אמרי בינה/דיני טריפות/יא

סימן יא

אפרוח שנולד מביצה נבילה וטריפה מותר ש"ע(סי' פ"ו) ולא נתבאר הנולד מביצה טמאה דהיינו שישב על הביצה עוף טהור ונולד אפרוח טהור די"ל דג"כ מותר כיון דכל הטע' דמטריפה מותר מבואר בש"ס תמורה (דף ל"א) דאף לר"א דאוסר ולד טריפה מודה בנולד מביצה טריפה ואף דר"א מטמא מלא תרוד רימה הבא מאדם חי משום דאקרי אדם מחיים רימה אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא ועי"ש רש"י דר"א מודה באפרוח דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה ל"ה במעי הטריפה מבואר דל"צ טעם זה דעפרא בעלמא הוא רק הואיל דנשתנה וגוף זה ל"ה במעי הטריפה וכ"כ תוס' שם להקשות דלמה הוצרך להך טעמא דנעש' עפר וכתבו דאינו אלא לרווחא דמלתא דכי נמי אדם לא מקרי רימה מ"מ ל"ד לביצת אפרוח. ולכאורה לטעם זה אין חילק בין טריפה לטמאה דמ"מ כיון דנולד מעפר מותר ולטעם הראשון הואיל דל"ה במעי טריפה גוף זה י"ל דהנולד מן ביצה טמאה אסור אך י"ל דהא אף לטעם זה מ"מ כל היוצא מן הטמא טמא וביצה טריפה דאסורה מה"ת א"כ למה היוצא ממנה לא יהיה אסור וע"כ צריך לומר הואיל דנשתנה הדבר ממה שהיה לדבר אחר המותר לכך מותר והה"ד מביצה טמאה ג"כ אפרוח טהור הנולד מותר כיון דנשתנה ממה שהיה לדבר המותר:

וכן מבואר להדיא מדברי הר"ן פ' אלו טריפות דכתב לתרץ הא דצריך קרא למשרי ביצה מטהור ול"ה היוצא מן החי הא כיון דאפרוח שלו טהור היא נמי טהורה ע"כ דאי לא הי' כל היוצא מן הטמא טמא וכתב וז"ל דאפילו ביצה טמאה אפרוח מותר דאפילו אפרוח של ביצה טריפה שרינן משום דלכי מסרח הוא דקא גביל כו' ומה אפילו הא הש"ס נקט טעם זה רק לרווחא דמלתא דנעשה עפרא דבלא"ה הואיל דגוף זה ל"ה במעי טריפה מותר האפרוח ומטמאה י"ל דאסור וע"כ דסובר דאף לטעם זה ג"כ אף מטמאה מותר הואיל דנשתנה. ברם לא אדע לפרש לשון אפילו דמה רבותא יש יותר בנולד מביצה טריפה לנולד מביצה טמאה הא אדרבא בטריפה פליגי ר"א ורבנן דרבנן מתירין אף ולד טריפה משום דטריפה אסורה דאין לו חיות וכיון דהולד חי מותר כמ"ש הרשב"א מובא בש"ך וטו"ז (סי' ע"ט) ותוס' חולין (דף נ"ח) וב"ק (דף מ"ז) וביצה אסורה דגדלה באיסור ומ"מ האפרוח מותר כיון דכל עיקר איסורא נצמח משום דטריפה אינה חיה והיוצא מטריפה אסור הא כיון דאף אם היא ירך אמה מותר הואיל דחי כן ג"כ הנולד מותר הואיל דחי משא"כ בנולד מביצה טמא' דאסורה מטעם היוצא מן הטמא טמא ואיסור' דטמא לא תליא בחיות רק חק התורה והיוצא ממנ' כמוה ממילא הביצ' אסורה והנולד מהביצה י"ל דג"כ אסור מטעם דנצמח ממקור איסור ואף דבאמת לטעמא דש"ס דכי אסרחא עפרא בעלמא הוא ואין זה יוצא מטמא ממילא גם מטמאה מותר מה"ט וכמו שכתב הר"ן מ"מ אינו רבותא יותר מהנולד מטריפה. עכ"פ מבואר מדברי הר"ן בפשיטות דגם הנולד מביצה טמאה ג"כ מותר. וכן מבואר תוס' נדה(דף נ' ע"ב) דאם הזכר אסור ע"י סימני טומאה נקיבה דיש לה סימני טהרה אין לאסרה אף למ"ד זוז"ג אסור דאפרוח לא יצאה אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל עי"ש דמבואר דאין לחלק בין טריפה לטמאה:

אולם מדברי הרמב"ם נראה דהנולד מביצה טמאה אסור אף דיש לו סימני טהרה דכתב (פ"ג הי"א) ממ"א אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר שאין מינו טמא וכ' הראב"ד על מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים וכתב המ"מ שרבינו כ' זה להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו ואין אומרין בו לאימת מסרח לכי גבל דכיון דמינו טמא אסור הוא ולא רצה רבינו לתת טעם לחלק בין ביצת טריפה לאפרוח שלה אלא לחלק בין אפרוח ביצת טריפה לאפרוח ביצת טמאה עכ"ל מבואר מדבריו דאסור ומשמע אף דיש לו סימני טהרה מ"מ אינו דומה להנולד מטריפה דאין מינו טמא אבל ממין טמא הנולד ממנו אסור וע"כ אף דלכי מסרח עפרא בעלמא זה ל"מ רק אם בא ממין טהור ולא הבא ממין טמא. והא דכתב המ"מ דלוקין עליו אף דהרמב"ם כ' לעיל מיניה דאינו לוקה על הנולד מן הטמא צריך לומר כיון דהרמב"ם כ' שם (ה"ו) הטעם דאינו לוקה על חלב בהמה טמאה וביצת עוף טמא שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב לכך דוקא כ"ז שהוא ביצה אבל כשנולד מהביצה אפרוח והוי בשר לוקה ג"כ ואף דהא בעוף לא כתיב מבשרם כ' המ"מ שם כיון שאינו למד אלא מן המדרש של בת היענה אין לוקין עליו דומיא דביצת השרץ שאין כתיב בשרצים מבשרם וכל היוצאי' מהטמאי' דין א' להם. שוב הנולד מביצה טמאה אף דעל הביצה ל"ה חייב מלקות מ"מ הנולד ממנו חמור הואיל דהוי שם בשר ולוקה עליו:

והנה המג"א (סי' רט"ז) הקשה ע"ד רבינו יונה דסובר בנפל חתיכה דבשר בדבש דמותר הואיל דנתהפך לדבר המותר מהא דאפרוח שנולד מביצה טריפה דמותר מטעם כי קנבל הוי עפרא בעלמא משמע דאי לאו היה אסור דבתר מעיקר' אזלינן ובדבש אינו כן וכבר הביא הגר"א ז"ל שם דברי ר"ן ע"ז (דף ל"ט) דמה דקאמר בש"ס אי משום אערובי מיסרא סרי הוא ג"כ מטעם זה דדומה לאפרוח דנעשה מקודם עפר כן בדבש עד שלא נמוח מסריח ומותר אולם לפי דעת הרמב"ם והמ"מ הנז' באין מיני היתר ל"מ מה דנתהפך ולא אזלינן בתר השתא יתכנו דברי המג"א. אך מ"ש דמשמע דאי לאו היה אסור קשה הא אדרבא מבואר בש"ס ותוס' הנז' להיפך דטעמא דנעשה עפרא הוא רק לרווח' דמלתא ואולי כמו שכתבתי דדוקא בביצה טריפה אזלינן בתר השת' מטעם דעתה יש חיות לדבר הנולד ושב להיתר משא"כ בבא ממין הטמ' ומ"מ צ"ע על המג"א דלא העיר מזה כלל:

ולכאורה יקשה לדעת רמב"ם והמ"מ מש"ס בכורות (דף ו') דטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה ויליף בש"ס מדכתיב את זה לא תאכלו ממעלי הגרה כו' יש לך שהוא מעלה גרה ומפרי' פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. ולמה צריך קרא לזה הא ידענו דהיוצא מן הטמא טמא מהטמאים כמבוא' ש"ס שם דהקשה דלמה לן גמל לאסור חלב של גמל הא קיי"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכיון דאף הרוטב אסור ק"ו הנוצר ממנו בשלמא אם נאמר דהנולד מביצה טמאה ג"כ מותר כיון דהשתא יש לו סימני טהר' להנולד אזלינן בתר השתא שפיר היה ס"ד דאף פרה הנולד מגמל מותר כיון דהשתא יש לולד זה סימני טהרה לא נוכל למילף מהטמאים דשם ציר ורוטבו בא ומתמצה מגופה משא"כ בריה חדשה שיש לו סימני טהר' י"ל אף דבא מטמאה התורה התיר' ולכך צריך קרא דאת זה לא תאכלו ממעלי גרה. משא"כ לדעת הרמב"ם דגם עוף הנולד מטמאה אסור וע"כ דסובר דיוצא מן הטמא לא יש לו היתר א"כ למה לן קרא דאת זה לא תאכלו אולם זה אינו די"ל דמזה ילפינן כיון דגלי לן קרא דאף דבר שאינו מתמצה מגופה רק שנוצר ונולד בריה חדשה בטמאה ויש לו סימני טהרה ובכ"ז אסרה התורה הואיל ובא מן טמאה כן נמי אפרוח ולא ס"ל לרמב"ם הסברא דנעשה עפרא רק במין טהור. ובלא"ה י"ל לדעת רמב"ם דסובר דמצד רבוי דהטמאין וכן מבת היענה אינו לוקה ול"ה רק כמו איסור דחצי שיעור וכללא הוא דכל היוצא מן הטמא דאיסור אין לוקין עליו וכמ"ש המ"מ הנ"ל. א"כ א"ש דצריך קרא דאת זה לא תאכלו לרבות פרה הנולד מגמל שיהיה חייב אף מלקות מדכתיב להדיא את זה לא תאכלו ממעלי גרה ומפריס פרסה והוי לאו ממש ולוקה ע"ז וגם נ"מ לדעת רמב"ם דבאיסור עשה ל"א כל היוצא מטמא טמא ומה"ט חלב אדם מותר אף דהוא בעשה על בשרו לדעת רמב"ם א"כ אם נילף דפר' הנולד מגמל רק מהטמאין לא יהיה חלבה אסור לכך הביא הש"ס פסוק ואת זה לא תאכלו ועיין פ"מ במ"ז (סי' פ"א) דכ' כן להדיא:

וראיתי בספר חות דעת (סי' פ"א) דיצא לדון בדבר חדש אליבא דאמת דל"ש דבר היוצא מטמא רק בדבר המתמצה מגופ' אבל בנולד ונוצר בתוכה בריה חדשה ביד"ש ל"ש כל היוצא והביא ראי' ממה דצריך קרא לפרה הנולד מגמל וחולק גם ע"ד תוס' דביצה טמאה אי לאו קרא דבת היענה מותר ותמהני מלבד מ"ש דבפרה הנולד מגמל דהיינו מתירין לולא הקרא משום דיש לו סימני טהרה וא"כ אינו ראיה מזה כלל לומר דבעי דוקא שיתמצה מגופה בלא"ה השתא דגלי לן קרא דגם זה אסור אף דיש לה סימני טהרה מ"מ בשביל דיצא מטמא טמא אף דיש לו סימני טהרה בפ"ע ק"ו ביצה דאסור גם מ"ש דאינו מתמצ' מגופה תמהני הא כשתלוי באשכול הוי כבשר ממש וברמב"ם (ה"ז) שם כ' דביצ' עוף טמא התלויות באשכול שעדיין לא פרשו ונגמרו האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן הרי אף דלדעת רמב"ם כשנגמרו דאינו לוק' הואיל דהוי רק דבר היוצא מטמא מ"מ כשתלוי באשכול הוי כבני מעים ולוקה א"כ אף כשנגמרו אח"כ מ"מ הוי דבר היוצא מגופה דבא מטמא וכן מבוא' בש"ס תמורה שם דביצה טריפה דמודים חכמים לר"א משום דמגופה דתרנגולתא קא רביא ועי"ש ברש"י ותוס' דביצה לאחר שנולדה אינ' גדל' עוד וע"כ דמגופה רביא הרי דביצה חשיב כמתמצה מגופה. ומה שהביא מדברי רש"י ב"ק (דף מ"ז) גבי תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דפירשא בעלמא הוא דבר המופרש ממנו מש"ה מותר שליא של חמור כיון דנפרש אחר שנוצר מותר תמהני מה ענין ניזקין להך דדבר היוצא דודאי אף בדבר הנוצר ומופרש שייך לומר דבר היוצא מטמא ולענין היזיק טעמא אחרינא דלא מסייע לנזקא כלל ועי"ש בש"מ אף דביצה טריפה אסורה הואיל דמאיסור קא ינקי עד דגמרי אבל לענין נזק אינו דומה לולד דיש לו חיות ומסייע להנזק דעובר ירך אמו משא"כ ביצה אינו מסייע וזה לענין ממון אבל לענין איסור אף דמופרש מגופה מ"מ תחיל' יצירה ויניקת דבר הנוצר הוא מטמא ואסור וכל דברי החות דעת בזה תמוהין לענ"ד:

עוד ראיתי שם בח"ד דברים תמוהין עד למאד דהקשה ל"ל קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא הא בלא"ה אסור משום כל היוצא מטמא טמא ועוד אמאי ציר דגים טמאין מדרבנן הא יוצא מטמא לכך כ' דכל היוצא מטמא מקרא דהטמאין לאסור צירן נפ"ל ולאו דוקא צירן רק מה' דהטמאין ונקיט צירן לדוגמא ומש"ה בדגים טמאין דליכא קרא דאפילו צירן מותר מדאורייתא אף כל היוצא מהן מותר ותמה מזה על תוס' בכורות דהקשו בהא דדג טהור שנמצא במעי דג טמא דליתסר משום כל היוצא דהי' להם להקשות מציר דגים א"ו בדגים ל"ש כל היוצא והדברי' מתמיהין מה ענין ציר דזיע בעלמא הוא וע"י בישול וכבוש דעת הש"ך דהוא דאורייתא וגם למה לא נילף מהטמאין לכל התורה כולה כיון דתאמר דילפינן מה' דהטמאין דשרצים לאסור דבר היוצא לכל התורה למה נוציא דגים מן הפרט. ובאמת בתוס' חולין (דף צ"ט) עמדו בקצת תימא כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה נמי דרש ליה בת"כ ודגים דליכא קרא לא אסור מדאורייתא למה אסור ציר של טריפה מדאורייתא ויבואר לפנינו עכ"פ דוקא ציר דגים לא נאסר אבל כנראה דבר היוצא ילפינן גם מואת זה לא תאכלו ממעלי גרה ומפריס פרסה דפרה הנולד מגמל טמא והא דקאמר בש"ס דהא דתלה פרה הנולד בהא דכל היוצא הוא לסימנא בעלמא כמו שפירש"י שלא תחלוף אבל ודאי מזה נילף לכל היוצא מקושית הש"ס למה לי למיתני שהיוצא פירשו תוס' דהו"ל למיתני והיוצא לכך קאמר סימנא שלא תחליף לך גירסתך אבל ודאי מכאן ידענו לכל היוצא וכן מבואר בפירוש המשניות בכורות שם שהחלבים והביצים מצטרפין אל הנולדים מלבד חלב אדם בלבד מבואר דליכא לבד מחלב אדם דבר היוצא מטמא שיהיה מותר וכן מבואר להדיא ברמב"ם(ריש פ"ג) הנ"ל דכל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין שלוקין על אכילתו הרי אותו המאכל אסור באכילה מה"ת כגון חלב בהמה וחיה הטמאי' וביצת עוף ודג הטמאים שנאמר ואת בת היענה והה"ד לכל האסור כיענה לכל הדברים הדומין לביצה עכ"ל הרי דביצת דג טמא אסור מטעם דבר היוצ' אף דלא פליג רמב"ם על הא דקאמר הש"ס בציר דגים דהוא רק דרבנן דזיעה בעלמא הוא עי"ש ברמב"ם (ה' כ"ב) ובמ"מ:

והא דלא פריך הש"ס למה צריך גמל גמל הא הטמאין לאסור צירן ולא פריך מהא דכל היוצא היינו מפרה הנולד מגמל משום דבטמאין אכילה כתיב ולא ידענו אכתי דמחוי כממש ובשלמא פרה הנולד מגמל אסור לאכול שפיר כמו האב כן התולדה דהכל שם אכילה אבל אם המחה וגמעו לא ידענו עוד דאסרה ג"כ התורה אף דבכ"מ שתיה כאכילה מ"מ צריך בש"ס קרא לזה גבי חלב וחמץ נפש לרבות השותה כמבואר חולין (דף ק"כ) ותוס' שם ובבכורת שם בתוס' והא דיליף מהטמאין רוטב וקיפה אף דטע"כ דאורייתא מ"מ איצטריך לאשמועינן דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתיה ואינו בכלל אכילה ואכילה כתיב בהון קמ"ל וציר ג"כ יליף מזה דשקולים הם ומיהו מציר לחודיה ל"ה שמעינן דליהוי שתיה בכלל אכילה דהוי מצי לאוקמא כשהקפהו ואכלו. ולפי"ז ל"ה יכול הש"ס להקשות מהך דפרה הנולד מגמל דשם אכילה היא אבל חלב דציר בעלמא הוא וגם אם אינו קפהו ל"ה אסור מה"ת לכך פריך מהטמאין דמשם ידענו לדרשה גמורה הוא כמ"ש תוס' דאם המחה מאכל וגמאו דחייב וכן הציר דאסור לכ"ע ממילא ידענו דחלב טמא אסור מה"ת ממה דילפינן כל היוצא מטמא מאת זה לא תאכלו וציר דגים דלא נאסר מה"ת מטעם כל היוצא דבזה נמי לדעת תוס' בתירוצם הנז' באמת אינו חייב אם המחה וגמעו כיון דציר והמחה וגמעו שקולין הן. וא"ל עכ"פ כיון דחלב הוא בעצם משקה המתמצה מטמא ושתיה בכלל אכילה וזה לא נשתנ' ממה שהיה ולמה צריך הש"ס להקשות מהטמאין ז"א דהיינו נוכל לומר דוקא מידי דשתיה בתולדתו כגון תירוש ויצהר אבל חלב בהמה טמאה אף דידענו היוצא מטמא היינו אומרין דוקא אם הוא כמותו דבר דבר אכילה הוא אבל משקה היוצא אף דכן הוא בתולדה ולא נשתנה היינו אומרים דאין התולדה חמור מן האב ובאם היה הדין בטמאין דאם המח' וגמעו פטור והיינו אומרין דלא אסרה התורה בשר טמאין כשנעשה משקה מהן כן נמי היוצא אף שהוא משקה בתולדה מ"מ כיון דאינו נאסר רק בשביל שנתהוה מתמצית האיסור אינו חמור מאם המחה גוף האיסו' ואחרי שידענו מן הדרש דהטמאין דמיחוי כמותו וגם ע"ז נאמר בתורה לשון אכילה שוב גם המשקה היוצא אסור לכך פריך הש"ס מהטמאין וסמך הש"ס ע"ז דהיוצא מטמא אסור מן ואת זה לא תאכלו ומבת היענה רק להורות דגם משקה נאסר הביא מהטמאין דגם שתיה בכלל אכילה ואף דבש"ס חולין (דף ק"כ) מצריך צריכותא להמחה וגמעו משום דאיכ' למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו מ"מ כיון דידענו משם בחלב וחמץ ובנבלת עוף טמא ושרצים אם המחה חייב ילפינן משם לכה"ת לכך נקט הש"ס דרש דהטמאין ובתו"כ מביא הדרש הנ"ל גם על בהמה טמאה:

וראיתי בפנ"י בק"א בפסק חדש שכתב לתרץ קושית תוס' דהיכא מייתי רבא בחולין (דף קי"ב) ראי' מהטמאין לאסור ציר דטריפה כיון דבדגים דליכא קרא לא ילפינן וכ' דאה"נ אם שתה ציר טריפה לית בי' איסור דאורייתא דאכילה כתוב בז' רק כשחזר ונבלע מן הציר בבשר הדר הו"ל אוכל. ודבריו תמוהין התוס' לא כתבו רק אם קפהו לציר דדגים ואכלו בעינא אבל אם הציר אינו נאסר דהוא משקה אף בבא לתוך אוכל אינו אוסר וכן מבואר מהא דדג טמא שנכבש עם טהור אף שבא ציר הטמא לתוך דג הטהור ומ"מ ל"ה רק מדרבנן ובאמת קושית תוס' הנז' י"ל בפשיטות דכבר התעורר הפנ"י שם אמאי לא ילפינן ציר דגים מן נבלה וחמץ ושרצים:

לכך נראה דבאמת לא ממעטינן רק ציר דגים בלבד דמבואר בתו"כ פ' שמיני תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא יכול אעפ"י שנימוק ת"ל אותם הרי שיש ריבוי מתאכלו דהציר אינו נאסר כיון דאינו אוסר ואם המחה דגים טמאין ואכלן ג"כ אסור מדאורייתא רק הציר מרבינן ממה דכתיב תאכלו לכן ע"כ הא דכתיב הטמאין לאסור צירן הוא אסמכתא כמ"ש תוס' חולין היינו לגבי דגים הואיל דמן תאכלו מרבינן הנכבשין ולפי"ז בטריפה ל"צ קרא דילפינן מבינייהו דחמץ ושרצים ונבלה רק דגים לבד יצא צירן מן הכלל. ואם המחן וגמען אם חייב לכאורה בפשיטות תליא בשני תירוצים שבתוס' הנז' על קושיתם דל"ל קרא הא טע"כ דאורייתא דלתירוץ ראשון דרוטב וקיפה קרא אסמכתא ולא איצטריך אלא לצורך א"כ בהמחה וגמעו חייב ולתירוץ הב' דצריך קרא לאם המחה דהוי כאכילה וצירן שקולין הן א"כ בדגים דצירן מותר מה"ת כן נמי אם המחה וגמעו וכן רוטבן אינו אסור מה"ת וכן כתב בנו"ב מהד"ק יו"ד (סי' כ"ו) באורך בשיטת תוס' והביא דברי רשב"א חולין (דף צ"ט) דכתב משם תוס' דקרא הנדרש בתו"כ ושקץ על צירן ורוטבן וקיפה אסמכתא בעלמא הוא דציר מותר מה"ת וקרא לאסור קיפ' ורוטב וכ' הנו"ב דהרשב"א כתב כן לתירוץ ראשון של תוס' (דף קי"ב) דרוטב אסור מטעם טע"כ דאורייתא עי"ש ויקשה למה צריך לגבי דגים רבוי לאסור קיפה ורוטבן כיון דט"כ דאורייתא ועיקר קרא ל"צ רק לאסור צירן ובדגים דציר מותר מה"ת ע"כ כל הדרש הוא רק אסמכתא:

אך נ"ל דצריך קרא לרוטב וקיפה דלא נוכל למילף ממקום דילפינן דטע"כ דאורייתא דיש למיפרך מה לדגים שכן צירן מותר מה"ת לכך צריך קרא על רוטבן וקיפה אבל אם הקפה הציר ואכלו ג"כ אינו אסור מה"ת. ולתירוץ הראשון של התוס' דעל רוטבן ל"ב קרא וידענו דטעכ"ד ובדגים ג"כ חייב אם המחה וגמעו וכן על רוטבן רק ציר בלבד מותר ולדבריהם כנראה הסיכמו הרשב"א ור"ן ורא"ש כמו שכתב הנו"ב שם ולפי זה גם אם קפהו להציר ג"כ מותר מה"ת ויקשה יהיה אסור עכ"פ מטעם דהיוצא מטמא טמא צריך לומר דציר ממעטינן אבל לא דבר אחר כמו ביצה וכדומה והא דלא פריך הש"ס בכורות דל"ל גמל גמל על חלב תפ"ל דהיוצא מטמא ולמה צריך להדרש דהטמאין דל"ש מ"ש לעיל דהי' ס"ד דדוקא אכילה ולא שתיה כיון דלרוטב ל"צ לשום דרש דמסבר' ידענו י"ל כיון דכתיב מבשרם לא תאכלו א"כ היינו נוכל לומר אף דטהור הנולד מטמא אסור היינו בשר אבל חלב דלאו בשר היינו אומרים דמותר לכן הביא הש"ס הדרש מן הטמאין דצירן ג"כ אסור. ומ"מ תבנא לדינ' דליכא שום הו"א דבדגים לא נאמר כל היוצא מן הטמא ולא נוציא מן הכלל אך חלב אדם לדעת רמב"ם דבשר אדם קאי בעשה הוכרח לומר דבאיסורי עשה ל"א הך כללא דכל היוצא ולהחולקים וסברו דבשר אדם ליתא אף בעשה אינו מוכרח וסברו דאף באיסור עשה היוצא מאיסור אסור:

ודע דבתו"כ פ' שמיני דרש ע"פ ואת אלה תשקצו מן העוף הנאמר בעופות טמאים תשקצו לאסור צירם ורוטבם ואת הקיפה שלהם ואת ביציה' כו' ויקשה אמאי הוצרך בש"ס חולין לדרוש לביצה טמאה דאסורה מה"ת שנאמר ואת בת היענה וכי כעורה זו שנדרש מתשקצו בתו"כ ובתוס' ור"ן פלפלו הרבה על מה דצריך קרא תפ"ל מטעם כל היוצ' ולא הביאו הדרש דתו"כ:

ולדעת הרמב"ם דאיסור דכל היוצא מטמא אינו רק בגדר עשה או כמו ח"ש דאסור מה"ת ואינו לוקה עליהן קשה לכאור' מש"ס חולין (דף ק"כ) דהביא הדרש דנפש לרבות השותה אם המח' חלב וגמעו או חמץ ושם חייב כרת ומלקות וכן הביא מנבלת עוף טמא ואח' כך קאמר והא דתנן הטמאים לאסור צירן כו' ל"ל לגמר מהני צריכי כו' ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך ולגמרו מינייהו משום דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו הא צריך לרבות השותה שיהיה בכרת ואם היינו גמרינן בהמחה חלב וחמץ וגמעו מהטמאים דשרצי' ל"ה רק באיסור עשה ול"ש חייב מלקות וצ"ע:

וביצה טריפה אסורה מדאורייתא מפני שנגמרה באיסור ועיין ש"ך (סי' פ"ו ס"ק ח' (דאפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיט' אסור מה"ת דל"פ ועי"ש בפ"מ דודאי משום ל"פ ליכא איסור תורה רק שדיינין ליה באיסור דאורייתא לענין ספקא ועיין מנ"י (כלל ע"א) ולכאורה יש לדון אם נולדה מיד אחר שנטרפה אף דלא גדלה באיסור מ"מ כיון דמבואר ש"ס ביצה (דף ו') דאמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה ומפרש בש"ס ומגדלת אפרוחים במעי אמן אין מגדלת אפרוחים א"כ לעולם אף שנגמר' בקליפתה מ"מ ינקה מגופה וע"י הלידה יש לה כח לגדל אפרוחים ושלא ע"י לידה אין כח להביצה לגדל אפרוחים א"כ ינקה הביצה מהטריפה ונגמרה באיסור ועיין ש"מ ב"ק (דף מ"ז) דמאיסורא קא ינקא ביצה עד דגמרי ואע"ג דטריפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאיטרפא אשבוחי משבחא וגמרו להו וילדה משמע קצת דבעצם ינקי עד דילדה. אולם ממה דקאמר בש"ס נ"מ למקח וממכר משמע קצת דאף דיש הפרש בין ביצה דפחיא לביצה דשחוטה שזה מגדלת אפרוחין וזה אינה מגדלת מ"מ לענין גוף יניקתה ליכא נ"מ דאם לא כן הי' להש"ס לומר נ"מ אם ילדה מן הטריפה שנטרפה קודם הלידה אסורה מה"ת אעפ"י שכבר נגמרה מ"מ עם יציאתה נגמרת וינקי. ומ"מ י"ל דאמורא צריך לפרש דבריו ולענין הדין לאיסור ליכא נ"מ כ"כ דלעולם אסור ביצה טריפה ומחמרינן אף בספקו ואם לענין איסו' מה"ת מה זה שאמר עם יציאתה נגמרת סתם ולכך קאמר בש"ס דנ"מ לענין מו"מ דעם יציאתה נגמרת לגדל אפרוחים וכיון דיש שם גמר וכח יותר ע"י הלידה שמגדלת שוב ממילא י"ל דאסור מה"ת והא דכתב הב"י דבנטרפה סמוך לשחיטה מיד ונולד ס' דדיינין ליה באיסורא ד"ת דלא נתנו דבריהם לשיעורין היינו דלא ילדה רק הוציאה ממעי התרנגול' מיד בזה מטעם דל"פ אסור בס' אבל בנולדה י"ל דנאסר מה"ת ע"י הגמר של לידה. אולם מדברי ב"י שהביא מקודם משם הרשב"א דאף בנולד' מיד אחר שנטרפה אסור גזירה אטו מעורה בגידים וכן כתוב בר"ן חולין משמע דליכא איסור דאורייתא אחר שנגמרה ואף שינקה וגדלה אח"כ ודלא כמו דמשמע מש"מ ב"ק ואולי סברי דמה דנשבח ונגדל אח"כ בטיל מה"ת:

ויש להבין ברשב"א ור"ן דכתבו דמה"ט מותר לאכלן בחלב ומדאסר ר"י במעורות בגידין ש"מ דלרבנן אפילו במעורות שרי דלא גופה נינהו דמדינא ודאי פירשא בעלמא הוא ובב"ח דרבנן אוקמי אדינא וה"ט נמי דא"ג מביצה אבל טריפה דמדאורייתא החמירו בה דכיון דכאגידא בה דמי לגופה וכיון שפעמים נראית כגופה דהיינו במעורה בגידין אף כשאינה מעורה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק החמירו בה ואסרוה עכ"ל הר"ן ומבואר דקושיתו היה על רבנן דמותר לאכלן בחלב אף במעורות וברשב"א שם הקשה ג"כ אמאי ביצת נבלה מ"ט דב"ה דאסרו אף בזמן שכמוה נמכרת בשוק ודבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל ותירץ ג"כ משום דגזרינן אטו ביצה טריפה וביצה טריפה משום דגמרה באיסור ולמה לן אטו ביצה טריפה הא מנבלה כשמעורה בגידין כגופא הוא ואסור ועיין ש"ך (סי' פ"ז ס"ק ט') מה"ט בהכה על זנבה והטילה ביצה אם מעורות אסור משום אבמה"ח אע"ג דל"ח בשר לענין בב"ח מ"מ אפילו חלב הי' אסור משום אבמה"ח אי לאו דגלי לן קרא וכי גלי היינו באינו מחובר בשום דבר ואינו פורש מן הבשר אבל ביצים מעורות ומחוברת באיסוריהו קיימי ואסור משום אבמה"ח ואפילו ביצה ממש היו אסו' משום אבמה"ח אי לאו דגלי לן קרא וכשהן מעורות דלא גלי אסור משום אבר מה"ח. ולפי"ז אף דביצת נבלה מותר מה"ת דלא גדלה באיסור הוא דוקא כשאינן מעורות אבל אם הם מעורות חל על הביצה שם נבלה דכ"ז שלא נפרד מגידין כגופה הוא ומהיכא יהי' ההיתר וא"כ שייך לאסור ביצה נבלה שאינה מעורות אטו מעורות כמו בביצה טריפה ומה הבדל יש בין טריפה לנבלה משא"כ בב"ח אף במעורה מותר דלאו בשר הוא. וגם אמאי בס' אם הוא ביצה טריפה אסור לעולם אף בביצה שנגמרה מקודם ולא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור דל"פ ובביצה נבלה נאסר ג"כ מטעם ל"פ כיון דכשהוא מעורה אסור מה"ת מטעם אבמה"ח וצריך לומר כמ"ש הש"ך שם (סי' פ"ו) דביצה נבלה אי אפשר שתגמר לאחר מיתה ונשארת מעורה כמות שהוא בעת שנתנבלה התרנגולת ל"ש למיגזר ביצ' גמורה שכיוצא בה נמכרת אטו מעורה כיון דלא שייך ביה ביצה נבלה שכיוצא בה נמכרת דע"כ כבר נגמרה ולאחר מיאה אי אפשר שתהי' נגמרת באיסור לכך ל"ש למיגזר אטו מעורה משא"כ ביצה טריפה דשייך ביה נגמרת באיסור שתהי' בשעה שנטרפה מעורות ואח"כ נגמרת עד שכיוצ' בה נמכרת בשוק ונאסרה מדאורייתא לכך גזרו גם אם נטרפה בזמן שכבר נגמרת אטו ביצה שהי' מעורה בעת שנטרפה ואח"כ נגמר' באיסור מה דלא יש מציאות בביצה נבלה. לכך הוכרחו לומר דביצת נבלה גזרינן אטו טריפה דהא ממה דחולקין ב"ש וב"ה בביצה נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק דב"ש מתירין ובביצה טריפה מודים ב"ש דאסורה וע"כ הא דכיוצא בה נמכרת אסורה הוא משום גזירה אינן מעורות אטו מעורות א"כ אמאי ביצה נבלה מותרת מ"ה הא אם מעורות אסור מטעם אבמה"ח נגזר ג"כ אינן מעורות אטו מעורות א"ו בנבלה לא שייך גזירה זו כיון דא"א שתגמר לאחר מיתה וב"ה גזרו אטו טריפה לאסור אף מנבלה אף כשאינן מעורות ומ"מ לענין ס' יש הפרש בין ס' טריפה דלא פלוג לס' נבלה:

שוב ראיתי בכו"פ (סיפ"ז) דכ' דקושית תוס' היה לר"י דס"ל במעורה בגידין אף בב"ח אסור ובר"ן מבואר דעל רבנן היה הקושי' ומה שגמגם שם ע הש"ך דלא נזכר בגמרא רק בחלב שהוא מיץ ורוטב והוא בכלל הטמאין לאסור צירן ורוטבן אבל ביצה הוא בגדר ולד הנולד מעוף אין ענין לאבמה"ח. תמהני הא בכל ראשונים תוס' ור"ן ורשב"א מבואר דלולא הקרא היה אסור. וגם צריך מה"ט קרא לאסור מעוף טמא הואיל דחידוש הוא ממש כמו חלב. ועוד הא באוכל הביצה התלויה באשכול מעוף טמא לוקה כאוכל בני מעים שלהם כמבואר רמב"ם (פ"ג ה"ז ממ"א) א"כ אז ודאי או דהוי אבמה"ח או בשר מה"ח ובמה פרח האיסור דהא אף בנשתנה אסור רק חידוש שחידשה התורה להתיר הביצה וי"ל דדוקא אחר שנגמר לגמרי ואינו מעורה בגידין ודברי הש"ך ופ"ח ברורים:

ודע דביצת נבילה המותרת מה"ת הוא אם נתנבל העוף בשחיט' ומצא בה ביצה גמורה כמו"ש הרמב"ם פירוש המשנה (פ"ה) מעדיות אבל אם עדיין אישתהי הביצה ברחם העוף בטרם שמתה ממש כגון דנקב הושט או נפסק הגרגרת אף דלדעת הרמב"ם הוי נבלה מחיים מ"מ כבר כ' הת"ש (סי' ל"ג) דאינה מטמא רק דשחיטה אינו מטהר כמו שאר טריפה ומ"מ הביצה אסורה מה"ת כמו ביצה טריפה ואף למ"ש הכו"פ שם דהטעם דכבר גבר החולשא כאלו כבר מתה מ"מ כיון דעדיין אית בה חיותא עדיין הביצה ינקה וגדלה בה ועיין ס' תשובת פני ארי' (סי' כ"ז) וראיתי בפ"מ (סי' פ"ו ס"ק ח') בש"ד שכ' יראה לי ביצה גמורה מאותן ששה נבילות המנויין בפ"א דחולין והר"מ הלכות שחיטה אם ילדה ביצה אף ששהתה קצת בין הלידה ובין זמן שנולדו בהם סימני נבלה אפ"ה כיון דמטמאין מיד חשובין כמתים ול"ש בהם ילדה באיסור ולדינא צ"ע אם הוי מד"ת ועיין רמב"ם (פ"ב) מאה"ט עכ"ל. ולא אדע ודאי הנך תרתי ניקב הושט ופה"ג לכ"ע הוי נבילה מה"ת כנ"ל אלא אף הנך דמטמאין בחיים ופסק חיותא מ"מ דוקא אם נמצא במעיה גמורה מותר מה"ת אבל אם הולידה ממש אם אפשר בטבע בכך ע"כ דינקה באיסור ואינ' מותרת מה"ת רק הנמצא במעיה גמורה וז"פ:

וחלב נבלה כתב הב"י (סי' פ"ז) דהמבשל בשר בחלב מתה לוקה על אכילתן משום נבילה ובדו"פ חולק עליו וסובר דחלב מתה דינו כמו ביצת נבלה דאינו אסור מדאורייתא ולמה שנתבאר מדברי ראשונים דביצת נבלה עיקר האיסור אטו ביצת טריפה צ"ל דחלב נבלה ג"כ מטעם זה אסור אולם לא מצינו גזירה הזאת בש"ס. אולם דעת הב"ח דאסור מה"ת. אך הא דכ' הב"י דלוקה הוא תמוה דהא דעת הרמב"ם דעל היוצא מטמא אינו לוקה ואף בחלב טמאה אינו לוקה וכבר עמד ע"ד הב"י בלח"מ (פ"ט) ממ"א ומ"ש שם ליישב די"ל דחלב טמאה אינו לוקה מטעם דכתיב מבשרם לא תאכלו דמשמע בשר דוקא אבל על חלב נבלה דל"כ בשר לוקה דבריו תמוהין הא גם בעופות טמאין לא כתיב מבשרם ואף עפ"כ אינו לוקה כמבואר (פ"ג) ועי"ש במ"מ (ה"ו) דכל היוצא מטמאין דין אחד להן וא"כ למה יגרע נבלה משאר איסורים ובכו"פ (סי' ס"ב ס"ק ה') הקשה דלמה אינו חל איסור טריפה על אבמה"ח נימא מגו דחל על חלב חל נמי על בהמה והו"ל כולל וכ' לדעת רמב"ם א"ש כיון דאין בו מלקות ל"ה כולל או דשורת הדין דלא מתסר החלב הנמצא רק חלב הנתהוה אח"כ וזה לא מחמת לאו דטריפה רק דדמי לצירן ואף מן אבר מה"ח צירן אסור. וחידוש הוא דהא דפשיטא ליה דחלב הנמצא אינו אסור מן הדין דפליגי בזה הפרישה והב"ח ולדעת הב"י והב"ח אסור מן התורה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף