אבני נזר/אבן העזר/פה
|
< הקודם · הבא > |
א
א) כתב הרמב"ם פרק י"ג מה' גירושין הלכה כ"ח מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הר"ז תנשא אשתו והובא בשו"ע סי' י"ז סעי' י"א ונחלקו הפוסקים בלשון הרמב"ם זה שמריך שנודע שזה כתב ישראל שהרשב"א והריטב"א פירשו שהרמב"ם מצריך קיום דווקא שנדע מי כתבו, והה"מ פירש שמודה רמב"ם שא"צ קיום רק שיהי' כתב ישראל, והטעם שלא הוכשר עדות גוי מסל"ת אלא בדבריו ולא מפי כתבו, ובאמת פשט לשון הרמב"ם כהה"מ, וצ"ע מנ"ל להרשב"א וריטב"א שהרמב"ם מצריך קיום:
ב
ב) ונ"ל משום דבירושלמי מצאו כתוב וחתום מת כו' וכ"כ רי"ו דדווקא חתום, וכן פסק הב"ש, ואי א"צ קיום ולא חיישינן לזיוף למה צריך שיהי' כתב ישראל ובוודאי מה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' באיזו כתב שיהי'] כיון דאוקמוה אדין תורה דלא חישינן לזיוף כלל, ולדעת הה"מ נראה דהרמב"ם לטעמי' בפ"ו מהלכות גירושין דאם הביא גט פסול בעבירה מן התורה ולא נתקיים בחותמיו אינו גט דבפסול בעבירה חיישינן לזיוף, וכ"ש בנכרי שהרי הרי"ף והרמב"ם למדו דפסול בעבירה כשר במסל"ת מקו"ח דנכרי, ע"כ בעינן שיהי' כתב ישראל דווקא ולפסול בעבירה דמיעוטא נינהו לא חיישינן כמ"ש הת"מ כמו שמשיאין עפ"י בת קול:
ג
ג) ואכתי קשה שהרי נכרי אינו חשוד להחליף כדי לקלקל, וא"כ למה ניחוש שהנכרי זייף, ועיין בט"ז וב"ש ס"ק ל"ח, והנראה לי בזה עפ"י מה דאיתא בש"ס בכורות (מו:) דאף דמדאורייתא סגי בפדחת בלא חוטם, בעדות אשה החמירו דבעי חוטם דווקא, ומקשה ומי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני בתחילתה החמירו בסופה לא החמירו, כלומר שצריך שיכירו בבירור שבעלה מת ובזה החמירו. רק בעדות המעידים הקילו, והנה ידוע דראו ביום מועיל מקו"ח דלא תהא שמיעה גדולה מראי', וה"ה איפכא דאמרינן קו"ת דאם בראי' בעינן שנראה בבירור שבעלה מת כ"ש בשמיעה, וכיון שאינו נאמן בכתב רק ישראל צריך שנדע בבירור ששמענו מישראל, ואם לא כן חיישינן שמא נכרי זייף ואין כאן עד כלל וחכמים לא הקילו רק בידוע שיש עד שמת בזה הקילו שיהי' העד נאמן, וכי היכי שאם ראו פדחת לבד חיישינן שטעו ואין כאן ראי' שמת בעלה, כמו כן הכא חיישינן שנכרי זייף ואין כאן שמיעה מעד שמת, ובזה החמירו בעדות אשה, אף דבעלמא לא חיישינן שנכרי זייף, אבל בנודע שכתב ישראל מותר כמו שמשיאין עפ"י בת קול, וזה חשוב סופה שתקנו שקול יחשב עד והרי ידוע ששמענו קול, אבל בכתב שאם אין חתום שם ישראל וודאי ניחוש לרוב נכרים וצריך קול ישראל דווקא, שוב צריך שנדע בבירור שהוא קול ישראל, ובנודע שהוא כתב ישראל שוב דומה למשיאין עפ"י בת קול:
ד
ד) וע"כ נראה לי ברור דכשהוא כתב ישראל מותר אפי' אין חתים שום עד, דאם היינו צריכין חתימת עד שוב היינו מצריכין קיום שיהי' נודע בבירור והי' צריך קיום דווקא. וכן ברור בסברא כיון דבכתב ישראל סגי ולא חיישינן לפסול בעבירה שזייפו כי היכי שחיישינן לנכרי זייפו בלא נודע שהוא כתב ישראל, (אפי' חתום שם ישראל) וכיון דלא חיישינן לפסול בעבירה, פשיטא שנאמן אפי' אין חתום בשמו. דאפי' לא נחשבי' עד הלוא מסל"ת ג"כ נאמן בעדות אשה, רק נכרי אינו נאמן בכתב דבכתב חיישינן שמא כוון לאיזה דבר להעיד, אבל בישראל ממנ"פ נאמן, וע"כ השמיט הרמב"ם מהירושלמי תיבת חתום כיון דצריך כתב ישראל דווקא למה לי חתימה:
ה
ה) והירושלמי שמצריך חתימה בלא נודע שהוא כתב ישראל לטעמי', דמשמע בירושלמי סוף פ"ק דגיטין דאפי' בא"י נאמנת צרתה להביא גיטה דלא חיישינן שהצרה זייפא [עיי"ש שמקשה אמתני' דהכתב מוכיח הלא צריכה לומר בפני נכתב, ומדלא הקשה דשמא זייפה מוכח דס"ל דלזיוף לא חיישינן אפי' בצרתה וכר' יוסף דבבלי], וכ"ש דלא חיישינן שהנכרי זייף שהרי צרתה גרועה מנכרי דאפי' במסל"ת לא מהימנא, ובמשיאין עפ"י בת קול פריך דילמא צרה היא ולא פריך דילמא נכרי הוא, אבל לדידן דקי"ל כאביי דצרתה חשודה לזייף ה"ה נכרי ופסול בעבירה וכפסק הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין דפסול בעבירה שהביא גט שלא נתקיים בחותמיו אינו גט, ע"כ מצריך כתב ישראל דווקא, וכיון שצריך כתב ישראל א"צ שיהי' חתום ישראל:
ו
ו) העולה מזה דבמקום עיגון שהסכמת האחרונים להתיר בלא קיום. ה"ה דמתירין אפי' בלא חתימת עד כיון שהוא כתב ישראל:
ז
ז) וזה נ"ל דעת המחבר סי' יז סעי' יא שכתב מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני תנשא אשתו ואפי' אינו מקויים, ומלישנא דאפי' אינו מקויים משמע דרק קיום לא בעי אבל חתימת עד בעי, וכ"כ הב"ש, ומתחילת הלשון ששינה לשון הירושלמי כתוב וחתום וכתב מצאו כתוב לבד משמע דאפי' חתימה לא בעי, והיינו משום שבזה יש חילוק בין כתוב בכתב ישראל, ע"כ סתם המחבר וכתב מצאו כתוב דלהרמב"ם שמצריך כתב ישראל סגי בכתב לבד, ודיעה החולקת ומתיר אפי' בכתב עכו"ם כתב אפי' אינו מקויים דבזה רק באינו מקויים מקילין דלא חיישינן שנכרי זייף, אבל בלא חתימה ודאי חיישינן שמא נכרי כתבו ואינו נאמן בכתב:
ח
ח) ומיושב מה שהקשה הח"מ דמנ"ל להמחבר ששום דיעה ס"ל דלא בעי כתב ישראל, ולהנ"ל ניחא, שהרשב"א שכתב דלא בעי קיום משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד, וס"ל דאף בזה שנסמוך מי העד סמכינן אד"ת ולא ס"ל סברא הנ"ל מש"ס בכורות, ממילא בחתום שם העד שלא חיישינן שנכרי זייף דאין חשוד להחלף כדי לקלקל וכן מוכח ברי"ו שכתב דדווקא בחתום שם עד, ןאם איתא דבעי כתב ישראל למה לי חתימת עד וכן מוכח מהרמב"ן ורשב"א דס"ל בירושלמי דלא בעי קיום א"כ למה אמר ירושלמי כתוב וחתום דווקא מוכח דלא בעי כתב ישראל:
ט
ט) ואני מסתפק בחתומים שמות ישראל כגון ראובן שמעון שידוע שאין נכרים בשמות אלו אפי' כתוב בכתב לעז שבקיאין בו הנכרים ג"כ כשר, לפי מה שהעלה הח"מ להתיר במקום עיגון כמו בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ומשום דלא חיישינן לצרה רק תלינן ברובא עיין בת"מ, והרי שנינו במשנה כשאומר נשכני נחש והרי אני מת משיאין את אשתו ושם ליכא רוב להתיר דכך יש לומר שצרה היא כמו שנאמר שהוא הבעל. ואדרבא רוב לאיסור חמש נשים ולהתיר לתלות בבעל לבד, וכן בגיטין מי שהי' מושלך בבור, וע"כ לזו לא חיישינן כלל, וכמו שאין חשוד מן התורה לזייף עד, כמו כן אף בע"פ אין חשוד לעשות עדות בשם אחר, יהי' הטעם מה שיהי, ע"כ לא תלינן שאחר זייף בשמו, אף בלא טענת רוב. ודווקא באומר מת איש פלוני דבזה בלא רוב ודאי חיישינן שמא פסול הוא ובעי רוב כשרים, אבל באומר העדות בשם כשר שאומר אני פלוני לא חיישינן כלל לאחר, וא"כ בעדים חתומים ושמותיהם ידועים שמות ישראל לא חיישינן כלל לעכו"ם אפי' בכתב עכו"ם, ולא הצריך הח"מ לטעם רוב שאין שכיח עכו"ם שיודעים כתב ההוא רק בשמות שאין ידועים אם ישראל אם נכרים. וכה"ג בגיטין (יא.) בשמעתא דערכאות, וכן בחשש פסולי עדות אפי' רוב פסולים במקום ההוא אם שמות החתומים ידועים לנו בשמם ושם עירם ויודעים שאין באותו העיר אחרים באותו שם לא חיישינן לזיוף וכי אצטריך שהפסולים יהי' המיעוט בשאפשר שהפסולים באמת שמם כך:
י
י) ולפי זה מ"ש הרמב"ם שנודע שהוא כתב ישראל היינו או ששמות העדים ישראל דלא חיישינן לזיוף [ולא דמי לפרק ו' מהלכות גירושין שידוע שפסול בעבירה הביאו], או שאין השמות ידועים רק הכתב ידוע, וזה ששינה הרמב"ם מהירושלמי שאמר כתוב וחתום מת איש פלוני ולא כתב שכתב ישראל, והרמב"ם השמיט חתום וכתב שנודע שהוא כתב ישראל ולמ"ש ניחא דמבואר בגיטין (יא:) שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עכו"ם, ע"כ בתלמוד א"י דברו לבני מקומם ושם אין שכיח ישראל בשמות עכו"ם ע"כ אם חתומים ישראל תנשא דלזיוף לא חיישינן, אבל הרמב"ם שכתב הדין לכל העולם אין ראי' מוחלטת מהשמות, ע"כ כתב סתם שנודע כתב ישראל באיזה אופן שיהי', נמצא שדברי הרמב"ם הם דברי הירושלמי ממש רק שחילוף הנושאים גרם שינוי הלשון:
יא
יא) ובזה יתיישב סתירת דברי הרמב"ם שלא הביא מתני' דמי שעמד על ראש ההר ואמר פב"פ מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין אשתו ומשמע שהטעם משום דבגמ' הקשו ודילמא שד הוא ומשני דחזו לי' בבואה דבבואה, וסובר כסברת הגאון דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה, וכן פירש הכ"מ, והקשה דברי הרמב"ם דידי' אדידי', שבפרק ב' מהלכות גירושין פסק למתני' דמי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ולא הזכיר כלל דחזו לי' בבואה, וע"כ דס"ל דלמאי דמסקינן ליישב הקושיא דילמא צרה דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ה"ה דלא חיישינן דילמא שד הוא ולא צריכינן לאוקמי דחזו לי' בבואה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהי' לו להביא מתני' דמי שעמד על ראש ההר ואמר פב"פ מת, זה תמיהת הכ"מ ולא תירץ כלום עיי"ש:
יב
יב) ולמ"ש נכון היטב. דהנה בהאי דפב"פ מת ע"כ הא דלא חיישינן שצרה אמרה כן ואין כאן זיוף כלל שהרי לא אמרה בשם אחר, ע"כ משום דאזלינן בתר רוב כשרים לעדות זו, וכמ"ש בחלקת מחוקק אבל בההוא דאמר נשכני נחש והרי אני מת וכן במושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, ע"כ אין הטעם משום רוב שגם בכשרים אין לתלות רק שהי' הבעל כמובן, ומנ"ל שהי' הבעל שמא אחת מחמש נשים שהם הרוב, וע"כ הטעם משום דלא חיישינן לזיוף אף שצרתה חשודה לזייף שהרי בא"י אינה נאמנת להביא גיטה, מ"מ כיון שלא ידעינן מספק אין לחוש שצרה זייפה, ולא דמי לגט שיוצא מיד צרתה. וע"כ החילוק פשוט שבגט כי היכי דלא חיישינן לחמש נשים אף שהם רוב וחשודין לזייף, מ"מ מספק לא חיישינן לזיוף עדות בשם אחר, כמו כן לא חיישינן לשד שזייף. אבל באומר פלוני בן פלוני מת דשם הטעם רק משום רוב דליכא זיוף, א"כ אף דלצרה לא חיישינן משום דרוב כשרים אבל לשד נחוש שהם הרבה מאד כבש"ס ברכות (ו.) ע"כ הביא הרמב"ם הני תרי מימרי דמושלך בבור ודנשכני נחש ולא הביא הא דפלוני בן פלוני מת:
יג
יג) ועוד יש ליתן טעם דלא חיישינן לספק זיוף צרתה ולספק צרתה משקרת חיישינן, דיש לומר דבספק זיוף צרתה לא חיישינן דרק חשש דרבנן, והרי בסוטה דנאמנת מה"ת אף צרתה נאמנת ע"כ לא החמירו בספק, אבל בספק אם הי' צרתה הוי ספק דאורייתא שהרי מן התורה אין אשה נאמנת וחכמים לא נתנו נאמנות לצרתה, ודווקא בחשש זיוף צרתה דבספק לא חיישינן לצרה ואמרינן שלא הי' צרה כלל ולפי זה י"ל דלשד חיישינן אף למסקנא דאין לשד שום נאמנות כלל בשום מקום, אך להרמב"ם לשיטתו דעד נאמן לומר מת בעלה מה"ת ע"כ מדקי"ל צרתה אוכלת בתרומה צ"ל דחשש צרתה משקרת מה"ת ואעפי"כ לא חיישינן, ע"כ אי משום רוב כשרים, או דלספק זיוף לא חיישינן וא"כ גם בשד לא חיישינן בספק זיוף:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |