אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ב/ב

בית המדרש ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין

גמ'. עו"כ וחבירו מחד קרא נפקי. עי' רש"י ותוס' (תמורה ב.) שכתבו דלמעט עכו"ם מסמיכה ילפי' מדרשה דבן ישראל ולא עכו"ם (מנחות צג.). ועי' תוס' (מנחות סא: ד"ה מצינו) דמפרשי דעת רבנן שחולקים וס"ל דצריך עוד מיעוט. [ועי מקדש דוד (סי' י"ח סק"ג)]. ועי"ש למה לנשים א"צ ג"כ מיעוט שאחר לא יסמוך בשבילה.

לאיתויי קטן הצריך לאמו. עי' כתבי הגרי"ז שכתב דהא דחיוב קטן בסוכה הוי דוקא אם הוא אינו צריך לאמו, י"ל דהוא שיעור בדין חינוך, והיינו דכשאינו צריך לאמו אז חל עליו החיוב דחינוך במצות סוכה. [וכן מצאתי שכתב הריטב"א (סוכה כח:) וז"ל "ושיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל המקומות, אלא כפי הענין שחייב לחנכו בו, דלענין יום הכפורים אית ליה חד שיעורא, והכא גבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו, ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב, ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא"].

אמנם י"ל באופן אחר, דאי"ז רק שיעור בדין חינוך, אלא דבשיעור זה הוא חזי למצות סוכה, והיינו דלענין חינוך במצוות בעי' שיהי' חזי לקיום המצוה, וכמו דאמרי' גבי לולב דדוקא אם יודע לנענע חייב וכדו', וא"כ י"ל דקטן הצריך לאמו הרי הוא מצטער לישן בסוכה בלא אמו, וממילא לא חל עליו חיוב מצות סוכה, אבל אם אינו צריך לאמו אין הוא מצטער ושפיר הוא חזי לקיום המצוה. עכת"ד. [ובשיעורי הגרמ"ד שליט"א דייק כן מלשון הרשב"א (ברכות כ.) שכתב וז"ל "ומ"מ משום דאיכא אחריני דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה, דאמרינן קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה"].

והנה בספר צהר (ח"ו עמ' קנ"ז) הובא בשם האדמו"ר מגור זצ"ל (בעל הפני מנחם) שתמה ע"ד הגרי"ז שכתב דפטור קטן הצריך לאמו הוא מדין מצטער ולא מדין שיעור חינוך, מלשון הגמ' דמשמע דדמי לכל שיעורי חינוך, כמו יודע לנענע ויודע להתעטף, וכן אם הוא צריך לאמו עדיין לא הגיע לגיל חינוך. ותו הקשה משי' הראשונים (הובא ברמ"א סי' תרל"ט ס"ה) דבלילה הראשון גם מצטער חייב, וא"כ אם קטן הצריך לאמו פטור לא מטעם שיעור חינוך אלא מטעם מצטער, א"כ יהי' קטן חייב בלילה הראשון גם כשצריך לאמו, והא ליתא, דממעשה דשמאי (סוכה כח) משמע דקטן בכל דוכתי פטור לב"ה כשצריך לאמו גם בלילה הראשון. הגם שבדוחק י"ל שהרי בחלקת יואב (סוף דיני אונס סי' ז' בהשמטה) כתב, דהא דכתב הר"ן שבלילה הראשון חייב אפי' ירדו גשמים, כיון דאין חיובו אלא כזית בלבד ובכזית לא הוי כ"כ מצטער אם ירדו גשמים, וא"כ י"ל דקטן הצריך לאמו מצטער יותר מאשר גדול בגשמים, והוא יהי' פטור אפי' בלילה הראשון, ודוחק.

והנה עי' בלבוש (סי' תר"מ ס"ב) דמבואר מדבריו טעם אחר למה אין קטן הצריך לאמו חייב בסוכה, וז"ל "מיהו קטן שהוא גדול כל כך שאין צריך לאמו, דהיינו בן ה' או בן ו' כל אחד לפי חכמתו, חייב מדרבנן כדי לחנכו במצות, אבל קודם לכן בעודו צריך לאמו אפילו חינוך אינו צריך, דהואיל והוא כרוך אחר אמו ואמו פטורה על מי נטיל לחנכו". מבואר דנקט דכיון דהוא כרוך אחר אמו ואמו פטורה ממצות סוכה, א"כ אין על מי להטיל חובת חינוך. [ועי' בפמ"ג (פתיחה הכוללת חלק השני אות י') שהביא דברי הלבוש, וכתב דמשמע מדבריו שאם האם היתה חייבת במצות סוכה, גם בן שהוא פחות מגיל חינוך הי' מחוייב בסוכה משום שהאם מצווה לחנכו. עי"ש].

שם. עי' מג"א (סי' תר"מ סק"ג) ומ"ב (שם סק"ה) שכתבו דאיכא איסור להאכיל קטן שהגיע לחינוך מחוץ לסוכה, ואי"ז מדין חינוך אלא אפי' אחר שאינו מחוייב לחנכו אסור להאכילו בידים משום איסור ספי'. ואביו מחוייב ג"כ למנוע את בנו קטן שלא יאכל חוץ לסוכה, והוי מדין חינוך. ועי' מג"א (סי' רס"ט) שכתב דמותר ליתן לקטן שהגיע לחינוך לאכול קודם קידוש. אכן התם איכא כמה צדדי היתר (כמ"ש המג"א שם) ולכן מותר, משא"כ גבי סוכה ליכא את כל צדדי ההיתר שכתב המג"א שם ולכן אסור.

קטן היודע לנענע חייב בלולב. התוס' (סוכה לז: ד"ה בהודו) והרא"ש (שם סי' כ"ו) הוכיחו מזה דבשעת הברכה ג"כ צריך לנענע, ולא רק בשעת הלל. וז"ל "ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה, אלא מדאמרינן בפירקין (מב.) קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל. ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר (ל.) הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל".

ובחת"ס (סוכה מב.) הקשה וז"ל "קטן היודע לנענע. צ"ע אי מן התורה מדאגבי' נפיק בי' בלי שום נענוע, למה לא יחנך הקטן היודע ליקח לולב בידו אפי' בלי נענוע, ומשמע בודאי מדשיעורא דלולב שיצא מהאגד כדי לנענע בו ואי לא"ה לא יצא ידי חובה, א"כ ש"מ הלכה למשה מסיני היא שצריך לנענע עכ"פ נענוע כל שהוא, דהרי שיעורים הל"מ, וא"כ מה הי' צריך לשנויי לעיל בשהפכו או שהוציאו בכלי, תיפוק לי' אע"ג דאגבי' עדיין לא נענע בו, וכעת צ"ע".

וכתב ליישב בזה"ל "וי"ל ראוי לבילה בעי' שיהי' האדם ראוי לנענע והלולב ראוי לנענוע ואז יי"ח בהגבהה בלי נענוע".

וכעי"ז תי' בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' ל"ט סק"ז) וז"ל "דהא דבעינן שיהי' בלולב כדי לנענע אף דנענוע לא מעכב, יש לומר ראוי לנענוע בעינן כדר' זירא, וכשאינו יודע לנענע לא חשיב ראוי, וכהאי גוונא כתב הרי"ף סוף מצוות חליצה".

ובמרומי שדה סוכה (שם) כתב וז"ל "מוכח דאם אינו יודע לנענע פטור, דאע"ג דעל פי דין תורה אין הנענועים מעכבין, ובהגבהה בעלמא יצא ידי חובת המצוה, מ"מ אין המצוה לחנכו אלא באופן שיהי' עושה כשיגדל, שהרי עיקר החינוך הוא משום שיהי' יודע לעשות אח"כ". [ועי' בשיעורי הגרמ"ד שליט"א (עמ' יג) שהביא בשם הגרי"ז שהוכיח דהנענועים הם חלק ממצות נטילת לולב].

גמ'. חייב בלולב. הנה מלשון הגמ' דאמרי' 'חייב בלולב' ולא אמרי' דאביו קונה לו לולב, משמע דאין חיוב לאב לקנות לבן לולב, (כמו דאמרי' גבי ציצית דאביו קונה לו ציצית).

אמנם הטור (סי' תרנ"ז) כתב וז"ל "קטן היודע לנענע הלולב אביו צריך לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות". [וכ"פ השו"ע שם].

ובאמת הב"ח והט"ז (שם) הקשו בשם המהרש"ל מלשון הגמ' דידן, וז"ל "ומהרש"ל (בביאורו לטור) השיג על לשון רבינו שכתב חייב לקנות לו לולב, הלא בהדיא שנינו חייב בלולב, ולא נאמר שם צריך לקנות לו לולב כמו שאמרו גבי תפילין לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. וכן למקצת גאונים גבי ציצית גורסין אביו קונה לו ציצית, אבל בלולב תנן חייב בלולב. והטעם פשוט שאינו צריך לקנות לו לולב בפני עצמו, כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו, משא"כ בתפילין. (עי' תוס' ערכין ב: ד"ה אביו). עכ"ל.

אכן הב"ח פי' דברי הטור וז"ל "ואפשר לומר, דלמאי שכתב בסימן תרנ"ב דהמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים וכו', א"כ צריך לקנות לו לולב, דהא שייך הכא נמי הך טעמא דשייך גבי תפילין, ומשנה וברייתא דנקטו חייב בלולב איירי דוקא בסתם בני אדם".

והט"ז תי' וז"ל "ואיני יודע מה קשיא לי', דזה מיירי ממי שידו משגת לקנות לבנו לולב א' יעשה כן, כדי שגם בנו יכול לברך בשעה שהצבור אומרים הלל, שזהו יותר טוב ממה שיברך אח"כ, ובסעיף ו' משמע שאפי' קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות מברך על לולב, היינו שלא מצד החיוב לחנכו אלא אם ירצה לעשות כן".

והמ"ב (שם סק"ד) הביא ב' השיטות הנ"ל, וז"ל "המהרש"ל כתב שא"צ לקנות לו לולב בפ"ע, כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לנענע בו ולברך עליו, וכ"כ התוספות בערכין (ב:) דיוצא בשל אביו. וכ"מ בעיטור. וי"א דאם ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב כדי שיעשה הנענועים כדינו בשעת הלל עם הצבור שזה טוב יותר ממה שיברך אח"כ".

[אכן בביה"ל (שם) כתב דפשטות הגמ' היא כדברי המהרש"ל, וז"ל "אביו חייב לקנות לו. עיין בט"ז שיעשה כן מי שביכולתו כדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל וכו'. הנה הוא פירש כן למדה טובה בעלמא, אבל פשטיות הגמ' שאמר קטן היודע לנענע חייב בלולב, היינו שלא בשעת הלל, ואפילו אינו יודע לקרות ההלל כלל, כדאיתא ברא"ש (פ"ג אות כ"ו), עי"ש"].

הכל חייבין בראייה לאיתויי מאי. עי' טו"א (חגיגה ב. ד"ה הכל) שהקשה לימא לאתויי ערל, ודלא כר"ע דמרבה לערל כי טמא כדאמרינן (שם ד:). ועי"ש מש"כ ליישב בזה. ועי' בספר הפלאה שבערכין ובמעשה חושב מה שכתבו ליישב בזה.

רש"י ד"ה שאינו צריך לאמו. "מפרש במסכת סוכה (כח:) שניעור משנתו ואינו קורא אימא". בספר מעשה חושב הקשה הא בגמ' (סוכה שם, ועירובין פב.) מסקי' דדוקא אם ניעור משנתו וקורא אימא אימא חשיב צריך לאמו, אבל אם קורא רק אימא (פעם אחת), לא חשיב צריך לאמו וחייב בסוכה, וא"כ אמאי פירש רש"י לפי ההו"א של הגמ'. וצ"ע.

תוס' ד"ה הכל. עי' מנחות (מא.) ובשטמ"ק שם (אות ח').

תוס' ד"ה היודע. וי"ל דמ"מ וכו'. צ"ב מ"ט למ"ד ציצית חובת טלית אם אינו יודע להתעטף אינו חייב, הא כיון דמתחייב על עצם הבגד אפי' אינו לובשו, א"כ מה איכפת לן אם יודע להתעטף או לא.

ונ"ל ע"פ מש"כ השטמ"ק (אות ד') בשם הרא"ש וז"ל "ואפי' למ"ד ציצית חובת טלית הוא, תלאהו הכתוב ביודע להתעטף דאז קרינן בי' אשר תכסה בה". [וכ"כ רש"י (מנחות מא.) וז"ל "כלי קופסא. טליתות הראויין לציצית אע"פ שמקופלת ומונחת בקופסא חייבת בציצית, דהואיל ועומדת היא להתכסות בה אשר תכסה בה קרינא ביה"].

מבואר מדבריהם דהחיוב של כלי קופסא הוא דוקא בבגד שעומד להתכסות בו דכה"ג קרי בי' אשר תכסה בה. [ועי' חזו"א (או"ח סי' ג' סקל"ב)]. ולפי"ז י"ל דגדר החיוב למ"ד דכלי קופסא חייבין בציצית הוא, דבגד העומד ללבישה ואם כשילבשו יהי' מחיוב בציצת, ממילא אפי' קודם שלבשו נמי חייב בציצית, אבל בגד שגם אם ילבשו לא יהי' חייב בציצית, ממילא ליכא חובה להטיל בו ציצית כלל. ולכן קטן שאפי' אם ילבש לא יהי' מחוייב בציצית, ממילא ליכא חיוב להטיל ציצית כלל אפי' אם לא לבשו למ"ד חובת טלית.

אלא דאכתי יל"ע דנהי דהקטן אינו יודע להתעטף, אבל אמאי שלא יתחייב בלא עיטוף, דהא לאו בכל הבגדים שייך עיטוף, וא"כ בכל בגדי הקטן שלא שייך בהם עיטוף שיתחייב ליתן בהם ציצית, ומדברי התוס' משמע דכיון דאינו יודע להתעטף הרי הוא פטור לגמרי, וצ"ע. [ועי' שיעורי הגרמ"ד שליט"א שהעיר כן].

בא"ד. "והלכות גדולות (הל' ציצית סי' כ"ז) פסק דקיי"ל מנחות (שם) ציצית חובת גברא הוא מדקא מברכין להתעטף בציצית, דהכי דייק (שבת כה: ושם) דקיימא לן הכי". [עי' תוס' (שבת כה: ויבמות צ: ומנחות מ.) שג"כ כתבו דמדמברכים להתעטף משמע דציצית חובת גברא היא].

וכתב המהר"ץ חיות וז"ל "כונתם להך שבת (כג.) מדמברכינן להדליק ש"מ הדלקה עושה מצוה, ה"נ מדמברכינן להתעטף ש"מ עיטוף עושה מצוה, ועי' רא"ש הל' ציצית שמפורש כן בהדיא". [וז"ל הרא"ש (שם) "ונראה דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית, כדדייקינן (שבת כג.) גבי נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק, דאי הנחה עושה מצוה הו"ל לברוכי להניח, וה"נ אי חובת טלית הוא הו"ל לברוכי לעשות ציצית. (וכן הוא בתוס' רא"ש שבת כה:)]. ועי' עמק שאלה (פ' שלח עמ' נ"א) מש"כ ע"ד התוס' כאן.

תוס' ד"ה אביו לוקח. וגבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח וכו'. מבואר מדבריהם דמטעם חינוך חייב לקנות לו בגד. וכ"כ הא"ר (או"ח סוף סי' י"ז). ואע"פ שהגדיל אינו חייב, מ"מ חינוך שאני דהוא כדי להרגילו במצות. וכ"כ הב"ח (סי' י"ז) וז"ל "ורבינו שכתב כאן דצריך לקנות לקטן ציצית לחנכו, הוא לפי שעכשיו הוזהרו הכל לקנות לעצמן (כדלקמן בסי' כ"ד), לפיכך צריך לקנות גם לקטן לחנכו כמו לעצמו, דכל חנוך לקטן הוא שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצות כאשר רואה באביו. שו"ר כתוב במרדכי (סוכה סי' תשס"ג) שכתב על שם הירושלמי וז"ל "יודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית, לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שני כנפות לאחריו ושני כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע". ועל פי הירושלמי כתב רבינו אביו צריך ליקח לו ציצית". [ועי' שט"מ (אות ה') שחולק ע"ז. ועי' רעק"א שהקשה על התוס' איך כתבו דמסתמא טלית יש לו, הא ע"כ יש לו, דאל"כ אינו חייב לקנות. ועי' ביה"ל (סי' ל"ז ס"ג ד"ה לקנות לו) מש"כ בענין זה].

והנה בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' מ"א) כתב ליישב קושית תוס', מ"ט גבי ציצית לא כתיב דאביו לוקח לו ציצית, וז"ל "והנני רגיל לפרש הא דאיתא בסוכה (מב.) קטן היודע להתעטף חייב בציצית, יודע לשמור תפיליו אביו חייב ליקח לו תפילין. והתוס' (ערכין ב:) נדחקו בישוב שינוי הלשון גבי ציצית תפילין. ולי נראה ליישב משום דבציצית אביו מחנכו להטיל ציצית בבגדו, משא"כ תפילין א"א לחנכו לכתוב תפילין, דכמו שהתפילין פסולין לגדול כך א"א לחנך בם את הקטן. וזה כוונת הגמ' בהשינוי לשון, דגבי ציצית נקט הגמ' היודע להתעטף חייב בציצית, משום דהוא בעצמו יכול להטיל הציצית בבגדו. אבל גבי תפילין דוקא אביו חייב ליקח לו תפילין, אבל הוא בעצמו אסור לכתוב תפיליו. והתוס' שנדחקו בזה קיימו בשיטת ר"ת (גיטין מה) דנשים פסולות להטיל ציצית, וכ"כ המג"א (סי' י"ד סק"ג). אבל לשיטת כל הראשונים ז"ל דס"ל דגם אשה כשרה להטיל ציצית ממילא ה"ה קטן, ומתבאר יפה כמש"כ דגבי ציצית שפיר נקט הגמ' חייב בציצית דהוא בעצמו יכול להטיל ציצית בבגדו". [וע"ע בחזון יחזקאל (חגיגה פ"א ה"ג)].

גמ' לא קשיא כאן במשנה ראשונה וכו'. עי' רש"י ותוס'. והרמב"ם (פ"ב מחגיגה ה"א) מפרש איפכא דלמ"ר חייב ולמ"א פטור. [ועי' מאירי חגיגה ב.]. ועי' כס"מ (פ"ב מקרבן פסח הי"ג) דלמ"ר החלוקה ניכרת ולכן אין עליו אדון, משא"כ למ"א שלא עשו תקנה שיעבוד את עצמו. עי"ש בדבריו. ועי' בספר הערות למרן הגריש"א זצ"ל מש"כ לבאר בדברי הרמב"ם. ועי' קה"י (חגיגה סי' א').

רש"י ד"ה מי שחציו. אבל עבד וכו'. עי' רעק"א שתמה שזה נגד הסוגיא בחגיגה דעבד גמור נלמד מג"ש דלה לה. ועי' מל"מ (פ"י ממלכים ה"ז ד"ה וא"ת) שכבר עמד בזה. [ועי' שפ"א (כאן) ושו"ת בית שלמה (או"ח סי' י"ז) וקה"י (ערכין סי' א', וחגיגה סי' ב') מש"כ בזה].

רש"י ד"ה חיגר. פרט לבעלי קבין. מבואר דס"ל דחיגר ובעלי קבין זה היינו הך. וצ"ע דמסוגיא דחגיגה מתבאר דמרגלים ממעטי' חיגר (והיינו מי שנחתכו רגליו), ומפעמים ממעטי' בעלי קבין (והיינו מי שנצרך למשענת), וא"כ חזי' דלא הוו דבר אחד. ותו דהתם ממעטי' בעלי קבין מקרא דפעמים ולא מרגלים. וצ"ע.

ועי' שטמ"ק (אות י"ג) בשם רש"י כת"י שכתב דממעטינן דוקא חיגר שאין לו כלל רגלים, ולא קרי' בי' רגלים, אבל צולע על ירכו שלש רגלים קרי' בי' כיון דאית לי' רגלים.

רש"י ד"ה יראה יראה. עי' בתוס' (סנהדרין ד:) דפליג על רש"י דיראה יראה קאי אזכורך. ועי"ש במהרש"א מש"כ בזה.

תד"ה כל חייבין בראי'. עי' בתוס' (חגיגה ב. ד"ה הכל) שהאריכו יותר בזה, וכתבו דראי' דמתני' כולל ב' הראיות, ראית פנים וראית קרבן. וכתבו דגם רש"י ס"ל הכי, עי"ש. ועי' טורי אבן (שם) מש"כ ע"ד התוס'.

בא"ד. אבל בירושלמי אמרי עלה וכו'. בכתבי הגרי"ז הקשה, דאיך שייך לחלק במצות ראי' עצמה בין ראיית פנים לקרבן כיון דחדא מצוה היא. ותי' דאין כוונת התוס' דיש חיוב על הנשים והקטנים לבוא לעזרה משום מצות ראית פנים, דזה ודאי אינו שייך, דכיון דנתמעטו ממצות ראי', נתמעטו לגמרי אף מראית פנים דהוי חיוב אחד. אלא דכוונת תוס' היא, דאיכא חיוב מחודש דומיא דהקהל ואינו חיוב על הקטן, אלא כשם דבהקהל על האב להביא את בנו הקטן כך בראי'. וע"ע בדבריו.

תד"ה במשנה ראשונה. והא דמבעיא לי' במעוכב ג"ש וכו'. יש לחלק וכו'. וכ"כ ליישב הרשב"א (גיטין מב:) בשם תוס', וז"ל "ותירצו דהתם היינו טעמא, משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו, והלכך לגבי עליית הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מלתא, דטעמא דמלתא דהקפידה תורה באדון כדי שלא יעכבהו מלעלות מפני בטול מלאכתו, והלכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו, אבל הכא לגבי קנס שמא אע"פ שאין לו במעשיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ליה".

ומבואר דלענין עלי' לרגל הא דאינו נקרא אדון, הוי משום דאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו. והא דלענין קנס חשיב אדונו הוי משום תליא בשם אדון גרידא, וכיון דאכתי לא נשתחרר אית לי' שם אדון.

אלא דצ"ב, דכיון דעדיין לא שיחררו, א"כ אמאי לא מצי להשתעבד בו ולעכבו מלעלות לרגל. וראיתי בספר תורת הנזיר (פ"ג סהי"ח) שביאר דברי התוס', וז"ל "וכונתם מבוארת, דדוקא היכא דכתיב אדון סתמא הוא דאמרי' דכיון דבעי ג"ש עדיין אדון הוא, אבל היכא דכתיב אדון גבי מצוה מיוחדת, לעולם דייני' אם לענין אותו הדבר יכול הוא לעכבו, וכל שאין לו עליו דין ממון שאינו יכול לעכבו לאו אדונו הוא לאותו דבר".

מבואר דכיון דפקע הקנין ממון תו לא מצי להשתעבד בו, ולכן אינו יכול לעכבו מלעלות לרגל, וכיון דאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל, א"כ לענין מצות עלי' לרגל מיקרי דאין לו אדון אחר. ודו"ק.

ועי' שער המלך (פ"ב מחגיגה ה"א) דמקשה על תי' התוס', דלפי"ז אמאי לא משני הגמ' דהכל אתי לאיתויי מעוכב גט שחרור, כגון במפקיר עבדו דמעשי ידיו לעצמו וחייב בראי'. ועי' בספר הפלאה שבערכין ובספר ערכי עלי מש"כ ליישב קושיית השעה"מ.

ועי' תוס' (חגיגה ד.) שתירצו באופן אחר, וז"ל "דעד כאן לא מחייבי לי' הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן שמשוחרר דמי, אבל התם דמית איגלאי מילתא דלא עומד לשחרור". ועי' בספר ברכת אברהם (גיטין מב., בענין חצי עבד למש"א) מש"כ בביאור דברי התוס'.

הכל חייבין בתקיעת שופר, לאיתויי מאי, לאיתויי קטן שהגיע לחינוך. פרש"י "שהגיע לחינוך. פלוגתא היא בפרק ח' דיומא (פב.) חד אמר כבר (שית) ח' וחד אמר כבר (שבע) ט'. וי"א כבר תשע כבר עשר שמחנכין אותו למצות". [וכ"כ רש"י בברכות (טו: ד"ה במה), ובמגילה (יט: ד"ה במה)].

אמנם התוס' הקשו על רש"י, וז"ל "ולא נהירא, דהתם בחינוך קטן להתענות איירי, אבל בשאר מצות כל אחד ואחד לפי דרכו, כדאשכחן לעיל גבי לולב וסוכה ותפלין". וכ"כ התוס' (סוכה כח: ד"ה כאן). [ועי' מג"א (סי' שמ"ג ססק"ג) דלכאו' משמע דפסק כדברי התוס'].

והנה הטורי אבן (מגילה יט:) הקשה עוד על פרש"י, וז"ל "בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך. פרש"י 'לחינוך מצות כגון בן ט' ובן עשר, כדאמר בפ"ט דיומא (פב.)'. ובפ"ק דערכין (ב:) אמרי' הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך. פי' רש"י פלוגתא היא בפרק בתרא דיומא (שם) חד אמר כבר שית כבר שבע וחד אמר כבר תשע כבר עשר שמחנכים אותו לשעות. ותימה לי דלא מצינו התם מאן דמקדים חינוך לשעות לענין תענית דיום כפור קודם בת ח' לתינוקת בריאה ובת ט' בכחושה ובן ט' בתינוק בריא ובן עשר בכחוש כדפי' רש"י התם. ועוד ק"ל אהא דפי' כאן בן ט' בן עשר, דבשלמא גבי עינוי דיוה"כ שייך לחלק בין בריא לכחוש, שא"א לכחוש להקדים העינוי כל כך כבריא, אבל בחינוך דשאר מצות לא שייך לחלק בין כחוש לבריא. וכיון דחזינן דעינוי דבריא בן ט' ש"מ דעל בן ט' הטילו חכמים חובות חינוך, אלא דבכחוש הקילו עוד שנה א' גבי עינוי, אבל בשאר מצות דלא שייך לחלק ביניהן אי מדמית זמן חינוך שאר מצות לשל ענוי הא ודאי זמן חינוך בן ט' הוא".

אכן הערוך לנר (סוכה שם) כתב ליישב פירוש רש"י, וז"ל "בערכין (ב:) בהא דאמרי' הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך, פי' רש"י פלוגתא היא בפ' בתרא דיומא, חד אמר כבר שית וכבר שבע, וחד אמר כבר תשע כבר עשר, שמחנכין אותו לשעות, עכ"ל. והטורי אבן הקשה על זה, דלא מצאנו ביומא מ"ד כבר שית וכבר שבע. והנה הצאן קדשים נראה שהוקשה לו ג"כ זה, ולכן הגי' שצ"ל חד אמר כבר שמנה וכבר תשע, ע"ש. וגם זה תמוה, דלא מצאנו מ"ד מי שסובר כן, דמ"ד כבר שמנה וכבר תשע איירי בתנוקת, אבל בתינוק ליכא מ"ד כן. ולכן נלענ"ד שהגרסא ישנה עיקר, ורק מה שכתוב ברש"י פלוגתא היא בפ"ב דיומא, טעות הוא, דידוע דרש"י לא כתב המקומות שהעתיק מהם, רק המעתיקים אחריו הוסיפו זה, וברש"י לא הי' כתוב רק פלוגתא היא חד אמר כבר שית וכו', וכוונת רש"י להך מ"ד שהביא הגמרא בעירובין (פב.) לענין קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבר שית וכבר שבע, וסובר רש"י כיון דבגמ' הוזכר סתם הגיע לחנוך, מסתמא העת דחנוך שוה, רק במקום שהוזכר עוד שיעור אחר כגון היודע לנענע היודע להתעטף היודע לשמור תפילין, בזה לא תלי בשנים, אבל מקום שלא הוזכר שיעור אז תלי' בשנים, וכיון דמצאנו לענין סוכה ועירוב שלא תלי בידיעה שיעור ו' וז', ולענין עינוי שיעור ט' וי', לכן סובר רש"י דפלוגתא זו היא בכל שנות ראוי לחנוך, ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' עליו".

תד"ה שהגיע לחינוך. פלוגתא היא וכו'. עי' תר"י (ברכות יא:) שכתבו דחיוב חינוך הוא כבר ח' או ט'. והא דאמרי' דכשיודע לקיים המצוה מחנכין אותו, א"ז חיובא אלא כדי להרגילו במצות. ותוס' ס"ל דחיוב חינוך הוא כשיודע לקיים המצוה. ועי' חי' הגר"ח (על הש"ס עמ' ש"ה) שהובא מהגרי"ז בענין חינוך, שביאר שיטת רש"י דחיוב חינוך הוא שחייבו את הקטן ולכן מוציא דרבנן, אבל להרגילו במצות זה חיוב המוטל על האב מדין חנוך לנער ע"פ דרכו.

תוד"ה אין מעכבין. עי' שטמ"ק (אות י') ותוס' (ר"ה לג. ד"ה תניא) פירוש אחר מדברי התוס' כאן.

· מעבר לתחילת הדף