נחלת דוד/בבא מציעא/יד/ב

גרסה מ־15:01, 21 בפברואר 2023 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

נחלת דוד TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png יד TriangleArrow-Left.png ב

דף י"ד ע"ב

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו כו' מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי הרבה פירושים נאמרו בזה רש"י פי' דמיירי בלא נתן מעות וגם נראה מדבריו דדייש אמצרי הוי חזקה גמורה לקנות בה וקמ"ל דכיון שהחזיק בקרקע בחזקה המועלת לקנות תו לא יכול לחזור מחמת העוררים אפילו אם לא נתן דמים והתוס' הקשו עליו חדא דמאי קמ"ל דעד שלא החזיק יכול לחזור דמלתא דפשיטא היא כיון דלא נתן דמים ולא החזיק דיכול לחזור ועוד מאי בעי הכא מאימת הוי חזקה הא מתניתין היא נעל גדר ופרץ הוי חזקה והנה לקושייתם הראשונה יש לומר דמיירי שקנה באיזה קנין דמהני למי שפרע דכמה קנינים איכא דאף דאינם מועילים לקנות לגמרי מ"מ מי שפרע בעי לקבולי כגון סיטומתא ונתן משכון על המעות או אפילו שט"ח [ע' בנ"מ] דכל הני לא הוי קנין גמור ואפ"ה מהני לענין מש"פ וקמ"ל דכיון דיצאו עליו עסיקין יכול לחזור בו ואפילו מש"פ ליכא וגם לפיר"ת במס' כתובות נמי הוי הרבותא דלא בעי לקבולי מש"פ וכמו שיתבאר בסמוך אי"ה ולענין קושייתם השניה י"ל דקמ"ל דאף שלא החזיק בגוף השדה רק במצריה אפ"ה מהני לענין שלא יכול לחזור בו עוד והא דקמ"ל הכא טפי הך דינא ולא אשמועינן בדוכתא אחריתא בדיני חזקה היינו משום דסד"א דהכא כיון דהקילו לו לחזור בו מחמת העסיקין לענין דלא בעי לקבל מש"פ ה"נ ה"א אף שקנה בקנין המועיל אפ"ה כל זמן שלא החזיק בגוף השדה רק במצריה יכול לחזור קמ"ל דלא אלא כיון שקנה בקנין המועיל תו לא מצי לחזור בו אפילו לא נתן מעות מיהו עכ"ז הוא דחוק מש"כ בישוב קושיא השניה ועיין:

שם רש"י ד"ה ויש לו שבח וא"ת הנגזל יתן השבח שהרי השיבו קרקע משובחת כגון שגזל קרקע משובחת והכסיפה ביד הגזלן עכ"ל. דעת רש"י דכל היכא שהכסיפה ביד הגזלן אין צריך ליתן ההוצאה והא דהוכרח רש"י לפרש כן ולא פירש דמיירי בשבח היתר על ההוצאה וכמש"כ התוס' וכן רש"י עצמו פירש כן לקמן גבי פירות עיי"ש ברש"י ד"ה בגוזל ונגזל עיין במהרמ"ש ואינו מובן. ולעד"נ דסברת רש"י הוא דכל היכא דאמרינן שבח סתם מיירי גם בכנגד ההוצאה ויליף לה כן מכמה דוכתי חדא מהא דאמר שמואל לקמן בע"ח גובה את השבח ולא אדכר במלתא דשמואל כלל מענין ההוצאה ואפ"ה חזינן להגמ' דמקשה עלה לקמן ואי בבע"ח קשיא רישא וסיפא דלשמואל גם ההוצאה אין צריך ליתן ש"מ דסתם שבח מיירי גם בכנגד ההוצאה. ותו דבב"ק (צ"ה) דאמרינן דאתא בעל ארעא ושקיל ארעא ושבחא ש"מ בשוגג נמי קניס ועיי"ש בתוס' ד"ה דאתא בעל ארעא שכ' הו"מ לשנויי דבשבח היתר על ההוצאה כו' אבל הא ליכא למימר דסתם שבח משמע בין כנגד יציאה כו' דהא התם בפלוגתא דרב ושמואל מיירי ע"כ ביתר על היציאה מיירי והיינו משום דאזלו לשיטתם שפירשו כאן אבל לרש"י נראה לו דוחק הא דכתבו התוס' הו"מ לשנויי כאשר הוא באמת דוחק גדול כמבואר לכל לכך מתרץ לההיא סוגיא כהך אבל ליכא למימר שכ' התוס' ולזה הוכרח ע"כ לפרש סוגיא דידן דמיירי דהכסיפה ביד הגזלן ועוד בסוגיא דב"ב דמותבינן ואם איתא חצי שבח מבעי לי' וגם לעיל מיני' דאותבינן ואי ס"ד דאקני לא משתעבד אמתי גובה את השבח ולשיטת הסוברים דשבחא דממילא גובה בלא דאקני ולכך גובה את כולו א"כ אמאי לא מוקמינן התם בשבחא דממילא והש"ך תירץ על זה דלישנא דהשביחה הכי משמע וזה נראה לרש"י לדוחק עיין באו"ת ויתבאר אי"ה באריכות לקמן ועוד דלשיטת הרמב"ן שיתבאר לקמן דגם שבח היתר על ההוצאה הוי ג"כ כשבחא דממילא וא"כ אם נצרף לזה דעת הסוברים דשבחא דממילא נוטל כולו בלא דאקני הדק"ל ואזדא לה תירוצו של הש"ך אשר על כן מכל הלין טעמא נראה לרש"י דסתם שבח מיירי בכנגד היציאה ולכך הוכרח לפרש דמיירי בהכסיפה ביד הגזלן:

אמנם התוס' מאנו בפירושו. חדא דבעיקר הסברא אין נראה להם דמה בכך שהכסיפה ביד הגזלן מ"מ כיון דהלוקח הוציא עליו מכיסו מחוייב הנגזל לשלם לו כדין היורד לתוך שדה חבירו ואי משום שהיתה משובחת מעיקרא זה יש לו לתבוע מהגזלן אבל עכ"פ להלוקח צריך לשלם היציאה וכן כ' הנ"י באמת לדינא דלעולם צריך לשלם להלוקח יציאותיו אפי' בהכסיפה ביד הגזלן ועיין בשו"ע סי' שע"ג הובאו שני הדיעות דעת רש"י ודעת הנ"י והתוס' ולפ"ז הא דמסיימו התוס' ומיירי שגזלה ריקנית ר"ל אף ריקנית וכן כ' במהרמ"ש. ועוד י"ל דמשו"ה לא ניחא להו להתוס' בפירש"י דא"כ איך קאמר שמואל ע"ז דמחזי כריבי' ואי ס"ד דמיירי בהכסיפ' ביד הגזלן א"כ אילולי דהשביחה הלוקח הוי הנגזל תובע זה מהמוכר וא"כ טובא אהני' לי' לוקח למוכר בזה דפורע חובו וא"כ מאי מחזי כרבית יש בזה ונהי דפורע חובו של חבירו פטור מן הדין היינו משום דיכול לומר הווינא מפייסינא לי' אבל דיהי' האיסור משום דמחזי כריבית בפירש זה ודאי אין סברא כלל כיון דפרע חובו א"כ אינו נוטל בחנם תדע דהא בהיה ת"י דבר של חבירו ופרע חובו יכול לנכות לו וא"כ ה"נ בפירש וודאי דמהני וזה ברור וצע"ג ליישב זה אליבא דרש"י ולפ"ז בדיוקא נקטו התוס' ומיירי שגזלה ריקנית ודלא כמהרמ"ש. עוד הי' נראה לומר דלכך לא ניחא להו להתוס' כפירש"י דאי ס"ד דמיירי בהכסיפה ביד הגזלן א"כ יש לו קצבה לשבח זה היינו כפי מה שהי' מקודם ביד הנגזל וא"כ אמאי לא טריף לשבח זה ממשעבדי מיהו למ"ד שם בגיטין (נ' ב') מפני שאינם כתובים ניחא אבל למ"ד מפני שאינם קצובים קשיא ועיי"ש בגיטין דיש בזה ב' שיטות אי פסקינן כמ"ד שא"ק או כמ"ד שא"ב והתוס' ס"ל לפסק הלכה כמ"ד שאינם קצובין ולכך לא רצו לפרש כפירש"י. והש"ך בסי' קט"ו ס"ק (ט"ו) כתב דאפי' למ"ד שאינם קצובים אפ"ה אינו גובה אפי' ממשעבדי שקנו לאחר טריפה ולדבריו גם כאן אפשר לומר דאפילו למ"ד שאינם קצובים אפ"ה אינו יכול לגבות ממשעבדי אך דבריו תמוהים כאשר יתבאר אי"ה לקמן ועיין. לכך פירשו התוס' דמיירי בשבח היתר על ההוצאה והרי"ף פי' דמיירי בשבחא דממילא והנה אין לדייק מדבריו מדלא קאמר כהתוס' ש"מ דס"ל דשבח היתר על היציאה הוא ג"כ כשבחא דממילא וכשיטת הרמב"ן שיתבאר לקמן ולכך במאי דאמר דמיירי בשבחא דממילא נכלל ג"כ שבח היתר על היציאה דזה אינו דיוק דבאמת פי' התוס' דחוק קצת דכל כה"ג ה"ל לפרושי ולחלק בין אם ההוצאה יתירה על השבח ובין השבח יתר על הוצאה אלא דהתוס' הוכרחו לאוקמי בהכי משום דלא ס"ל כהרי"ף בשבחא דממילא אבל להרי"ף ניחא טפי לאוקמי בשבחא דממילא וזה פשוט:

שם תוס' ד"ה סיפא נמי בגוזל ונגזל מרישא עצמה היה יכול להקשות עיין במפרשי הש"ס שדחקו עצמם להעמיד דברי התוס' והיינו כיון דאכתי לא ידע מהך שינוייא דהא כדאיתא כו' והוי ס"ל דסיפא דומיא דרישא א"כ ה"נ רישא דומיא דסיפא דמיירי בלוקח מגזלן ולא בגזלן עם הנגזל ולא שייך עתה תירוצא דבסמוך ולכך שפיר הקשו התוס' דמרישא עצמה היה יכול להקשות וזה דחוק דהא כיון דלא מצי לאותבי' מרישא בלא סיפא וע"כ יש לו להביא הסיפא לכך מקשה מסיפא עצמה ועוד דנהי דהוי ס"ל דסיפא דומיא דרישא דמיירי בגזלן ולא בבע"ח מ"מ מנ"ל לומר דגם בזה אמרינן דומיא דלהוי מיירי בלוקח דווקא אימא דלא קפיד עתה רק דלהוי בגוונא חדא בגזלן אבל במה שזה מיירי בלוקח וזה בגזלן עצמו לא אכפת לן לכך נראה יותר נכון כמש"כ המאור ומלחמות דבאמת מרישא לא היה יכול להקשות משום דרבא גופי' הוא המקשה והוא עצמו משני לקמן דמיירי שהגזלן עצמו אכל הפירות והא דלא מצי לשנויי כן בשבח נראה מדברי המפרשים דהיינו טעמא משום דכיון דהשבח אינו דבר נפרד מהקרקע א"כ לא שייך בזה שינוייא דלקמן דהא על שינויא דלקמן מקשה בין לרבא בין לרבה בר ר"ה מלוה ע"פ הוא כו' ומשני שעמד בדין על הקרן ולא על הפירות ומאי פסקא סתמא דמלתא כו' וזה לא שייך בשבח כיון דאינו דבר נפרד מהקרקע והכל הוא קרן א"כ כשעומד בדין עומד גם על השבח ולכך לא מצינן לשנויי על שבח שנוייא דלקמן כן נראה מדברי המפרשים עיין במוהרמ"ל במש"כ בגמ' ובתוס' עיי"ש:

אך עיקר דבריהם אלו לא יתיישבו רק על מאי דלא משנינן כן אברייתא דלשבח קרקעות דקתני בה כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדי' דא"כ ע"כ איירי שעמד בדין על הקרן דבלא"ה הוי מלוה ע"פ וכקושיית הגמ' לקמן אבל אמתני' דאין מוציאין לאכילת פירות דלא תני בה מידי מקרן שפיר מתוקמא גם בלא שינויא דלקמן דחפר בה בורות כו' רק שהקרן הוא בעין ונוטלו הנגזל ולא בא לתבעו רק על הפירות שכבר אכל ולא צריכינן לאוקמי שעמד בדין כלל וכן כתב באמת במלחמות ואין להקשות ע"ז דא"כ מאי מפני תיקון העולם וכמו שהקשו התוס' לקמן ד"ה כשעמד בדין דתירוצם לא שייך עתה כיון שלא עמד בדין כלל דבאמת עיקר קושייתם לא נהירא וכמו שאכתוב לקמן אי"ה ומעתה צ"ל דהא דלא מצי לשנויי כן גם אשבח אינו רק משום דלשנא דלשבח לא משתמע לי' הכי דא"כ לפחת קרקעות ה"ל למיתני אבל לא מחמת הוכחה הכרחית שכתבנו לעיל בשם המפרשים וכן הוא להדיא במלחמות עיי"ש. אך לדברי התוס' ד"ה כשעמד בדין שפיר מתקיימין דברי המפרשים ודו"ק. ולדברי הרמב"ן במלחמות צ"ל דלא ס"ל בהא כהתוס' רק כמו שאכתוב לקמן אי"ה בישוב קושייתם ועיין בזה כי קצרתי קצת:

שם בגמ' תריץ נמי בבע"ח עיין ש"ך סי' קט"ו שהקשה בשם גי"ת דלמאי דמסקינן בב"ב דבע"ח אינו גובה רק חצי השבח וקאמר התם על ברייתא דידן מאי שבח חצי שבח והחצי השבח השני נשאר ת"י לוקח משום דהו"ל כאלו לוה ולוה ואח"כ קנה דקיי"ל דיחלוקו א"כ החצי השבח הנשאר ת"י לוקח בודאי שעל שעבוד קרנו הוא נוטלו וא"כ איך כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדים דמשמע דכל הקרן גובה מנכסים משועבדים ואמאי הא כבר קבל ע"ז חצי השבח וה"ל לנכות זה שלא לגבות כנגד זה ממשעבדי עיי"ש שהאריך בקושיא זו עד שמסיק לבסוף שהש"ס לשנא קטיע נקיט ובאמת אה"נ דמנכה זה ולא גובה כל הקרן ממשעבדי רק פחות חצי שבח עיי"ש. ויותר היה לו לתרץ לפי שיטתו דהברייתא מילי מילי קתני והא דתני גובה את הקרן מיירי בדליכא שבח ובדאיכא שבח גובה את השבח מבנ"ח והברייתא לא אתיא לאשמועינן רק מהיכן נגבה הקרן ומהיכן השבח אבל לא מיירי בחדא גוונא וכיון דמגיה הברייתא דמאי שבח חצי שבח ממילא ידעינן דמנכה זה מהקרן כן י"ל לפי שיטתו אבל עיקר דבריו תמוהים מאוד דאיך אפשר לומר דמנכין זה מהקרן ולא גבי כל הקרן ממשעבדי וא"כ נשאר לו באמת לגבות כל השבח מבנ"ח דהחצי שבח שנטל הוא בעד קרנו ובעד השבח עדיין לא נטל מאומה וא"כ מאי מקשה התם ואם איתא חצי שבח מבעי ליה למיתני ומשני אה"נ תני חצי שבח הא שפיר תני כל השבח משום דעדיין לא נטל בעד השבח מידי אלא ודאי דהחצי שבח הנשאר ת"י הוא בעד השבח עצמו ולא מנכינן בשביל זה מהקרן לענין טריפת משעבדי מידי ודלא כהש"ך. ולענין מה שהקשה בגי"ת הנכון בזה כמש"כ באו"ת משום דמן הדין גם השבח היה לו לגבות ממשעבדי אלא דמפני תיקון העולם שלא ידעו לקוחות ליזהר בזה משום דאינו קצוב בשעת מכירה לכך לא טריף ממשעבדי וזה אינו רק בשבח היתר על הקרן אבל כנגד הקרן כולו היה להם עכ"פ ליזהר דמנין ידעו שיהיה שום שבח שיוכל ליטול מזה בעד קרנו דלמא לא יהיה שבח כלל וא"כ היה להם ליזהר כנגד כל הקרן ולכך גובה כל הקרן מהלקוחות בממ"נ עיי"ש והוא נכון ומסתבר:

ואין להקשות ע"ז דא"כ גם השבח כולו הי' לו לגבות ממשעבדי דהא בלא אפותיקי אינו נוטל השבח מהלוקח אם לא במסיק בו שיעור ארעא ושבחא כדמסקינן בסוגיא דלקמן וכיון דהבע"ח מסיק גם כנגד השבח א"כ אילולי השבח שהשביח הלוקח הראשון הי' הבע"ח גובה יתר חובו שכננד השבח מהלקוחות האחרונים כיון שעדיין לא נפרע מחובו בשלימות וא"כ יטעון הלוקח הראשון ללקוחות האחרונים נהי דלא ידעיתון ליזהר כנגד השבח שלי מפני שלא הי' קצוב עכ"פ הי' לכם ליזהר נגד בע"ח הראשון ואם כן מה הזקתי לכם בשבח שלי הלא מבלעדי היה הב"ח טורף מכם ואין לומר דהא ע"כ הברייתא איירי באפותיקי כמו שהוכיחו התוס' דא"כ אמאי לא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף הלוקח ובאפותיקי הוא נוטל יותר מחובו לשיטת התוס' לקמן וא"כ שפיר לא ידעו להזהר בשבחו ועוד דבאפותיקי אינו יכול לגבות משדה אחר כלל אפי' אם אותה שדה אינו מספקת לגביית חובו כיון דאמר לא יהא לך פירעון אלא מזו וא"כ לא היה להם ליזהר מב"ח כלל. דזה אינו דהא ע"כ ליכא לאוקמי להברייתא באפותיקי כמו שהקשו התוס' דא"כ איך פשיט מינה בב"ב דדאקני משתעבד ועוד יש להקשות ע"ז וכמו שיתבאר בדברי התוס' אי"ה באריכות וקושיית התוס' דאמאי לא טריף בעל חוב ממשעבדי דטריף לוקח צריך לשנויי בגווני אחריני כמו שתירצו התוספות בבבא בתרא או באנפי אחרינא הכל כמו שיתבאר בדברי התוס' וכיון שכן הדק"ל דאם כן כל השבח היה לו לגבות ממשעבדי כיון דאי לאו השבח היה הב"ח טורף מהם. וקושיא זו ראיתי הובאה בשם הפ"י ולענד"נ דאין זו קושיא כלל דמ"מ מצו הלקוחות האחרונים למטען בשביל שבחך לא תוכל לטרוף כיון שלא היה קצוב ולא ידענו להזהר ממנו ואי משום דמבלעדו הי' הב"ח גובה מהם מ"מ לא עדיף בזה מפורע חובו של חבירו דקיי"ל דפטור דיוכל לומר הוי מפייסנא לי' וכדומה וכמו כן כאן בשביל שפרע עבורם בשבחו לבע"ח לא יוכל לגבות מהם דהוי כפורע חובו של חבירו או כנתפס על חבירו דקיי"ל ג"כ דפטור ויכולים לומר דהוו מפייסי לי' לבע"ח שלא יטרוף מהם ואפ"ה אין זה סותר למש"כ לעיל בשם האו"ת ליישב קושיית הג"ת דשאני הכא דבא בטענת הב"ח לכך שפיר מצו הלקוחות למטען דהוי מפייסי לבע"ח ולא עדיפא מפורע חובו ש"ח אבל התם בחצי השבח שקיבל הנה הוא בא בטענת עצמו ממ"נ אי לא ידעיתון משבח שלי הי' לכם ליזהר עכ"פ מכל הקרן ואי ידעיתון מהשבח א"כ גם השבח כולו יש לי לגבות ממשעבדי וכיון דהוא בא בטענת עצמו תו לא מצי הלוקח לדחותו דהוי כפורע חובו של חבירו זה ברור ופשוט ועיין:

שם תוס' ד"ה תריץ וא"ת אדרבה לוכח מהכא דדאקני לא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח' רצונם בזה דה"ל להגמ' לאוכחי דשבח לא תליא כלל בדאקני רק כיון ששעבד לו גוף השדה ממילא משועבד לו שבחא אף בלא דאקני אבל דאקני לא משתעבד מדלא טריף כו' וזה פשוט וראיתי מי שנתקשה בזה ובעיני פשוט כמש"כ והא דלא קשיא להו להתוס' דאף אי דאקני לא משתעבד מ"מ תקשה אמאי לא גבה מבנ"ח שגובה מהם השבח דהא מיני' ודאי דמשתעבד כדאמרינן בב"ב מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפיה כבר תירץ ע"ז הש"ך בס"ק (י"א) דאיכא לאוקמי בבנ"ח שקנה לאחר הטריפה אבל ממשעבדי דטריף הקרן שפיר קא קשיא להו דליכא למימר דמיירי במשעבדי שמכר לאחר הטריפה דא"כ גם השבח הי' גובה מהם וכדמסקי התוס' בדבריהם וזה פשוט וברור וראיתי במהרמ"ש דלא ניחא לי' בהאי תירוצא משום דאי ס"ד דמיירי מבנ"ח שקנה אחר הטריפה א"כ גם ממשעבדי שאחר הטריפה יכול ג"כ לגבות השבח וא"כ סוף סוף תיקשה אמאי תני ואת השבח מנכסים בנ"ח כיון דגם ממשעבדי מצי טריף בכה"ג דהויין לאחר הטריפה ובעיני לא איריא דעכ"פ קרי להו בנ"ח בערך משעבדי שנמכרו קודם הטריפה שגובה מהם הקרן ולכך קורא אותן בנ"ח משום דכבר הי' יכול לגבותן בשעה שהיו בנ"ח כיון דנמכרו אחר הטריפה ועיקר הרבותא לאשמועינן דאם לא היו בנ"ח לאחר הטריפה רק אותן שכבר נמכרו מקודם אינו גובה מהם השבח אבל הקרן שפיר מצי לגבות מהם ואפי' נמכרו קודם הטריפה ובערך המשעבדי שגובה מהם הקרן קרי גם להנך משעבדי בנ"ח אבל אם נאמר דגם המשעבדי שגובה מהם הקרן מיירי נמי במשעבדי שאחרי הטריפה דווקא בזה שפיר קא קשיא להו להתוס' דאי ס"ד דגם לזה קרינן כאן משעבדי א"כ גם השבח יגבה מהן ומאי שנא לענין קרן דקרינן להו משעבדי ולענין שבח קרינן להו בנ"ח אבל אם משעבדי דגובה מהם הקרן מיירי בנמכרו מקודם הטריפה תו לא קשיא מידי דגם למשעבדי דאחר הטריפה קורא בנ"ח בערך משעבדי דקודם וזה פשוט וברור בכוונת קושייתם:

ובישוב קושיא זו נאמרו כמה דרכים (א) התוס' כאן כתבו דמיירי שזה השדה עשאו אפותיקי לב"ח זה ולכך גובה ממנה ואעפ"י שיש שאר משעבדי והתוס' עצמם חזרו והקשו ע"ז דא"כ איך בעי למפשט מינה בב"ב דדאקני משתעבד ודחיק לדחויי הא מני ר"מ יעמיד כשעשאו אפותיקי כו' ולשיטתם אזלי בהך קושיא דס"ל דאפותיקי נוטל השבח גם במסיק בו שיעור ארעא לחוד ולאו מדין דאקנה הוא נוטל רק משום דטוען ארעאי השביח ומחמת זה נוטל כל השבח מאי דשאר בע"ח אינו נוטל רק חצי שבח ואפותיקי ניטל כולו וכמו שיתבאר שיטתם לקמן אי"ה ע"כ תוכן דבריהם. והנה במהרש"א ומהרמ"ש התעוררו על לשנא דיעמיד שכ' התוס' דנראה מזה דאיכא לפרושי להברייתא בגווני אחרינא רק דקשיא להו אמאי לא מעמידין באפותיקי בכדי שלא להוכיח מזה דדאקני משתעבד הא לפי תירוצם של התוס' לעיל ליכא שום צד לפרש להברייתא כי אם באפותיקי דבלא"ה תיקשי אמאי לא טריף ב"ח מהנך משעבדי דטריף לוקח אלא ע"כ דמיירי באפותיקי וכיון שכן הקושיא חזקה מאוד איך בעי הגמ' למיפשט מיני' דדאקני משתעבד כיון דע"כ מיירי הך ברייתא באפותיקי אם כן לא מוכח מינה מידי לענין דאקני ומה שכתב מהרש"א בזה אינו מחוור:

והנה אם נאמר דכוונת דבריהם בתירוצם קמא דהברייתא מיירי באפותיקי מפורש מלבד כי קושייתם חזקה מאוד ולשנא דיעמיד לא אתי שפיר עוד נוסף לזה יש להקשות דא"כ מאי קאמר התם בב"ב מאי שבח חצי שבח הא אפותיקי נוטל באמת כל השבח כיון דלאו מחמת דאקנה קאתי עלה רק משום דארעאי אשבח ועוד הקשה במהרש"א לפ"ז מאי קאמר לקמן הא מתניתא מסייע למר שמואל וכיון דמיירי ע"כ באפותיקי ליכא מינה שום סייעתא למר שמואל הן אמת כי כל אלה הקושיות אינם חדשות כי כולם נכללו בכלל קושיית התוס' אך קושיית התוס' עצמם הי' להם להקשות ביתר עוז דאיך ס"ד כלל למפשט מזה כיון דע"כ מיירי באפותיקי דמה שהעמידו התוס' קושייתם על המתרץ דדחי ר"מ היא בזה יש לומר דאינו דוחק כ"כ כיון דבלא"ה קמשני שם הגמ' הך תירוצא דהא מני ר"מ היא על קושיות אחרות לכך קמשני כן גם אהך ברייתא וכה"ג מצינו טובא בש"ס אבל על עיקר הפשיטות ודאי דקשה טובא וא"כ הי' להם להתוס' להקשות ביותר אומץ וגם לישנא דיעמיד ודאי דקשה טובא. ועוד קשה דהתוס' בב"ב כתבו להך תירוצא דמיירי באפותיקי ולא הקשו עליו כלום ודוחק לומר דהתוס' שם ס"ל כשיטת רש"י והרז"ה שיתבאר לקמן לכך נראה דהא דכתבו התוס' בתירוצם דמיירי באפותיקי אין כוונתם על אפותיקי מפורש דלא יהא לך פירעון אלא מזו רק על אפותיקי סתם ודין אפותיקי סתם מבואר בר"ן בפ' השולח ובמ"מ וכן הוא בטור סי' קי"ז דאף דהיכא דאית ליה ללוה בנ"ח לא מצי למטרף שדה זו דאפותיקי סתם מיד הלוקח ומצי הלוקח לדחותו לך אצל בנ"ח מ"מ אם מכר כל שדותיו שפיר מצי טריף לשדה זו דאפותיקי מיד הלוקח הראשון ולא מצי לדחותו לך אצל הלקוחות האחרונים דכיון דסוף סוף בעי למטרף ממשעבדי טפי יש לו לטרוף מהך לוקח שקנה אפותיקי שלו אף שהוא לוקח ראשון ויש אחריו לקוחות אחרונים מ"מ לא מצי לדחותו אליהם. ומעתה הדבר פשוט דהך דינא שכתבו התוס' דאפותיקי נוטל יותר מכדי חובו לאו מדין דאקנה רק מטעם ארעאי אשבח זה אינו רק באפותיקי מפורש כמבואר להדיא לקמן בשמעתין הב"ע דאמר לא יהא לך פירעון אלא מזו דהיינו אפותיקי מפורש וכן הוא להדיא בכל הפוסקים בעלי שיטה זו דדין זה דאפותיקי יכול לומר ארעאי אשבח אינו אלא באפותיקי מפורש אבל אפותיקי סתם אין לו בזה יתרון על שארי בע"ח דאינו טורף השבח רק מחמת דאקנה ולכך אינו נוטל יותר מחצי שבח ולכך שפיר קא בעי למפשט מינה בב"ב דדאקני משתעבד ושפיר אמרינן עלה מאי שבח חצי שבח רק דהוקשה להם להתוס' כיון דע"כ באפותיקי מוקמינן ליה מי דחקו להעמיד באפותיקי סתם יעמיד באפותיקי מפורש ולכך קבעו קושייתם על המתרץ דווקא משום דעל המקשן אין קשה כ"כ דכיון דהוי מוקים לה באפותיקי סתם שפיר קפשיט אך על המתרץ קשי' להו דאמאי לא מוקי לה במפורש וכיון שכן הדבר מבואר דאינה קושיא אלימתא כ"כ דאפשר דאפותיקי מפורש לא שכיח כ"כ או הא דמשני ר"מ הוא מחמת שכן הוכרח לשנויי שם לקושייות אחרות וכמשכ"ל ולכך התוס' בב"ב לא חשו לזה וכתבו להך תירוצא בסתמא ולא מקשו עליו כמו שהקשו התוס' בכאן כנ"ל פשוט בכוונתם ועיין. ומ"מ תירוץ זה דחוק דנהי דמה שהקשו התוס' אינה קושיא כ"כ דהך שינויא דהא מני ר"מ הוא נמי הוא שינויא מעליא ובפרט דהוכרח לזה בשינויי קושייות אחרות מ"מ ישאר מה שהקשינו לעיל מחצי שבח. ומה שהקשה המהרש"א מהא מתניתא מסייע למר שמואל ודאי דקשיא ואף שאינה בהכרח כ"כ כמו שעלה על דעתנו לעיל דכיון דאיכא לאוקמי באפותיקי סתם מ"מ קושיית יעמיד באפותיקי מפורש נמי היא קושיא שפירתא ועיין. (ב) עוד תירצו התוס' ע"ז במס' ב"ב וז"ל וא"ת כיון שיש לו נכסים ללוה שיגבה ממנו הלוקח א"כ לא יקח הבע"ח ממנו שיכול לומר לו לוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל דאיירי כגון שאין לו למוכר נכסי אחרים אלא משועבדים ולכך טורף הימנו המשועבדים ולכשיחזור ויקנה נכסים בנ"ח יחזור זה לוקח ויטרוף מבנ"ח ואפי' דאיקני קנה ומכר משתעבד כבר לוקח לב"ח כל שעבודו א"נ מיירי באפותיקי כו'. והנה מלשונם בקושייתם נראה ברור דמקשו גם מבנ"ח אמאי לא יגבה הבע"ח מבנ"ח דגובה מהם השבח ובהבנת תירוצם נחלקו המפרשים דהמהרש"ל מפרש דהכי קמשני התוס' כיון דבשעה שלקח הלוקח שדה זו לא הי' למוכר נכסים אחרים רק זו א"כ בשעה שלקח לקח כל שעבודו ולכך אפי' אם אח"ז קנה המוכר נכסים אחרים ומכרן קודם הטריפה אפ"ה לא מצי הלוקח לדחותו אליהם ולומר לו הנחתי לך מקום כו' כיון דבשעה שלקח לא הניח לו מקום כלל ולפ"ז יהי' המשך לשון התוס' כך דמתחילה תירצו אמאי לא גבי הבע"ח מבנ"ח שגובה מהן השבח וע"ז כתבו וי"ל כגון שאין לו למוכר נכסי' אחרים בנ"ח אלא משועבדים ולכך כו' והא דאמר ואת השבח מבנ"ח היינו לכשיחזור ויקנה אחר הטריפה ואז יטרוף מבנ"ח ור"ל אף אם ימכור אותם אח"כ מ"מ יגבה מהם השבח כיון שהוא כבר קצוב ומ"מ קרי להו בנ"ח בערך המשועבדים הקודמים [וכמש"כ לעיל דצדקו בזה דברי הש"ך ודלא כמהרמ"ש] ובזה נסתלקה הקושיא דאמאי לא גבי מבנ"ח אלא משום דאכתי תיקשה אמאי לא מצי לדחותו אצל המשועבדים שגובה מהם הקרן דהא הם היו ע"כ קודם הטריפה לזה כתבו ואפי' דאיקני כו' כבר לוקח לב"ח כל שעבודו ורצה לומר כיון דבשעה שלקח לא הי' לו שעבוד אחר לא מצי לדחותו מזה ללכת אצל משועבדים שנקנו בתר קנייתו. וכן פי' גם הב"ח אלא שהוסיף עוד לומר דאפי' אם בשעה שלקח כבר היו לו נכסים אחרים מ"מ כיון דבשעה שלוה לא הי' לו אלא שדה זו לכך בשעה הלוואה חל שעבודו על שדה זו והוי כאפותיקי מפורש דלא מצי הלוקח לדחותו ממנה אפי' לאותן שכבר היו בשעת לקיחתו והש"ך בס"ק (יא) הבין דדברי המהרש"ל והב"ח המה דבר אחד עיי"ש במש"כ על הב"ח שזהו דברי המהרש"ל ובאמת לא קרבו זא"ז וכבר הושג מזה בס' קצה"ח מיהו אין זה השגה כ"כ דאין כוונת הש"ך דלגמרי דבריהם אחדים רק שדרך אחד להם בהבנת דברי התוס' ודלא כמהרש"א דוק בלשונו ותשכח מיהו בעיקר דברי הב"ח יותר נראין דברי המהרש"ל דמה בכך שבשעת הלוואה לא הי' לו רק שדה זו מ"מ כיון דבשעת לקיחה כבר היו לו נכסי' אחרים ודאיקני משתעבד א"כ שפיר מצי טעין הלוקח הנחתי לך מקום לגבות אבל דברי המהרש"ל מסתברין שפיר דכיון דבשעת לקיחה לא הי' לו נכסים אחרים תו לא מצי למטען הנחתי לך מקום וכו':

אמנם המהרש"א דרך אחר לו בהבנת התוס' והוא דמש"כ התוס' כגון שאין לו למוכר נ"א אלא משועבדים רצה לומר שאין לו לא בנ"ח ולא משועבדים רק אותן המשועבדים שביד לוקח זה שהוא טורף והא דגובה הקרן ממשועבדים והשבח מב"ח מיירי הכל בקנה לאחר הטריפה והא דכתבו ואפי' כו' ר"ל דלכך לא מצי לדחות אצל הנך משעבדי ובנ"ח שגובה מהן הלוקח משום דכבר לקח הב"ח כל שעבודו ר"ל כבר גבה בטריפתו מהלוקח ואין הדין נותן שיחזור לו וילך אצל הנכסים שנקנו אח"ז ומגיה בתוס' לקח הב"ח במקום לב"ח והנה הש"ך בס"ק הנ"ל הסכים לפי' המהרש"א ולענ"ד מאוד רחקו דבריו בכוונת התוס' חדא דלדבריו הך ואפי' שכתבו התוס' הוא מלתא דפשיטא טובא ולא הי' כדאי להתוס' לבאר זה דמי לא ידע בכל אלה שאין לו להחזיר מה שכבר טרף כדין בשביל הנכסים שנקנו אחר טריפתו עד שהוצרכו התוס' לבאר זאת ועוד דלשון התוס' ודאי דמורה כמהרש"ל כמבואר לכל מבין עם תלמיד ועוד קשה טובא דא"כ אמאי לא חשו התוס' שם בב"ב למה שכ' התוס' דא"כ גם השבח הי' לו לגבות מהנך משעבדי כיון שכבר קצוב ונהי דלמ"ד שאינם כתובים ניחא מ"מ למ"ד שאינם קצובים תיקשה מהברייתא הנ"ל דהא אמוראי איפלגי בהא מלתא דא"כ וא"ק וא"כ איך יהי' ניחא הברייתא למ"ד שא"ק. הן אמת דהש"ך בס"ק (טו) וכתב דאפי' למ"ד שא"ק נמי לא גבי ממשעבדי אפי' אותן שקנו אחרי הטריפה משום לא פלוג והוכיח כן מדברי התוס' ומהרש"א הנ"ל אך לא הבנתי דמאי לא פלוג שייך בזה דבשלמא אי הוי משכחת לה לטריפת השבח בגווני אחרינא דשייך הך טעמא דשא"ק שפיר מסתבר קצת לומר כיון דתיקנו פעם אחד דאינו טורף השבח בשביל שא"ק א"כ לא פלוג רבנן בתקנתם ואפי' היכא דלא שייך הך טעמא דא"ק כמו בנ"ד נמי אינו גובה ממשעבדי אבל כיון דלתירוצם זה לא משכחת בשום אופן שיצטרך הלוקח לגבות שבחו כ"א באופן שנקנה אחר המכירה דאם היו נכסים מוקדמים הי' הבע"ח גובה מהם ולא הי' גובה משבחו וכיון דלא משכחת לה למלתא דא רק אם נקנה אחר המכירה ואז גם השבח קצוב וא"כ אין מקום לעיקר תקנתם ומאי לא פלוג שייך בזה ואין לומר דעיקר התקנה נעשה בשביל אפותיקי דהא אכתי לא אסקו התוס' דעתייהו לזה דאח"כ כתבו א"נ מיירי באפותיקי א"כ באפותיקי בלא"ה מיתרצא קושייתם ולא צריכי לכל זה ויש ליישב ועיין ועוד קשה טובא לדברי הש"ך דלהדיא גרסי' במס' גיטין (נ"א א') ת"ש אר"נ אימתי כו' אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה ממש עבדים ולשיטת התוס' שם דר"נ אינו דעת שלישית רק דס"ל קצובים אעפ"י שא"כ א"כ הרי חזינן להדיא בגמ' דבכה"ג טריף ממשעבדי למ"ד שא"ק ודלא כהש"ך ודו"ק וכיון שכן ליתא גם לדברי מהרש"א ועיין ודוחק לומר כיון דמסקינן התם תנאי היא א"כ באמת הך ברייתא אתיא כמ"ד שא"כ ואפ"ה לא תיקשה למ"ד שא"ק דאיהו דאמר כאידך תנא דעכ"פ ה"ל להש"ס לאקשויי מהך ברייתא למ"ד הנ"ל ולשנויי תנאי הוא ועוד דהרמב"ם פסק כמאן דאמר שא"ק וכן כתבו התוס' בכל דוכתא להך טעמא דא"ק לכך נראה עיקר בדברי התוס' כמהרש"ל וכמש"כ לעיל ועיין:

(ג) עוד תירץ ע"ז הה"מ בפכ"א מה' מלוה וז"ל וי"ל דמיירי שלא כתב להב"ח דאיקני ולהלוקח כתב דאיקני והקשה ע"ז הש"ך דא"כ איך גובה השבח בלא דאקני וכבר תירצו ע"ז האו"ת וקצה"ח דשבח שדה שהי' לו בשעת ההלוואה ודאי דהקנה לו ואפי' לא נכתב דאקני ולא אמרינן בדאקני אחריות ט"ס מ"מ בשבח גובה דוודאי הקנה לו המלוה ואפי' לא נכתב ומ"מ הגמ' מוכיח שפיר מזה דדאקני משתעבד דאי ס"ד דלא משתעבד משום דהוי כדשלב"ל א"כ מה בכך שוודאי כיון המוכר להקנותו כיון דלא מצי משתעבד מדינא דהוי כדשלב"ל אבל לפי מאי דקיי"ל דדאקני משתעבד שפיר גובה השבח אפי' בלא כתיבת דאקני עיי"ש שהביאו כן בשם הרמב"ן ולפ"ז אין כאן שום קושיא על הה"מ ואף דנראה שם מדברי הה"מ דלא ס"ל להא דהרמב"ן מ"מ בהך שינוייא ע"כ דסבר כוותי' עיי"ש מש"כ באריכות קצת ודבריהם נכונים. (ד) עוד תירץ שם הה"מ דמיירי שהנכסים שגובה מהן הלוקח הם במדינה אחרת ותי' זה הביאו גם הסמ"ע:

ודע דמה שהקשו התוס' כאן יעמיד באפותיקי יקשה לכל הנך תירוצים שכתבנו דעל כל פנים תיקשה אמאי לא מוקי באפותיקי אלא דלהך תירוצא דמיירי באפותיקי ואפי' לפי מה שפירשנו בו דכוונתם לאפותיקי סתם אפ"ה הקושיא אלימא טפי כיון דע"כ צריך לאוקמי באפותיקי סתם א"כ אמאי לא מוקי באפותיקי מפורש ולאינך שינויי לא קשיא כ"כ דניחא ליה לאוקמי הברייתא בכל גווני ועוד ראוי שתדע כי קושיית הפ"י שהבאתי לעיל בגמ' ג"כ קשה לכל הנך שינויי זולת לתירוץ הה"מ הראשון לא קשיא ולא מידי אך כבר כתבנו לעיל דקושיית הפ"י בלא"ה אינה קושיא כלל וגם קושיית יעמיד באפותיקי נמי אין קשה כ"כ ועיין היטב בכל זה ודו"ק:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף