליחות, דהנה ביבמות (יוד) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אם חייב על הצרה כרת שלר"י פטור משום דאיהו שליחותא דאחים קעביד הרי דמהני שליחות, ובס' דורש לציון דרוש י"ג הוליד מזה דבאחת פסולה לא נפטרה ביבום דכשירה משום דכל מילתא דלא מצי עביד לא מהני שליח עיי"ש, ומיישב בזה הא דיבמות (ק"י.) דביאת המדברת פוטרת החרשת, ולא נקיט תליצתה פוטרת, והתוי"ט כתב שם דה"ה חליצתה, ולהנ"ל י"ל דחליצה לא פטרה משום דלא מצי עביד, וכנראה שיש בזה שליחות ממש, דאלו הוה שלוחא דרחמנא לא שייך בזה הא דלא משוי שליח כנראה מש"ס קידושין (כ"ג.) ולפי זה הא דאמר בכתובות (ע"ד.) לר' יוחנן דחליצה אי אפשר ע"י שליח לראב"י, הוה גרס מחלוקת ר"י ור"ל להיפוך כמבואר בירושלמי פ"ק דיבמות הלכה א' דרב אמי מחליף שמעתא, ולר' יוחנן חייב כרת, א"כ לא מצינו שמועיל שליח, משא"כ לגירסא דילן עכ"ד:
יגעריכה
יג) אך באמת זה אינו כלום, כי מדברי הדורש לציון אין ראי' כלל, כי זה בוודאי לא יעלה על הדעת דהא דאמרינן שליחותא דאחים קעביד, או איהי שליחותא דצרה קעבדה, דיהי' זה מדין שליחות, דהא בכל שליחות בעינן מדעתי', וכאן אפי' אחד מן האחין או מן הצרות עומדים וצווחים שאינם רוצים כהחליצה מ"מ מהני ונפטרו הצרות, והאחים אסורים לייבם, וכן כשאחד מן האחים הוא קטן או חרש דלאו בני עשיית שלוחים הן, ומ"מ מהני חליצת שאר האחין, וזה פשוט:
ידעריכה
יד) אך הדורש לציון הקשה, כיון דכאן אמרינן חליצת אחת מהצרות הוי כאילו כולן עשו, שהרי משום הכי אינו חייב כרת על הצרה, ולדבר זה יחשב אצלו שליחות כמו דאמרינן גבי שליחות דמעשה השליח הוא כמו שעשה המשלח, כמו כן הכא עשיית אחת מהצרות הוי כאלו כולן עשו, וע"י זה כמו גבי שליחות כל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, הכי נמי נאמר גבי הצרות, דאם אחת כשירה ואחת פסולה, האיך נפטרה הפסולה ביבום הכשירה משום דהוי כאלו נתייבמה גם הפסולה, משום דהכשירה עבדא שליחותא והוי כמותה, הא אפילו אם נתייבמה לא מהני, שהרי כיון שיש צרה אחרת לייבם שוב הוי אפשר לקיים שניהם ואינו דוחה, ולא הוי רמיא קמי' ליבום, זה קושיית הדורש לציון, אבל לא שיסבור שיועיל שליחות בחליצה ויבום:
טועריכה
טו) אך גם דברי הדורש לציון במחכת"ה אינם נראים, ונבארם אחת לאחת:
והנה הקושיא העצומה שעלי' בנה כל היסוד, שהקשה על הרמב"ם שפסק דאפי' היכא שיש צרות כשירות אם ייבם להפסולות קנאה ונפטרו הצרות, הא כיון שיש כשירות הוי אפשר לקיים שניהם ולא רמיא קמי' ליבום כלל, וא"כ למה פסק אם בעלה קנאה עיי"ש, ובאמת זה אינו קושיא כלל, דאפשר לקיים שניהם לא הוי רק היכי שע"י כן יעשה המצוה ויקיים שניהם, כגון גבי כלאים בציצית אם רוצה לעשות ציצית של פשתן אמרינן הא אפשר לקיים שניהם, שיעשה גם ציצית של צמר, וע"כ יעשה הציצית של צמר, שהרי אם אין מתירין לעשות של פשתן ע"כ יעשה של צמר, משא"כ הכא היכא שיש לו שני צרות ורוצה ביבום הפסולה ולא בהכשירה, שפיר יבום הפסולה דוחה הל"ת, מה תאמר הא יכול לייבם הכשירה, הא כיון שאינו רוצה לייבם הכשירה, ואינו מוכרח לייבמה, שהרי יכול לחלוץ לה, יתבטל מצוות יבום, ולא ישאר רק מצוות חליצה, וחליצה במקום יבום לאו מצוה מה"ת:
טזעריכה
טז) וראי' לזה דכל שע"י זה לא יהי' מוכרח לעשות לא חשוב אפשר לקיים שניהם, מהא דפסקינן ביו"ד סי' עד"ש סעיף ג' בשם הריטב"א גבי כהן במת מצוה, שאם יש לו אחרים בחנם אסור לו לטמא א"ע, אבל אם אינו מוצא אחרים רק בשכר מותר לטמאות עצמו, ולכאורה הדבר קשה, הא כיון דמשום ממון אין מתירין לו לטמאות, הא הוי הכא אפשר לקיים שניהם שישכור אחרים, ולא יפסיד רק ממון:
יזעריכה
יז) אך הוא הדבר אשר דברנו כיון שאם יצטרך לשכור אזי אין מחוייב לשכור כיון שאינו מוטל עליו החיוב להוציא ממון על זה, וממילא אם לא נתיר לו לטמא אזי לא יהי' מוכרח לשכור ולקיים המצוה, שוב לא חשוב אפשר לקיים שניהם, שהרי על ידי זה יכול לפטור עצמו מכל המצוה, מבואר מזה דכל היכא דעי"ז האיסור ל"ת יהי' יכול לפטור עצמו מן העשה. אף שאם ירצה לא יפטור עצמו, מ"מ חשוב אי אפשר לקיים שניהם, ודוחה העשה לל"ת, וא"כ ה"נ דכוותה:
יחעריכה
יח) ואם יתעקש אחד ויקשה מה נעשה באיש שרוצה לייבם או זו או זו, ושוב הוי אפשר לקיים שניהם, שהרי אם לא ייבם הפסולה, ייבם הכשירה, והרמב"ם כללא כייל, אך זה אינו, ויש לדבר בזה הרבה, אך האריכות בזה למותר, שהרי גם בפשיטות יש לתרץ, שהרי התוס' כתבו ביבם שבא על יבמתו בשעת נדותה קנאה, ולכאורה יקשה מאי שנא משאר חייבי לאוין, אך התירוץ הוא דכל חייבי לאוין אין להם תקנה כלל להתייבם, וממילא לא רמיא קמי' ליבום, משא"כ בנדה, שהרי ראוי' אליו לכשתטהר ונפלה לפניו ליבום, רק שעובר איסור מה שבא עלי' בנדתה, וזה אינו מזיק כלל להיבום, שהרי עכ"פ רמיא קמי' ליבום, וא"כ ה"נ רמיא קמי' ליבום גם הפסולה אם לא ירצה לייבם הכשירה יהי' מותר לייבם הפסולה כנ"ל, ורמיא קמי' שמא לא ירצה לייבם להכשירה, ושוב אף אם רוצה לייבם שניהם, אעפי"כ אם ייבם להפסולה קנאה כמו בבא על יבמתו בימי נדתה כנ"ל:
יטעריכה
יט) ואין להקשות עוד, מה יהי' שאם בשעת מיתה ירצה לייבם שניהם או הכשירה או הפסולה, ושוב בשעת נפילה איסור לייבם להפסולה, שהרי רוצה גם לייבם הכשירה, וא"כ תהי' אסורה אפי' אח"כ כשלא ירצה לייבם הכשירה, שהרי כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לו בנים כמבואר בש"ס:
כעריכה
כ) אך באמת יש לומר דהגמ' לא קאמר רק היכא דבשעת נפילה לא רמיא קמי' ליבום כלל, ולא נפקע כלל האיסור אשת אח, ומשום הכי נשאר האיסור אשת אח, משא"כ הכא שהרי רמיא קמי' ליבום בשעת נפילה, שאם לא ירצה לייבם הכשירה יהי' מותר לייבם הפסולה, וממילא נפקע האיסור אשת אח, דכל היכא דרמיא קמי' ליבום על כרחין דנפקע איסור אשת אח, ושוב ליכא למימר הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, אך על זה יש עוד לפלפל מדברי התוס' גבי נדה:
כאעריכה
כא) אך בכאן יש לומר עוד, דמה תאמר דמשום דבשעת נפילה כשהי' רוצה לייבם הכשירה הי' יכול לייבמה. שוב אסור אפי' אח"כ כשאינו רוצה לייבם הכשירה, אם תאמר כן שוב יהי' מותר גם בשעת נפילה לייבמה, שנאמר בזה הואיל אלו אחר כך לא ירצה לייבם הכשירה, והפסולה יהי' אסור לייבם, משום שלא היתה ראוי' בשעת נפילה, ויתבטל מצוות יבום, שוב דוחה העשה דיבום גם עכשיו הל"ת דפסולה, ואין לומר דאז כשלא ירצה לייבם הכשירה אז ידחה, דזה אינו, דאז לא יועיל כלל, דלא תהי' אז בת יבום כלל כיון שהיתה יבמה שאין אני קורא בה כו', ועל כן דוחה בשעת נפילה, ושוב מותר אח"כ:
כבעריכה
כב) וגם מה שתירץ הדורש לציון על קושייתו בגמ' דאיך יועיל יבום בצרת מחזיר גרושתו, הא כל היכי דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ותירץ משום דמדאורייתא אם בעל המחזיר גרושתו קנאה, מה יעשה לדעת הרשב"א שפוסק גבי מחזיר גרושתו דאם בעלו לא קנה כמו שהביא הה"מ בשמו ואין חולק עליו בראשונים, הגם כי בכ"מ השיג עליו והקשה מדוע לא ידחה העשה לל"ת, אך הב"ש תירץ קושייתו ופסק כהרשב"א יעיי"ש, וכן נראה עיקר כדעת הרשב"א דאם איתא דמה"ת מתייבמת, אף מדרבנן היתה מותרת דכיון דקנאה בביאה ראשונה נעשית כאשתו לכל דבר, ואין בה איסור מחזיר גרושתו, שהוא לא גירשה, ודווקא בשעה שבא לייבמה מכח אחיו אמרינן במותר לה נאסרה וכו' משא"כ לאחר שייבמה שהיא כאשה דעלמא, וזה ברור לפענ"ד:
כגעריכה
כג) אלא על כרחין שגוף הקושיא לא קשה, שהרי לא אמרינן אלא היכי דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי „משוי” שליח, והיינו רק היכי דצריך עשיית שליחות, וזה אינו יכול היכי דאיהו לא מצי עביד, אבל היכא דא"צ עשיית שליח, רק דנעשה ממילא כמותו, על זה. אינו מזיק אם הוא לא מצי עביד:
כדעריכה
כד) וראי לזה ממשנה מפורשת יבמות (ל"ט.) תלה בקטן עד שיגדיל או חרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים עליך מצוה או חלוץ או ייבם, הרי דאף דחליצת קטן לדברי הכל אינו כלום, מ"מ מועיל מה שחלץ הגדול, ואף דעתה הוא לא מצי עביד. והאיך הגדול יכול לחלוץ בשליחותו, אלא ודאי שלענין זה אינו מזיק כלל היכא דאיהו לא מצי עביד, כיון דנעשה שלוחו ממילא, וזה ברור, ואף הנוב"י לא אמר אלא לדרשא בעלמא להשוות החרוזים מיע"ל קג"ם, אבל לא שיעלה על דעתו שיהי' זה להלכה, ואילו הי' יודע שיהי' מי שיביא דבר זה להלכה, לא הי' מביא זה לבית הדפוס:
ועתה נדבר מענין אם אשה יכולה לעשות שליח לחלוץ:
כהעריכה
כה) והנה מפורש בגמ' ופוסקים גידמת חולצת בשיני', ואם תוכל לעשות שליח טורח זה למה, ואם כי על מה ששאלו גידמת איך חולצת אין להקשות הא תוכל ע"י שליח, דיש לומר שאם אין מציאות שתחלוץ בעצמה לא תוכל לעשות שליח לדעת תוס' ישנים עירובין (נ"ג.) דעל כן בכתיבה לא בעינן שליחות דמסתמא כל אדם יכול לגרש אשתו ואפילו ידיו קטועות עיי"ש, הנה דמי שידיו קטועות חשוב לא מצי למיעבד אף דרק פומי' כאיב לי', ה"נ אם לא תוכל בעצמה לחלוץ לא תוכל ע"י שליח, מ"מ לפי האמת דחולצת בעצמה תוכל לחלוץ ע"י שליח, ולמה הביאו הפוסקים דין זה למעשה דחולצת בשני', גם מהשאלה יש ראי' לדעת המצריכים שליחות בכתיבה, ומ"מ ידיו קטועות יכול לגרש ע"כ ס"ל פומי' דכאיב לא חשוב לא מצי למיעבד:
כועריכה
כו) אך נבאר הטעם, דלכאורה בשלמא בדידי' הוי מצוה שבגופו כמו שלא מהני שליחות בהנחת תפילין, שראש השליח אינו נעשה ראשו של משלח. דשליחות לא מהני אלא במידי דמעשה והוי כאילו הניח המשלח בראשו של שליח, וה"נ אינו מידי דמעשה בדידי' ורגל שליח אינו נעשה רגלו של יבם, אך בדידה דהוי מידי דמעשה שחוץ לגופה, למה לא יועיל שליחות, וי"ל בזה כמה טעמים:
כזעריכה
כז) [א'] דמקשינן אשה לאיש כמו לענין קטנה דהא קיי"ל כר"מ דמקשינן אשה לאיש, שהרי מסקנת הסוגיא והילכתא עד שתביא שתי שערות, אך יש לעיין בחילוף הגירסאות הובא בתוס', שגירסת ירושלמי תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה, ולפי זה הקישא דאשה לאיש מדרבנן לכתחילה, ודעת הב"ש שגירסת הרי"ף חליצתה כשירה, ובקרבן נתנאל שעל הרא"ש אות ע' שגירסת הרי"ף חליצתה פסולה וכמו שהוא בכל האלפסין שלנו:
כחעריכה
כח) אך נראה דאפילו אם הגירסא חליצתה כשירה, מ"מ שפיר אמרינן דהלכתא עד שתביא שתי שערות אפי' בדיעבד פסול וכדברי ר' אליעזר בתוספתא שהביאו הרשב"א והריטב"א ומתני' כר"מ דלא מקיש רק מדרבנן לכתחילה, ולהלכה קיי"ל כר' אליעזר, בריטב"א, ומסולק קושיית הב"ש על הה"מ:
כטעריכה
כט) גם מ"ש הב"ש לדעת הרמב"ם דחליצה קטנה פסולה בדיעבד לא פסול אלא מדרבנן, לא נראה כלל, שהרי הרמב"ם פ"ד מהלכות חליצה הט"ו כלל חליצת קטנה עם כל הני שפסולם מן התורה והנה הב"ש כתב כן ליישב קושיית התוס' לפי הגירסא חליצתה פסולה למה תני תחלוץ משתגדל, ע"כ תירץ הב"ש דקמ"ל אף שפסולו מדרבנן מ"מ צריכה חליצה אחרת משתגדיל עיי"ש, ואינו מובן כלל, דלמה איצטריך זה כיון דפסולה דיעבד משמע ועיין פסחים (ע"ז:):
לעריכה
ל) אך בעיקר הקושיא לפי הגירסא פסולה למה תני תחלוץ משתגדיל, כבר תירצו התוס' בכורות (י"ט.) ד"ה איש בסוף הדיבור דהוה אמינא דאינה חליצה כלל כמו חליצת קטן למ"ד, איצטריך גבי קטנה תתלוץ לומר שנפסלה מן האחין, והיינו דווקא קטן שמפורש פסולו בפרשה איש למעוטי קטן, משא"כ קטנה דמהקישא ודינו כמו שמאל דפסול מגז"ש רגל רגל ממצורע, ועיין גיטין (מ"ב:) מחלק בין שן ועין דכתיבי להדיא בין שאר איברים דמדרש חכמים:
לאעריכה
לא) סוף דבר דעת כל הפוסקים חליצתה פסולה מה"ת דמקשינן אשה לאיש ואף דעת הרי"ף כן, זולת לגירסת הירושלמי חליצתה כשירה ובאמת סוגיא דנדה (מ"ח:) דאין נשים נאמנות בסימני הבת לחליצה במקום דליכא חזקה דרבא רק למיאון נאמנות אף בלא חזקה משום שהיא דרבנן מכלל דסימני הבת לחליצה דאורייתא, ויותר מזה לפי דברי המג"א סי' נ"ה סק"ז בדרבנן סמכינן על חזקה דרבא וא"צ לבדוק אחר שערות, א"כ א"צ לבדוק סימני הבת כלל, אלא ודאי מוכח שהיא פסול דאורייתא] ולפי הגירסא חליצתה כשירה הנה דקיי"ל לא מקשינן אשה לאיש, מ"מ לענין שליח נראה כולי עלמא מודים דמקשינן, ועיין בירושלמי איש כתיב בפרשה ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מ"מ, לשון זה מורה דמשמע לירושלמי לשון ונגשה יבמתו אף קטנה [אולי משום שינוי לשון. גבי דידי' כתיב איש וגבי דידה לא כתיב אשה, ומי יעמוד בסוד דברי חכמים איך למדו המקראות] וגלי קרא שלא נקיט להא מילתא, אבל לענין שליחות שפיר מקשינן לגמרי אף בדיעבד מדאורייתא:
לבעריכה
לב) [ב'] דהא חליצה כתב בחד קרא עם קריאה רקיקה והני לא שייך בהו שליחות דהוי בגופו, והעושה שליח לקרוא הלל עבורו והוא אינו שומע אינו יוצא, וכן העושה שליח לרקוק כאילו זרק רוק השליח, והוא פשוט דהני לא שייך בהם שליחות, וידוע דברי תוס' סוכה (ל"א) דהיקש אדם דן מעצמו והרי הוקשו חליצה רקיקה וקריאה זה לזה:
לגעריכה
לג) [ג'] כיון דכתיב בחליצה ככה דווקא בגופה, ובפ"ק דקידושין (י"ד.) בעי למימר היכי דכתיב חוקה לא דרשינן קו"ח, ואף דמסקנא אינו כן, היינו דדבר הלמד בקו"ח עוד עדיף ולא נתמעטו מחוקה, אבל שליחות דלאו מידי דעדיפא מגופה, אך נלמד במה הצד כבריש האיש מקדש יש לומר דנתמעט מככה:
לדעריכה
לד) וראי' לזה מהא דמנחות (י"ט) דמקשה אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ומסקנא מדגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים, ובתוס' מגילה (ט:) העתיקו מדגלי רחמנא בכהן גדול שחיטה בבעלים, ומבואר דהא דצריך שחיטת פרו בכה"ג משום דצריך שחיטה בבעלים, וכן כתבו התוס' יומא (מ"ב) סד"ה שחיטה דהתם לאו משום דעבודה הוא כו' אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים, וקשה למה לא יועיל שליחות כמו בפסח דמצוה על הבעלים, מ"מ שלוחו כמותו, אלא ודאי משום דסוגיא דמנחות הלזו אזלא כמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה כמ"ש התוס' שם וקיימא חוקה אשחיטה, וכיון דכתיב תוקה. לא מהני שליחות, וה"נ בחליצה דכתיב ככה לא מהני שליחות, ואף דבפסח, נמי כתובה חוקה זאת חוקת הפסח ומהני בי' שליחות, לק"מ דהא בפסח גופי' גלי קרא דמהני בי' שליחות, ואין להקשות דא"כ מה ס"ד. דהש"ס קידושין (מ"א.) למיגמר שליחות בפסח מתרומה הא חוקה כתיב בי', דלק"מ דיש לומר דסוגיא דקידושין אתיא כמ"ד שחיטת פרו בזר כשירה דלא קיימא חוקה אשחיטה, וכן במנחות (ה.) בשחיטה דלאו עבודה היא לא קיימא חוקה עלה:
להעריכה
לה) נשוב לדברינו דמוכח מהא דפרו פסולה בזר למ"ד, ולפי סוגיא דמנחות הוא משום בעלים ויועיל שליחות, ע"כ היכי דכתיב חוקה לא מהני שליחות ה"נ בחליצה דכתיב ככה, אך לפי המבואר בתוס' קידושין (מ"א:) ד"ה נפקא לי' דבכל קדשים המצוה שהבעלים ישחטו אך שמועיל שחיטת אחר משום שליחות א"כ הא דגלי קרא בפרו של אהרן היינו שלא יועיל שליחות ומ"מ אין להביא ראי' להיפוך מדאיצטריך קרא בפרו של אהרן שלא יועיל שליחות תיפוק לי' מדכתיב חוקה ולמ"ד פרו פסולה בזר הא קיימא חוקה גם אשחיטה, דליתא, דהא דמצוה על הבעלים או כפירש"י פסחים (ואו:) משום דכתיב וסמך ושחט והא בפרו לא כתיב, או כמ"ש המקנה לדעת תוס' דילפינן מפסח, וכיון דבהני מועיל שליחות ולא נוכל ללמוד לפרו אלא שצריך ג"כ לשליח הבעלים, ואהא תקום חוקה שאם שחט מי שאינו שליח פסול, אבל לא נוכל ללמוד שאם שחט שליח פסול, ע"כ צריך לכתוב בגופי' ושחט וגו' אשר לו, וכיון דכתיב בגופי' שישחטו בעלים קאי חוקה עלה ואפי' שחט שליח פסול, וא"כ לשיטת תוס' אין ראי' לנידון דידן, מ"מ לדעת המקנה ד"ה בגמ' והא דתנן דקדשים לא בעינן שליחות הא אין להוכיח מקרא דאשר לו לפסול השליח, ועל כרחין מחוקה ילפינן לה, ומוכח דכיון דכתיב חוקה לא מהני שליח. וה"ה בחליצה דכתיב ככה[2]:
לועריכה
לו) [ד'] כיון דכתיב ונגשה, יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו שהב"ד צריכין לראות החליצה, וגדולה מזה בגמ' צריכי דייני למיחזי רוקא כו' וקאי האי לעיני הזקנים גם על הרקיקה שאח"כ כ"ש על החליצה, והרי הדיינים לא ראו האשה חולצת רק השליח, רק שיודעים ע"י עדים שהאשה עשאתו שליח ושליח של אדם כמותו והרי זה ידיעה בלא ראי', וקרא כתיב לעיני ובעינן ראי' דווקא:
לזעריכה
לז) וחכם אחד רוצה להשיב, שהרי לדעת שמאי הזקן האומר לשלוחו הרוג את הנפש המשלח חייב, ולפי תירוץ הראשון בגמ' חייב גם בדיני אדם, והרי בדיני נפשות לא מהני ידיעה בלא ראי':
לחעריכה
לח) ואינו קושיא, שהרי דעת התוס' שבועות (ל"ד.) דלרב אחא אית לי' אומדנא גם בדיני נפשות, ממילא גם לרבנן בידיעה ברורה כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, דבזה מודים, גם בדיני נפשות מהני אומדנא כזו עיי"ש בתוס', וכן דעת כל הראשונים שם, ואפילו להרמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין הלכה א' דמחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות דבד"נ ילפינן מונקי וצדיק אל תהרוג דלא מהני בלא ראי' דיש שם צד זכות, מ"מ בידיעה ברורה אף צד זכות אין כאן, וכשיש עדים על השליחות והוי ידיעה ברורה, גם הרמב"ם מודה דמהני בדיני נפשות:
לטעריכה
לט) אך איש אחד השיב, שהרי לדעת כמה פוסקים א"צ עדים על שליחות קידושין, וא"כ אף ידיעה אין כאן על מעשה המשלח, ועל כרחין לומר כיון שיש עדים על מעשה השליח [כיון שלפי האמת הוא שליח] חשוב עדים, ה"נ כיון שהזקנים רואים מעשה השליח חשוב ראי', ולכאורה יפה השיב:
מעריכה
מ) אך ניישב זה עפ"י הסוגיא דנדרים (ל"ה:) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. נ"מ למודר הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא מהני לי' ואסור וכו' ושם (ל"ו:) אבעיא להו כו' ת"ש ותורם תרומתיו לדעתו אילימא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי (דבלא שליחות הא לא מהני] הא מהני לי' ואסור וכו' לעולם משל בעל הכרי על של בעל הכרי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, ובר"ן פרק התקבל דאף בכה"ג נמי שליחות מעליא ומהני גם גבי גט, וחזר בו ממה שכתב כאן בנדרים] מ"מ כיון שלא יחדו מותר במודר הנאה. וקשה לי דכיון דחזינן דאף דהוי שליח גמור מ"מ איכא גוונא דמותר במודר הנאה, א"כ מאי קאמר הש"ס בכהני דאי שלוחי דידן אסור, הא לא אמר לו להקריבו, דאי אמר לו להקריב אף אי שלוחי דרחמנא אסור, דמ"מ עביד שליחותו דאמר לו הקריב, ועל כרחין בלא אמר לו, רק שכך הדין שהוא שלוחו, והא אמרת דדין שליחות אינו אוסר במודר הנאה, וכן קשה לפירוש הר"ן בנדרים דבתרומה גילוי דעתא דניחא לי' סגי [שמעתי בזה טעם נכון מהחסיד החריף מהר"ר צבי זצ"ל משום דתרומה ניטלת במחשבה שליחות דידי' נמי מהני בגילוי דעת שהוא כמו מחשבה] מ"מ הא נעשה שליח בגילוי דעת ואעפי"כ מותר במודר הנאה ולמה יאסור יותר בנעשה שליח ממילא:
מאעריכה
מא) על כן נ"ל לפרש עפ"י דברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות מעילה הלכה יוד הפקיד מעות מותרין אצל שלחני או חנווני כו' הואיל ויש לו רשות להשתמש בהן אם הוציאן שניהן פטורין בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו להשתמש בהן וחנווני פטור מפני שאינם קשורין וכאילו השתמש ברשות[3] ומדקדוק לשון הרמב"ם שהרי לא אמר לו השתמש בהם, דאפי' נתן לו רשות בפירוש להשתמש בהם פטור הואיל לא אמר לו בלשון ציווי, והטעם בזה דאף דנתינת רשות כמו שליחות, ריש תרומות נכרי שתרם של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה, מבואר דישראל בשל ישראל אחר ברשות תרומתו תרומה, וכן פרק ג' משנה ד' אבל „הרשה” את בן ביתו כו' לתרום תרומתו תרומה, וכן ברמב"ם פ"ד מהלכות תרומות הלכה ב' חמשה אם תרמו אין תרומתו תרומה, ואחד מהם התורם. את שאינו שלו שלא ברשות בעלים, מבואר דברשות תרומתו תרומה, ובמשנה קידושין (ע"ח:) האב שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, מ"מ זה אינו מועיל אלא במידי דהקנאה, קידושין, תרומה, שהוא לברר חלקו של כהן [וכשחל התרומה ונתברר ממילא נעשה המצוה] כיון שהמשלח יש לו כח לקדש ולתרום יכול להרשות השליח שיעשה כן, אבל מ"מ לא נחשב שעשה משלח המעשה, ועל כן לא מעל המשלח, זולת כשמצווה אותו, דאז נחשב מעשה המשלח ומעל המשלח:
מבעריכה
מב) נשוב לסוגיא דנדרים כל הרוצה לתרום כו' זה אינו ציווי כיון שתלה ברצון השליח, רק נתינת רשות מ"מ מהני כנ"ל, אבל בקרבנות לא יועיל אם יאמר לכהן הנני נותן רשות להקריב הקרבן אי שלוחי דידן שהרי התורה צוותה לבעל הקרבן להקריב, ואיך יוצא במה שיתן רשות לכהן, וצריך להיות דרך ציווי דווקא או שממילא נעשה הכהן שלוחו באופן זה] ואסור, ואין היתר רק אי שלוחי דשמיא ומצוות בעל הקרבן לעשות רק ליתנו לכהן והכהן מקריבו בשליחותא דשמיא:
מגעריכה
מג) נשוב לנידון דידן, בשליחות קידושין דמהני בנתינת רשות אף שנחשב מעשה השליח מהני כיון שהרשהו על זה, ועל כן אף שאין עדים בשליחות מ"מ הרי ראו מעשה השליח שלפי האמת שעשהו שליח] מועילים מעשיו שבכלל עשיית השליחות נתינת רשות, ובש"ס ר"ה (כ"ח:) מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל כו' הא למדת שבכלל המצוה נתינת הרשות, אבל חליצה מצוה, ולא יועיל מה שתתן רשות לשלוחה לחלוץ, שהתורה אמרה שהיא תחלוץ איך יועיל נתינת רשות שלה, רק דרך ציווי שנחשב שהיא חלצה, וזה אינם רואים הדיינים:
מדעריכה
מד) וכל זה אם תעשה שליח לחלוץ עמה בעיר, אך אם תעשה שליח שיחלוץ במדינת הים, הא כתב בתוספות רי"ד גיטין (כ"ח:) בקושיית הש"ס בשולח חטאתו ממדינת הים והא בעי סמיכה וכתב בתוס' רי"ד וז"ל ואף דקיי"ל סמיכה לא מיעכבא הנ"מ דחזי לסמיכה אבל האי דלא חזי לסמיכה מעכבא כמו כל שאינו ראוי לבילה כו', ועוד ריש פרק מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו ר"נ אומר הורצה, ופירש"י ותוס' שלערב יבוא, אבל אם רחוק מאוד שאינו ראוי לאכילה לכולי עלמא לא הורצה, הנה דמה שאינו ראוי מחמת ריחוק מקום חשוב אינו ראוי, וא"כ אינו ראוי לקריאה ורקיקה בפניו דהני מצוה שבגופו ולא מהני בהו שליחות, ואף שראוי לחלוץ לאחר זמן עם קריאה ורקיקה הלא כתבו תוס' גיטין (כ"ח:) דטמא חשוב אינו ראוי לסמיכה עיי"ש, ואף דאפשר להקריב לאחר שיטהר בתר השתא אזלינן, וה"נ השתא אינו ראוי לקריאה ורקיקה:
מהעריכה
מה) ועל זה הראי' השיב לי חכם אחד וז"ל לפענ"ד שאני התם שהתורה גזרה שאם הוא בדרך רחוקה כשיעור הנאמר שם פטור מפסח אפי' יכול לכנוס בסוסים כדאיתא שם (צ"ד.) לכן לא הורצה ועיי"ש בתוס' שם ע"ב ד"ה ור"נ דלגבי זמן אכילה חשבינן כהאי גוונא יכול לבוא אבל מ"מ אם אינו יכול לבוא גם בסוסים ופרדים לכ"ע לא הורצה שהתורה גילתה שם דמקרי רחוק, אבל בנ"ד יש לומר דמקרי ראוי כיון דסדר חליצה אינו מעכב, הרי תוכל לבוא אח"כ ולקרות ולרקוק, ומ"ש הדר"ג ראי' מתוס' גיטין (כ"ח:) דטמא מיחשב אינו ראוי לסמיכה אף דאפשר להקריב לאחר שיטהר, לא אבין דשאני התם שהוא מקריב עתה הקרבן ואי אפשר לו לעשות אח"כ הסמיכה בקרבן זה, משא"כ בנ"ד הרי תוכל לעשות אח"כ הקריאה ורקיקה ויוכשר החליצה הזאת עכ"ל:
מועריכה
מו) והשבתיו מה שהשיב רו"מ דשאני התם בדרך רחוקה דגלי קרא, איני יכול להלום דברים אלו, דלר"נ איך גלי קרא דחשוב אינו ראוי לאכילה ןאי אפשר לבוא גם בסוסים ופרדים כיון דבדרך רחוקה דקרא הורצה, ולא מיירי תורה כלל מפסול רק שחס רחמנא עליו שלא יצטרך לשלוח שלוחים, ולמ"ד דרך רחוקה שאינו יכול לבוא גם בשעת אכילה שלא יצטרך לבוא בסוסים כו' או יבטל מצוות אכילה, אבל שיחשב אינו ראוי לאכילה אין זכר למו, ועוד אשתמיטתי' דברי תוס' שם (צ"ג) ד"ה אלא שהקשו לר' יהודה דאמר דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה [והוצרכו לתרץ דצריך קרא דמצי למיעבד בשני] הנה דפשיטא להו בלי שום קרא דחשוב לא חזי לאכילה:
מזעריכה
מז) ועל זה שכתב כבודו דראוי שתבוא שם אחר החליצה ותעשה אח"כ הקריאה והרקיקה, לדידי הדבר פשוט דאף דסדר אינו מעכב בחליצה, היינו הקדים רקיקה לחליצה, אבל הקדים חליצה לקריאה הקריאה שאחר כך לאו כלום, דאיך תאמר מאן יבמי וגו' מכלל שאם רוצה מייבם ומקים שם, והא לאחר חליצה קם בלא יבנה, ואי מייבם לאו כלום, וכן אם יאמר לא חפצתי לקחתה אחר חליצה, ובתשו' הרא"ש הובא ביתה יוסף סי' קס"ט נשים שחולצות ולא מתייבמות אם צריכות קריאה דאיך יאמר לא חפצתי לקחתה, והשיב שכל החולצות ולא מתייבמות כגון איסור מצוה ואיסור קדושה מדאורייתא עולות ליבום עיי"ש, ובאלמנה לכה"ג מן הנשואין צ"ל כיון שאינו מחוייב בקריאה אין הקריאה מעכב כמ"ש הרשב"ם ב"ב (פ"א:) גבי גר בביכורים:
מחעריכה
מח) ובסנהדרין (מ"ט) מצוות חליצה כו' מצוה הכי ואי אפיק לית לן בה, תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה כו' פירש"י אי אפיך לית לן בה כדתני לקמן, ולכאורה מה בעי בזה הא מפורש בגמ' תניא נמי הכי, אך כוון למה שכתבתי דלא נימא דקאי על הקדים חליצה לקריאת מאן יבמי וגו' לא חפצתי וגו' והוא הדין על הקדים קריאת ככה וגו' לחליצה, דאיך תאמר ככה ולא נדע על מה קאי רק אחר שחלצה אומרת ככה וקאי על החליצה, ואם הקדימה ככה לרקיקה נראה דתלוי במחלוקת ר"א ורע"ק דאי רקיקה מעכב כל שהוא מעשה מעכב ככה יעשה קאי גם על הרקיקה וצריכה לרקוק קודם דווקא, אבל אם ככה יעשה לאיש דווקא מעשה באיש, ככה קאי על החליצה לבד ואם הקדימה לרקיקה שפיר דמי, ויען שזה פלוגתא דתנאי פירש"י כדתני לקמן דזה לכולי עלמא:
מטעריכה
מט) וא"כ בנ"ד אף אם תבוא אחר החליצה ותקרא מאן יבמי לאו כלום, ועוד דאף קריאת ככה לא תוכל לתקן, דבשלמא כשהוא כל זמן שעוסקין באותו ענין שייך לומר ככה יעשה, והמשמעות על החליצה, אבל כשאין עסוקין באותו ענין ותאמר ככה יעשה, איך יהי' קאי על החליצה ואם תוסיף דברים הרי אינו כדכתיב ככה, דמלת ככה אינו מורה כלל על החליצה]:
נעריכה
נ) עתה בבוא מכתבו שנית פתחתי חידושי רמ"ה על סנהדרין וז"ל אשכחן בנוסחא דילנא ואי אקדים וחליץ לית לן בה, והכי פירושא ואי קדים וחליץ מקמי קריאה קמייתא לית לן בה, ואשכחן בפירושי צרפת ואי אקדים רקיקה לחליצה לית לן בה ולהא מילתא מסתייעא מדתניא נמי בין שהקדים כו' ולנוסחא דילן לא קשיא דכיון דאי אקדים רקיקה לחליצה כשירה כי אפיך בכולהו נמי כשירה והדבר צ"ע עכ"ל רמ"ה:
נאעריכה
נא) והנה מ"ש מפירושי צרפת הוא פירש"י כנ"ל, וכתב שמסייע התניא נמי הכי, ונוסחתו אף שכתב שלא קשיא לנוסחא דילן מ"מ הניח בצ"ע, ובחי' הר"ן סנהדרין מפרש להדיא על הקדים רקיקה לחליצה משמע ג"כ דסבירא לי' הקדים חליצה לקריאה לא מהני הקריאה וצריכה לחזור ולקרות וכיון שברש"י ור"ן משמע להדיא דהקדים חליצה לקריאה לא מהני והרמ"ה הניח בצ"ע בוודאי כוותייהו נקטינן דמסתבר כוותייהו:
נבעריכה
נב) והרמב"ם פ"ד מהלכות יבום הלכה יוד ואין הסדר מעכב אלא אם לא קראה בתחילה לא הוא ולא היא או שרקקה ואח"כ חלצה או שקראה ואח"כ רקקה חליצתה כשירה, והנה מ"ש שקראה ואח"כ רקקה כשירה וא"צ לקרות אח"כ, נכון לפי מה שאמרנו כיון דככה לא קאי על הרקיקה שאינה מעשה באיש, על כן כשירה הקריאה קודם הרקיקה כל שהוא אחר החליצה, ומדלא כתב נמי חלצה ואח"כ קראה כשירה, וכן מדכתב שאם לא קראה בתחילה לא הוא ולא היא כשירה, מבואר שא"צ לקרות אחר החליצה, דבזה מיירי בהלכה זו, ובהלכה י"ב לענין היתר יבמה לשוק מבואר דקריאה שבתחילה אחר החליצה אינו כלום, והוא מעוות לא יוכל לתקון, וזה ברור למדקדק היטב בלשון הרמב"ם, הנה ביארנו היטב היטב בעז"ה שאח"כ אין תקנה במאן יבמי, ואף אם באנו לתרץ לנוסחת רמ"ה, מ"מ אין תקנה בקריאת ככה כל שאינו עם החליצה יחד:
נגעריכה
נג) ואשר הביא מעכת"ה דברי התוס' פרק האשה רבה (צ"ג) ד"ה מייתי, דאי משל ר' ינאי לא חשוב דבר שלא בא לעולם ואפי' הוי מחוברים כיון שבידו לתלוש כו' ולא מסתבר לומר דלא חשוב בידו לפי שהי' רחוק מהם דאין נראה לחלק בין קרוב בין רחוק, נ"ל ביאור דבריהם כעין דברי נוב"י מהד"ת סי' נ"ב בענין מחוסר זמן דלא חשוב דשלב"ל, מ"מ קטן המקדש לכשיהי' בן י"ג שנה חשוב דבר שלא בא לעולם שמא לא יביא שערות אלא לאחר זמן, אבל האומר שיחולו הקידושין לכשיגדיל חלים הקידושין אימת שיגדיל שעכ"פ באורך הזמן יביא שערות ואם לא יביא כלל יהי' סריס ויחשב גדול בלא שערות ועל כן אימת שיגדיל חלים הקידושין עיי"ש, וה"נ בזה שרחוק מפירות, ואף אם אינו בידו עוד לתולשן קודם השבת [דאז אי אפשר לתולשן] מ"מ בידו לתולשן אחר השבת, ואם הי' אומר שיהי' תרומה קודם שבת או בשבת הי' חשוב דשלב"ל לפי דברי נוב"י הנ"ל, אבל האומר סתם יהי' תרומה לכשיתלשו, הרי התלישה דבידו לאו כמחוסר מעשה וכאילו הי' ממילא נתלשים, וכיון שהתלישה ודאי ומחוסר זמן לבד האומר לכשיתלשו חל בעת התלישה כמו בנידון הנוב"י שאומר לכשיגדיל והגדיל בן י"ג אף שאינו ודאי שיגדיל אז כיון שכלל הגדלות וודאי ומחוסר זמן לבד חל אימת שיגדיל, ה"נ כיון שהתלישה בכלל וודאי חל אימת שיתלש ודו"ק היטב ואין ענין לנ"ד שצריך שיהי' ראוי בעת החליצה [ולדעתי בנדון הנוב"י אפי' אומר כשיהי' בן י"ג כיון דעצם הגדלים מחוסר זמן, וע"כ ס"ל לנוב"י דהאומר לכשיגדיל חל אימת שיגדיל על כן אף האומר בלשון לכשיהי' בן י"ג דומה לאחר שירדו גשמים דמהני כיון שרק התנאי לא בא לעולם, ה"נ רק התנאי דיהי' בן י"ג שנה לא בא לעולם, וה"ה בנ"ד אף אם יאמר יהי' תרומה מחר יועיל, אך אין נפקא מינה, דאף להנוב"י הרי יוכל להתנות לכשיתלשו]:
- ↑ *) הגהה ומעודי הוה קשיא לי דברי תוס' פסחים (ס"ט:) ערל שלא מל ערב פסח למה ענוש כרת הא יכול לעשות הפסח בעודו ערל דמיחוי חזי ותקוני לא מתקן כדאמר שם בטמא מת שלא הוזה ועיי"ש מה שתירצו, ותמוה לי על קושייתם הא בפרק הערל (ע"א.) מפיק מתרי קראי, מחד דמילת זכריו מעכבת בשעת עשיית הפסח, ומחד דמילת זכריו מעכבת בשעת אכילת הפסח, וא"כ ערל בשעת עשי' אין פסולו משום שאינו ראוי לאכילה לבד שנאמר כיון שבידו למול חשוב ראוי לאכילה כשם שטמא מת בשביעי חשוב ראוי לאכילה משום שבידו להזות, רק פסול בעצמותו מקו"ח דמילת בנו מעכבתו כ"ש מילת עצמו, ומה קשיא להו:
אך לפי דברי תוס' הנ"ל דמה דפסול בפסח פסול נמי בשאר קדשים מהקישא דזאת התורה, ואי פסול ערל בפסח בעצמותו, אם כן איך ערל משלח קרבנותיו, אלא ודאי השתא דגלי קרא דמילת זכריו מעכבתו מאכילה. אמרינן דמה דמעכבתו מעשי' אינו רק משום דלא חזי לאכילה, ולענין זה לא שייך לאקושי שאר קדשים, שהרי בהאי קרא דזאת התורה כתיב עמי עולה דלא שייך בו שיהי' ראוי לאכילה, וע"כ לא איתקש לענין ערל, ומוכח דהטעם משום דאינו ראוי לאכילה ועל כן הקשו תוס' שפיר דמוכח דאף שבידו לתקן. חשוב אינו ראוי לאכילה, וא"כ טמא מת בשביעי נמי, ודוק היטב: ע"כ הגהה - ↑ *) הגהה והאומנם דביבמות (ל"ג) אמרינן דלמ"ד פרו של אהרן פסול בזר זר השוחטו חייב משום זרות, ואי רק משום בעלים מה זרות שייך בכאן, כיון דלאו משום כהונה, וביותר קשה למה שכתבו התוס' מנחות (ה') בד"ה שחיטה דסוגיא דמנחות (י"ט) כמ"ד פרו בזר פסול, אם כן איצטריך קרא לחייב זר דאי משום בעלים אין חיוב בזר ולעולם שחוטה בעלמא ג"כ בעינן בעלים, נ"ל דהא מילתא תליא אי שאר כהנים מקיבעיא מיכפרי או מקופיא, דאי מקופיא אמרינן דטעמא דרחמנא דאצרכא כה"ג משום בעלים ולא משום כהונה כיון דשחיטה לאו עבודה, אלא ודאי משום בעלים ושאר כהנים לא חשיבי בעליו דכפרתם לא חשיבא לגבי כפרת כה"ג, ועיין יומא בתוס' (נ':) בד"ה אחיו הכהנים, וסוגיא דיבמות כמ"ד מקיבעא מיכפרו, ולדידהו פר כה"ג אינו עושה תמורה דחשיב קרבן שותפין, וכן פסק הרמב"ם, וא"כ הא דאצרכא כהן גדול ולא שאר כהנים לאו משום בעלים אלא דחשבה רחמנא עבודה והיא ככל עבודת יוהכ"פ דאינה כשירה אלא בכה"ג: ע"כ הגהה
- ↑ *) הגהה ואמנם שדעת רש"י שהמפקיד מעל כברייתא דפרק המפקיד שהביא הכ"מ, אך יש לפרש לפי פירש"י ב"מ (מ"ג.) מותרין ישתמש בהם שהמפקיד יודע שהשלחני צריך תדיר למעות עיי"ש, ועל כן דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו שהוא תולדה דאש משום חציו, והיינו כיון שההיזק נעשה נחשב זה שהוא עשהו לחייב אותו, והיינו טעמא דמוסר כמו שביארתי במק"א וה"נ הרי נעשה המעילה במעות הקדש, נחשב מה שהוא נתן המעות לשלחני וע"י זה קרוב לוודאי [עיין תוס' ב"ק (כ"ב:) סוף ד"ה חציו] שיעשה מעילה במעות הקדש נחשב שהוא עשהו וחייב: ע"כ הגהה