אבני נזר/יורה דעה/ק

סימן ק

אעריכה

א) נסתפקתי אם יש תקנה לבישול עכו"ם שיצלנו ישראל. או שנצלה ע"י עכו"ם שיבשלנו ישראל לדעת הר"א ממיץ דיש צלי אחר בישול ובישול אחר צלי. ונ"ל דמהני דלא מבעיא לדעת הרא"ה והריטב"א דיש תיקון לנצלה כמאב"ד ביד נכרי שיגמור ישראל מדכתבו דהא ודאי שמשהגיע כמב"ד נאסר. אך כשגמרו ישראל מותר. וזה איסור החוזר להכשירו. ה"נ בזה. ואפי' לדעת הרשב"א דמשהגיע לכמב"ד אין תקנה עוד י"ל דהרשב"א לטעמי' דמשהגיע לכמב"ד אין בו משום בישול בשבת. וה"נ אין בו בישול עוד להתירו ואפילו לדעת התוס' דיש בו עוד בישול מדרבנן כיון דעיקר בישול מדאורייתא ביד גוי אין בישול מדרבנן של ישראל מבטל בישול מה"ת ביד גוי. אבל בזה לכ"ע שרי כן הי' פשוט בעיני:

בעריכה

ב) אך ראיתי בתשו' מהרי"ל (סי' קס"ה) וז"ל ותמיהני היכא סלקא דעתא להתיר פת של גוים ע"י בישול לר' יוסי [דאמר אין יוצאין ידי מצה במבושל אף שלא נימוח] דנהי דבישול מפקיעו מתורת לחם איסור שבו להיכן אזיל כגון יין מבושל אפי' לא נקרא יין. נראה דמדמית פת שנאפה קצת שהתירו לזרוק קיסם כל זמן שמשביח בתנור. ורחוקים זה מזה. דהתם עדיין לא נגמרה שם פת וחשיב גומרו ביד ישראל. אבל לאחר שנאפה פת ונאסר. כלום יהי' היתר אח"כ ה"נ פרורים דקים לא חשיב פת מי פקע לאיסורא בכך עכ"ל. והנה זאת ידוע דמהרי"ל לא ראה ספר בדה"ב להרא"ה וכן ריטב"א. שכתבו להדיא שהוא פסול החוזר להכשירו:

געריכה

ג) ומה שהוכיח מיין מבושל צ"ע. שהרי האיסור מחשש מיין קודם שנתבשל. ואם נתנסך הרי אין האיסור מחמת שהוא יין. ואפי' מים ואפי' מי רגלים המתנסך לע"ז נאסר בהנאה. ובתשו' הר"ן (סי' ה') בדבש ישמעאלים הנעשה מיינם כתב להתיר כיון שאין ביינם רק משום בנותיהם. וכיון שחוזר ונעשה דבש ואוכלו בענין שאין לחוש משום בנותיהם הדעת נוטה שמותר. אך למעשה אינו מתירו משום שיש גדולים שחולקים על רא"ה ואסרו פליטת כלים הבלועים מבישולי נכרים. מ"מ אפי' לשיטתם בנ"ד שישראל גמרו מעשה ישראל מתירו שלא נקרא בישולי גוים. והנה יש לעיין בדברי מהרי"ל. הרי מהרי"ל ראה דברי הרא"ש שהתיר מאכל הנעשה כמאב"ד ביד גוי אם גמרו ישראל. משמע דקודם שגמרו אסור. וכשגמרו חוזר והותר מה זה תמה על המתיר פת שבישלו ישראל:

דעריכה

ד) אך נראה דהמעיין ברא"ש יראה דלק"מ. וז"ל הרא"ש ראיתי מי שאסר תבשיל שבישלו עכו"ם כמאב"ד וגמרו ישראל. וראייתו מדשרינן היכא שבישלו ישראל כמאב"ד וגמר עכו"ם. ואין בו משום בישולי נכרים. אלמא חשיב כמבושל. ואין בישול אחר בישול. ולי נראה דלהקל עשאוהו כמבושל ולא להחמיר עכ"ל. והנה מבואר שהאוסר הוצרך להביא ראי' דכמב"ד חשיב בישול לענין בישולי עכו"ם. דאין לומר שראייתו הי' שאין בו עוד בישול. דעל זה אין ראי' מבישלו ישראל כמאב"ד וגמרו גוי מותר דאפי' תימא דבישול גוי אח"כ שמי' בישול. מ"מ מותר משום דתחילתו ביד ישראל. וע"כ ראייתו הי' רק דכמאב"ד חשיב בישול והרא"ש דוחה דלהחמיר לא הוי בישול כלל. וא"כ לא נאסר מתחילה. ומה שהתיר דוקא בשגמרו ישראל אח"כ משום דאי אוכלו בבישול כמאב"ד אחשבי' וגלי דעתי' דבישול זה די לו. כעין שכתב הרא"ש (פרק כל שעה) גבי אלמורי. אבל כשגמרו לא חל עליו איסור תחילה:

העריכה

ה) שוב ראיתי באו"ה הארוך (שער מ"ג אות י') בהא דמהני חזרת ישראל מסיים ודוקא שמחזירו אצל האש. אבל אם אינו מחזירו אפי' לא הוי רק כמאב"ד אסור מאחר שהוא אוכלו כך הוי לי' לדידי' גמר בישולו. והיינו דאחשבי' לבישולו וכמ"ש. וא"כ לדעת הרא"ש אין ראי' שיועיל בישול אחר צלי. אך לדעת הרא"ה וכן לדעת המתירין להחזיר פת לאחר שהוציאו אותו מהתנור אף שנגמר רק שאם יכנסוהו עוד ישביח כעין מצטמק ויפה לו. דבזה ודאי נאסר תחילה מ"מ חוזר והותר:

ועריכה

ו) שוב ראיתי דאין ראי' מרא"ה לסתור דברי מהרי"ל די"ל דהואיל בישולם ופתם שתי גזירות הן. וכיון שהפת גזירה בפ"ע והרי אין לישראל חלק במעשה הפת שהגוי אפאו וע"כ לא עלה על דעת מהרי"ל להתיר משום מעשה ישראל. רק משום שבטל מעשה פת וע"כ אינו דומה לנידון הרא"ה שהישראל החזיר לבשל עוד ניתר בישול של גוי בבישול ישראל. ולפי זה י"ל גם מהרי"ל מודה בצלי אחר בישול או בישול אחר צלי ניתר איסור בישול עכו"ם דצלי ובישול הא תרויהו מגזירת בישול נינהו. וניתר צלי עכו"ם בבישול ישראל. וכן להיפוך. דבתרווייהו כח ישראל מעורב בבישול. ולפי זה בפת נמי אם בישלו ישראל וחזר ואפאו גם מהרי"ל מודה שמותר כיון דהבישול מבטל אפי' ראשונה והוי אפי' של ישראל אפי' מחדש. והרי יש אפיית ישראל ומותר. ואפשר דגם להרשב"א מותר דהרשב"א לא אסר רק בבישול אחר. ומשום דאזיל לשיטתו דאחר שנתבשל כמאב"ד אין בו בישול עוד וכנ"ל:

זעריכה

ז) מיהו לדעת הר"ן בדבש ישמעאלים דכיון שבטל שם יין ממנו הותר האיסור שמשום בנותיהם. ה"נ בזה שבטל שם פת. מיהו גם הר"ן לא אמרה למעשה. העולה מזה דבישול עכו"ם וחזר וצלאו ישראל לכ"ע מותר לפי דעת הר"א ממיץ ופת נמי לדעת הר"ן יש לו היתר בבישלו ישראל. ובבישלו ישראל וחזר וצלאו לכ"ע מותר:

חעריכה

ח) ובמה שכתבתי דיש תקנה לפת של עכו"ם הונח לי סוגיא דעירובין וס"ד) זה תוארה. מעשה בר"ג שהי' רוכב על החמור והי' מהלך מעכו לכזיב והי' ר' אילעאי הולך אחריו ומצא גלוסקין בדרך. א"ל אילעאי טול גלוסקין מן הדרך מצא עכו"ם אחד א"ל מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעאי כו' וג' דברים למדנו באותה שעה שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצן של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר. ובראותי ברייתא זו הרגשתי ב"ה ג' הרגשות. דקדוק ספק וקושיא דקדוק שאין מעבירין על האוכלין למדנו תיכף באמרו שיטול הגלוסקין מן הדרך [מיהו זה יש ליישב דתחילה חשב שלאוכלם מתכוון ובשעה שאמר לגוי לנטלם גלי דעתי' דאסור באכילה שהולכין אחר רוב עוברי דרכים. א"כ מה שאמר תחילה לנטלם הוא משום דאין מעבירין על האוכלין] ספק. אם הא דאין מעבירין על האוכלין אפי' באוכלין האסורין לישראל. או דוקא במותרין. ואם תאמר דוקא במותרין הלא בעובדא דא אסורין הי'. וא"ת אפי' באסורין. א"כ גם זה לימוד. והוה לי' למימר ד' דברים. או דעכ"פ הי' לו לומר למדנו שאין מעבירין על האוכלין ואפי' אסורין. שהרי בא לומר כל מה שלמדנו באותה שעה. קושיא. דמנ"ל דאין מעבירין על האוכלין. אימא פת דוקא. שהרי פת חמור מן האוכלין כדאיתא בברכות (מט:) י"ד דברים נאמרו בפת כו' אעפ"י שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין וא"כ מנ"ל מדלא העביר על הפת שאין מעבירין על האוכלין:

טעריכה

ט) אך לפי הנ"ל יתיישב הכל דבאמת הא דאין מעבירין על האוכלים היינו על הכשרים לאכילת ישראל אך פת של נכרים דיש לו היתר ע"י שיבשלנו ישראל להר"ן. או שיחזור ויאפנו ג"כ אחר הבישול לדברי הכל כנ"ל. ע"כ דינו כאוכל כשר. ומזה מוכח דעל כל האוכלין אסור להעביר. דאי על הפת דוקא. הלא הפת אסור ואם יבשלנו יתבטל מתורת לחם. ואפי' אם יחזור ויאפנו פנים חדשות יבואו. ומה שהוא עכשיו פת זה יתבטל ע"י הבישול ופת של עכשיו אין לו היתר. וע"כ תחילה בשעה שא"ל אילעאי טול גלוסקין לא הי' מוכח שאסור להעביר על האוכלין. די"ל פת דוקא. אך דלא ס"ל לילך אחר רוב עוברי דרכים ופת היתר הוא. אך בשעה שאמר לגוי ליטול. מוכח דס"ל פת אסור. אך משום דיש לו היתר ע"י בישול ויתבטל מתורת לחם. ומוכח דעל כל האוכלין אסור להעביר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף