אבני נזר/אבן העזר/קפז

גרסה מ־12:03, 20 באוקטובר 2024 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (עיצוב וחלוקה לס"ק)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png קפז

סימן קפז

ב"ה יום א' וירא נשיש לפ"ק פה סאכטשאב.

שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג חו"ב כש"ת מו"ה דוב הכהן נ"י אבד"ק סטריקאב.

בדבר גט שכיב מרע מסטריקאב שנכתב בגלאוונא [מסתמא מחמת כי בסטריקאב אין כותבין גיטין] והשכ"מ עשה הסופר שליח ולעדים שכח לומר חתמו והסופר והעדים נסעו לגלאוונא ונכתב הגט, וכאשר נודע לרו"מ שלח לגלאוונא שיבואו העדים לסטריקאב ועשאום הבעל שלוחים וחתמו בסטריקאב ועידי מסירה לקחו אחרים ונתגרשה, ושוב נזכרו כי גט זה שינה מקום עמידת העדים כי נכתב מקומו גלאוונא וחתמו בסטריקאב, ועתה הבעל שבק לן חיים ויש לו אחים והספק אם צריכה חליצה:

תשובה

אעריכה

א) הנה כת"ר פלפל הרבה בזה והעלה להתיר מארבעה פנים אף בעוד הבעל בחיים כ"ש לאחר מיתתו, ואני תסמר שערות ראשי בבואי להורות בערוה החמורה וטרם נבוא לענין הלכה בנידון דידן נבא לעיקר הדין שינה מקום עמידת העדים אם הוא חמור או קל:

בעריכה

ב) והנה בדין זה ד' שיטות, הר"ח פוסק שהוולד ממזר ולדעת הב"י בתירוץ הראשון לר"ח ממזר מן התורה, שיטה הב' הוא הרמ"ה וכמה גדולי ראשונים אם נשאת תצא מזה ומזה והוולד כשר, השיטה הג' ר"ת וסייעתו אם נשאת לא תצא. שיטה הד' הוא שיטת רש"י ורי"ף לדעת רא"ש תנשא לכתחילה, והכרעת הש"ע כר"ת לא תנשא ואם נשאת לא תצא, והב"ש מסופק אם תצא:

געריכה

ג) והנה מחלוקת הרמ"ה וסייעתו עם ר"ת וסייעתו תלוי במחלוקת הראשונים בפרק המגרש במשנה דשלשה גיטין פסולין והוולד כשר, דפשט הסוגיא דהמגרש דבאינך פסולין תצא, אך הר"ן בשם רב האי גאון דבכל הפסולין למסקנא לא תצא כיון דג' גיטין פסולין לא תנן במתני' רק הוולד כשר ואעפי"כ לא תצא הוא הדין בכל הפסולין דהוולד כשר לא תצא, וכן משמע דעת הרי"ף וכן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש] ואף שבתשו' הרי"ף להיפוך כתב רמב"ן שטעות בדבריו עכ"ד הר"ן:

דעריכה

ד) ואני תמה דאיך אפשר לומר שדעת רי"ף דכל שהוולד כשר לא תצא, שהרי בפרק ב"ש בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת תצא מזה ומזה אבל ממזר לית בה, הנה דקיי"ל אף שאין הוולד ממזר תצא, ונסתייעו דברי הרמ"ה וסייעתו דתצא:

העריכה

ה) ולאחר העיון נראה ליישב, דהנה בתוס' יבמות (ס"ח:) ד"ה נכרי בהא דבת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה דמקשה הש"ס (ס"ט) ואימא אף מחזיר גרושתו ומשני זר אצלה מעיקרא בעינן, וכתבו תוס' דנבעלה לחייבי כריתות נפסלה מקרא דבת כהן וגו' אף בחייבי כריתות שע"י קידושין כיון דחמירי חשוב לאיש זר אף דלאו זר מעיקרא, והנה ביבמות (ע'.) בהא דמואבי ולא מואבית מקשה אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ומשני ממזר מום זר פירוש שאין לאבי' בה קידושין (וכן הוא בירושלמי פרק האומר, הובא ברמב"ן בפירוש התורה] ולכאורה קשה דעיקר ממזרות מאשת איש ולאו זר מעיקרא ולא חשוב זר, וכן הוא בפ"י דתרומות ובפ"ק דכריתות דלא חשוב זר בלאו זר מעיקרא, וקשה דא"כ ממזר מאשת איש איך יחשב מום זר, אך לדברי תוס' הנ"ל אתי שפיר כיון דחמור חשוב זר שאין לו בה קידושין אף שהי' לו בה קידושין מעיקרא:

ועריכה

ו) האומנם כי קשה לפי זה לר' יהודה דס"ל סנהדרין (נ"ג) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ובתוס' יבמות (מ"ט) כתבו משמא דגמרא הנ"ל דר' יהודא סבר יש ממזר מחייבי לאוין והיינו דרע"ק דסובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ויש ממזר מחייבי לאוין מפורש ביבמות שם משום דסבר כר' יהודה דאמר לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו הכתוב מדבר דהוא לאו לבד ובתר הכי כתיב לא יבוא ממזר למימרא דמהאי הוה ממזר ומזה שמעינן דאין קידושין תופסין דממזרות תלוי בתפיסת קידושין כמו שביארו תוס' כ"ז בקידושין (ס"ח) וכיון דאמר בסנהדרין דלר' יהודה אין קידושין תופסין ע"כ דיש ממזר, דעיקרא דאין קידושין תופסין מממזרות למדנו, וקשה דהא ר' יהודה הוא הסובר זר אצלה מעיקרא בעינן ואיך הוי ממזר מאנוסת אביו הלא אין זה זר מעיקרא ולא חמור דלא הוי בכרת רק לאו גרידא ואיך יחשב מום זר:

זעריכה

ז) אך הא התוס' שם כתבו דכל דהוי ממזר חשוב לאיש זר אף דלא הוי זר מעיקרא (אך אפי' לר' יהושע דלא הוי ממזר מחייבי כריתות מ"מ כיון דחמירי חשוב לאיש זר אף דלא הוי זר אצלה מעיקרא] ממילא לר' יהודה דגלי קרא דמאנוסת אביו הוי ממזר משום זה עצמו הוי זר מעיקרא:

חעריכה

ח) הגם דלכאורה דחוק לומר דהוה זר משום ממזרות וממזרות משום זרות, הא גלתה תורה דבאנוסת אביו הוה ממזר ושבקי' לקרא כו', ואשכחן כה"ג גבי חללות דהיא מחייבי לאוין דכהונה דווקא [ובחייבי עשה איכא פלוגתא] והיינו לאו דלא יחלל [ולאו דלא יקח ג"כ משום לא יחלל] והרי החללות משום לאו והלאו משום החללות דאי לאו החללות לא הי' לאו דלא יחלל אלא שגילתה תורה שיהי' חלל ויהי' לאו ובאים כאחד, ה"נ לר' יהודה ורע"ק בחייבי לאוין דממזרות:

טעריכה

ט) אך כל זה לרע"ק ור' יהודה אבל לדידן דאין ממזר אלא מחייבי כריתות אין ראי' כלל מהכתוב שנאמר באים כאחד הזרות והממזרות, דבפשיטות חשוב זר משום החומר שבחייבי כריתות ודאי הדרינן לסברא פשוטה דבלא החומר לא הי' נחשב זר כיון דלאו זר מעיקרא, לפי זה יש לומר באשת איש דרבנן לא חמיר כולי האי לא חשוב זר כיון דלאו זר מעיקרא:

יעריכה

י) והנה הא דלא חשוב זר בלאו זר מעיקרא הפירוש כיון שתחילה הי' לו שייכות בה נשאר השייכות אף אח"כ, וע"כ דווקא בקידושי קטנה דרבנן לא הוי ממזר כיון דלאו זר מעיקרא ולא פסק השייכות שהי' לאחרים בה קודם שנתקדשה, אבל א שהי' תחילה אשת איש דאורייתא ונחשב זר אצלה ונפסק השייכות שהי' לאחרים בה, שוב אף שנתגרשה בגט פסול, ולאו חמור, מ"מ משוב זר מחמת הפסול דרבנן, מה אמרת הלא הי' לו בה שייכות תחילה, הלא שייכות ההוא כבר נפסק בעודה אשת איש דאורייתא החמור דמצד החומר חשוב זר שאין לו שייכות:

יאעריכה

יא) וראי' לזה דהנה בתוס' סוף פרק החולץ פלפלו הרבה בהא דאין הוולד ממזר מיבמה לשוק לדידן דלא קי"ל כרע"ק אף דאין קידושין תופסין בה עי"ש, ולכאורה יש ליישב בפשיטות כיון דלא חמור דלא הוי מחייבי כריתות לא חשיב זר אלא אם כן זר מעיקרא וזו קודם שנשאה אחיו מותרת הי' ולא הוי מום זר, ומה הוקשה להם, וע"כ לומר כיון דנפסק השייכות בעוד אחיו המת קיים שוב חשוב זר מעיקרא וכמ"ש:

יבעריכה

יב) ועוד ראי' לזה דיבמה לשוק חשוב זר מעיקרא מספר הישר לר"ת סי' כ"ג ז':

דיבמה שזינתה אסורה לכהן וכתב וז"ל ואע"ג דמותרת לישראל ולא כרב המנונא מ"מ זונה היא וזונה אסורה לכהן דהא נבעלה לפסול לה כדאמרינן פרק אלמנה לכה"ג בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי ומצרי כו' עכ"ל, והא כל הני נפקא להו מקרא דכי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ומקשה ואימא אף מחזיר גרושתו ומשני בעינן זר אצלה מעיקרא וליכא, הנה דיבמה לשוק משוב זר מעיקרא:

יגעריכה

יג) ובהעמיק על הדבר לבאר דברי ר"ת, דלכאורה לשונו תמוה דהתחיל בזונה וסיים בנבעלה לפסול לה והני תרי מילי נינהו, דהני דמיפסלו משום דנבעלו לפסול אינם בכלל זונה, דזונה לא הוי אלא הנך דלא תפסי בה קידושי כמבואר בתוס' (ס"א. ד"ה שנבעלה) והני דלא תפסי בהו קידושין אינם בכלל לאיש זר כדמקשה בגמ' בנכרי ועבד דלאו בני הוי' נינהו לא לפסלו, ואיך הרכיב שני טעמים אלו שאינם ענין זה לזה, פתח בכד וסיים בחביות:

ידעריכה

יד) אך הדבר יובן עפמ"ש התוס' סוף פרק החולץ בשם ר"ת בהא דאין ממזר מיבמה לשוק אף דלא תפסי בה קידושין, וכתבו משום שאין לשום אדם בה תפיסת קידושין דיבם נמי ביאה הוא דאית לי' בה, ודומה לנכרי ועבד דמשום שאין להם קידושין בשום מקום לא הוי ממזר, ה"נ ביבמה הואיל ואין לה תפיסת קידושין בשום מקום, ואפי' למ"ד מנכרי ועבד הוי ממזר מ"מ אין ממזר מיבמה כיון שעומדת לחלוץ כמו לייבם חשובה בת תפיסת קידושין עכ"ל. והנה למה דקי"ל מנכרי ועבד לא הוי ממזר יש לומר לעולם יבמה לא חשובה בת תפיסת קידושין, וזה טעם הטור סי' הבא על יבמה עשאה זונה דלא תפסי בה קידושין, הנה דס"ל דלדידן יבמה לא חשובה בת תפיסת קידושין, ועל כן יש לומר דהא לא ברירא לי' לר"ת, די"ל דכי היכי דלמ"ד מעכו"ם ועבד הוה ממזר היבמה חשובה בת תפיסת קידושין, ה"נ לדידן, דבהא לא פליגי, ע"כ אמר ר"ת ממה נפשך אי אמרת דלאו בת קידושין וא"כ ליכא למעוטי מכי תהי' לאיש זר כיון דלאו בת הוי' מ"מ זונה היא דלא תפסי בה קידושין, ואי אמרת דכיון דעומדת לחלוץ חשובה בת תפיסת קידושין ולאו זונה הא מיפסלה משום דנבעלה לפסול לה מכי תהי' לאיש זר כיון דבת הוי' היא, ע"כ כתב ר"ת שני הטעמים [ואפשר חסר תיבות או בין הטעמים, וזה מצוי מאד בס' הישר חסר תיבה אחת או יתר אחת]:

טועריכה

טו) ולפי פירוש זה יצא ראייתינו יותר מבוררת דאי אמרת דחשובה בת תפיסת קידושין הא אין שום טעם לפוסלה רק מקרא דלאיש זר דפוסל מקרא זה כל חייבי לאוין דבני קידושין, וש"מ דיבמה לשוק חשוב זר מעיקרא כיון דנפסק השייכות בעודה א"א משום חומר האיסור:

טזעריכה

טז) ואין להקשות דאי ר"ת קאי בשיטה דחשיבה בת קידושין משום שעומדת, מהאי טעמא לא יחשב לאיש זר, לא קשיא, דהא הגמ' מקשה ואימא נבעלה לפסול לה גם מחזיר גרושתו ואף דעומדת להתגרש ואז תהי' כמו שאר פנוי' דהא אין מחזיר גרושתו עד שיקדש ויבעול, ש"מ דמ"מ עכשיו זר מקרי ודו"ק:

יזעריכה

יז) [ועיין תוס' עירובין (ה'.) ד"ה סוף מבוי דכשנתבטל מתורת מבוי שוב לא מהני לה מה שהי' מבוי מתחילה כלל וצריך ד' אמות כמו במבוי חדשה, ודווקא נשתייר פס ד' טפחים דמעולם לא בטל מתורת מבוי לגמרי מהני פס ד' טפחים וחלקו בזה על פירש"י עיי"ש, ה"נ כיון שנתבטל השייכות שהי' לו תחילה בעודה אשת איש דאורייתא שוב לא מועיל מה שהי' לו שייכות תחלה, ודווקא בלא נתבטל השייכות מחמת שלא הי' זר מתחילה ומעולם לא נחשב זר ודוק היטב, ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בעז"ה]:

יחעריכה

יח) ועל כן שפיר מדייק מהמשנה דמדתני בג' גיטין הוולד כשר אף דלא תצא מכלל שאם הי' הדין תצא הי' הוולד ממזר כיון שהיתה אשת איש גמורה מתחילתה, ונתיישבו דברי רב האי ורי"ף, ופירוש הרא"ש בדעת רש"י ורי"ף תמוה מאד, דאף אם נדייק מלשונם דס"ל הכי, מ"מ יקשה על רש"י ורי"ף מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר"מ ורבנן, ואם מלשון הש"ס זו דברי ר"מ מדייקים דווקא בשלום מלכות למה לא נאמר דה"ה בהי' במזרח וכתוב במערב דהא קמן דאמר בגמ' מודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה, ושמעינן דהוה אמינא דשוים ואמר רב דבזה מודים אבל בהי' במזרח כו' הדר הדין דשוים ומהיכי תיתי לחדש דבזה תנשא לכתחילה, ומחוורתא כהכרעת ש"ע דלא תצא, ואף שהב"ש הניח בצ"ע הגט פשוט פסק בפשיטות כפסק הש"ע:

יטעריכה

יט) ועתה בוא נבוא לשיטת ר"ח, הנה הרא"ש כתב בשם ר"ח דבהי' במזרח וכתב במערב קי"ל כר' מאיר, וראייתו מדחיישי רב ור"ה ואמרו לספרי כי יתביתו כו', וראייתו תמוה ואין לו שום הבנה כמו שתמה הרא"ש דמה ראי' משם לממזרות, והטור כתב בשם ר"ח שפסק בהי' במזרח וכתב במערב דהוולד ממזר, ויש לפרש דבריו דבהי' במזרח מודים חכמים לר"מ, וכ"כ הפנ"י בפשיטות שם, וכן הוכיח הפנ"י בצדק מתוס' יבמות (צ"א:) דמתני' דהי' במזרח אפשר דאתי כרבנן יעיי"ש, אך גם זה תמוה שהרי בגמ' אמר מודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה הוולד ממזר, ולא אמר על הי' במזרח וכתב במערב מכלל דבזה פליגי:

כעריכה

כ) וראיתי להב"ח כתב ג"כ בדעת ר"ח דחכמים מודים לר"מ בהי' במזרח כו' והעמיס דברים אלו גם בדברי רא"ש בשם ר"ח וכתב והא דאמר בגמ' ומודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה בכלל דברים אלו שינה מקום ועמידת הסופר והעדים, והנה מלבד הדוחק שיש בזה עוד תמוה מרב אשי בגמ' דאמר אף אנן נמי תנינא כו' אילימא ר"מ ליערבינהו ולתנינהו אלא לאו ש"מ רבנן, ואכתי קשה ליערבינהו הי' במזרח עם שינה שמו:

כאעריכה

כא) ואשר אחזה בדעת ר"ח, ומתחילה אבאר דוודאי לית הלכתא כר"מ דאף דסתם משנה כמותו וקי"ל הלכה כסתם משנה יש לומר דסתם ואח"כ מחלוקת היא, ולא עוד אלא דבמחלוקת שנאה למחלוקתי' בלשון חכמים, והוא לפמ"ש לעיל בטעמא דרי"ף פרק ב"ש בנשואין דרבנן אין הוולד ממזר משום דלא חמיר לא חשוב אביו זר מאמו כיון שאין זר אצלה מעיקרא ולאו מום זר הוא, ולשיטת רש"י עירובין (ה') יש לפרש גם הא דס"ל לרבנן בנתגרשה בגט פסול אין הוולד ממזר ג"כ מטעם הנ"ל כיון דלא הי' זר קודם הקידושין ואף דלאחר שנתקדשה מה"ת נעשה זר גמור מ"מ מהני מה שתחילה לא הי' זר כמו התם שמועיל מה שהי' מבוי שיוכשר בעשיית פס ד' אף שקודם שעשה פס ד' נתבטלה מבוי, עי' לעיל ותבין, ממילא ניחא בפשטות מה שר"מ אומר הוולד ממזר דר"מ לטעמי' פ"ז דתרומות דחשוב זר אף דלא הוה זר מעיקרא, ואף דר"מ מודה בנשאת לישראל הואיל וראוי' לחזור לבית אבי' כשימות בעלה ישראל. וה"נ כשימות בעלה תחזור להיתירה, י"ל דהתם אין זה טעם רק הוכחה שלא נתחללה ונפקע קדושתה, שאם נפקע קדושתה נהי שבעלה ישראל מת מ"מ כבר נעשית כישראלית דעלמא ובמה יחול עליו קדושת כהונה דומה לזה כתב רש"י בע"ז (נ"ב:) בכלי שרת שנטמאת בע"ז והטבילום צריך לחזור ולמושחם בשמן המשחה לקדשם דהקדושה שפרחה לא תשוב מאלי' בהסתלקות הטומאה, ה"נ קדושת כהונה שפרח מעלי' ע"י בעלה ישראל לא תשוב מאלי' בהסתלקות רשות הבעל ממנה אלא ודאי עדיין כהנת היא, וכן לשון רש"י בכריתות ז') במ"ש שהרי לא נתחללה וכו' וכיון שכהונתה עלי' לאו זרה היא אבל זו שעכשיו זר אצלה מ"מ כשימות הותרה ולעולם עכשיו זר גמור הוא ואף דלאו זר מעיקרא הא לר"מ חשוב זר אף דלאו זר מעיקרא[1], ממילא כיון דבפ"ז דתרומות שנה לבר פלוגתי' דר"מ בלשון חכמים, ש"מ אין הלכה כר"מ, ולא קשיא מסתם משנה דקי"ל בע"ז (ז'.) בתרי מסכתי אין סדר למשנה [כ"ש בשני סדרים] דשמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ומדסתם בר פלוגתי' בלשון חכמים ש"מ אין הלכה כמותו, ואף שדברים אלו רק לפלפולא, דבלאו הכי פשוט בכל הפוסקים דאין הלכה כר"מ כתבתים לחזק הפסק דהלכה כחכמים:

כבעריכה

כב) אך בהי' במזרח צדקו דברי הר"ח שגם לחכמים הוולד ממזר, והיינו דהנה רבים תמהו למה הצריכו לכתוב מקום עמידת עדים, והרבה טעמים נאמרו בזה וכולם צריכין עיון עד שהרב בעל נודע בשערים סי' ד' סק"ח כתב ועיקר טעם שצריך לכתוב מקום עמידתם עדיין לא נתברר לנו, ואני בער לא אדע מקום תמיהתם, והנה בשטרות פשוט הטעם שצריכין לכתוב משום שינוי המטבע שצריך לשלם מטבע של מקום כתיבה כמפורש בש"ע סי' מ"ג, אך בגיטין הוקשה להם, ופנ"י כתב שתקנו גיטין משום שטרות, ומאד אני תמה למה הוצרך לזה, והא משנה שלימה כתובות (ק"י:) נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י שהוא מטבע קטנה, ומפרש בגמ' מקולי כתובה שנו כאן, וא"כ צריך לידע מקום הגירושין (שוב הראה לי רב אחד טעם זה כתוב בחי' הרי"ם גיטין בקצרה] ומקום חתימה היינו מקום גירושין דמסתמא באותו מקום נמסר כמ"ש תוס' מסתמא ביום שנכתב נמסר אלמא דמסתמא מגרש במקומו, דבמגרש במקום אחר אדרבה סתמא נתאחר הזמן]:

כגעריכה

כג) מעתה מצאנו טוב טעם לפסק הר"ח בהי' במזרח וכתב במערב דסתמא הם שתי מלכיות ויש בהם שינוי מטבע, דומה לגט מוקדם דדעת הרא"ש שבטל משום דאתי למיטרף שלא כדין בשקרותם, הכא נמי דאתיא ליקח שלא כדין או להפסיד שלא כדין על ידי השקר וכיון שכן בטל לגמרי ה"נ בזה:

כדעריכה

כד) והנה בתה"ד כתב טעם להרא"ש דס"ל כדעת תוס' פרק איזהו נשך דבשטר מוקדם אפי' מבני חרי לא גבי דחספא בעלמא הוא, ולדידי אין צורך לזה אך אף למה דקי"ל (ואף שרמ"א כתב וי"א דפסול לגמרי מ"מ לא כתב וכן עיקר נשאר המחבר דיעה ראשונה שהיא עיקר, כ"כ הפרמ"ג בכללי הוראה בשם הגאון מהר"ם זיסקינד והוא הניח בצ"ע] בסי' מ"ג במחבר דגובה מבני חרי מ"מ צדקו דברי רא"ש והוא לפמ"ש בתשו' הר"ן סוף הספר בשטר חליצה מוקדם דכשר כיון דשטר מוקדם כשר לגבות מבני חרי אלמא דמאמינים לכל מה שכתב בשטר רק שאין עושין בו מעשה שטר לגבות ממשעבדי אבל הוא עצמו שנתחייב ע"י הלואה גובה ממנו, ה"נ מאמינים שחלצה ומותרת לשוק ע"י החליצה ודווקא גט מוקדם ובגט כיון שאינה מתגרשת אלא בו וזה אין עושין בו מעשה גט ושטר נמצא שלא נתגרשה כלל אבל כאן החליצה התירתה עכ"ד הר"ן הנחמדים מפז, ממילא גט מוקדם בטל לגמרי אף שגבי מבני חרי משום דבני חרי נתחייבו בהלואה אבל השטר אינו מועיל כלום. וה"נ אין הגט כלום ובטל לגמרי:

כהעריכה

כה) והב"י בסי' קכ"ו כתב בשם הר"ן דגט מוקדם אם נשאת לא תצא כמו שמובא לשון הר"ן בב"י. והבין הב"י דמה שכתב הר"ן בסוף דבריו ואם נשאת חצא כל שאין לו בנים קאי גם לדידין ולפענ"ד לא קאי רק למה דסליק לשיטת רש"י דלא אתי לידי קלקול בפירות [וחיפוי לא אתי ע"י הקדמת הזמן דאי נמי לא כתב זמן כלל מחפה] אבל לדידן מבואר בלשון הר"ן בתשובה שהעתקתי נמצא שלא נתגרשה כלל לשון זה מורה שבטל לגמרי, דכשם שבטל השטר כך בטל הגט:

כועריכה

כו) נשוב לנ"ד דשינה מקום עמידת עדים ממדינה למדינה דינו כמו מוקדם כיון דאתיא למיטרף או להפסיד שלא כדין, וזה שהביא ראי' מרב ורב הונא דאמרו לספרי כו' היינו כיון דאפי' בשטרות פסול ה"ה בגט דהוי בטל כדברי הרא"ש בגט מוקדם, ואף דשילי והיני קרובים זה לזה בתוך התחום מ"מ אפשר ששני מלכיות היו, ואדרבה קצת משמעות שהספר מפסיק ביניהם, ועל כן נתחלקו לשני עיירות אף שהם בתוך התחום, או משום דבשני מלכיות פסול גם בדיעבד משום שינוי מטבע, חששו רב ור"ה גם במלכות אחת לכתחילה:

כזעריכה

כז) ובמה שכתבתי יתיישב הא דלא קאמר בגמ' מודים חכמים לר"מ בהי' במזרח כו' דהנה במשנה כתובות (ק"י:) דאם הי' שינוי מטבע בין מקום נישואין למקום גירושין נותן מטבע הפתוחה וזה מקולי כתובה, חולק רשב"ג דנותן מטבע שבמקום נישואין משום דס"ל כתובה דאורייתא, ור"מ נמי ס"ל כתובה דאורייתא (נ"ו:) נמצא שאין חשש בשינוי מקום העדים משום שינוי מטבע לר"מ, אך מ"מ פוסל ר"מ משום דשינה ממטבע שטבעו חכמים, נמצא שיש נ"מ בין ר"מ לחכמים דלר"מ הי' במזרח וכתב במערב הוולד ממזר דרבנן, אבל לחכמים דינו כמו גט מוקדם דבטל לגמרי כמו מוקדם והוי ממזר מדאורייתא ויש כח ביד חכמים לבטל הגט מה"ת ע"י שיתקנו שישאר הגט שלו, אי כמ"ש הפנ"י כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כיון שנכתב בגט כדת משה וישראל, וזה טעם מוקדם דבטל לגמרי ג"כ] וע"כ עריב לי' ר"מ בהדי שלום מלכות דבשניהם הוולד ממזר דרבנן ואסור בממזרת, אבל חכמים דס"ל הגט בטל ומותר בממזרת לא מצי עריב לי' בהדי שינה שמו ושמה, דשינה שמו ושמה היינו שיש לו שני שמות ולא כתב אלא שם אחד כמ"ש התוס', ולא מיפסל אלא מדרבנן, אלא שהוא פסול חמיר, והחמירו שיה' ממזר מדרבנן ואלו הי' במזרח כו' הוי ממזר מדאורייתא, וע"כ לא אמר מודים חכמים לר"מ בהי' במזרח כו' שאין שווים כלל, דלר"מ ממזר מדרבנן, ולחכמים ממזר דאורייתא:

כחעריכה

כח) העולה מזה שפסק הר"ח ברור מאד, אך רק בהי' במזרח וכתב במערב וכיוצא בזה בשני מלכיות שיש שינוי המטבע, אבל במדינה אחת לא הוי ממזר כלל, ואפשר שגם לדידי' תנשא לכתחילה כפירש"י ועולה מזה שמקור האיסור דשינוי מקום לעמידת העדים באותה מדינה אין בו חומר כל כך ואם נשאת לא תצא ונוכל לדון מסברא:

כטעריכה

כט) והנה רו"מ פתח בכחא דהתירא בארבעה פנים ויעברו לפנינו אחת לאחת. פן האחד כיון שהי' עידי מסירה ולא מיפסל אלא משום מזוייף מתוכו וכתב בתה"ד סי' רכ"ח בפסול דרבנן אין בו משום מזוייף מתוכו עכ"ל, ואני ראיתי תה"ד סי' רכ"ח ולא מצאתי כן, זולת אם נסמוך על משמעות הלשון לא נסמוך להתיר פסול דאורייתא בחתימה גם לר"א דאמר עידי מסירה כרתי' מלשון זה אפשר משמע לי' דפסול דרבנן הי' מכשיר בחתימה, ואף אם הי' כן אין משם ראי' לנידון דידן, שהרי מבואר שם בתה"ד דתרי גווני מזוייף מתוכו, האחד מה שיש בו חשש שיבא לסמוך על העידי חתימה, והב' מה שאין בו חשש זה, רק שנגזור חתימה אטו כתיבה ומזוייף מתוכו זה קיל טובא ורב אשי לא ס"ל, וע"ז סובב הולך כל התשובה,. ועל פסול זה אף דקיל טובא, מ"מ בפסול דאורייתא לא הי' מצדד להכשיר אבל בפסול דרבנן הי' מצדד להכשיר, ומה זה ראי' לנ"ד דחשש שיסמוך על העדים דחתימה דידהו פסול:

לעריכה

ל) ואני תמה על מעלתו דא"כ דכל הפסול שינה מקום עמידת העדים בליכא עידי מסירה או עכ"פ באין עידי מסירה לפנינו, א"כ איך סתמו הפוסקים לפסול שינה מקום חתימות והרי כל גיטין ניתנין בעידי מסירה והי' להם לומר דווקא שאין עידי מסירה לפנינו, רק בוודאי כוונת מעלתו מאחר שהמנהג שעידי חתימה הם הם העידי מסירה, א"כ אם יראו כמשקרים בחתימה יאמרו ששיקרו גם באמירתם על המסירה, לא כן בנ"ד שלקח עידי מסירה אחרים, זה כוונת מעלתו, מ"מ מה יאמר לשיטת ספר התרומה סי' קכ"ט בטעם שינה מקום עדים כי אם לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי העדים לא היו שם עכ"ל, הא יש כאן עידי מסירה ודילמא אתי למיסמך בעידי חתימה לא אמרינן בפסול זה לדברי מעלתו, ואזדא לה היתר זה:

לאעריכה

לא) היתר הב' כתב בשם תשו' נודע בשערים דלדידן שקורעין הגט אין חשש שיבואו להזים העידי חתימה, וגם זה לא נהירא להכשיר בזמן הזה מה שהי' פסול בימי הש"ס וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפילו אזיל הטעם:

לבעריכה

לב) אך אמינא גברא רבא אמר מילתא לא תוחיכו עלה, דהנה מקור הדין דמשום שמקום דירה מרופה בידינו אין כותבין מקום דירה הוא בפסקי מהרא"י סי' קמ"ב ומשום דכתב בהגהת מיימוני שאם אינו ברור לו מקום דירה לא יכתבו כלל והאידנא מקום דירתינו מרופה בידינו ולכך אין כותבין אותו, נמצא שגם בזמן המשנה הי' משכחת לה שאין כותבין מקום דירה כגון שספק בעיני הסופר והעדים מקום דירתם ממילא לפי הנודע בשערים הנ"ל לא הי' צריכין לכתוב מקום העדים, ממילא לדידן שלעולם אין כותבין מקום דירה א"צ לכתוב מקום העדים כיון שמתחילה לא הי' התקנה לכתוב מקום העדים רק אם כותבין מקום דירה, ודומה להא דכתבו בתוס' פ"ב דע"ז ( ) לענין גילוי דעכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אין חוששין לגילוי ולא אמרינן בזה צריך מנין אחר להתירו דוודאי מתחילה לא גזרו אלא במקום שנחשים מצויין, ה"נ בתחילה לא גזרו רק כשכותבין מקום דירה לאפוקי כשספק להם מקום דירה, דאז אין כותבין מקום דירה, לא תקנו שיכתבו מקום העדים, ממילא בזמה"ז שאין כותבין כלל מקום דירה א"צ לכתוב מקום העדים:

לגעריכה

לג) וסברת נודע בשערים, הגם שלדעת תורת גיטין דעל ידי מקום עמידת הבעל יוכלו לברר שבעלה נתן לה לא אחר אזדא סברתו אך שהוא חולק עליו, אך בנ"ד נכונה גם לדעת התורת גיטין, שהרי השכיב מרע הבעל הי' בסטריקאב ונכתב בגלאוונא, וידוע שכשאין הבעל במקום כתיבה אין כותבין מקום עמידת הבעל, ועל כורחין סומכין רק על עידי מסירה ושוב א"צ לכתוב מקום עמידת עדים ודכוותה בזמן המשנה בספק ואין הבעל במקום כתיבה וק"ל:

לדעריכה

לד) והנה הגם שסברת הנודע בשערים אינו רק לדעת ר"י דהכל תלוי באם צריך לכתוב לכתחילה מדינא דגמ', משא"כ להרא"ש דטעם שינה מקום דירה משום לעז עיי"ש, והוא הדין בשינה מקום עדים דאיכא לעז אם יבואו מזימים, יש לומר גם לענין לעז יש לחלק קצת בזמן הזה שגונזים הגט מנין ידעו מזימים איך כתוב בגט מקום חתימתם וגם מי הם העדים, בשלמא בזמן שהי' מניחין הגט בידה ובו באה לינשא כאשר יראו הזמן והמקום יזימו אותם, אך בזמה"ז שהגט ביד ב"ד אי אפשר לידע רק ע"י הב"ד והם יודיעום שאמת חתמו, וזה נרמז בדברי נודע בשערים אות י"ד:

להעריכה

לה) פן ג' כתב היתר פשוט, דהתוס' הקשו אמאי פסלינן הי' במזרח כו' הלא אם יראו שלא הי' במקום הכתיבה יאמרו שאחרוהו, ותירצו בסוף דבריהם דפעמים יהי' נודע שלא אחרוהו ויאמרו שהקדימוהו, נמצא שאין חשש רק משום חשש גט מוקדם, והב"ש כתב גט שכ"מ מוקדם כשר דקלא אית לי' כמו גיטין הבאים ממדינת הים, וגם זה אינו, דהך יאמרו שהקדימוהו אין צורך דכיון שנודע שלא אחרוהו שוב פסול משום שיבואו לידי הזמה ומיחזי כשיקרא, וכ"כ מהר"ם שיף שם וז"ל בסוף הדיבור ויסברו שהקדימוהו לרווחא דמילתא החשש וק"ל עכ"ל:

לועריכה

לו) הפן הד' דכתב מהר"ם שיף בתירוץ ב' וז"ל או שמא בדיעבד אינו פוסל במקומות הסמוכות, ואין להעמיד יסוד על שמא וגם השמא אינו ברור בעיניו שכתב שני אופנים, ומ"ש בשם נודע בשערים דמייתי מרב שמחמיר לכתחילה במקומות הסמוכות דברחוקות פסול בדיעבד שאם ברחוקות לא הי' פסול דיעבד לא הי' מחמיר בקרובות אף לכתחילה, זה נכון לדעת הנמק"י פרק אחד דיני ממונות שגם בשטרות פסול דיעבד, אך לפסק הש"ך סי' מ"ג דבדיעבד כשר בשטרות כדעת רוב פוסקים והסכים עמו בתומים בכתב מקום מסירת דברים וזמן הכתיבה, א"כ אף ברחוקות לא הי' פסול בדיעבד בשטרות ולמה יחמיר רב לכתחילה:

לזעריכה

לז) עוד כתב מעלתו דבנ"ד שבאמת היו העדים באותו יום במקום שנכתב בגט אי אפשר שיבואו לכלל הזמה כלל, וזה נראה נכון, וזה עלה בדעתי בתחילת העיון, אך דקשה דהא אמר רב כי כתביתו בהיני כתיבו היני אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי, והרי היני ושילי מקומות קרובות זה לזה בתוך התחום כמו שהוכיח הר"ן פרק אין צדין, וא"כ מצוי הרבה שבאותו יום שנמסר להם בשילי כתבו בשילי וסתמא אמר רב משמע אף באופן זה ואף שהי' באותו יום בשילי בשעת מסירה, ואם הי' כוונת רב דווקא בכתבו בשילי בזמן אחר הי' לו לפרש אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי בזימנא אוחרי, אלא ודאי גם בזה שייך הזמה שיאמרו המזימים עמכם היינו בשילי וראינו שלא כתבתם שם כלום ואחר כך כשהלכתם משם עמנו הייתם בהיני כל היום שלא הלכתם שוב לשילי לחתום, כעין שכתבו התוס' לתרץ הקושיא דיאמרו שאחרוהו דפעמים יהי' נודע שלא אחרוהו, וה"נ בנידון דידן יש לחוש שיאמרו המזימין ידענו שלא חתמתם בעודכם בגלאוונא בשעת כתיבה ומאז הלכתם משם עמנו הייתם ולא חזרתם שוב לגלאוונא לחתום:

לחעריכה

לח) אך מצאתי בתוס' רי"ד שנדפס בש"ס דפוס ווילנא דמפרש הא דרב בהיני ושילי בזמנים מתחלפים ומשום דיאמרו המזימין באותו זמן הכתוב בגט עמנו הייתם במקום פלוני, ואף דבהיני ושילי מצוי שיהי' המסירה בשילי והכתיבה בהיני ביום אחד, ולמה פירש בזמנים מתחלפים, מכלל דס"ל דביום אחד כיון שהי' באותו יום גם בשילי יכולים לכתוב שילי אף שעומדים בהיני, וזה עמוד לסמוך:

לטעריכה

לט) שוב ראיתי שאין שום ראי' מתוס' רי"ד, דבהא דכי כתיבו בהיני כתבו היני אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי כשהי' הכל בזמן אחד אי אפשר לבוא לידי הזמה שיאמרו להם המזימים עמכם היינו כשהייתם בשילי ולא חתמתם שם [ומשעה שהלכתם משם עמנו הייתם בהיני ולא חזרתם משם לילי לחתום] דזה אי אפשר רק אם לא זזה ידי המזימים מידי העדים, ואם כן בשעה שנמסר להם מילי בשילי והמזימים היו עמהם, הרי גם המזימים שמעו מסירת מילי ובעצמם ידעו שאמת חתמו אף שחתמו במקום אחר] שעדות העידי חתימה הוא שהבעל צוה להם לחתום כמפורש בגמר' ריש השולח וזה יודעים המזימים בעצמם שאמת הוא ואין כאן הזמה כלל, על כן מוכרח התוס' רי"ד לפרש בשני זמנים. אבל בנ"ד שפיר משכחת לה שהעדים יאמרו בגלאוונא היינו עמכם ולא חתמתם ומאז הלכתם משם לסטריקאב לא חזרתם לגלאוונא לחתום ובסטריקאב א"צ להיות לא זזה ידם מידם כי אם יראו אותו עכשיו ולאחר שעה בעוד שלא הי' שהות ליסע לגלאוונא ולחזור די, ושפיר משכחת לה הזמה אף שלא יהי' המזימים בשעה שעשאם הבעל שלוחים, רק זאת הרווחנו שאין ראי' מדרב, דאף שהיו באותו זמן במקום הנכתב יפסול מ"מ, כן יש לומר מסברא:

מעריכה

מ) והנה עתה שמת הבעל והוקל האיסור מכרת ומיתה ללאו כתב מעלתו דיש לומר לא חששו חכמים ללעז רק באיסור אשת איש לא באיסור יבמה דקיל, וזה אינה טענה, דזה ממילא כיון שהיא אשת איש מדרבנן זקוקה ליבום, ולהדיא אמרינן בגמ' (ע"ח:) גבי ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה והוא פסול דרבנן דכתב רמב"ם שאם נשאת לא תצא, ושם בגמ' הוה עובדא הכי ואצריכוה חליצה, אך אני כתבתי בזה תשובה ומבואר אצלי בכתובים [והוא בסי' ] ועמל בעיני לכפול הדברים אך לא סמכתי על זה לבד חלילה:

מאעריכה

מא) והנה בנ"ד יש לנו עוד כמה טעמים, אחד היתר בעל נודע בשערים, גם היתר מהר"ם שיף שכתב מעלתו, וכן משמע קצת בתוס' שכתבו וז"ל ולרבותא נקטינהו הני כו' יש להחמיר, וזה אינו פסול רק חומרא לכתחילה, וזה היתר ספק, וגם היתר מהתשובה שכתבתי [והוא בסי' בענין גירש פסול דרבנן ומת. וגם מה שכתבתי לעיל בדעת ר"ח דמחמיר ביותר מ"מ בשינוי באותה מדינה לא אמר ואפשר דכרש"י ס"ל:

מבעריכה

מב) על כן נלפענ"ד שאם מבקש ממון הרבה בעד החליצה אשר עפ"י דין אינו מגיע לו כלום כיון שאי אפשר לה להתייבם נתירה בלא חליצה, אך אם בקל ירצה ליתן חליצה בלי דמים מרובים נראה לי שיחלוץ וישתדל מעלתו בזה שיבוא לידי חליצה:

הק' אברהם.


שולי הגליון


  1. *) הגהה אך ברש"י ס"פ אלמנה לכה"ג אין נראה שיהי' זה כוונת רש"י ועיין מה שכתבתי בתשובה אחרת [סי' ר']: ע"כ הגהה
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף