העמק שאלה/קה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
(א) לסרוסי קצצא. היינו ביצים. [מלשון ועל כל קצוצי פיאה ירמיה ט' ופירש"י שם מלשון קצה המוקצין בפאת מדבר]. שהם סוף איברי פנימי הגוף. ועי' לשון ירו' שאביא בסמוך אין לך נמוך באדם כו'. ובנוסחת כת"י איתא לסרוסי קניינא. ופי' קנין אדם בהמה חיה עוף. ובפירוש כת"י איתא לסרס שום בריה:
בעריכה
(ב) אם על כתות חייב על נתוק לא כ"ש דשליפין לגמרי. בגמ' הגי' אם על כרות חייב על נתוק לא כש"כ אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב וכ"ה בכת"י. ופרש"י דנתוק לגמרי משמע ומשליך לארץ. והתו' הקשו מהא דבכורות ד' ל"ט ב' דאמרי' שם מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתניהו. אלא הפירוש שניתק לגמרי אבל הם בכיס. ורש"י ג"כ פי' בבכורות כפירוש התו'. אבל גי' רבינו שלפנינו ק' טובא מסוגי' זו דמבואר דמעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו נתוק וכרות לא הוי מום דהא איתניהו. הרי דכתות גרוע מנתוק. והיכי קאמר אם על כתות חייב על נתוק לא כש"כ. הן אמת דפשטא דקרא משמע כפי' רבינו דכל המאוחר בפסוק הוא עודף על המוקדם. ומעוך וכתות חדא מילתא היא. אלא מיעוך ע"י חולי או ביד. וכתות ע"י אבנים. וה"נ נתוק וכרות. נתוק ביד וכרות בסכין. וכ"כ הרמב"ם הל' א"ב פ' ט"ז הי"א או שבא א' ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין. הרי כגי' רבינו. דלגי' רש"י ותו' איפכא מיבעי ליה. אלא כמש"כ. ונתקו ביד אין הנתק כ"כ כמו שבא בסכין המשחית לגמרי. אבל א"כ יש לבאר סוגי' דבכורות דף ל"ט הנ"ל. והנראה ליישב ע"פ ברייתא דספרי פ' תצא וירו' פ' הערל מה בין פצוע דכא לכרות שפכה שפצוע דכא חוזר. וכרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות הרופאים. וכבר עמדו על הבאור הב"י באה"ע סי' ה' והאחרונים ז"ל. והיראים סי' קצ"ט הוציא מכאן דין חדש ולא הסכימו לו הפוסקים ע"ש. ובביאור הספרי בארתי ברייתא זו דה"פ דפצ"ד היינו פציעה בבצים. וכדאי' בירו' דכא שבא בין עקביו אר"ח קומי ר"י אין לך נמוך באדם בשעה שהוא יושב אלא בצים בלבד וע' בש"ס דילן בפ' הערל (יבמות ד' ע"ה.) וכרות שפכה הוא שנכרת הגיד השופך ומקלח. ועל פי דרשת חז"ל למדו פציעה בכולן כרות בכולן אבל יש להסתפק בכריתה בביצים ופציעה בגיד. אם השם תלוי על הפעולה. או על האבר הנפעל. ר"ל אי כריתה בביצים מוזהר משום פצוע דכא. או משום כרות שפכה. וכן פציעה בגיד. והיינו דקתני מה בין פצוע דכא לכר"ש. שפצ"ד חוזר. היינו פציעה בין בביצים בין בגיד. יכול הרופא לרפאותו ולהחלימו. וכרות שפכה אינו חוזר ע"פ הרופאים. דהרופא אינו יכול להעלות ארוכה מה שנכרת בין בגיד בין בביצים. והיינו שמפרש זו מהלכות הרופאים. פי' לא תימא דמה שחוזר ואינו חוזר נ"מ לדין ראוי לבא בקהל. ונוגע להלכות הוראה. דודאי אפי' פצ"ד שחוזר מכ"מ כ"ז שלא חזר ונתרפא אסור לבא בקהל וע' יבמות ד' ע"ו א' ניקב פסול כו' נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו. וכרות שפכה שאינו חוזר על ידי הרופאים מכ"מ אפשר לעשות שיוליד ויוכשר לבא בקהל. כדאי' התם שפייה כקולמוס ואכשרי'. וא"כ אינו אלא מהלכות הרופאים שהם קוראים פצוע דכא שחוזר ע"י. וכרות שפכה שאינו חוזר. ונ"מ לדידן דכל שחוזר נקרא פצוע דכא אפילו בגיד. וכל שא"ח נקרא כרות שפכה אפי' בבצים. ושם הוספתי בס"ד עוד באריכות. והשתא נימא כמו כן דמעוך וכתות דהיינו פציעה יש לו רפואה. אבל נתוק וכרות דמשלפן אין לו רפואה. שהרופא א"י לחבר מה שכבר נכרת. או עכ"פ קשה יותר להתרפא. וממילא יש בזה איסור סרוס מכש"כ. והיינו דקאמר להביא נותק אחר כתיתה. וה"ה כורת אחר נתיקה שעוד יותר קשה רפואתו. דמכת חרב קשה כידוע במס' ע"ג ד' כ"ח א' האי פדעתא כו'. וגם הוא נחתך יותר מעל ידי היד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל. וכ"ז לענין סרוס אבל לענין מום יותר ניכר כתיתות הביצים מכריתה. שמושלפין מעיקרן ומונחין בכיס. ואינו ניכר כ"כ. ולענין מום אינו תלוי ברפואה אלא בהכירא כדאיתא בבכורות ד' ל"ז א' מה הפרט מפורש מומין שבגלוי כו'. וע"ש פירש"י מום רע לא מיקרי אלא בגלוי שמנוולו ומיושב קו' התו' מסוגי' דבכורו':
געריכה
(ג) ואפי' זקן וסריס. ולא הוצרך רבינו לסריס אדם. שכבר כתב דסרוס אחר סרוס אסור. ולא הוצרך אלא סריס בידי שמים היינו סריס חמה. דלכאורה לא שייך ביה לאו דסרוס. כמו דס"ד בזקן כדאי' בסוגיא דשבת שם. וכמש"כ התו' שם ד"ה אלא בזקן. דהכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סרוס הוא כו'. ור"ל שהוא בטבע מסורס. וה"נ בסריס חמה קמ"ל דמכ"מ אסור כמו דמסיק הש"ס בזקן דאסור לסרסו משום דאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי. פי' וכיון דיש לזקנה תקוה ורפואה שיוליד חל עליו איסור סירוס. והכי נמי סריס חמה יש לו רפואה כדתנן בפרק הערל. ומש"ה אסור לסרסו בידים. וע"פ מש"כ יובן דשינה רבינו לשון הגמרא. והקדים זקן לסריס. ובגמרא איתא להיפך. דבגמרא מיירי בסריס אדם. ורבינו העלה בסריס חמה ונ"ל מזקן דאסור משום הכי הקדים זקן:
דעריכה
(ד) דברי בן חכינאי. הכי הוא בת"כ אמור פ"ז ה"ו. ובגמרא אי' ר' חנינא והיינו ר' חנינא בן חכינאי מתלמידי ר"ע כידוע. ומשום שלא נסמך לא נזכר בשמו כדאיתא בסנהדרין ד' מ"א לענין בן זכאי:
העריכה
(ה) ובשבת הוא דס"ל כר"ש אכל בכה"ת כולה כו'. רבותינו בעלי התו' והרא"ש בשבת שם השיגו ע"ז מהא דאיתא בשבת ד' פ"א והאר"י הלכה כסת"מ ותנן נזיר חופף ומפספס ומסוגיא דבכורות ד' ל"ד א' דמקשי הש"ס על שמואל דאיצטריך לאשמעינן הלכה כר"ש בדבר שא"מ דשרי להקיז דם בבכור. הא כבר אמר שמואל הלכה כר"ש לענין שבת. ולדעת רבינו הא איצטריך שמואל לאשמועינן דגם בשארי איסורים דשא"מ מותר שהבינו דעת רבינו דאין הלכה כר"ש בכל דבר שא"מ בכה"ת. וכן הבין תה"ד סי' רצ"ח. ומש"ה הקשו מסוגיות מפורשות. ואנן יש לנו לעמוד ולדלות עומק דעת רבינו. דהיאך אפשר לומר דרבינו אשתמיטתי' סוגיות מפורשות: וכבר כ' הרא"ש בסנהדרין פ"ד בשם הראב"ד דאין נמצא להקשות על גאון בקושי' מפורסמת. ואף כי רבינו שכתב עליו ר"ת בסה"י שהוא ראש לגאונים. ובסדר הקבלה להראב"ד כ' שבדקו ופשפשו הבאים אחרי רבינו ז"ל בספרו. ולא מצאו בו שום טעות מעולם. והנה הערוך כ' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לכתחילה כמש"כ התוס' ורא"ש משמו בפ' הבונה ובכתובות ד' ז' ובכ"מ. והביא הערוך ראי' מהא דפ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ז א)' ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי קא עביד לי' אר"ש באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קא מכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר. דליכא אחר.. אבל אי הוי אחר מותר לכתחילה אף דהוי פ"ר כיון דלא ניחא לי' מותר ותמה הרא"ש עליה. חדא דזה אינו אלא להס"ד דאביי לא ידע מהא דפ"ר דאסור. ותו דהתם בדרשה דקרא שקיל וטרי הש"ס ומנלן דשרי לכתחילה. וע"ע תוס' יומא ד' ל"ה א'. ובודאי דברים עתיקים יש כאן. והאיך טעה רבינו נתן בעל הערוך בפשט הגמרא שאין תינוקות שב"ר טועין בו. אבל דע אפוא כי יש לרבותינו הראשונים הן המה רבינו ובה"ג והערוך ורי"ף ורמב"ם שיטה בזה הענין מאירת עינים בכמה סוגיות ובאשר שנוגע ממש בכל קצות הש"ס ולכמה הוראות. חובה להאריך וללבן בעזרו ית"ש:
איתא בכריתות דף כ' החותה גחלים בשבת חייב חטאת ראב"צ אומר חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות ומסיק רב אשי כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן. ת"ק ס"ל כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. [כצ"ל וכן הביאו התוס' שבת ד' מ"א ב']. וראב"צ ס"ל כר"י דאמר דבר שא"מ חייב ותמהו התוס' דהא דבר שא"מ לר"י ג"כ בשבת אינו אלא מדרבנן אסור. והעלו דהוי פסיק רישי' אלא דלא ניחא ליה ור"י מחייב חטאת כמו במלאכה שא"צ לגופה. ור"ש מתיר. [ולשיטת התוס' דפס"ר דלא ניחא לי' אסור מדרבנן לר"ש. א"כ צ"ל הא דקאמר מותר היינו מה"ת]. הרי דקרי הש"ס פ"ר דלא ניחא לי' דבר שא"מ. ועד שלא העלו אביי ורבא דמודה ר"ש בפס"ר ולא ימות היה הדין פשוט דהכל מיקרי דבר שא"מ וה"נ לפי המסקנא בפס"ר ולא ניחא לי' וא"כ מותר כמו דשא"מ. ועדין יש לבע"ד לומר דלפי המסקנא אפי' לא ניחא הוי כמלאכה שא"צ לגופה דלר"ש אסור. וראי' לדבר דהרי חזינן דלר"י חייב חטאת בפס"ר דלא ניחא לי' ולא כדבר שא"מ בעלמא דלר"י ג"כ פטור. אבל אי נימא באמת דהוי מלאכה שא"צ לגופה א"כ ממילא אין זה אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכה"ת כולה חייב לכ"ע כמו במלאכה שא"צ לגופה. ולהוציא סברא זו הביא הערוך ראי' דבכה"ת שרי לר"ש מה"ת. מדמקשי ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי'. וכאשר יבואר. והנה פרש"י ותוס' ואביי. מעיקרא מקמי דסברא להא דרבא דמודה ר"ש בפס"ר. וקשה טובא קו' התו' שם אי ניחא לאביי באומר לקוץ בהרת קא מכוין. אמאי מוקי אביי כר"י הא כר"ש נמי אתיא. ותו קשה מאי משני דקרא באומר כו'. לא יאמר ולא יעבור אטו בשופטני עסקינן. אבל האמת הברור דלא על הס"ד דאביי מקשה אלא לפי האמת דאביי ורבא מוקמי בפס"ר ומודה ר"ש והא דפריך לאביי טפי מרבא היינו משום דאליבא דרבא היה אפשר לומר דאפי' לא ניחא ליה מודה ר"ש. והרי רבא בכריתות שם משני מחלוקת דראב"צ ות"ק באוקימתא אחריתי ואפשר דלא ס"ל סברא זו דלא ניחא ליה. והא דאי' לעיל ד' ע"ה א' רבא אמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומסיק איהו גופא טפי ניחא ליה דלא לימות. לא דמי לבהרת. דהתם מקלקל הוא. וכפרש"י שדם החי טוב מדם המת. ומש"ה קאמר הגמ' הכי טפי ניחא ליה. ללמד דבלא איכפת ליה אפשר דחייב. ובהרת לא איכפת ליה. אבל אביי דמשני בשבת ד' ק"ג א' אביי אמר אפי' תימא בשדה דלא אגם וכגון דלא קמכוין ול"צ דקעביד בארעא דחבריה והיינו דפס"ר דלא ניחא ליה וכמו שפירש שם הערוך הביאו התוס' שם א"כ שפיר מקשה האי בשר מאי עביד ליה לר"ש אפי' לבתר דסברה. הא בהרת הוא פס"ר דלא ניחא ליה. ומשני באומר לקוץ בהרת קא מכוין. ולא ממש באומר. אלא ממילא הוי כאומר כיון דניחא ליה בהכי. והשתא כיון דמוכח דבכה"ת מתיר ר"ש בדלא ניחא ליה א"כ ע"כ מוכח דפס"ר דלא ניחא ליה לא תליא במחלוקת דמשאצ"ל דהא משאצ"ל לא שייך בשארי איסורי'. אלא ע"כ תליא במחלוקת דדשא"מ וממילא בשבת שרי לכתחילה כדין דבר שא"מ. נמצא דר"י ור"ש פליגי בתרתי מה"ת במלאכה שא"צ לגופה דר"י מחייב ור"ש פוטר בשבת. ובפס"ר דלא ניחא ליה דר"י מחייב ור"ש מתיר בכל התורה. וא"כ נכונים דברי הערוך ולא קשה עליו קושיית הרא"ש ז"ל. ובזה יתיישב שפיר בשבת ד' כ"ט ב' נוס' ישנה עולא אמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולי' ד"ה אסור. והיינו משום דהוי פס"ר וכ"כ הרמב"ן בחי'. והריב"ש סי' שצ"ד. אלא שקשה לפ"ז מ"ט דר' ירמיה רבה דאמר מחלוקת בגדולים הא ר"ש מודה בפס"ר. ותו הקשו מסוגי' דביצה סוף פ"ב בעגלה דקאמר דלר"ש שרי לגררה ע"ג קרקע. ותו הקשו אמאי לא הביא הרי"ף דבגדולי' אסור. וכ"ז ל"ק מידי דבאמת הוי פס"ר דלא ניחא ליה [וע' תוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל]. וס"ל לר"י רבה דר"ש מתיר. ועולא ס"ל דר"ש מודה דאסור. וקיי"ל בזה כר"י רבה וכאביי. ומותר לכתחילה כאשר יבואר עוד הפסק ומש"ה לא הביאו הרי"ף. ובביצה ד' כ"ג א' גבי קרוד אי' ראב"ע סבר כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. ור"י סבר קרוד אסור משום דבר שא"מ. ולשיטת התו' אינו אסור לר"י אלא מדרבנן. וקשה סוגיא דפסחים ד' י"א ב' דמקשה ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרוד וקרצוף דלא גזר. ומאי קשיא הכא דאורייתא והכא דרבנן. וכבר עמד ע"ז הגאון רע"א זצ"ל בגליון הש"ס. אבל האמת דקרוד הוי פס"ר אלא דלא ניחא ליה בחבורה ולר"ש מותר ולר"י אסור מה"ת. ומש"ה פריך הגמ' שפיר בפסחים. ומיושב בזה תמיהת התו' יבמות ד' מ"ב ב' ד"ה סתם שהקשו מסוגיא דפרק המוציא דפריך הא אר"י הלכה כסת"מ. ותנן נזיר חופף ומפספס. והקשו הא איכא מחלוקת בביצה גבי קירוד. ולפ"ז א"ש דבקירוד הוי פס"ר. אבל בדבר שא"מ ליכא מחלוקת במשנה:
והנה במלאכה שא"צ לגופה פסקו הראשונים כר"י כאשר יבואר. ובדבר שא"מ כר"ש. מיהו במחלוקת דפ"ר דלא ניחא ליה דמיקרי ג"כ דבר שא"מ. בא רבינו כאן ופסק בשבת כר"ש ובכה"ת כר"י. [ומ"ש רבינו דשא"מ כוונתו על פס"ר דלא ניחא ליה וכדאי' בכריתות ד' כ' הנ"ל] והראיה דבשבת הלכה כר"ש גם בפס"ר פשוטה מהא דפ' המצניע (שבת דף צ"ה א)' והאידנא דס"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה והתו' ד"ה המכבד נתקשו טובא דממ"נ אי הוי פס"ר היאך שרי לכתחילה אליבא דר"ש. ואי אינו פס"ר היאך מחייב ר"א חטאת. והעלו דר"א ס"ל דהוי פס"ר ורבנן פליגי גם בהא וס"ל דלא. הוי פס"ר. וקשה לי מנ"ל להגמ' דפליגי אי הוי פ"ר. ולר"ש שרי לכתחלה. נימא דפליגי אי חייבין על בנין עראי והשוואות גומות באופן שמיד ישוב הגומא כשהיה אינו אלא בנין עראי. ור"א לטעמיה בד' קכ"ה לענין פקק החלון. ורבנן לטעמייהו דעל בנין עראי פטור אבל אסור. ולא דמי להא דאי' ד' ע"ג ב' היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה. דהתם מיירי שטממה בקביעות. משא"כ בכבוד ורבוץ אפי' הוי פס"ר דישוה הגומות. מכ"מ אינו אלא בנין עראי ובסנהדרין ד' פ"ה א' ד"ה ור"ש כ' התו' דר"א מחייב משום דמדמי הכבוד ורבוץ לגודלת דמחייב ר"א. וכונתם דרבנן ס"ל דזה שרי לגמרי. אלא אסור משום השויות גומות. וקשה ג"כ דילמא רבנן דפטרי ג"כ אסרי משום דדמי לגודלת דאסור מדרבנן אפי' במקום רצפת אבנים. וגם לר"ש אסור ומנ"ל דלר"ש מותר. אלא העיקר דהוי פס"ר לכ"ע להשוות גומות בעראי ור"א כדעתי' דבנין עראי חייב ורבנן כדעתייהו ואסור. ור"ש מתיר בפס"ר דלא ניחא ליה והרי מבואר דקיימא לן כר"ש דפס"ר דלא ניחא ליה שרי. [אלא שזה יש לדחות דשאני פ"ר בדרבנן]. ומבואר טעמייהו דהרי"ף ורמב"ם שפסקו ג"כ בכבוד דשרי. ולא כתו' בכ"מ והרא"ש ביצה פ"ב סי' כ"א שכתב דדוקא רבוץ שרי דלא הוי פ"ר. אבל כבוד הוי פ"ר. ולפי דברינו אפי' פס"ר שרי כיון דלא ניחא ליה. [מיהו התוס' כתבו טעם אחר לאסור כבוד משום שמזיז עפר והוי מוקצה. וה"ג סבר דהוי כגרף של רעי דשרי]. ומה שהקשו התו' מסוגיא דפ' כל הכלים (שבת ד' קכ"ד.) כבר כתב הר"ן שם שיש גי' שונות שם ובה"ג פ' י"ז דשבת איתא ר"א אומר אף בשל תמרה סבר לה כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר אלמא דלר"ש מותר כיבוד. והריב"ש שם הוכיח דאסור בשבת פס"ר דלא ניחא ליה דלא כהערוך מהא דשבת דף קי"ז א' דקאמר לענין הפשטת הפסח בשבת כגון דלא בעי לעור והאמרי אביי ורבא מודה ר"ש בפס"ר. ומשני דשקיל ליה בברזי ואמרינן התם הטעם דהתירו הוא משום כבוד הפסח ע"ש. מוכח דבלא"ה איכא שבות. אמנם אין זה קושיא דהא מבואר בתו' שם דע"כ ליכא שבות מדלא תנן בפסחי' דהפשטו דוחה שבת אלמא ע"כ אינו אלא טירחא ולא שום שבות. אלא התוס' אזלי לטעמייהו דס"ל פס"ר דלא ניחא ליה אסור. ומש"ה כתבו הטעם דליכא שבות הוא משום שאינו מפשיט כלל. ולשיטת רבינו הוא משום פס"ר דלא ניחא ליה. והרי זה פשוט בעיני הראשונים ז"ל דפס"ר דלא ניחא ליה בשבת מותר. ונצרך רבינו להעלות דמכ"מ בכל האיסורים קיי"ל כר"י בדבר שא"מ. פירוש בפס"ר דלא מחא ליה. והביא ראיה מהא דאסר הש"ס לשתות סמא דעיקרין אע"ג דהוי פס"ר דלא ניחא ליה דליעקר וכ"כ הר"ן פ' שמונה שרצים דלדעת הערוך בכה"ת אסור בפס"ר דלא ניחא לי'. פי' דלא קיי"ל כר"ש בכה"ת ולא כמו שהבין בשו"ת מהרי"מ סי' ס"ד אות כ"א ע"ש. וכ"ת הא גופא קשה מנ"ל להש"ס לחלק בדבר. ע"ז אימא דסתמא דמתניתין הכי דיקא. שהרי בפ' במה בהמה תנן אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך. ופי' רש"י דהיינו כלאים דחבלים וקסבר דבר שא"מ אסור. ובפרק תולין (שבת ד' ק"מ) תנן אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס ופי' רש"י כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. והרי תרי סתמי דסתרי אהדדי. אלא תרווייהו הוי פס"ר דלא ניחא ליה. ובשבת שרי ובכה"ת אסור. ובב"ק ד' קי"ג א' מוקי הש"ס הא דתנן פ"ט דכלאים לא ילבש אדם כלאים ואפי' כו' דלא כר"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין ונתקשו טובא רומיא דתרתי מתניתין אהדדי. דבאותו פרק תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ואתי כר"ש. וע' שנות אליהו להגר"א ז"ל. אבל הענין ברור דבדבר שא"מ בלא פס"ר סתם כר"ש אפי' בשאר איסורין ומש"ה בההיא דמוכרי כסות כיון דלא הוי פ"ר מותר. אבל בפ"ר דלא ניחא ליה לא סתים כותיה בכלאים וגם אין הלכה כמותו. ומש"ה בההיא דלא ילבש אסור כיון דהוי פס"ר. [וזה דלא כהר"ן פ' גה"נ בסוגי' דבת תיהא דכ' דמוכרי כסות הוי פס"ר ע"ש. וכבר נחלקו התו' עליו בשבת ד' כ"ט ב' ד"ה ובלבד]. וע' בר"ש כלאים שם מ"ב שנתקשה טובא בהא דאי' בשבת ד' פ"א דר' יוחנן סבר דשא"מ מותר. משום דסתם כותיה נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. והקשה הא איכא סתמא דלא כר"ש. ההיא דלא ילבש אדם כלאים כו' וההיא דפ' במה בהמה אבל לא יכרוך וכ"ז נתיישב שפיר בדברינו. דרק בדבר שא"מ בלא פ"ר סתים כר"ש בכה"ת כולה. ולא בפ"ר בכה"ת כולה לבר משבת:
ולכאורה ק' בסוגיא דנזיר ד' מ"ב א' דהוי הש"ס חופף ומפספס מני ר"ש היא דא' דבר שא"מ מותר אבל לא סורק אתאן לרבנן רישא ר"ש וסיפא רבנן. ומשני אמר רבה כולה ר"ש היא. כל הסורק להסיר נימין המדולדלות הוא מתכוין. ולמש"כ למה איצטרך לטעמא דכל הסורק כו' הוי מצי לאוקמי כהילכתא דחופף ומפספס הוי דבר שא"מ בלא פס"ר ושרי וסורק הוי פס"ר ואסור. דסריקה הוי פס"ר כמ"ש רש"י שבת ד' נ'. איברא לשיטת התוס' יותר קשה. לוקי סיפא משום פס"ר דגם לר"ש אסור בכה"ת כמו במלאכה שאצ"ל. וכבר העירו התו' שם ד"ה אבל לא סורק דבנזיר מפרש הטעם משום דמתכוין ר"ל לאפוקי מפירש"י שפי' משום דהוי ודאי משיר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' נזירות פ"ה הי"ד אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שהיא משרת את השער ודאי. אבל התו' אינם סוברים כן. אלא ס"ל דסריקה לא הוי פס"ר ומשום מכוין אסור כדאי' בנזיר. וכן הקשה הריב"ש שם על רש"י. ולפמ"ש לא קשה כ"כ מההיא דנזיר לרש"י והרמב"ם דס"ל דסריקה הוי פס"ר. די"ל דבעי הש"ס לאוקמא אפי' כר"ש לגמרי. דהא ר"ש ס"ל אפי' בשארי איסורים פס"ר דלא ניחא ליה מותר. או בעי לאשמועינן דאפי' בשבת דקיי"ל פס"ר דלא ניחא שרי אסור לסרוק משום דהוי פס"ר דניחא ליה ומש"ה קאמר הטעם דכל הסורק להסיר נימין מכוין. וא"כ אפילו יבא א' לסרוק בלא כוונה זו דלהסיר נימין מכ"מ הוי בכלל ניחא ליה. וא"כ לא סתרי טעמים אלו אהדדי. ולא כמו שהבין הריב"ש בסי' שצ"ד. [איברא על פרש"י יפה הקשה הריב"ש. שהרי רש"י ס"ל דפס"ר דלא ניחא אסור גם בשבת כדמוכח בשבת ד' קי"ז א' ד"ה דשקיל ליה בברזי שפי' משום שאין דרך הפשטה בכך. ולא משום דלא ניחא ליה כהערוך. והכי מוכח בד' נ' א' בד"ה לא דכ"ע כו'. ומיהו בגרתקין אסור דודאי גריר ומודה ר"ש בפס"ר ולא ימות. הרי דאפי' לא ניחא בגרירת הכסף אסור. אבל הרמב"ם פי' הטעם שאסור בגרתקין משום תקוני מנא. הא מיהא לפרש"י תרי טעמי נינהו]. אלא היינו הך משום דכל הסורק מכוין לכך. לכן אסור משום פס"ר אפי' בשבת והוא אינו מכוין כמו הסורקת לטבילה. וכ"כ רבינו פ' אחרי סי' צ"ו דבשבתא לא אפשר למסרק משום דאתיא לאתורי שערא ולאפוקי מדעת המתיר סריקה בשבת כמבואר בשו"ת הריב"ש טעמו דס"ל דהא דמכוון להסיר נימין אינו אלא בנזיר. ולא בכל אדם ומשום פ"ר ס"ל דקיי"ל כרבינו דפ"ר דלא ניחא ליה שרי. וא"כ בשבת שרי. אבל רבינו ס"ל דכל אדם הוא מכוין להסיר נימין המדולדלות ואסור אפי' לר"ש אפי' אינו מכוין משום דניחא ליה. ולמש"כ עיקר הטעם שבמס' נזיר לא נצרכא אלא משום שבת. [ועיין באורח מישור שם שסיים ג"כ דמכאן ראיה דפס"ר דלא ניחא ליה מותר אלא שהוא כתב דגם בנזיר מותר וליתא]. ועיין עוד מש"כ המג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב:
והנה בשבת ד' מ"א איתא והלא מצרף ר"ש היא דאמר דבר שא"מ מותר. וכתבו התוס' דע"כ לא הוי פס"ר. דאי פס"ר גם לר"ש אסור. והא דקאמר והלא מצרף ה"ק שמא מצרף וביומא ד' ל"ד הוכיחו עוד מסוגיא דשם דמצרף לא הוי פס"ר. מדמשני לר"י ה"מ בכה"ת כולה אבל הכא צרוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש ומפרשי דבשבת סובר ר"י דמדרבנן אסור. והקשו מהא דאי' בכריתות דר"י מחייב חטאת. אלא ע"כ דמצרף אינו פס"ר והתם בכריתות פס"ר הוא והעלו מזו הסוגיא דר"י ס"ל בכה"ת דבר שא"מ אסור מה"ת. ובשבת פטור אבל אסור. זהו תורף דבריהם שם. ולא זכיתי להבין לפי דבריהם ז"ל א"כ מאי מקשי בבכורות ד' ל"ד מאי איצטריך שמואל לפסוק כר"ש בדבר שא"מ הא כבר אמר דהלכה כר"ש. הא טובא איצטריך דאפי' בכה"ת דלר"י אסור מה"ת הלכה כר"ש. אבל כ"ז גרם לרבותינו ז"ל שפשוט להם דפס"ר דלא ניחא ליה מיקרי משאצ"ל. אבל למש"כ ודאי יש לומר דמצרף הוי פס"ר ומכש"כ לשיטת הרמב"ם פ' י"ב ה"ב דמצרף הוא תולדה דמכבה ודאי הוא פס"ר. והסוגיא דשבת ד' מ"א מתפרש כפשוטו. והלא מצרף. דודאי מצרף אלא דלא איכפת ליה בכך. דבלא מים ג"כ יהי נצרף לאח"ז כשיתקרר. והצרוף במים אינו אלא כדי שיתקשה תיכף כשיצא מן האש. ובשבת ויוה"כ לא איכפת ליה בכך. ומשני ר"ש היא דאמר דבר שא"מ מותר. וסוגיא דיומא מבואר יפה אביי א' אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שא"מ מותר פי' מה"ת שרי אפי' פ"ר. או משום דלא ניחא ליה או מקמי דשמע מרבא. דאפי' ניחא ליה הוי בכלל דבר שא"מ. ומקשי הא אביי מוקים קרא דבשר ערלתו כר"י הרי דלר"י ודאי אסור מה"ת פס"ר אפילו לא ניחא ליה. ומשני ה"מ בכה"ת כולה אבל צירוף דרבנן ואין שבות במקדש. וה"ק באיסור דאורייתא לר"י חייב אפילו אינו מכוין כל שהוא פס"ר. אבל בצירוף דרבנן ואין שבות במקדש שרי אם אינו מכוין אפילו פס"ר אבל אם היה מכוין היה אסור אפי' במקדש דכמה שבותים אסרו במקדש. וכ"ז בפס"ר דומי' דבהרת אבל דבר שא"מ ודאי דרבנן בכה"ת כולה לכ"ע. ולפי מה שביארנו אזדא תמיהת התו' שבת ד' מ"ב דרמי שם הש"ס על הא דאמר שמואל אפי' שיעור לצרף מותר. למימרא דשמואל כר"ש ס"ל. והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת אבל לא גחלת של עץ. ומשני בדבר שא"מ ס"ל כר"ש. ובמלאכה שאצ"ל כר"י. וכן בזבחים ד' צ"ב דמקשה שם על הא דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג אישים כר"ש. והאמר שמואל מכבין גחלת כו'. ותמהו התוס' שם ושם היאך ס"ד דהא בהא תלי' ע"ש. ואני אוסיף להקשות דבבכורות ד' ל"ד מקשה הש"ס עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שא"מ מותר והא רחב"א אמר רב הלכה כר"י ורחב"א אמר שמואל הלכה כר"ש. ובזבחים ובשבת שם מקשה להיפך דשמואל ע"כ לית ליה כר"ש. אבל כ"ז התמהון הוא לשיטת התוס' בשבת ד' ק"ג ובכ"מ דהא דמזלף ע"ג אישים אינו פס"ר דאי הוי פס"ר גם לר"ש חייב בכה"ת כמו מלאכה שאצ"ל. אבל לפי דברינו י"ל דהוי פס"ר אלא דלא ניחא ליה ומש"ה לר"ש מותר [והיינו מש"כ התוס' כתובות ד' ו' והרא"ש פ' הבונה בשם הערוך ראי' לדעתיה מהא דפ' כל התדיר. ואם שאינו בערוך לפנינו] ומש"ה ס"ד דהש"ס דכמו דשמואל פסק כר"י במלאכה שאצ"ל ה"נ בפס"ר וכדעת התוס'. ומשני דלא הא בהא תליא אבל בדבר שא"מ בלא פס"ר פשיטא דשמואל כר"ש ס"ל. ולמש"כ תבין פסק הרמב"ם דפסק דלא כשמואל בהא דמזלף ע"ג אישים וע' בכ"מ ה' מעה"ק פי"ו אבל האמת יורה דרכו דפסק רבינו הוא דבפס"ר דלא ניחא ליה אין הלכה כר"ש אלא בשבת דוקא ולא קיי"ל כשמואל שפסק בכה"ת כר"ש בפס"ר דל"נ ליה וכ"כ המג"א סי' ש"כ סק"כ. והא שכ' הרמב"ם ה' עבודת יוה"כ הטעם דשרי להטיל עששיות של ברזל משום שאין שבות במקדש. ולכאורה לר"ש דקי"ל כוותיה בפ"ר דלא עחא ליה בשבת לא נצרכנו לזה. ודברי הלח"מ לא ניחא כלל. וע' במרכבת המשנה ה' שבת פ"א ופי"ב שיישב משום דדמי לגחלת דאסור משום גזירה של עץ. ולי נראה דאסור משום מוקצה כיון שאינו כלי ולא חזי למאומה:
וע"פ שיטת הערוך והרמב"ם נראה ליישב קושית רש"י ותוס' בשבת ד' פ"א ב' בהא דאמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי. מתקיף לה ר"כ אם אמרו לצורך כו' ואיתא עוד התם אמר אביי פרפיסא הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש ולפי הפשט חייב חטאת קאמר. והקשו רש"י ותוס' א"כ היאך שרי להגביה הצרור משום כה"ב הא הוי איסור סקילה. ומש"ה כתבו דחייב מדרבנן קאמר. והעלו עוד התוס' דאתי דלא כרבא בגיטין ד' ז' דאמר גבי עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דלכ"ע פטור מן המעשר משום דמיפסק אוירא. הרי דבזה נתלש מן הקרקע וכ"ז דוחק. ונראה דודאי אע"ג דהוי תולש אם הניחו ע"ג יתידות וכרבא בגיטין שם. מכ"מ מגביה הצרור לקנוח וממילא נתלשו העשבים הוי פס"ר דלא ניחא לי' מש"ה מותר. ורש"י ותו' לשיטתייהו דס"ל דהוי מלאכה שא"צ לגופה ולא מצינו שהתירו איסור דרבנן כזה משום כה"ב ואדרבה בסוגיא שם מבואר דאפי' דשא"מ למאן דאוסר לא התירו משום כבה"ב ע"ש. מש"ה שפיר הקשו. אבל להרי"ף ורמב"ם ניחא. ולכאורה אא"לכ דודאי ניחא ליה תלישת העשבים ג"כ שטובים לקנוח גם המה כדאיתא בד' פ"ב א' דפליגי ר"ח ור"ה אי מקנחים בעשבים ומקשה הגמ' למ"ד מקנח בעשבי' מדתני' המקנח בדבר שהאור שולטת בו שניו נושרות ומשני ל"ק הא בלחין הא ביבשין. ופירש"י והרמב"ם דבלחין שרי. והכי קיי"ל. א"כ ניחא ליה תלישת העשבים ולכ"ע חייב חטאת. אבל לק"מ דאפשר דר"ל ס"ל כהאי מ"ד דאסור לקנח בעשבים אפי' לחים משום שמחתכים את הבשר. וא"כ הוי פס"ר דלא ניחא ליה. וא"כ לפי הפסק דקיי"ל דמותר לקנח בעשבים לחים באמת אסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים. ומש"ה לא הביא הרמב"ם זה הדין דר"ל והה"מ פ"ק ה"ד נדחק בזה הרבה. וע' בלח"מ. והאמת כמש"כ דאחר שפסק דהמגביה מן הארץ והניח ע"ג יתדות חייב משום תולש ומשמעו חייב חטאת כמבואר שם בהלכה זו דמיירי בדיני חטאות. ממילא א"א לפסוק כר"ל. אלא שלכאורה ק' הא שהרי"ף הביא הא דר"ל. ומשום זה הובא כן בש"ע. וע' במג"א שכ' הטעם כרש"י ותוס' דלא הוי תולש. אבל קשה לומר דהרי"ף חולק בזה עם הרמב"ם. ונראה ע"פ מש"כ הה"מ שם פ' כ"ו ה"ה שראה בהלכות [הוא הרי"ף] להיפך דביבשין שרי לקנח ובלחין אסור לכ"ע וכ"כ בס' העתים. [וכן הביא המאירי בשם הלכות] ולפי זה הוי פס"ר דלא ניחא ליה ושרי מיהו בהלכות לפנינו לא נמצא הכי. וצ"ל דשני נוסחאות הן. והרי"ף הגיה כת"י כמו שמצוי הרבה והרמב"ם ז"ל ידע דבזקנתו של הרי"ף ס"ל דבלחין שרי. ומעתה נימא דמש"כ הרי"ף מימרא דר"ל הוא לפי נוס' ראשונה דבלחין אסור. ולפי חזרתו באמת ליתא הא דר"ל. וזהו פסק הרמב"ם ונתיישב הכל. ולא תקשה למש"כ דלא קיי"ל כר"ל. א"כ הא דאי' התם דאמר ר"ה אסור לפנות בשדה ניר בשבת מ"ט אילימא משום דוושא אפי' בחול נמי ואלא משום עשבים והאמר ר"ל צרור שעלה בו עשבים מותר לקנח בה כו'. ולמש"כ מאי קושיא דילמא ר"ה לית ליה דר"ל. ולק"מ דהא דקאמר אלא משום עשבים אין הפי' דלהכי אוסר ר"ה משום דחיישינן שמא יגביה הצרור דאי הי' מקום לחוש לזה ודאי לא היה שום קשיא על ר"ה מדר"ל אפילו לרש"י ותוס'. דדילמא ס"ל כרבא בגיטין דחייב ע"ז חטאת. אלא ע"כ לזה אין מקום לחוש שמא יעשה איסור בזדון. אלא ה"פ שמא כשיקנח בצרור שיש בו עשבים יתלוש בשוגג והכי פרש"י ד"ה משום עשבים כו' וכשהוא מקנח בו נתלשים. וע"ז שפיר מקשה דאי שרי להגביה אין חשש לעשבים הנתלשים משום דהוי דבר שא"מ. אבל באמת ודאי אפשר דאסור להגביה הצרור וזה דעת הרמב"ם אלא שאין זה מספיק לאסור לפנות בשדה ניר כמש"כ. ור"ל ס"ל דשרי משום דהוי פס"ר דלא ניחא ליה.
ואחר שביארנו שיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי. עלינו ליישב קו' התוס' ע"ז הפסק מהא דמפיס מורסא דהוי אסור אי לא משום צערא דגופה. אע"ג שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ע' בתוס' שבת ד' ק"ג וכתובות ד' ו' ובש"מ. ור"ל דרב מוקי בפ' שמונה שרצים להא דמפיס מורסא כר"ש דשרי מלאכה שאצ"ל ובס"פ האורג אמר שמואל מורסא להוציא ממנו ליחה פטור ומותר. וממאי דפו"מ דתנן מחט ש"י לטול בו את הקוץ ופי' התוס' הא דנצרך שמואל לראי' זו היינו להתיר לכתחילה משום צערא דגופא. הא בל"ז אסור אפי' לר"ש אלמא דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. וע"ע להלן בפי' כונת התו'. איברא בזה הסוגיא נסתבכו רבים דהרי"ף הביא הא דשמואל. והוכיחו הרמב"ן והר"ן דס"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל. וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב ופסק דמפיס מורסא פטור ומותר. וכבר דקדק כן הה"מ בפ"י מה' שבת. והנה בה"ג פ' מי שהחשיך הקשה ג"כ דשמואל אדשמואל דהכא בצידת נחש ס"ל דפו"מ והוא כר"ש ובפ' כירה פסק כר"י במלאכה שאצ"ל. ויישב דודאי פסק כר"י זולת בהיזק רבים ודומה לפ"נ. והתו' הביאו בשבת ד' ג' ובס"פ כל התדיר אפס קצה דברי בה"ג. ולכאורה תמוה הא אכתי תיקשי דשמואל אדשמואל מהא דמפיס מורסא שאין בו אלא צערא בעלמא. וכן הערוך ערך דבר הביא קושיא זו רק מצידת נחש ולא ממפיס מורסא. אבל יש בזה דבר עמוק דרש"י בד' ק"ז א' בהא דשמואל כ' בד"ה אם לעשות לה פה בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פה עכ"ל. ויש לדקדק למאי הביא רש"י תוספתא זו דעדיות לכאן. אלא משום דמפרש דשמואל פליג אדרב. דרב דמוקי לה כר"ש מפרש רישא וסיפא בענין אחד אלא בכוונה תליא. וא"כ ע"כ אתי כר"ש ובאמת גם לר"ש פטור אבל אסור. שהרי הוא מלאכה שאצ"ל. אבל שמואל מוקי לה ככ"ע ומפרש כתוספתא דעדיות דיש שנוי במעשה. וה"ק אם לעשות לה פה. שעושה מעשה רופאים חייב. ואם להוציא ליחה פי' שנוקב במחט ותיכף נסתם ואין בזה פתח כלל שרי לכ"ע. והכי מפרשי לה בה"ג ורי"ף ורמב"ם. וז"ל הרמב"ם שם המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין כו' ולא קשה הא דשמואל אדשמואל. והן אמת י"ל דרש"י לא משום זה פי' הכי דגם הוא ז"ל קאי בשיטת התוס' בכ"ז. אלא דרש"י לטעמיה בד' מ"ב א' ד"ה גחלת של מתכת כו'. והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות. דייק רבינו דוקא נזקא דרבים אבל משום צערא דיחיד לא שרינן שבות. ומש"ה ל"ל לדידי' דשמואל ס' דלהוציא ליחה הוי משאצ"ל דא"כ היכי שרי לכתחילה. מש"ה הוצרך לפרש דשמואל מפרש דבלהוציא ליחה אינו עושה פתח כלל ולא גזרו לכתחילה ע"ז שבות. משום צערא. זהו צ"ל לפי דעת רש"י ז"ל [ומש"ה ס"ל בד' קכ"ח ב' דהא דשרי לדדות תינוק ברה"ר ולא עגלים וסייחין משום דכרבנן דפליגי עלי' דר"נ ס"ל. ובאדם מודו דחי נושא א"ע. והבעה"מ הקשה ע"ז טובא דבתינוק לא שייך חי נושא א"ע ולהכי תירץ דהנ"מ דמשום צערא דאדם שרי שבות אמנם רש"י לטעמיה דדוקא משום צערא דרבים מותר שבות. ומש"ה לא פי' כבעה"מ ויש עוד מקומות להעיר בזה ואכ"מ] אבל לדעת רבותינו הראשונים ז"ל אנו צריכים לומר דאינהו מפרשי הכי כי היכי דלא ליקשי דשמואל אדשמואל. וכן הרי"ף פוסק כר"י במשאצ"ל וקבלת הרמב"ם בדעת רבו הרי"ף מכרעת דעת הרמב"ן שלא קיבל בזה. וראיה לזה מהא שהביא בפ' המצניע הא דאמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב ולא אתי אלא כר"י כמש"כ התוס' שם. ובמכות ד' כ' ד"ה במלקט כתבו ג"כ בשם רשב"ם דגוזז שלא לצורך הגזיזה אתי כר"י דהוי מלאכה שאצ"ל. וע' בבכורות ד' כ"ה א' בתוס' ד"ה דהוי כו' ואע"ג דא"צ כאן נוצה והוי מלאכה שאצ"ל כו'. ולא כהריב"ש סי' שצ"ד. והובא במ"א סי' ש"ג סקכ"ב. וסי' ש"מ סק"א דגם לר"ש חייב דכך היה במשכן ע"ש. דזה לא מהני אלא שיקרא גם זה גזיזה. דבל"ז אפי' לר"י פטור כמו קצירה דלא הוי אלא בצריך לדבר הנקצר כמש"כ התוס' בשבת ד' ע"ג ד"ה וצריך לעצים. אבל מחמת שהי' במשכן חייב לר"י והוי בכלל גוזז. אבל ר"ש פוטר מטעם דלא הוי מלאכת מחשבת. וכ"כ בנקה"כ יו"ד סי' קצ"ח בפשיטות. ולא כשו"ת ח"צ סי' פ"ב שדחה בזה דבריו במש"כ כל הפוסקים הא דר"א. ואינו מוכרח די"ל דהטעם הוא משום דקיי"ל כר"י ולא משום דס"ל כריב"ש. עכ"פ מוכח דעת הרי"ף כר"י ואפ"ה הביא הך דמפיס מורסא ש"מ דס"ל דאתיא אפי' כר"י והכי דעת רבינו ג"כ דקיי"ל משאצ"ל חייב כר"י וכמש"כ סי' קכ"ח בדיוק לשון הכת"י שם. נחזור לענין דבה"ג לא הקשה דשמואל אדשמואל אלא מצידת נחש. ולא ממפיס מורסא. והתו' קצרו והביאו הקושיא בשם ה"ג מתרווייהו. וליתא. והשתא לפי מש"כ דשמואל מפרש להא דואם להוציא ממנה ליחה באופן שאין זה מלאכת בנין כלל יש לנו להבין אמאי איצטריך ראי' דמותר לכתחילה מהא דמחט של יד ליטול בזה את הקוץ. פשיטא דשרי. הן אמת דרש"י דקדק בזה וכתב ורבנן נמי לא גזרו בה שבות משום צערא. וע"ז הביא ראיה. אבל לפי דעת הרמב"ם ורבותיו א"צ לזה כאשר יבואר:
והנה שיטת רש"י ותוס' דחובל חייב משום נ"נ כמש"כ התו' שבת ד' ע"ה ובר"פ שמונה שרצים. והכי מבואר בירו' פ' כלל גדול המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. אבל הרמב"ם פ"ח מה"ש כ' דחייב משום מפרק ופסק דלא כהירו'. והיינו משום דשיטה זו דחובל חייב משום מפרק הולך ואור בסוגי' דש"ס דילן. דבשבת ד' ע"ה אי' הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רי"א חייב שתים. שהיה רי"א פציעה בכלל דישה ופליגי אי יש דישה שלא בג"ק. והוי הש"ס וליחייב נמי משום נ"נ ומשני רבא אמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכמה דאית בה נשמה ניחא טפי כי היכי דליציל צבעי'. והקשו התוס' דמכ"מ על נטילת הדם ליחייב. והשיב ר"ת דדם חלזון מפקיד פקיד. וישוב זה א"א להתקיים לשיטת הרמב"ם כאשר יבואר. אבל מפרש דפציעה ודישה היינו חבלה שנוטל הדם. ובזה פליגי ר"י ורבנן בשרצים דלא מיקרי ג"ק. ומקשה הגמרא דליחייב משום מיתת התולעת. ומשני שפיר. אבל נטילת הדם היינו פלוגתייהו. והירוש' דס"ל דחובל חייב משום נ"נ לטעמיה אזיל דמוקי שם הא דתני חדא הצד חלזון ופוצעו חייב שתים. ותני חדא אינו חייב אלא א'. דבצידה פליגי. אבל בחבלה כ"ע מודו דחייב והיינו משום דס"ל דחובל חייב משום נטילת נשמה. אבל ש"ס דילן ס"ל דחובל חייב משום מפרק. ואך בשרצים פליגי דלא מיקרי ג"ק. אבל אדם ובהמה מיקרי שפיר ג"ק לענין זה כפשטא דשמעתא בכתובות ד' ס' ולא כמש"ש התו' שם ד"ה מפרק. וע"ע תו' שבת ד' ע"ג שהוכיחו לפי זה דהלכה כר"י. וכל זה לשיטתם דחבורה לאו היינו דש. אבל להרמב"ם כ"ע מודו באדם ובהמה דחייב משום דש דכך היה במשכן שהיו משרבטין האלים מאדמים ועושין חבורה דניצרר הדם כדאי' בירו' שם לענין דליחייב בזה משום צובע. והא דנקיט הירו' היכא דניצרר הדם דחייב משום צובע ג"כ לטעמיה דמוציא דם משום נטילת נשמה. וזה פשיטא דמצרר הדם אין בו משום נ"נ וע"כ החיוב דתני ר"פ שמונה שרצים בניצרר הדם היינו משום צביעה וכפירש"י שם. אבל תלמוד דילן ס"ל בחולין ד' מ"ו ב' דניצרר הדם דומה ליצא ע"ש [ורש"י נראה דס"ל דתליא במחלוקת ר' אבהו ור' יוחנן לענין מקלקל בחבורה. דלר"י דס"ל חובל בצריך לכלבו. ע"כ ניצרר משום צובע חייב דהכי דייק פירש"י ב"ק ד' ל"ד ב' ד"ה בשצריך לכלבו. והא דתניא ניצרר הדם כו' משום צובע הוא דמחייב עכ"ל. וסוגיא דחולין שם ה"פ וכ"ת כו' וכר' אבהו. ולפי' התו' דנראה דס"ל דכ"ע סברי משום נ"נ. צ"ל דכיון דניצרר הדם וקרוב ליצא חייב משום נ"נ. וכ"כ בס' מעשה רוקח בחידושיו מגאוני קמאי בשם הר"י ז"ל והסביר דהוי כמו שם משמעון דחייב אע"ג שלא נגמרה מלאכתו ע"ש וכ"כ המאירי]. וע"כ לאו משום נ"נ אלא משום דש ונצרר הדם גם כן חייב משום הכי. ואפי' באדם ובהמה ומחמת שכך היה במשכן כדאי' בירו' הנ"ל. כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל. וע' מש"כ בס"ד פ' משפטים סי' ס' אות ט'. ואחר שזכינו לבאר דחובל חייב משום מפרק עמדנו על הא דשמואל דהוצרך להביא ראיה דמפיס מורסא מותר ממחט ש"י ליטול בה את הקוץ. והיינו משום דהוצרך ללמוד דלהוציא ליחה אין בו משום מפרק. ומשום דמפקיד פקיד וכדאי' בכתובות דף ה' לענין דם בתולים ובשבת ד' קל"ג ב' לענין דם מילה. וע"ז הוצרך לראי' מהא דמחט ש"י ליטול את הקוץ. דהא אין נ"מ לענין מפרק במה שהקוץ בא מהחוץ ואין גידולו בתוכו כמו ליחה. ואע"ג שפירש"י בד' קמ"ה א' ד"ה פטור שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים כו'. אבל דעת התו' שם אינו כן. וכ"כ התו' בכתובות שם דבסחיטת בגד אסור משום מפרק אלא ע"כ היתר דנטילת הקוץ משום דמפקיד פקיד. ' והביא שמואל ראיה מזה למפיס מורסא דאין זה מפרק משום דמיפקד פקיד. ועפ"ז מבואר יפה סוגיא דכתובות הא דמתיב ר"א על שמואל דאוסר ביאה ראשונה בשבת ממפיס מורסא. והתוס' נתקשו טובא יע"ש. ולמש"כ לעיל דשמואל מפרש להוציא ממנו ליחה באופן שאין שם פתח כלל. א"א לפרש כלל קושית הש"ס לשמואל כפי' התוס'. אבל למש"כ הא דס"ד דאסור בליחה היינו משום מפרק כמו מוציא דם. ומאן דאסר בבתולים פשיטא לר"א דלאו משום פתח אלא משום דם והוי מפרק אע"ג דמפקיד פקיד והקשה שפיר מהא דמפיס מורסא ומשני דדם הוי מפרק משום דלא עקיר משא"כ מורסא דעקיר שרי ולא משום צער וכן פירוש הריטב"א ע"ש. ואזדא קו' התו' על הערוך מעיקרו דהא דהוצרך להביא ממחט ש"י היינו דלא נימא דאסור משום מפרק אבל פס"ר דלא ניחאליה שרי אפי' בלי צערא דגופא:
ויש להוסיף דע"כ התו' מפרשי ג"כ בהא דמפיס מורסא אליבא דשמואל כמש"כ שאינו עושה פתח כלל דלא כרב. דקשה להבין עיקר דבריהם ז"ל שכתבו דהוצאת ליחה הוי פס"ר דלא ניחא לי'. ואמאי הא עושה פתח בידים. אלא א"צ אלא לליחה שבה והוי ממש חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. וכבר הקשה הגרע"א ז"ל בדרושיו מערכה י' ונשאר בקושי'. אלא ע"כ מפרשי שאין עושה פתח כמש"כ והוצרכו לזה משום דאי שמואל מפרש כרב דהוי פתח ממש ומכ"מ שרי משום צערא. אין ראיה מהא דמחט ש"י ליטול את הקוץ כמו שהקשו התו' שם ע"פ הסוגיא דסנהדרין ד' פ"ה. ומלבד הדוחק שיש בישוב הר"י להס"ד ע"ש. עוד ק' מנ"ל דלמסקנא דסנהדרין לר"ש שרי לכתחילה אפי' ודאי חביל. אולי לא שריא בקוץ אלא בדילמא חביל שהוא דבר שא"מ. להכי נראה להו לפרש כמש"כ התו' סנהדרין שם סד"ה ור"ש. ומיהו תימא דהא לשמואל כו'. וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילון משום דחיישינן שמא כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך. אבל שאר דבר שא"מ דלא פ"ר הוא שרי עכ"ל. וא"כ הכא הוצרך שמואל ללמוד במפיס מורסא דשרי לכתחילה משום שאינו עושה פתח ולא חיישינן שמא יהיה פ"ר בעשיית הפתח. ושפיר הביא ראיה מהא דקוץ דלא חיישינן. והוכיחו התוס' דלא כהערוך מדלא פשיטא לשמואל דשרי שהרי אפי' יהיה פס"ר שרי בלא ניחא ליה. אלמא דלא שרי פ"ר אלא משום צערא וכ"ת א"כ דשמואל לא ס"ל כרב דהוי מלאכה שא"צ לגופה. מה הקשו התו' בד' ג' דשמואל אדשמואל. הא ל"ק דבשלמא אי שמואל כר"ש ס"ל דהא דלא חיישינן באמת דילמא מתהפך ויהיה פ"ר הוא משום דמלאכה שאצ"ל פטור כדאי' בסנהדרין שם שפיר הביא ראיה מקוץ למורסא. אבל אי כר"י ס"ל והא דלא חיישינן הוא משום מקלקל כדאי' שם א"כ אין ראיה מקוץ למורסא דהוי מתקן. ושפיר הקשו התו' בד' ג' רומיא דשמואל אדשמואל. וכ"ז שיטת התו' ז"ל. אבל בה"ג ורמב"ם ס"ל דאין כאן חשש שמא יתהפך ויהיה פ"ר. ולא הוצרך לראיה אלא לענין מפרק כמש"כ. איברא גם בעיקר פירוש הסוגיא דסנהדרין יש מקום להטות מפי' התו' דבאמת יש להקשות לפירושם דחיישינן שמא יעשה בכיון אף אם לא יהיה אפשר כ"א בפ"ר. א"כ אמאי קרי לה בסנהדרין שם שגגתו סקילה. הא זדון סקילה הוא. אלא נראה לענ"ד דה"פ דקאמר דחייש באיסור מיתת ב"ד באינו מתכוין. דילמא יבא לידי איסור פ"ר בשגגה דהיינו דלא ידע שהוא פ"ר. ומקשה והא דתנן מחט ש"י כו' ליחוש דילמא חביל כו'. בשלמא מכל איסורי שבת דשרינן דבר שא"מ ולא גזרינן שמא יהיה פ"ר והוא לא ידע ואשם. לא קשה. משום דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק פטור מחטאת. אבל חבורה דמקלקל חייב לר"ש ס"ד דהש"ס דלא בעינן בה מלאכת מחשבת ודמיא לכל איסור סקילה. פריך שפיר אמאי שרי בלא מתכוין ומשני דלר"י הא מקלקל פטור. אלמא בעינן מלאכת מחשבת. ולר"ש ג"כ מלאכה שאצ"ל פטור אפי' בחבורה. ורק במקלקל חייב משום דפירשה התורה במילה והבערת בת כהן כדאיתא בפרק האורג. [ועיין תוס' שבת דף ע"ה ד"ה מתעסק וד"ה טפי ודו"ק]. והא דמשני התם מקלקל הוא. לרווחא דמילתא דהכא גופא אי יחבול. הא מקלקל. מיהו אפי' לא הוי מקלקל ניחא למ"ד מקלקל פטור. דהרי ממילא ס"ל דחבורה דמי לשאר איסורי שבת דבעינן מלאכת מחשבת ומתעסק פטור ואין חטאת בשבת אלא או כסבור שהוא חול. או דמלאכה זו מותרת. משא"כ בכל א"ת דמתעסק חייב. אלא כסבור שהוא היתר ונמצא איסור שאינו חייב אלא בחלבים ועריות כדאי' בכריתות ד' י"ט ואכ"מ. וכ"ת הא תינח למ"ד דבר שא"מ מותר בשבת. וא"כ יש לחלק בין שבת לשאר איסור מיתות ב"ד מהטעם הנ"ל. אבל רב דאסר בשבת דבר שא"מ וע"כ הא דשרי מחט ליטול את הקוץ. משום צערא שרי. א"כ שגגת חנק נמי ואמאי לא שביק רב לבריה למשקל ליה סלוא. איברא גי' רבינו בשאיל' ס"א וה"ג בה' כיבוד והרי"ף שם רב פפא. ולרב באמת שרי כמו בשבת משום צערא. נחזור לענין. דאין קושיא על הערוך דשרי לכתחילה פ"ר דלא ניחא ליה מהא דמפיס מורסא. ממילא נהירין שמעתא דכולי תלמודא דפס"ר דלא ניחא ליה מיקרי דבר שא"מ ולר"ש שרי. ואלא אנן קיי"ל בהא כר"ש בשבת. וכר"י בכל איסורין שבתורה והיינו דברי רבינו כאן. אבל דבר שא"מ ממש. פשיטא דמותר בכל התורה כולה באיסור לאו. אבל באיסור מיתות ב"ד גזרו אטו פס"ר והיינו סוגיא דסנהדרין. וזהו עיקר דעת רבינו וה"ג והערוך ורי"ף ורמב"ם. ודע דבא בזה הענין דברי הה"מ בה' שבת פ"א ה"ז. אשר בלתי מש"כ אין לדבריו הבנה. וז"ל ויש לי סעד לסברא זו. [לחייב במלאכה שאצ"ל]. מפני שידוע מאן דמחייב בדבר שא"מ כ"ש שיחייב מלאכה שאצ"ל ומאן דפטר דבר שא"מ אינו הכרע שיפטור מלאכה שאצ"ל. כדאי' פ' כירה (שבת ד' מ"א.) ושתיהן מחלוקת ר"י ור"ש. ונחלקו רב ושמואל בפסק ההלכה ורב סבר כר"י לחיוב ואפי' בא"מ. ושמואל כר"ש בדבר שא"מ. אבל לא בשאצ"ל ואיך נקל אנחנו משניהם כו' עכ"ל. ולכאורה תמוה הא דבר שא"מ רק מדרבנן אסור ולא חייב אפי' לר"י. אבל לפי דברינו א"ש דס"ל להמ"מ דצרוף הוא פס"ר וכמש"כ. ולר"י ורב דס"ל כותי' חייב ולר"ש ושמואל מותר משום דלא ניחא ליה שהרי הקדירה ממילא מתחזקת כשתתקרר ורק הצורף בעששית של ברזל דרוצה להכות ולעשות כלי בעי צירוף במים וא"כ שפיר קאמר דשמואל לא פטר אלא בפס"ר דלא ניחא ליה אבל מלאכה שאצ"ל מודה שחייב אבל ר"י ורב סברי דחייב חטאת בפס"ר דלא ניחא ליה. ממוצא הדבר תבין דכל פס"ר דלא ניחא ליה משום דשא"מ אסור ולא משום מלאכה שאצ"ל. ולר"ש דסבר דשא"מ מותר אף בפס"ר דל"נ ליה מותר. ואנן בשבת קיי"ל דפס"ר שרי. ובשאר איסורים לא קיי"ל כר"ש. וע' מש"כ בדעת רבינו בזה בשאיל' ט"ז אות ט"ו בס"ד בפי' סוגיא דכתובות ד' ה' ע"ש. ושע"פ שיטה זו נהיר פיסקא דשרי למיבעל בתחלה בשבת ע"ש אות י"ט וראיתי בסדר תו"א לריט"ע שכ' דקיי"ל כר"ש בכולי שבת אפי' בדבר שא"מ כו'. ואינו מובן שהרי בדשא"מ גם בכה"ת קיי"ל כר"ש. אבל למש"כ ניחא. וה"פ אפי' בפס"ר דלא ניחא ליה. דבכה"ת אין הלכה כר"ש אבל בשבת קיי"ל כר"ש:
[*והנה גם אני באתי להעיר איזה דברים בזה הענין בס"ד. הנה מה שהקשה מו"ח שי' על בה"ג והערוך שהקשו על הא דאמר שמואל בשבת ד' ג' וק"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דמותר לכתחילה הצד נחש ומפיס מורסא כו' והרי צד נחש אמרינן בשבת שם דה"מ ר"ש היא דאמר משאצ"ל פטור. וא"כ מדשרי שמואל צידת נחש מוכח דסבר משאצ"ל פטור. והקשו הרי שמואל ס' בפ' כירה (שבת ד' מ"ב) כר"י דמשאצ"ל חייב. כן הקשו בה"ג והערוך. והקשה מו"ח שי' דאמאי לא הקשו ג"כ ממפיס מורסא דהא מפיס מורסא נמי איתא בשבת ד' ק"ז דה"מ ר"ש היא דס"ל משאצ"ל פטור וא"כ מדשרי שמואל מפיס מורסא ש"מ דס"ל משאצ"ל פטור. וא"כ תיקשי מהא דסבר שמואל בפ' כירה כר"י דמשאצ"ל חייב. ומה שתירצו בה"ג והערוך על צידת נחש עדיין לא יתורץ על מפיס מורסא. ולפעד"נ לתרץ דברי בה"ג והערוך ע"פ דברי הה"מ פ"י מה' שבת שכתב דה"ט דהרמב"ם ז"ל שכתב דהמפיס מורסא להוציא ליחה מותר. אע"ג דפסק כמ"ד משאצ"ל חייב היינו משום דסבר דבמפיס מורסא החיוב הוי משום מכה בפטיש ולא משום בונה וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל להדיא ומש"ה אם הוא להוציא ליחה כיון דלא הוי גמר מלאכה מותר אפי' לר"י ע"ש. וא"כ א"ש דמש"ה לא הקשו בה"ג והערוך ממפיס מורסא דהא איכא למימר דשמואל נמי מפרש דהחיוב הוי משום מכה בפטיש וכדברי הרמב"ם ז"ל. מש"ה לא הקשו רק מצידת נחש. ואוסיף בזה דהנה התו' בשבת ד' ג' ד"ה ומפיס מורסא הקשו היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא אינו עשוי להכניס ולהוציא וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ותירצו בשם ר"ת ז"ל דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה. וכ"כ בכתובות ד' ו'. והרב המאירי ז"ל בחי' שבת דף קמ"ו כתב דמפיס מורסא עשוי להוציא ההבל ולהכניס אויר ע"ש. והנה איתא בשבת ד' ק"ב העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה [היינו משום דעושה פתח. ואע"ג דבעינן עשוי להכניס ולהוציא ה"נ עשוי להכניס אויר ולהוציא הבל. הכי איתא להדא לקמן ד' קמ"ו ע"ש] ושמואל אמר משום מכה בפטיש. וכתבו התו' שם דה"ט דלא חשיב לה שמואל בונה אור"י משום דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא. א"כ מבואר דרב סבר דכל שעשוי להכניס אויר ולהוציא הבל מיקרי עשוי להכניס ולהוציא ולשמואל לא חשיב זה עשוי להכניס ולהוציא. ומעתה במפיס מורסא נמי כיון דעשוי להכניס אויר ולהוציא הבל אם כן תליא במחלוקת רב ושמואל בלול של תרנגולין דלרב מיקרי עשוי להכניס ולהוציא וחייב משום בונה. ולשמואל לא מיקרי עשוי להכניס ולהוציא ואינו חייב משום בונה רק משום מכה בפטיש. ומעתה א"ש דהא דאמרי' בד' ק"ז דמפיס מורסא אתיא כר"ש. התם מרא דשמעתא הוא רב. ורב אזיל לטעמיה דסבר גבי לול של תרנגולים דחייב משום בונה א"כ גבי מפיס מורסא נמי הוי משום בונה. ומש"ה ע"כ אתיא כר"ש. אבל משמואל אשמואל לא קשה מידי דשמואל אזיל לטעמיה דסבר גבי לול של תרנגולין דחייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה. וא"כ במפיס מורסא נמי החיוב הוא משום מכה בפטיש ולא משום בונה. ומש"ה אתיא אפי' כר' יהודה וכמ"ש המ"מ. ונראה דזהו ג"כ כונת רש"י ז"ל בד' ק"ז שכ' וז"ל חייב משום בונה או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי עכ"ל. והיינו דר"ל דתליא במחלוקת רב ושמואל. דלרב חייב משום בונה פתח ולשמואל משום מתקן כלי דהוא מכה בפטיש. ובזה מיושב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דמפיס מורסא להוציא ליחה מותר לכתחילה אע"פ שפסק מלאכה שאצ"ל חייב. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בפכ"ג מה' שבת וז"ל העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול תרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש עכ"ל הרי פסק כשמואל בלול של תרנגולים. ומש"ה נמי גבי מפיס מורסא פסק דמותר כשמואל. הן אמת שדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע ממה שכתב שם בפ"י הל' י"ד וז"ל העושה נקב כ"ש בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה עכ"ל. הרי פסק כרב וכבר תמה כן הכ"מ שם והש"ג בפ' הבונה ע"ש וע' מ"א סי' שי"ד סק"ג מש"ש ליישב והוא דחוק. ובש"ג שם בשם ריא"ז פסק להדיא דאפי' במחובר לקרקע חייב משום מכה בפטיש ודלא כהמ"א. וע' בס' מעשה רוקח על הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג שם הביא נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל דמחקו תיבת להכניס האורה ע"ש. ול"נ דבפכ"ג במקום האורה צ"ל האויר. והוא כלישנא דגמ' בשבת ד' קמ"ו דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא. וכ"ה בדברי הריא"ז שבש"ג שם. והיינו משום דכה"ג אינו חשוב עשוי להכניס ולהוציא. ומש"ה חייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה וכשמואל. ובפ"י שעושה נקב להכניס האורה שעושה חלון לכ"ע חייב משום בונה ואפי' לשמואל. דהא בזה לא בעינן עשוי להכניס ולהוציא. כיון דאין החיוב משום פתח. וע' בס' הנ"ל בתחילת הספר מה שהביא שם בשם כת"י מגאונים קדמונים ז"ל. שם נראה להדיא כמש"כ ע"ש ודו"ק. [ולא הבנתי בעניותי דברי המג"א שם שהעתיק מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י הל' ט"ז בזה"ל העושה נקב כ"ש כו' חייב משום מכה בפטיש והוא שיהא עשוי להכניס ולהוציא. והוא תמוה כיון דחיובו הוי משום מכה בפטיש א"כ למה נצרך שיהא עשוי להכניס ולהוציא. דדוקא אם החיוב הוי משום פתח בעינן שיהא עשוי להכניס ולהוציא. אבל לא בחיובא דמכה בפטיש. ובאמת בדברי הרמב"ם ז"ל איתא שם בזה"ל. והעושה נקב כ"ש כו' ה"ז תולדות מכה בפטיש. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו עכ"ל. וא"כ מ"ש וכל פתח אינו קאי כלל על חיובא דמכה בפטיש. אלא מילתא באפי נפשא הוא. וקאי על היכא דמחויב משום פתח. ואדרבה נראה לפרש דכוונת הרמב"ם ז"ל ליתן טעם דלהכי מחויב בעושה נקב משום מכה בפטיש ולא משום פתח היינו משום דכיון דאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו מחוייב משום פתח. וזהו אפי' לרב. דלא מחייב רב משום פתח אלא בלול של תרנגולים. דחשיב לה עשוי להכניס ולהוציא משום דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא כדאיתא ד' קמ"ו. אבל היכא דאינו עשוי כלל להכניס ולהוציא אף רב מודה. ובזה מיושב קושיא ראשונה שהקשה הכ"מ שם הי"ד ע"ש. ולפי מש"כ דהרמב"ם ז"ל פוסק כשמואל בלא"ה א"ש].
אמנם יש להקשות מ"ט פסק כשמואל ולא כרב הא הלכתא כרב באיסורי. אכן מצאתי בירושלמי פ' הזורק הלכה ב' סבר שם ר' יוחנן כשמואל דקאמר שם ר"י דהצדנחש ומפיס מורסא מותר לכתחילה. ואין לומר דלעולם סבר ר"י כרב והא דמתיר במפיס מורסא וצד נחש היינו משום דקסבר משאצ"ל פטור. זה אינו דהא בירו' פ' כירה ה"ז אי' תני נר שהוא מונח ע"ג טבלא מסלק את הטבלא והנר נופל. אמר ר' יוחנן קרוב הוא זה לבא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה. הרי דקסבר ר' יוחנן דחייב חטאת משום מכבה א"כ מוכח דקסבר משאצ"ל חייב. ואין לומר דמיירי בפתילה שצריך להבהבה דהוי מלאכה הצריכה לגופה. הנה מלבד שהוא דוחק. דמנ"ל לר"י דברייתא מיירי בהכי דקאמר סתמא דחייב חטאת. [ומטעם זה ק"ל על מ"ש בחי' הרשב"א ז"ל בשבת ד' ק"כ ד"ה א"ל שכתב ושמא בפתילה שצריך להבהבה ע"ש. והוא תמוה דא"כ היכי לייט עלה רב דלמא הך ברייתא מיירי בפתילה שא"צ להבהבה וצ"ע]. אבל נראה דגם בפתילה שצריך להבהבה ליכא חיוב חטאת למ"ד משאצ"ל פטור. דהא פי' רש"י ז"ל בשבת ד' ל"א. דהא דחייב חטאת בפתילה שצריך להבהבה למ"ד משאצ"ל פטור היינו דוקא כשמכוין לכך לעשות פתילה אבל אם אינו מכוין פטור. וכ"ה דעת הרע"ב ז"ל שם. וא"כ כאן דאינו מכוין לזה אינו מחויב חטאת למ"ד משאצ"ל פטור. וא"כ ע"כ ס' ר"י משאצ"ל חייב ואף שבתוס' הגרע"א ז"ל אות מ"א הביא בשם התוס' דחולקין על רש"י והרע"ב ז"ל ע"ש. וכ"נ דעת הרשב"א ז"ל בחי' שבת ד' ק"כ ע"ש. אמנם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם כתב להדיא כדברי רש"י והרע"ב ז"ל ע"ש. ומה שהקשה עליהם הגרע"א ז"ל שם הא אפילו אם אינו מכוין לעשות פתילה מ"מ הוי פס"ר. ע' בדברי המ"מ פי"ב מ"ה שבת ה"ב. ובלח"מ שם סוף הלכה א' ודו"ק. [וע' תוס' ביצה ד' כ"ב ד"ה והמסתפק ובהרא"ש ז"ל שם. ובספ"י שם ודו"ק]. וכן לפי פירש"י ז"ל בשבת ד' ק"ו דלמ"ד מקלקל בחבורה ובהבערה פטור. ע"כ ס"ל משאצ"ל חייב. א"כ ר"י דסבר שם הכי ע"כ ס"ל משאצ"ל חייב. וע"ש בתוספת והכי סבר ר"י ג"כ בירושלמי פ"ב דשבת ובפרק בתרא דעירובין ובפ"ו דפסחים ובפ"ג דב"ק דמקלקל בחבורה ובהבערה פטור עד שיהי' לו צורך וכשיטתו בגמרא דילן ע"ש. וכן נראה עוד להוכיח דר' יוחנן ס' משאצ"ל חייב. מהא דסבר ר"י בשבת ד' מ"ד דהלכה כריב"ל דמצילין את המת מפני הדליקה דאי לא שרית ליה חיישינן דילמא אתי לכבויי ע"ש. [וע"ש בר"ן בשם ר"י ז"ל ובתה"א ענין מי שמתו מוטל לפניו ודו"ק]. והא אי כבה נמי הוי משאצ"ל. ואי דסבר משאצ"ל פטור היכי שרינן מוקצה משום דלמא אתי לידי אסורא דרבנן הא מוקצה נמי נמי אסור מדרבנן כמו משאצ"ל. ומאי אולמא דהאי מהאי. ומצאתי שהקשה כן הר"ן ז"ל ותירץ משום דמשאצ"ל חמור ממוקצה ע"ש. אמנם דעת הרמ"א ז"ל בא"ח סי' תצ"ח דמוקצה חמיר ממשאצ"ל ע"ש. וא"כ תיקשי הך קושיא. מיהו כבר השיג על הרמ"א ז"ל בביאורי רבינו הגר"א ז"ל שם. ע"ש מה שהביא ראיה דמלאכה שאצ"ל חמיר ממוקצה וכ"כ בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' י"ז ע"ש. ותמהני על שלא הביאו ראיה מזו הסוגיא דשבת ד' מ"ד וכ"כ ג"כ התוס' בשבת ד' קל"ה ד"ה מפני. וכ"כ הרא"ש ז"ל שם. וע' רא"ש בכורות פ"ג סי' ה' וע' תוס' בשבת ד' מ"ו ד"ה דכל ובחי' הרשב"א ז"ל שם ודו"ק ואכמ"ל. אמנם אף אי נימא דמשאצ"ל חמיר ממוקצה מ"מ קשה לומר דיתירו לעבור איסור דרבנן משום דילמא אתי לידי אסורא דרבנן אף כשהוא חמיר. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל דקיי"ל משאצ"ל חייב. א"כ ודאי אין אנו צריכים לזה. אלא כיון דמשאצ"ל הוי איסורא דאורייתא א"כ שפיר התירו מוקצה משום דילמא אתי לידי איסורא דאורייתא. והכי נראה להדיא מדברי הרי"ף ז"ל שם שכתב וז"ל. וה"ט דריב"ל מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כבוי דאורייתא עכ"ל. אלא שהר"ן ז"ל שם נדחק לפרש דמ"ש הרי"ף ז"ל כיבוי דאורייתא לאו דאורייתא ממש קאמר אלא שעיקרו דאורייתא ע"ש. וכ"ז משום דהר"ן ז"ל לטעמיה דסובר בדעת הרי"ף ז"ל דפוסק מלאכה שאצ"ל פטור וכמ"ש ס"פ האורג אבל לפי מה שהסכים המ"מ פ"א מה' שבת דהעיקר דדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כמ"ד משאצ"ל חייב א"כ הדברים כמשמען דדאורייתא ממש קאמר. וא"כ מוכח דר"י סבר משאצ"ל חייב. [וכ"ז דלא כהגאון פ"י בשבת ד' מ"ב ע"ש מיהו צ"ע מירושלמי פ' כלל גדול ובביצה פ"א שנראה שם לכאורה דר"י סבר משאצ"ל פטור ע"ש]. ומעתה כיון דסבר ר' יוחנן מלאכה שאצ"ל חייב ואפ"ה ס"ל בצד נחש ומפיס מורסא דמותר לכתחילה. ש"מ דס"ל לר"י כשמואל. ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כשמואל דהא רב ור"י הלכה כר"י ומכ"ש דשמואל ס"ל כותיה דר"י. שוב נדפס ספר פני משה על ירושלמי שבת. ומצאתי שגם הוא הוכיח מירושלמי דפ' הזורק דר' יוחנן ע"כ כשמואל ס"ל במפיס מורסא וצד נחש. אלא שהוא לא העיר מכל הני מקומות שהוכחנו דר"י סבר משאצ"ל חייב. ולא הוכיח רק מירושלמי דפ' כלל גדול הנ"ל דר' יוחנן סובר הכי ע"ש ודו"ק. [ובזה מיושב מה שראיתי בס' אחד שהקשה על הא דאיתא ביבמות ד' קי"ד והאר"י בקטן העושה לדעת אביו כו' והקשה דילמא סבר ר"י מלאכה שאצ"ל פטור וא"כ כבוי לדידי' אינו אלא איסורא דרבנן. ובדרבנן כ"ע סברי דאין ב"ד מצווין להפרישו כדאיתא ביבמות שם. ומש"ה הוצרך ר"י לאוקמא כשעושה ע"ד אביו. ולפי מה שהוכחנו דר"י ע"כ סובר משאצ"ל חייב א"כ ל"ק מידי. ובהשמטות לח"א סי' א' יבואר עוד בזה בס"ד]:
ונראה להביא ראי' לדעת בה"ג והערוך והרמב"ם ז"ל דס"ל דמפיס מורסא וצד נחש מצי אתיא אפי' כר' יהודה דסבר משאצ"ל חייב. דהנה ביבמות דף ו' מספקא ליה לסתמא דגמ' אי קסבר ר' ישמעאל הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. והקשו שם התוס' הא איתא בשבת דף י"ב דר' ישמעאל קרא והטה את הנר בשבת ואמר לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה ואם כן מוכח דקסבר ר' ישמעאל הבערה לחלק יצאת מדמחייב חטאת על הבערה ונדחקו ליישב ע"ש. והאחרונים ז"ל כתבו לתרץ משום דכשמטה את הנר איכא כבוי בעת הטיה ואח"כ מבעיר. וא"כ איכא למימר דהא דקאמר ר' ישמעאל דחייב חטאת. לאו משום הבערה דהיה לבסוף. אלא משום הכבוי דהיה בתחילה. ואף דהכבוי הוי משאצ"ל. אפשר לומר דקסבר ר' ישמעאל משאצ"ל חייב כר"י עכ"ד האחרונים ז"ל. אמנם ראיתי להגאון ר' משה סופר ז"ל [בחידושיו הנדפסים ס"ס חידושי ר"י מיג"ש על שבועות] שכ' להוכיח דר' ישמעאל מספקא ליה במלאכה שאצ"ל אי חייב אי פטור ממשנה עדיות פ"ב מ"ה. והיינו משום דאיתא שם שלשה דברים אמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר. ופירשן ר' יהושע בן מתיא המפיס מורסא בשבת כו'. ועל הצד נחש בשבת כו'. ומדלא אמר בזה לא היתר ולא איסור. אלמא מספקא ליה במלאכה שאצ"ל. ולי נראה דאינו מוכרח לומר דר' ישמעאל מספקא ליה במשאצ"ל. אלא דלעולם פשיטא ליה דמשאצ"ל פטור. והא דמספקא ליה לר' ישמעאל במפיס מורסא וצד נחש היינו משום דנהי דמלאכה שאצ"ל פטור מ"מ איסורא דרבנן איכא ומש"ה היה מספקא ליה אם התירו איסורא דרבנן משום צערא דגופא או לא התירו. אמנם עכ"פ מבואר מהך משנה דעדיות דלא מצינו למימר דלר' ישמעאל פשיטא ליה דמשאצ"ל חייב. דא"כ אמאי לא אמר איסור במפיס מורסא וצד נחש. כיון דמשאצ"ל חייב. אלא ע"כ מוכח דלכל הפחות מספקא ליה בזה. וכמ"ש הגאון רמ"ס ז"ל. וא"כ שפיר הקשו התוס' ביבמות וליכא למימר כתירוצם של האחרונים ז"ל. מיהו כ"ז התוס' לטעמייהו בשבת דף ג' דס"ל דמפיס מורסא וצד נחש לא מצי אתיא רק כר"ש ומש"ה שפיר הקשו. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה דס"ל דלשמואל מפיס מורסא וצד נחש מצי אתיא אפי' כר' יהודה. א"כ ל"ק מידי קושיית התו' דיבמות הנ"ל. דהא י"ל דסוגיא דיבמות ס"ל כשמואל ומש"ה איכא למימר דר' ישמעאל סבר הבערה ללאו יצאת. והא' דחייב חטאת בהטיית הנר הוא משום מכבה. ומזה ג"כ ראיה למה שפסק הרמב"ם ז"ל כשמואל כיון דסתמא דגמרא כותיה:
אמנם בעיקר הדברים שהעלו האחרונים ז"ל דבהטיית הנר איכא ג"כ משום כבוי. יש להקשות ע"ז מירושלמי דפ' כירה שהבאתי לעיל דקאמר ר' יוחנן קרוב הוא זה לבא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה. מבואר דלפניו משום מבעיר הוא דחייב אבל משום מכבה לא. אע"ג דסבר משאצ"ל חייב. א"כ מוכח דאפילו למ"ד משאצ"ל חייב מ"מ ליכא בהטיית הנר רק משום מבעיר ולא משום מכבה. ומזה נראה לי להביא ראיה לשיטת הערוך. דפ"ר דלא ניחא ליה לא תליא במחלוקת דמשאצ"ל. רק במחלוקת דדבר שאינו מתכוין. ולר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. אף בפ"ר דלא ניחא ליה ס"ל דמותר. ומש"ה בהטיית הנר נמי אע"ג דגורם כבוי לנר מ"מ הא אינו מכוין לזה רק דהוי פס"ר. וכיון דמטה לפניו ומבעיר א"כ הוי הכבוי פס"ר דלא ניחא ליה. ומעתה שפיר קאמר ר' יוחנן דלפניו מחוייב משום מבעיר ולא משום מכבה. דר' יוחנן לטעמי' דס"ל בשבת ד' פ"א דשא"מ מותר. וא"כ לדידי' פס"ר דלא ניחא ליה מותר. ומש"ה אינו מחוייב משום מכבה. וע' בספ"י בביצה ד' כ"ב בסוגיא דעולא איקלע לבי רב יהודה ודו"ק. [וע' חידושי הרשב"א ז"ל שבת ד' ק"כ ד"ה א"ל ובהרא"ש ז"ל פ' כל כתבי סי' ח' ובב"י א"ח סי' רע"ז. ובביאורי הגר"א ז"ל שם ס"ק י' ודו"ק]. ומ"מ ביבמות ד' ו' שפיר מספקא ליה להגמרא אי קסבר ר' ישמעאל הבערה ללאו יצאת. ולא מצי לפשוט מהא דקרא והטה. דהא ר' ישמעאל קסבר בנזיר ד' מ"ב דדבר שא"מ אסור דקאמר שם דנזיר לא יחוף ראשו באדמה. משום דאתי לאתורי שער אע"ג דאינו מכוין ש"מ דס"ל דשא"מ אסור וכ"כ בש"מ בנזיר שם בשם ה"ר עזריאל ז"ל וכ"כ הרב המאירי ז"ל בחידושיו לביצה ד' ל"ה ע"ש. ואפילו נימא דחפיפת הראש באדמה הוי פס"ר וכמ"ש הש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל. וכ"כ הרב המאירי ז"ל שם לחד פירושא ע"ש. [וע' בדבריו ז"ל שם וע' שבת ד' נ' וע"ש בתוס' ד"ה ר"ש וצ"ע ודו"ק]. מ"מ לפי מה שביארנו בס"ד בשאילתא צ"ו אות ו' א"כ אפילו להאי פירושא ע"כ סבר ר' ישמעאל דשא"מ אסור. דאל"ה אע"ג דהוי פס"ר היה מותר משום דהוי פס"ר בדרבנן ע"ש [ומה שיש להקשות ע"ז משבת ד' פ"א ומפרש"י ז"ל שם אכמ"ל] ומעתה כיון דס"ל לר' ישמעאל דשא"מ אסור. א"כ לדידיה פס"ר דלא ניחא ליה אסור. וא"כ ליכא ראיה מהא דקרא והטה דס"ל לר"י הבערה לחלק יצאת. דלפי"ז מצינו למימר דס"ל הבערה ללאו יצאת. והא דחייב חטאת היינו משום מכבה. ואע"ג דהוי פס"ר דלא מחא ליה. מ"מ ר' ישמעאל אזיל לטעמיה דס"ל פס"ר דלא ניחא ליה אסור ומתורץ קושיית התוס' דיבמות ואע"ג דדבר שא"מ לר' יהודה בשבת אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש התוס' בשבת ד' מ"א ובש"מ. וא"כ ה"ה פס"ר דלא ניחא ליה לדעת' הערוך אינו אסור רק מדרבנן. וא"כ עדיין אינו מתורץ קושיית התוס'. אמנם לפמ"ש מו"ח שי' דאפילו לפי שיטת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה תליא במחלוקת דדבר שאין מתכוין. מ"מ בפס"ר דלא ניחא ליה חייב חטאת לר' יהודה ולא כדשא"מ דאינו אסור רק מדרבנן. א"כ א"ש. ובאמת גם בדבר שאינו מתכוין דלא הוי פס"ר נמי הרבה מראשונים ז"ל ס"ל דחייב חטאת לר' יהודה. וכ"ה להדיא דעת הרב המאירי ז"ל בשבת ד' צ"ה וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל ביומא ד' ל"ד. וכ"ה להדיא דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו לשבת ד' ע"ה ד"ה ת"ר ע"ש. וכ"ה דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו לכתובות ד' ה' מובא בש"מ שם דלר"י דשא"מ אסור מה"ת ע"ש. אלא שדעת הרשב"א ז"ל י"ל דנהי דס"ל דאסור מה"ת מ"מ ליכא חיוב חטאת. [וכן הביא הש"מ שם בשם מורו ע"ש]. אבל מתוך דברי הרמב"ן והרב המאירי והריטב"א ז"ל הנ"ל. מבואר דס"ל דחיוב חטאת נמי איכא בדבר שאין מתכוין לר"י ע"ש. וכן הוכיח השעה"מ בפ' י"ב מהל' שבת מדברי המ"מ שם ע"ש. וכן הוכיחו האחרונים ז"ל מדברי המ"מ פ"א מה' שבת ה"ז ע"ש ודו"ק. וע' מ"ש מו"ח שי' לעיל ע"ד המ"מ אלו:
אלא שיש להקשות לפי דברי המ"מ שם דמאן דאמר דבר שא"מ חייב כ"ש במלאכה שאצ"ל. א"כ תיקשי לרב דלדידיה מוכח דר' ישמעאל ס"ל משאצ"ל פטור. או מספקא ליה בזה וכמה שביארנו בס"ד. וא"כ תיקשי הא ר' ישמעאל סבר בנזיר ד' מ"ב דשא"מ אסור וא"כ מוכח דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב. ואין לומר הא דאסר בנזיר היינו משום ספיקא. זה אינו דהא במפיס מורסא וצד נחש לא אמר בהם איסור. אמנם ל"ק מידי דהא דכתב המ"מ דמאן דמחייב בדבר שאינו מתכוין כ"ש במלאכה שאצ"ל היינו דוקא מ"ד דבשבת דבר שא"מ חייב א"כ כיון דס"ל דאפילו דבר שא"מ מיקרי מלאכת מחשבת. א"כ כ"ש במלאכה שאצ"ל דהוי מלאכת מחשבת. אבל מהא דסבר ר' ישמעאל בשארי איסורים דשא"מ אסור אינה ראיה לשבת. דהא איכא למימר דבשבת מודה ר' ישמעאל. משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ואף שהתו' בשבת ד' ק"י הוכיחו דמ"ד דשא"מ אסור בשארי איסורים אף בשבת ס"ל דאסור ע"ש. היינו דאסור מדרבנן כיון דבשארי איסורים ס"ל דאסור. א"כ בשבת נמי אע"ג דלא הוי מלאכת מחשבת. מ"מ מדרבנן אסור דהא כל הדברים דילפינן ממלאכת מחשבת כמו מקלקל ומלאכה שאצ"ל אסור מדרבנן. אבל לענין לאסור מה"ת אינו ראיה משארי איסורים לאיסור שבת. וע' תוס' יומא דף ל"ה ודו"ק. ומעתה אף אם נאמר דר' ישמעאל ס"ל בשארי איסורים דשא"מ אסור מה"ת. [וגם זה אינו ברור בעיני. ועי' בדרושי הגרע"א ז"ל מערכה עשירית ודו"ק]. מ"מ לענין איסורי שבת אפשר דס"ל דרק מדרבנן אסור וא"כ איכא למימר דה"ה במשאצ"ל ס"ל דאינו אסור רק מדרבנן. [ודלא כמו שראיתי בספר אחד מספרי האחרונים ז"ל שהביא ראיה מדשא"מ דשארי איסורים למלאכה שאצ"ל דשבת. וזה אינו וכמ"ש]. ואי תיקשי א"כ מנ"ל להגמרא בכריתות דף כ' דר' יהודה אוסר דבר שא"מ מה"ת בשבת [לפי שיטת הראשונים ז"ל הנ"ל]. דילמא מדרבנן הוא. יש לומר דאי מדרבנן היא לא הוי אסר רק היכא דאם מתכוין היה איסור דאורייתא ומדאסר ר' יהודה אפילו היכא דאם מכוין הוי איסורא דרבנן. כמ"ש התוס' ביומא ד' ל"ד ובש"מ. ש"מ דס"ל דמה"ת אסור דשא"מ בשבת. וע' משל"מ פ"א מה' שבת ודו"ק. [וע' חידושי הריטב"א ז"ל ביומא שם מה שהקשה שם דילמא בשארי איסורים ס"ל לר"ש דשא"מ אסור רק בשבת ס"ל דמותר ע"ש. והוא תמוה דהא להדיא סבר ר"ש בב"ק ד' קי"ג לענין כלאים ובבכורות ד' ל"ג לענין בכור דשא"מ מותר. א"כ מוכח דגם בשארי איסורים ס"ל דשא"מ מותר. וצ"ע. וע' לח"מ פ"ב מה' עבודת יוה"כ הלכה ד' מה שנשאר בקושיא על המ"מ. ולפי מש"כ בחידושי הריטב"א ז"ל ביומא שם לק"מ ע"ש ודו"ק]. ויש לומר עוד דרב ושמואל אזלי לטעמייהו דהנה בשבת ד' מ"א פליגי רב ושמואל בשיעור לצרף אי אסור וע"ש בפרש"י ז"ל ומה שהקשו עליו בתוס'. וכתבתי במק"א בס"ד דלפירש"י ז"ל פליגי רב ושמואל אי פס"ר מדרבנן אסור לר"ש. וע' שבת ד' ק"כ ודו"ק. והארכתי בזה בס"ד ואכ"מ. ומעתה כיון דרב סבר פס"ר בדרבנן אסור אפילו לר"ש א"כ לדידיה אינו מוכח מהא דנזיר ד' מ"ב דר' ישמעאל ס"ל דשא"מ אסור. דהא י"ל דמטעם פס"ר הוא דאוסר לחוף באדמה. ומעתה לדידיה שפיר י"ל דר' ישמעאל סבר משאצ"ל פטור. ושמואל דסבר פס"ר בדרבנן מותר. וא"כ לדידיה מוכח דר' ישמעאל ס"ל דשא"מ אסור אזיל לטעמיה דס"ל דמפיס מורסא וצד נחש מצי אתיא אפילו לר' יהודה דס"ל משאצ"ל חייב. וא"כ איכא למימר דגם ר' ישמעאל ס"ל משאצ"ל חייב. וע' פ"י בכתובות ד' ה' ודו"ק. אמנם לסוגיא דיבמות דמספקא לן שם אי קסבר ר' ישמעאל הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר' ישמעאל בהטיית הנר דחייב חטאת היינו משום מכבה. ואע"ג דהוי פס"ר דלא ניחא ליה וא"כ הוי דשא"מ לדעת הערוך. מ"מ סבר ר' ישמעאל דגם על דבר שאינו מתכוין באיסורי שבת חייב חטאת ומעתה לפי הך סוגיא ע"כ סבר ר' ישמעאל משאצ"ל חייב וכמ"ש לעיל בשם הה"מ. דמאן דמחייב בדשא"מ כ"ש במשאצ"ל א"כ צ"ל דהסוגיא דיבמות ס"ל כשמואל דמפיס מורסא וצד נחש מצי אתיא אפילו כמ"ד משאצ"ל חייב. והוא סייעתא לדברי בה"ג והערוך והרמב"ם ז"ל. ויש בזה להאריך הרבה בסוגיא דביצה ד' כ"ז ואכ"מ. וע' בתוספת הרא"ש ז"ל ביבמות שם מש"כ בשם מהר"ם ז"ל לתרץ קושית התוס'. וע' שבת ד' מ' ודו"ק:
ומה שהקשה מו"ח שי' על הרמב"ן והר"ן ז"ל דס"ל דהרי"ף ז"ל פוסק משאצ"ל פטור. מהא שהביא הרי"ף ז"ל הא דאמר ר"א [שבת ד' צ"ד] מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב. וזהו דוקא למ"ד משאצ"ל חייב דלמ"ד משאצ"ל פטור אף בכלי פטור וכמ"ש התוס' שם. וא"כ מוכח דס"ל להרי"ף ז"ל משאצ"ל חייב. אמנם מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בשבת ד' ק"ו שכתב וז"ל ואין אני אומר כן. דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא. שהוא צריך שיהא אדם זה מהול. ומהדומה לזה הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואע"פ שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת כו'. וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא כו' עכ"ל. וכן בחי' הר"ן ז"ל [המיוחסים להריטב"א ז"ל] בשבת שם הביא דברי הרמב"ן ז"ל אלו והסכים לזה. וכן בחי' הר"ן ז"ל שנדפס עתה מחדש הביא כן בשם הרא"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל וכ' ע"ז שהוא הנכון ע"ש. וא"כ מבואר דעל הרמב"ן והר"ן ז"ל ליכא קושיא ממה שהביא הרי"ף ז"ל הך דר"א. דאינהו אזלי לטעמייהו דס"ל דזה הוי מלאכה הצריכה לגופה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בנה"כ ביו"ד סי' קצ"ח על הטוש"ע שכ' דנוטל שערו וצפרנו חייב חטאת. והלא הם ס"ל דמשאצ"ל פטור. וכן הקשה המג"א בסי' ש"מ ותירוצם דחוק מאוד ע"ש. וכ"ז גרם להם משום דסברי דדברי התוס' המה מוסכמים והריב"ש ז"ל שחולק עליהם הוא יחיד בדבר. אבל הרי אנו רואים דדברי הריב"ש ז"ל ממקור דברי רבותיו הראשונים ז"ל המה. ואם כן מבואר דגם הטוש"ע ס"ל הכי. ובאמת שהטור אזיל בזה בשיטת אביו הרא"ש ז"ל דגם הוא מוכרח דס"ל הכי. שהרי הרא"ש ז"ל פסק משאצ"ל פטור כמ"ש בפר"א דמילה סי' ה'. ובפ"ג דבכורות סי' ה' ע"ש. [וע' בס' ק"נ פרק בתרא דעירובין אות י"א שנסתפק בזה ואישתמיטתיה ד' הרא"ש ז"ל אלו] ואפ"ה הביא בפ' המצניע הך דר"א דבכלי חייב. ש"מ דס"ל דחתיכת צפרנים הוי מלאכה הצריכה לגופה [ומ"ש בזה הק"נ שם אות ט' הוא דחוק ע"ש] והכי מוכח ג"כ דעת ר"ח ז"ל שהרי פסק כמ"ד משאצ"ל פטור כמ"ש משמו בהשגות הראב"ד ז"ל בפ"א מה שבת ובמ"מ שם. ואפ"ה הביא הר"ן ז"ל משמו בפ' המצניע שם דבחתיכת צפרנים איכא איסורא דאורייתא ע"ש. הרי מוכח דס"ל דחת"צ הוי מלאכה הצריכה לגופה. [ומה שהקשה עליו הב"י בסי' ש"מ ע' בדרישה ואכמ"ל] וממוצא דבר יש ללמוד דלא כמ"ש הש"ך בנקה"כ שם דאשה ששכחה ליטול ציפרנים לטבילתה מע"ש מותרת ליטול הצפרנים בשבת ע"י א"י. משום דכיון דהוי משאצ"ל א"כ ע"י הא"י הוי שבות דשבות דמותר במקום מצוה ע"ש ואחריו החזיק הגאון בסדרי טהרה שם. והשיג שם על הגאון חכם צבי ז"ל שרצה להחמיר בזה ע"פ דעת הריב"ש ז"ל. והגאון ס"ט הוכיח שם דדעת הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל כהתוס' ודלא כהריב"ש ז"ל. א"כ הוי הריב"ש ז"ל יחיד נגדם ע"ש. אמנם הרי כתבנו בס"ד לשון הרמב"ן ז"ל שמבואר להדיא בדבריו כהריב"ש ז"ל. וכן הר"ן ז"ל כתב להדיא הכי. וגם דעת הרא"ש ז"ל הכי מוכח וכמ"ש. ומה שהוכיח הס"ט מדברי הר"ן ז"ל דחולק על הריב"ש ז"ל ע"ש. אינו מוכח דנהי דמ"ש הריב"ש ז"ל שהגזיזה שהיתה במשכן לא היה לצורך הצמר בזה ודאי חולק עליו הר"ן ז"ל. מכ"מ המעיין בריב"ש שם יראה דאין זה עיקר טעמו. ועיקר הטעם כתב שם כיון שמייפה עצמו במה שנוטל השער והצפורן מיקרי מלאכה הצריכה לגופה [וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והר"ן ז"ל ג"כ הכי]. אלא. שאח"כ כתב הריב"ש ז"ל דיש לומר עוד דכיון שהגזיזה שהיתה במשכן לא הי' לצורך הצמר מש"ה חייב אע"פ שאינו עושה לצורך השער והצפורן ע"ש. הרי דלא כתב זה אלא לתירוצא אחרינא אבל עיקר הטעם היינו משום דזה מיקרי מלאכה הצריכה לגופה. ומה שהביא הס"ט ראיה מדברי הרמב"ן והרא"ש ז"ל לענין תלישת נוצה ביו"ט לצורך שחיטה דמתירים מטעם משאצ"ל ע"ש. אמנם לפי מש"כ בשם הרמב"ן הטעם דחתיכת צפורן הוי מלאכה הצריכה לגופה משום שמיפה את עצמו. אם כן לא דמי להדדי דהתם אינו מייפה את העוף במה שתולש את הנוצה ואינו עושה כן רק לצורך שחיטה מש"ה מיקרי מלאכה שאצ"ל. משא"כ כאן דבחתיכת צפרנים מייפה עצמו בזה. א"כ אפילו עושה לצורך טבילה וכדומה. מ"מ כיון דממילא מייפה את עצמה בזה א"כ הוי פס"ר דניחא ליה דחייב חטאת וכדאיתא בשבת דף ק"ג לענין לייפות את הקרקע דאע"ג דאינו עושה בשביל לייפות את הקרקע מ"מ כיון דממילא מייפה הוי פס"ר וחייב חטאת ע"ש. ומעתה כיון דבררנו בס"ד דלדעת ר"ח ורי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ה והרא"ש והר"ן והריב"ש וטוש"ע אסורה לומר לא"י ליטול צפרניה. ואין אנו יכולים להתיר אלא ע"פ דעת התו' בשבת ד' צ"ד דחת"צ מיקרי משאצ"ל. וכ"כ התו' במכות דף כ' בשם הרשב"ם ז"ל. וכן נראה דעת הריטב"א ז"ל בחי' שם שהביא דברי הרשב"ם ז"ל בסתמא. והנה מדברי הרשב"ם והריטב"א ז"ל אין ראיה להתיר. דהא י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דפסקינן משאצ"ל חייב. דהא כיון דס"ל דחת"צ מיקרי משאצ"ל א"כ ודאי יש ראיה מסוגיא דשבת ד' צ"ד דקיי"ל משאצ"ל חייב. וכמ"ש בביאורי רבינו הגר"א ז"ל בא"ח סי' ש"מ ע"ש. ואין אנו יכולים להתיר אלא ע"פ דעת התו' בשבת דאינהו פסקו שם ד' ג' דמשאצ"ל פטור. הנה מלבד שזהו דעת יחיד נגד כל הני רבוותא. אמנם גם לדעת התו' אין להתיר דהא הם ז"ל ס"ל בגיטין ד' ח' ובב"ק ד' פ' דאין להתיר שבות דשבות במקום מצוה רק במילה דהיא גופה דחי שבת ע"ש. וא"כ אין לנו מי שיתיר בזה. מלבד שיש עוד כמה טעמים לאסור בזה ואכמ"ל:
והנה בשבת ד' צ"ד אהא דאמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב פריך הגמרא פשיטא זו בזו תנן ומשני מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר"א קמ"ל. והנה צריכין אנו ליישב היכי הוי ס"ד דאפילו בכלי פטור. והתו' שם כתבו לפרש דה"א דרבנן דר"א ס"ל משאצ"ל פטור וקמ"ל דס"ל לרבנן דר"א משאצ"ל חייב ע"ש. [ובזה מיושב קושיות הגרע"א ז"ל בדו"ח בפסחים דף ס"ה על התוס' שם ע"ש וע' תו' ב"ב ד' ס"ו ד"ה בעי ר"י. ועי' תו' מכות ד' כ' ד"ה במלקט ודו"ק] וכ"ז ניחא לשיטתם דחת"צ הוי מלאכה שאצ"ל. אבל לשיטת הראשונים ז"ל שכתבנו קשה. מיהו י"ל דמפרשי דזהו גופא קמ"ל ר"א דלא נימא דהוי משאצ"ל. וקמ"ל ר"א דאפי' למ"ד משאצ"ל פטור מ"מ בזה חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה. ובזה מיושב קושיית התוס' שם ע"ש. אמנם לפעד"נ לומר באופן אחר בס"ד. והיינו ע"פ מאי דאיתא במ"ק ד' י"ח ארחב"א אמר רב ובגנוסטרא אסור. אמר רשב"א הוי קאימנא קמי' דר' יוחנן בי מדרשא בחש"מ ושקלינהו לטופריה בשיניה כו' והקשו שם התו' דמדאמר רב ובגנוסטרא אסור משמע דוקא גנוסטרא אסור דהוא כלי שעשוי ליטול את הצפרנים אבל בתער או במספרים מותר. ומדר"י דשקלינהו בשיני' לטופריה משמע דוקא בשיניו מותר אבל בתער או במספרים אסור ע"ש. ונלפענ"ד דרב ור"י אזלו לטעמייהו דהנה בירושלמי דשבת פ' המצניע איתא דברי חכמים ר"א ר"נ בשם רב לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל. [וקרסטל היינו גנוסטרא כמש"ש הק"ע והפ"מ ע"ש]. הרי דקסבר רב דאינו חייב לענין שבת עד שיטלנו בגנוסטרא. וא"כ ממילא לענין אבל וחוה"מ נמי הוי שנוי [וכמ"ש התו' במ"ק שם בשם ר"ת דאבל וחוה"מ תליא בשבת ע"ש] ומש"ה ס"ל לרב דגבי אבל וחוה"מ אינו אסור רק בגנוסטרא. אבל ר"י אזיל בשיטת ר"א תלמידו [וע' תו' יומא דף ד' ד"ה תניא שכ' דהיכא דקאמר ר"א סתמת היינו משמיה דר"י ע"ש] דדוקא ביד פליגי אבל בכלי אפי' חכמים ס"ל דחייב אפילו בלא גנוסטרא. ומש"ה לדידיה באבל וחוה"מ נמי דוקא בשינים מותר אבל בתער או במספרים אסור. והפוסקים באמת לא חילקו בין גנוסטרא לתער או מספרים משום דאנן קיי"ל כר"א. והשתא סוגיא דשבת ד' צ"ד מתפרש הכי. מה"ד רבנן אפי' בכלי נמי פטרי. פי' דאינו חייב עד שיטלנו בגנוסטרא וקמ"ל ר"א דדוקא ביד פליגי אבל בכלי אפילו בתער או במספרים חייב ודלא כרב. מיהו מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל במ"ק שם וכן מלשון הרמב"ן ז"ל בתה"א נראה שמפרשים דהא דקאמר רב במ"ק גנוסטרא לאו דוקא גנוסטרא אלא ה"ה שארי כלים נמי אסור ע"ש. וע' מש"כ הרמב"ן ז"ל במ"ק במלחמות ה' שם. ובטור או"ח סי' תקל"ב ובב"י שם בשם מהר"ם ז"ל ודו"ק. ומה שיש לפלפל עוד בזה בסוגיא דשבת שם ובסוגיא דעירובין ד' ק"ג ובבעה"מ שם אכמ"ל. כ"ז מחתני ה"ר רפאל שי']:
ועריכה
(ו) לסרוסי קצצא דישראל דס"ל כר"ח כו'. לפי הטעם דכר"ח קיי"ל קשה מאי אריא שלישראל אפי' של כותי נמי אסור ואע"ג שכבר כתבתי לעיל פ' קדושים שאילתא צ"ט אות ב' ליישב דברי הרמב"ם שכ' לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן שאסור לישראל להניח לכותי להרכיב אילנו וליתן בהמתו להרביעה לו. דמשמע הא בהמת כותי שרי ליתן לו. ובאמת אסור משום לפני עור. ויישבתי דהוא משום שיכול הכותי לעשות בשל עצמו. ואין ישראל עובר משום ל"ע אלא בשלו דדמי לתרי עברי דנהרא. מיהו דברי רבינו ששינה לשונו כאן מבשל כלאים דשם כתב ואסור למימר לכותי לארבועי כלאים. והכא דייק של ישראל. משמע דלא משום דר' חידקא קאמר הכי. אלא משום דכותי אדעתא דישראל קעביד. ועוד דלא דמי ללשון הרמב"ם שכ' שאסור ליתן בהמתו כו' היינו. שלא באמירה. להכי של כותי עצמו מותר להושיט לו משום שיכול מעצמו ליקח. אבל לומר לו שיעשה כך ודאי אסור אפי' של כותי. שהרי משיאהו ונותן לו עצה לדבר עבירה. ומעתה לשון רבינו שכתב אסור למימר וכו' קשה דהא לר"ח ודאי של כותי נמי אסור להשיא לו עצה דעבירה. מצורף לזה שלא זכרו התו' ורא"ש שהביאו דברי רבינו בשאילתא זו גם במס' שבת שם. גם בב"מ ד' צ'. ולא כתבו דעת רבינו לפסוק כר"ח וכבר תמה הגאון בש"ש. ומש"ה היה נראה דהג"ה הוא מאיזה תלמיד ועיקר הגירסא לסרוסי קצצא [או קניינא] דישראל. ואפי' הערמה כו'. ויפה כתב הרא"ש בפ' הפועלים סי' ו' דלית הילכתא כר' חידקא דהא כמה תנאים פליגי עליו בפ' ד' מיתות. ויש להוכיח מגוף הסוגיא דב"מ דקאמר אר"פ בני מערבא ס"ל כר"ח. ולא אמר משום דר' חידקא. ויש להוסיף דדוקא בני מערבא ס"ל כר"ח משום דס"ל בירו' שבת פ"ב ה"ג לית בר נש אמר אף. אפילו. אלא עד מודה על קדמייתא. וכאן דתניא בסנהדרין שם אחר דברי ר' חידקא רש"א אף על הכישוף רי"א כו' רא"א אף על הכלאים כו'. אלמא דכולהו כר"ח ס"ל. אבל תלמוד דידן קאמר בפסחים ד' נ"ז א' אף אקמייתא אלמא שאין מוכרע דמודי לר"ח אלא מוסיפו על שבע מצות דת"ק. [ויש על הירו' ג"כ קושיא מהא דסוף פרק אמר ר"ע וע"ש בקה"ע ואכ"מ] עכ"פ דוקא בני מערבא כר"ח ס"ל ואמר ר"פ דאבוה דשמואל דאורי להו לאסור לבני מערבא. היינו דוקא לדידהו דס"ל כר"ח אורי להו הכי. וכ"כ בשיטה מקובצת אבל אנן לא ס"ל כר' חידקא. וגם הרמב"ם פ' ט"ז מהל' א"ב העתיק לשון רבינו ממש אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. אע"ג שפסק דלא כר' חידקא כידוע. וע"ע מש"כ פ' ברכה סי' קס"ה אות ב'. [ודברי הסמ"ג שהובא בש"ש ודאי קשה כיון דפסק כר"ח א"כ אפי' בהמה של כותי נמי אסור לומר לו לסרס וכמ"ש]:
זעריכה
(ז) היכי דמי כנון דתלן זוזי דכי חזו ליה כו'. ובכת"י אי' דתלן זוזי בצואריהון דכי חזא כו'. דעת רבינו דלא קנסי אלא בשעשו הערמה ממש. אבל אם הכותי מכירו ועשה לטובת ישראל לא קנסו. ולא דמי לאיסורי שבת דחמיר. וכן ל"ד לבכור שהטיל הכותי מום ע"ד להתיר דאסור לאכלו כדתנן בכורות ד' ל"ה א' זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור. דשאני בכור דאיכא חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה. ועיין מה שכתב הרא"ש בשם הראב"ד. וע"כ צריך אתה לומר כן שהרי לא איפשיטו לבני מערבא מהא דתנן בבכור דאסור. והא דאמימר ומ"ז דהוי להו כה"ג. וע"כ לא הערימו אלא שלא מדעתם עשו לטובתו. ומכ"מ אסרו לעצמם. לא קשה לדעת רבינו דכבר כ' התו' ד"ה מחלפי דמשום דלא יאמינו העולם שעשו שלא מדעתם וע"ש עוד. ונראה דהיינו דמסיק רבינו בהא דאמימר ומ"ז מערימין ומחליפין אהדדי. דאי היה ע"פ דין אסור. לא היו מתירין לחלוף. אלא משום דע"פ דין מותר בלא הערמה ממש. ורק משום מראית העין אסור להכי הערימו על האיסור. כ"ז הוא דעת רבינו. אבל רש"י כ' בד"ה ומגנחין יתהון כו' ומאהבת בעליו ישראל גונבו הכותי שהוא מכירו כו'. הרי דאפילו אינו עושה הערמה ממש רק דהכותי עושה לטובת ישראל אסור והא דקאמר הערמה איתעביד בהו כו'. ר"ל דגם זה מיקרי הערמה. דכיון דסירוס א"א אלא שיקח השור לביתו ולעכבו איזה עת והישראל יודע ושותק אין זה אלא הערמה. והך דאמימר ומ"ז היה בזה הערמת עבדים ואמימר ומ"ז לא היו יודעים מזה מאומה. ומ"מ היו עושין כמו בשל בעה"ב היודע משורו וצאנו היכן הוא רועה היכן הוא רובץ וכמש"כ התו'. והרמב"ם תפיס דעת רבינו. והנה התו' כ' בזה"ל והשאלתות דר"א מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה. והכותי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו. ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר עכ"ל הם ז"ל הבינו כוונת רבינו שהכותי לא כוון לסרס כלל. אלא לגנוב את הדינר ותולש וממילא היה מסתרס. ויפה השיגו ע"ז דלשון הלין תורי דגנבין להו. [ואפי' אי לא גרסינן להו]. לא משמע אלא דגנבי השוורים ולא הדינר. אבל לפנינו אי' הלשון שקלין ליה ואזלי קא מסרסי ליה לא משמע הכי. ומכש"כ לפי הנוסחא בכת"י דתלן בצואריהון. והכוונה שהיו יודעים הכותים דבעלים מכוונים לזה. ולוקחים השוורים לביתם ומסרסים אותם. ולשון דגנבי ארמאי. היינו שנראים כגונבים ונוטלים שלא בפני הבעלים. ומעתה יש לעיין באמת באופן שיסתרס הזכר בתלישת הדינר. והכותי אינו מכוין לסירוס כלל. אם הוא אסור כלל. שהרי זה אינו אלא גרמא. ולא מצינו גרמא דאסור בכה"ת אלא במומי בכור. כדאיתא ביצה דף כ"ז מדכתיב כל מום. וע' במאירי שבת בסוגיין. ובשו"ת ח"ס אה"ע ח"א סי' כ'. נחזור לדברי רבינו שנראה מלשון רבינו שכתב והיכא דסרסוה כותים אמור רבנן האי הערמה הוא דאיתעביד ביה כו' משמע דסתם דחזינן האי עובדא שטרח הכותי כולי האי. ודאי לא משום אהבה לחוד קעביד. אלא קרוב להערמה הוא. ואין נ"מ בין שיטת רבינו לפירש"י אלא בדידעינן שלא הערים ולא עשה מאומה. לדעת רבינו אין לקונסו והיינו מכוין כדעת הגהת אשר"י שם. ולפירש"י כיון שידע שגנב ממנו ולא השתדל בעליו להוציאו מן הכותי זהו ג"כ הערמה וקנסינן ליה:
חעריכה
(ח) ואמרינן לה הילכתא כר"א דשרי. פירוש דקיי"ל בכ"מ הלכה כרב אשי מרא דתלמודא. ואף כי מיקל במילי דרבנן. והרמב"ם שפסק להחמיר כתב הגר"א ז"ל בביאורי אה"ע סי' ה' דגי' רב אפי אסר. ופסק כרב אשי להחמיר. ומסיק עוד רבינו ואפי' מוטל בעריסה נמי שרי. פי' דס"ד דוקא קטן שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונטלו. שיש לו זכייה בעצמו. משא"כ מוטל בעריסה קמ"ל דבאמת יש זכייה ע"י אחרים אפי' לתינוק בן יומו כמבואר בכ"מ. וע' בתשובות המיוחסת להרמב"ן סי' פ"ו. ואפשר עוד דקמ"ל אפי' סמוך על שלחן אביו בהכרח כדין עד שש שנים כדאי' בשלהי פ' מציאת האשה. מכ"מ מהני כאן שאינו אלא קנסא. משא"כ לענין רבית כמש"כ הרא"ש בפ' א"נ סי' מ"ז וכמש"כ הגר"א בביאורי יו"ד סי' ק"ס:
טעריכה
(ט) מהו לסרוסי דבר טמא כו'. רבינו מפרש דלא על הכלב לבד שאלו לב"ז אלא כל טמא. והא שפירשו כלב. משום דכלב אפי' מחירו אסור לקרבן כן פירש"י ותוס' בחגיגה שם. ור"ל מש"ה פירשו ביחוד כלב. אבל השאלה בכל טמא. מיהו קשה מאי איריא כלב וחתול דנקיט רבינו חיות טמאי' ע' כלאים פרק ט'. הא אפילו חיה טהורה ועופות טהורים זולת תורים ובני יונה מיבעי לן. משום שאינן ראויין להקרבה. וע' זבחים ד' ל"ד. וא"כ למאי נקיט דבר טמא. וי"ל משום דמכ"מ להקדיש לדמיה חיה ועוף טהור תמים ליכא בזיון. משא"כ כשיסרסו ויהיה בע"מ אפילו לדמיה בזיה מילתא כדאי' בתמורה ד' ז' א'. מש"ה פשיטא דאסור לסרסו. אבל דבר טמא שבזוי גם בל"ז. מיבעי לן אי מקפיד הכתוב מכל מקום שיהיו תמימים לקדושת דמים. וייחדו כלב משום דגם מחירו אסור. אבל אין נ"מ בין כלב לשאר דבר טמא. והגאון טורי אבן במס' חגיגה הבין בפירש"י ותו' דלא שאלו אלא כלב ואינך פשיטא להו ולא כדעת רבינו והסביר הטעם משום דנ"ל מבעלי מומין דכיון דאסור לסרס אחר סירוס. אלמא דבע"מ אסור. א"כ ה"ה כל בע"ח שא"ר לקרבן ע"ש. ואינו מוכרח. שהרי איסור חלב אסור בבעלי מומין ומותר בחי' ועוף משום שאינן ראוין להקרבה וגם לא עלה על הדעת להתיר סירוס בבע"מ. והיינו משום דמין הראויה להקרבה הוא. ולא איצטריך אלא למסרס אחר מסרס. ולא למסרס בע"מ. אלא העיקר כמש"כ רבינו דכל דבר טמא איבעי להו. וגם רש"י ותוספות ס"ל הכי וכמש"כ. ומה שהקשה הגאון ט"א עוד שם מה איצטריך דרשה דבכם לא תעשו לאסור סירוס באדם. הרי הוא נכלל בכל שבארץ ע"ש. נראה לי דודאי לסרס במעשה הגיד או הביצים ודאי לא איצטריך לן. אלא לשתות כוס עיקרין שאינו נעשה בע"מ בזה. ומכ"מ אסור מה"ת אע"ג שאינו לוקה. והיינו בכם לא תעשו דסירוס ממש אחר קא עביד ביה וא"א לאדם לסרס עצמו. ומרבה קרא דבכם דאפילו לסרס עצמו והיינו לשתות כוס עיקרין אסור. וכלשון רבינו לעיל ואדם נמי אסור לסרוסי ואפי' זקן וסריס וקא בעי לשתות כו'. ואפשר עוד דקמ"ל דאפי' לעצמו אסור לסרס. וע' לשון הרמב"ם פ' ט"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה י' שכתב וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים כו' אלמא דהא גם כן רבותא דאפילו לעצמו אסור לסרס בידים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |