שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ט/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ט

ג) לענין הבהמות אי מועיל להן מכירה לנכרי בכדי שיוכלו להאכילם חמץ בפסח על ידי נכרי חוץ מרשותו של ישראל הנה הרב תבואת שור בחידושיו לפסחים כתב דלא מהני והביאו מרן חיד"א בברכי יוסף סי' תמ"ח והרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם סי' ח' תמה על כל דבריו והרב חתם סופר בסי' ס"ב גם כן האריך לתמוה על דבריו עי"ש וכתב בסי' קי"ג (בד"ה אמנם) מי שיש לו בהמות ורוצה שלא יפסידו בהכחשה כידוע דהפקר (אולי צ"ל דהפסד) בהמה טהורה רב מהכיל אם תעמוד שמנה ימים בלי פיטום הראוי לה הדרך היותר טוב ליתנה לנכרי לפטמה ולקצוב לו שכר יפה אם יחזיר לו הבהמה מפוטמת בטוב והוא יפטם במה שירצה בשעורין או במי יי"ש של אורז שקורין רק וכדומה ואם מפטמה אחר כך בחמץ מה לנו בזה ואין אנו נהנים מחמץ בפסח בזה אך גם אם ירצה למוכרה כדרך שמוכרין חמץ שרי וכן נוהגין עתה בכל המדינות והג' תב"ש כתב בזה דברים מתמיהים כמש"ל סי' ס"ב עכ"ל והג' נודע ביהודה בסדר מכירת חמץ שלו שהביא מר בריה בשו"ת שיבת ציון סי' י"א כתב דאם לא מכר הבהמה ורוצה להאכילה תבואה בפסח צריך ליתן לה מעט מעט ובמקום נגוב ויעמוד עליה כדי לבער המותר כי יתחמץ מהריר ובשבת ויום טוב שאי אפשר לבער יבטל ויפקיר המשתייר קודם שיתחמץ ויותר נכון שימכור הבהמה ותבואה לנכרי והנכרי יאכילנה חוץ לרשות היאודי ושוב לא איכפת להיאודי אם יותיר וכתב עוד קולא גדולה מזו בבהמות שרגילים להאכילם מפסולת היין שרף וטבע בהמות הללו שאם יעמדו איזה ימים מועטים ולא יאכלו מפסולת זה יתקלקלו הרבה והוא הפסד מרובה רשאי למכור מערב פסח הבהמות עם פסולת הנ"ל לנכרי הרגיל עמו והנכרי יאכילם כדרכם אך היאודי לא יאמר לו כלל שיאכילום פסולת הזה וגם שיהיה חוץ מרשות היאודי או שישכיר גם הרפת שהבהמות עומדות שם עכ"ל ומתבאר יפה דעד כאן לא הצריך שיהא הפסד מרובה אלא כשרוצה להאכילה חמץ ממש כפסולת הנ"ל אבל אם בא להאכילה על ידי נכרי תבואה וכיוצא שאינו חמץ אלא דיש לחוש דאתי לידי חמץ מחמת הרירין בזה אף בלי הפסד מרובה מהני למכור לנכרי והנכרי יאכילנה חוץ לרשות הישראל וכן נוהגים עתה בכמה מקומות לכתוב בשטר המכירה גם הבהמות ומאכלן אלא שרבים נכשלים שמאכילים אותם הם עצמם (לא על ידי נכרי) וברשותם סובין (ועיין מה שרשמתי לענין סובין בסי' ה' אות כ"ג) וכיוצא ואין מבערים המותר ולא מבטלים מקודם וכל כי האי מצוה להשמיע לרבים והשומע ישמע ותבא עליו ברכת טוב ובשו"ת מים חיים להג' מוהר"ח הכהן רפפורט בסי' ח' נשאל אי מהני מכירת הבהמות כדי להאכילם חמץ וכתב שהוא מורה ובא שלא למכור לנכרי רק יתנו להם שחת ואף כי השחת ביוקר אין כדאי להקל מחמת זה ואם יש הפסד מרובה והיזק גדול יש להם תקנה שימכור הבהמות לנכרי ובלבד שלא יזכיר בפירוש שיאכילום חמץ ואף שבודאי הנכרי יאכילם חמץ לית לן בה וכתב דבזה גם הג' תב"ש יודה והרב בנו שם רמז לדברי הנו"ב הנ"ל וכתב דגדולה מזו כתב בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' יו"ד ושכתב הרב חתם סופר בסי' קי"ג בפירוש דאם ירצה למוכרה לנכרי כדרך שמוכרים כל החמץ לית לן בה והג' תב"ש כתב בזה דברים תמוהים עכ"ל וסיים ועל פי כל דברי הגאונים האדירים האלה קם ההיתר מכירת הבהמות לנכרי קודם הפסח כראי מוצק רק שלא יזכיר בפירוש ליתן חמץ והמכירה יעשה כביו"ד סי' ש"ך עכ"ל ומה שכתב הרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות י"ז שבספר בית אפרים העלה ישוב למה שהקשו על התב"ש וכו' עיין בזה בחתם סופר סי' ס"ב מה שנשא ונתן עמו וכתב בשערי תשובה דמר דודו בתשו' כ"י ובשו"ת תפארת צבי ופרי תבואה אוסרים כהתב"ש ובמקום שאין מנהג אין להתיר והרב ישועות יעקב בסי' תמ"ח סק"ט האריך בזה ומסיק דבמקום שנוהגים איסור לילה להקל ובמקום שנהגו היתר ימכרו הבהמות לבד והנכרי יאכילם חמץ שלו אבל לא ימכרו הבהמות והחמץ שזה הוא הערמה גדולה ובספר זכרנו לחיים במערכה זו אות א' כתב בשם הרב חסד לאברהם סי' יו"ד דהעלה להתיר לתת הבהמה והשעורים לנכרי שיאכילנה בחג ולפי הנראה אין זה דלא כהרב ישועות יעקב דשעורים אינם חמץ אלא שיש לחוש מחמת הרירין אבל בחמץ ממש אפשר דמודה:

והרב בגדי ישע סי' ב' אות ה' כתב ואחר שהוכחנו שהמכירה תהא בלי הערמה כלל אם כן מותר גם למכור בהמות לנכרי קודם הפסח במכירה גמורה אף שיודע שהנכרי יאכילם חמץ בפסח דאסור מדאורייתא וכמו שאוסר התב"ש מטעם זה מכל מקום היתר גמור הוא אם מוכר לו הבהמות בשיווין רק מוזיל גביה קצת כמו במכירת חמץ ואף שאם ימות מן הבהמה יהיה ההפסד על הישראל לא הוי אלא כמקבל אחריות בהמת נכרי בבית נכרי דשרי כמו בחמץ ובלבד שיקנה לו בכסף ומשיכה כביו"ד סי ש"ך או אגב קרקע גם המקור חיים דעתו להתיר למכור הבהמות ונראה דוקא באופן שאם לא היה מוכרם קודם פסח יכחישו הרבה עד שלא יהיו שוים כפי הסך שמוכר עתה שאז מוכר לו בכל לבו וכמו שכתב הת"ש דבשלמא החמץ כיון דלא סגי בלאו הכי או שימכור או שיבער אמרינן דגמר ומקני אבל הכא למה לו למכור בהמותיו בשביל הפסד מועט שיתקלקלו זמן מה וחוזרים לאיתנם בשלש שבועות עכ"ל. והרב מגן האלף סי' תמ"ח סק"י כתב על כל פנים פשוט שאם מוכר בהמתו לנכרי אף שיודע שמאכילה חמץ אין איסור כי היכי דסמכינן באיסור חמץ דבל יראה דחמור מיניה ומה שכתב התב"ש דהוי הערמה כבר הקשה עליו המק"ח וכו' ועיקר מה שכתב לחלק דבמכירת חמץ שהיא מדרבנן אחר שביטל סמכינן אהערמה דברי תימה הם שאם כן גם הביטול כל שכן דנחשב הערמה שהרי אין דעתו להשאירו ביד נכרי אלא על כרחין סמכינן שהוא ביטל וקנין בלב שלם אם כן כל שכן בבהמות דשרי על ידי מכירה ולא תוסיפו פן תגרעו עכ"ל:

והרב מעין גנים (עצי לבונה ח"ב) בנימוקיו לא"ח סי' תמ"ח ס"ז כתב דלפי מה שכתב בחק יעקב שם ס"ק כ"ג דמשמע מדברי האגודה עצמו שאפילו אם יודע שהנכרי יאכילנה חמץ מותר ליתן אותה לו קודם פסח שיאכילנה בפסח רק שלא יאמר לו בפירוש להאכילה חמץ. (דלא כהמשאת בנימן בשם האגודה שהביא מרן הב"י) אלא שסיים החק יעקב דלכתחלה אין להקל אם כן בזה מתיישב תמיהת התב"ש וכו' כיון דבלאו הכי אף בלא מכירה שרי רק לכתחלה הוא דאסור לזה מהני שפיר המכירה וכתב שכן שמע מוהר"י מראווני וכן מצא בס' מק"ח אלו תורף דב"ק עי"ש. והרב עטרת חכמים בחלק יו"ד סי' י"ד (ד"ה אבל) כתב דמה שכתב התב"ש דמכירת חמץ היא הערמה אלא שלפי שהיא אחר הביטול הוי הערמה בדרבנן ושרי דבריו תמוהים דחמץ הנמכר לנכרי אינו בכלל הביטול שאין אדם מבטל בערב פסח אלא החמץ שלא מכר ובגוף הדין שדן במכירת הבהמות השיגו עליו האחרונים וקם דינא במנהג פשוט להתיר גם מכירת הבהמות ולא חשבינן להערמה כלל שמצד איסור גמר ומקנה ומסתמא אנו דנים שאין בלבו לבטל מה שעושה ואף אם יש בלבו איזה מחשבה לא יאותה הוו דברים שבלב ואינם דברים וכו'. גם הרב עונג יום טוב בסי' כ"ח מסיק דמותר למוכרם לנכרי ובהמתו של נכרי היא דאוכלת חמץ ולא בהמתו אלא שיש להזהיר הקונה והמוכר שיכוונו להקנות ולקנות ולא יעשו כמצות אנשים מלומדה ובקונטריסי מצאתי כתוב שראיתי (בהיותי בעיר הסמוכה) בשו"ת מהר"ם מרוטרונבורג האחרונים בסי' י"ב שהאריך לפלפל בדברי התב"ש ודעתו להתיר למכור לנכרי הבהמות והמאלצין ויאכילם כל ימי הפסח רק שלא יזכיר שיאכילם חמץ ע"כ ועתה אין ספר זה מצוי אצלי:

ובספר נחלת יעקב להגאון בעל מקור חיים בתשובות שבח"ב סי' א' האריך בענין זה במה שהושג מרב אחד על מה שהתיר בס' מק"ח במי ששכר מאדון קודם פסח זמן רב לזון בהמותיו בחמץ שימכור הבהמות להאדון והאדון יזון אותם בחמץ שלו והשיב שם (במק"ח) על דברי התב"ש והרב השואל פקפק על דבריו ושבבית אפרים יישב דברי התב"ש ולזה כתב בנחלת יעקב שדברי הבי"א תמוהים יותר מדברי התב"ש וכו' ובמקומי אני עומד וכו' ואחר שהאריך כתב ועתה נחזור מה שכתב כ"ת בכל מכירת חמץ מגלה דעתו שאין המכירה לגמרי ולשיטת השערי אפרים גילוי דעת מבטל המכירה לא חשידי ישראל בזה אלא מוכרים בלב שלם לינצל מאיסור וכו' ויכול לדרוש ברבים שאסור לגלות דעת ואין אנו אחראין להחשודין לאסור בשבילם את המותר ומי שמגלה דעתו לזה חמצו אסור בהנאה ושוב שקיל וטרי אם יש לאסור מצד שנהנה הישראל שמתפטמת בהמתו (שעתיד להחזירה לו) בפסח באיסורי הנאה וסיים ורואה אני שכל דברי כ"ת סובבים דהמכירה אינה כלום וכי תמות או תגנב הבהמה תתבטל המכירה למפרע וזה לא שמיעא לן ולא סבירא לן דאף שתמות מחוייב הנכרי לשלם ואם אינו משלם שאין לו או משום אלמות אינו מזיק בגוף המכירה ומה שכתב כ"ת דבשנתבטל המכר מבהמות נתבטל גם מכירת החמץ הגם כי אין לדבריו ביאור כלל ודבריו סובבים במי שמוכר בהמתו עם חמצו ובזה לא התרתי בספרי הואיל ויצא מפי התב"ש רק בהשכיר בהמותיו קודם פסח לזונם בחמץ ופוטר את השר מחיובו קודם פסח ומוכר לו השוורים במכירה גמורה בלי גילוי דעת לבטל המקח בזה כתבתי להתיר (לפי הנראה הוא סגנון אחר ואינו הענין שהזכיר בתחלת דבריו) ובמקומי אני עומד להתיר והרי הח"י (בסי' תמ"ח ס"ק כ"ג) מתיר בסתם וכו' ולדברי כ"ת מי ששכח לבטל חמצו ומכרו אסור בהנאה אחר הפסח דנגד איסור תורה לא מהני המכירה ומה נעשה בחמץ שקבל ישראל עליו אחריות דלא מהני ביטול ולדבריו אין לו תקנה אלא שריפה הם כי לא להזכיר אין לנו להחמיר מה שלא נזכר בקדמונים להפסיד ומה שכתב כי אחד עשה כהוראתי והפסיד סך רב במשא ומתן שלו הנה שמעתי כי הרבה עשו כהוראתי והרויחו והרבה עשו שלא כהוראתי והפסידו וכו' ודברתי בזה עם גאוני ארץ וכלם הודו לדברי ע"כ תוד"ק:

ובספר שבילי דוד ליו"ד בקונטריס הקניינים (שאחר סי' ש"ך) בחקירה ד' אות א' הביא דברי התב"ש בענין מכירת הבהמות וכתב שבחידושיו לח"מ סי' צד"ק ובא"ח סי' תמ"ח כתב לתרץ מה שהשיג החת"ס עליו ועל מה שהקשה ממכירת בכור כתב דזה אינו מקח הרבה ועיקר השגתו דאין דרך של זה לקנות מקח רב וסיים ומק"ח וחת"ס הוכיחו דגם בדאורייתא מהני הערמה דמה לנו שדעתו לחזור ולקנות זהו כקונה מן השוק ואף דאחריותו עליו הרי משכיר או מוכר לו החדר והוי מקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דמותר ועוד הביא דברי המחצית השקל בסי' תמ"ח סק"ד לפקפק בהמכירה מצד דהנכרי אינו מכוין לקנות כלל ומה שהשיג על זה החתם סופר ביו"ד סי' ש"י ושקיל וטרי בזה עי"ש ובס' קיצור ש"ע להג' מוהרש"ג בסי' קי"ד אות יו"ד הזכיר מחלוקת הפוסקים בענין מכירת הבהמות ומי שאפשר לו ליזהר מה טוב וכתב בהגהה דאם מוכר פרה חולבת לנכרי כדי שיאכילנה חמץ אסור לו ליהנות מהחלב דכמו שאסור ליתן בהמתו לנכרי אם יודע שיאכילנה חמץ כמו כן בזה אף שהבהמה מכורה לנכרי מכל מקום אם יש לישראל איזה זכות בחלב הרי הוא נהנה מחמץ בפסח שעל ידי מה שהבהמה אוכלת חמץ יתרבה החלב ועיין שערי תשובה סי' תמ"ח ס"ק י"ז בשם ספר פרי תבואה ועוד הרי במה שיש לישראל יד בחלב הרי הוא מגרע בזה כח המכירה ומיחזי כי חוכא וידוע כי עיקר מכירת בהמות שיאכלו חמץ קולא גדולה היא והבו דלא לוסיף עלה וראוי לכל מורה להשגיח על זה מאד בעינא פקיחא וכבר ראינו כי בעתים האלו אם מתירים לעם הארץ איזה דבר הוא מתיר לעצמו יותר והמכשלה גדולה בעוה"ר והוא רחום יכפר:

ובקובץ יגדיל תורה בקונטריס חמישי סי' ל"ה הובא שם שקלא וטריא מרב גדול מוהר"ר בן ציון יצ"ו אשר דבר בקדשו בענייני מכירת חמץ בכמה פרטים ובנוגע למה שאנו עסוקים אתה (בענין מכירת הבהמות) ראיתי שם בסוף הסי' שכתב וז"ל ומעתה לענין מכירת בהמות במקום שלא נהגו אין להקל דעל פי רוב קשה להזהר מאיזה דבורים המוכיחין ובשלמא בחמץ עצמו יש היתר של המחצית השקל וכן כתב המ"ב והמג"א דכיון דחמץ בלאו הכי אינו ברשותו במכירה כל דהו סגי וגם יש סברא דכיון דברצונו להנצל מאיסור בל יראה מכוין בלב שלם ואף אם אינו מכוין בלב שלם מ"מ כיון דירא שמים מכוין בלב שלם וא"כ אכתי לא הוי אומדנא דמוכח דהא לשונו בעצמו דמוכח קצת לא מהני רק בצרוף הענין כמבואר בג"מ דסעודתו מוכחת אבל בבהמתו לא שייך זה וגם יש לעיין דהא הלוקח לא סמכא דעתיה משום דגם בדיניהם מחשבין להערמה ויש לעיין בזה ע"כ במקום שלא נהגו למכור בהמתו אין להקל אבל במקום שנהגו הנח לישראל דדמי למכירת בכור ויש לעיין:

ובשו"ת מי באר (שבסוף ס' מאורי אור להגאבד"ק באקרעשט) בסי' פ"ד כתב ואודות למכור הבהמות בפסח להאכילם ברייע על פי הדין אין בידינו להתיר זולת באופן שימכור הבהמות לנכרי אחד והחמץ לנכרי אחד ומותר לומר לנכרי הקונה הבהמות ולהיות לו לסרסור לקנות הברייע אצל הנכרי השני ויוכל להגיד להנכרי מהברייע שנכרי השני איש נאמן ויוכל ליתן לו בהקפה ובאופן זה התיר ש"ב הגאון מלבוב בספרו ישיע"ק א"ח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף