אמרי שפר/דרוש ראשון להספד

דרוש להספד: יחדתי מאמר זה בהספד הישיש זקן ונשוא פנים וחסיד וענו כה"ר שמואל לוי זצ"ל, על שם כי שמואל בן אלקנה לוי היה: תוספתא: כל זמן שהיה שמואל קיים היו פלשתים נופלים ביד ישראל, שנאמר ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל. משמת שמואל מהו אומר ויאמר שמואל. וכתיב ושמואל מת. הא כיצד ושמואל מת מיתה ודאי, ויאמר שמואל מעניינו של שאול. וכתיב ויקברוהו ברמה בעירו. וכי אין אנו יודעים שהרמה עירו, אלא מלמד שספדו לו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה, וכתיב ושמואל מת וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, אמר הקב"ה הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כופר בעיקר. אמר ר' אייבו כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם, והוא כלבי ממשפחת כלב ואמרתם כה לחי לקיימא. מהו וינוחו, שעשה מחנה. ר' יודא בר אלעאי אומר י"ב אלף כמחנה מדין, ר' חנינא אומר מאה איש כמחנה גדעון, ויען נבל אל עבדיו, אמר כלום הוא בטוח אלא על שני טיפין שמשחו שמואל, היכן הוא שמואל והיכן טיפיו, ולקחתי את לחמי ואת מימי, אמר ר' אייבו כל מקים שנאמר מים יין הוא אלא ששינו הכתובים, חומה היה עלינו, ר' יוחנן ור' יונתן תרווייהו אמרין מצינו שהצדיקים קרויין חומה ע"כ: החיוב עלינו שפעולתינו הראשונה בזה המאמר תהיה לפתוח פתח כדי ליכנס בתוכו כי הוא סגור וחתום, לחוד חידה באומרו כתיב ויאמר שמואל וכתיב ושמואל מת וגו' ומה בכך, הרי אינם סותרים הכתובים זה את זה עד שיקשה כתיב וכתיב וכו'. וכן התשובה הא כיצד ושמואל מת מיתה ודאי, וימת שמואל מעניינו של שאול צריך לחקור ולידע איזה מיתה נקראת מיתה ודאי ואיזו היא מיתה ספק, וכן מה הבנת וימת שמואל מעניינו של שאול, כי הם דברי חידות. ואחר שנבאר דברי חידות נמצא דרך ומבוא כדי שנוכל ליכנס לטרקלין להבין ולחקור את שארית המאמר בס"ד: הרצון במאמר הזה, שהוקשה לבעל המאמר למה כפל וימת שמואל וחזר אח"כ לומר ושמואל מת, והשיב דמשמעות דמת משמע מיתה ודאית, דמת שכבר מת במשמע, אבל וימת למדרש קאתי דלא מת עדין אותו השעה, והכתיב עליו הכתוב כאלו כבר מת מעניינו של שאול, מאחר שחייו היו תלוין במלכות שאול, כדאיתא פרקא קמא דתעניות: ויהי כי זקן שמואל ומי סיב כולי האי והא בר נ"ב שנין הוה, דאמר מר מת בנ"ב שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, א"ל הכי אמר ר' יוחנן זקנה קפצה עליו, דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול. אמר לפניו רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטלו מעשה ידי בחיי, אמר הקב"ה היכי אעביד, לימות שאול לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזוטר מרנני אבתריה, לא לימות שאול ולא לימות שמואל, כבר הגיע מלכות בית דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אמר הקב"ה אקפיץ עליו זקנה, היינו דכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה, וכי מה עניין גבעה אצל רמה, אלא לומר לך מי גרם לשאול לישב ב' שנים ומחצה בגבעה, תפלתו של שמואל הרמתי וכו' עכ"ל המאמר במה שאנו צריכין לראיה ממנו שחיי שמואל היו תלוין במלכות דוד ושאול, כי אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, וכדי שלא יתבטלו מעשה ידיו בחיו קדמה מיתת שמואל למיתת שאול ומיתת שאול כבר הגיע לפי שבאותה פרשה הזכיר כריתת כנף המעיל שכרת דוד לשאול, וסימן זה מסר לו שמואל שהקורע מעילו ימלוך תחתיו, וזהו שאמר לו שאול לדוד ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך. כלומר לפי שכבר נתקיים הסימן שנמסר לי, לכך נכפלה לכתוב סמוך לזה מיתת שמואל לומר מאחר שכבר נתקיים הסימן הוי ליה כאלו מת שמואל מאחר שהוא תלה עצמו חייו במלכות שאול ולא רצה שיתבטלו מעשיו בחייו, זה נלע"ד בכוונת זאת התוספתא באומרו ושמואל מת ודאי וימת שמואל מעניינו של שאול: ואלו לא נכפלה לא ידענא דמעניינו של שאול מת ובסבתו, והתועלת הוא לדורות הבאים אחר כך שלא ראו שקפצה עליו זקנה, ואפילו לאותם שראו שנתלבנו שערותיו ואפילו הכי מרנני אבתריה, כי לא יועיל קפיצת הזקנה אלא למי שאינו מכיר בשניו של שמואל, לפיכך נכפלה להודיע לכל בין המכיר בשניו בין שאינו מכיר כי מת שמואל מעניינו של שאול: וצריך ליתן לב באמרם ז"ל: מלמד שספדו לו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה. מה כוונת רז"ל להאריך כ"כ בלשונם, יספיק לומר מלמד שספדו לו כל ישראל אף בשאר עיירות, מאי כדרך שספדו לו ברמה שהוא מיותר מכל וכל, ולא ימנע מחלוקה, אם נאמר שכונת רז"ל בזה לדרוש מדכתיב ברמה ובעירו בוי"ו משמע להו דשאר עיירות ספדוהו שני פעמים, אחת בכללות כל ישראל, שנאמר וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה, הרי משמעות הכתוב שכל ישראל באו וגמלו חסד וספדוהו קודם הקבורה ברמה, וכן בפסוק ושמואל מת משמע הכי שנספד בכללות כל ישראל קודם הקבורה, ומיתורא דבעירו וממשמעות הוי"ו דכתיב ברמה ובעירו נאמר שנספד פעם שנית בעירו, ונאמר שזהו כונת רז"ל שאמרו כדרך שספדו לו ברמה, ובא הכתוב להודיענו שבח ישראל כמה נצטערו במיתת הצדיק עד שספדוהו ב' פעמים, מכל מקום צריך ליתן טעם לשבח למה ספדוהו שאר העיירות ב' פעמים ואנשי רמה פעם אחת, ולמה נצטערו על זה הצדיק כל כך יותר ממה שמצינו בשאר צדיקים, ואם נאמר חלוקה אחרת שלא נספד ברמה בכללות כל ישראל כי אם אנשי רמה לבדם ואנשי עיירות נקבצו בעריהם לבדם ולפי זה נצטרך לדחוק פי' הכתוב ולדרוש ויספדו לו לפניו ולאחריו, ושיעור הכתוב כך הוא, ויקבצו כל ישראל ויספדו לו, כלומר בעריהם נקבצו וספדו, ותחזור ותדרוש ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה, וכן דרך הרבה פסוקים נדרשו לפניהם ולאחריהם לפי זה, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, יספיק שיאמר מלמד שספדו כל ישראל בעירו, מאי כדרך שספדו לו ברמה. ועוד יש להקשות מנא להו דכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כופר בעיקר, והלא לא מצינו בכל אותה הפרשה דמשתעי בכופר בעיקר דנימא דלהכי סמיך ליה ואיש היה במעון וגו'. ועוד היאך יפול לשון כופר בגמילות חסדים, ואם מפני שלא נתעסק בהספדו של שמואל ועסק במשתה ומרזחין וי"ט שעשה לגוזזי צאנו, היל"ל ללמדך כל שאינו עוסק בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר, מאי כופר שייך בגמילות חסדים: ועוד למה שינה במילת וינוחו, ושואל כמתמיה מהו וינוחו, ולא עשה כן בשארית המאמר רק היה תופס תיבה ומפרשה כגון והוא כלבי ומפרש ממשפחת כלב, וכן ואמרתם כה לחי לקיימא ואינו אומר מהו כלבי או מהו לחי כמו שמתמיה פה מהו וינוחו: ועוד מנא ליה להוציא וינוחו מפשטיה שעשה מחנה, כלומר למלחמה, ולמה לא נפרשהו כפשוטו לשון מנוחה. ועוד מנ"ל ובמאי פליגי דחד אמר כמחנה מדין, וחד אמר כמחנה גדעון. ולמי כל המחנה הזה, אם לדוד או לנבל, גם למה לא אמר ס' רבוא כמחנה ישראל. ועוד מנא להו למדרש מפסוק ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, אמר כלום הוא בטוח אלא על שני טיפין שמשחו שמואל, היכן הוא שמואל והיכן הן טיפיו וכו'. היכן נזכר בזה הפסוק כל זאת הדרשה משמואל ומשמן המשחה. ועוד יש קושיא חזקה וגדולה, והלא לא נמשח דוד אלא בסוד גדול, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, וצוהו הש"י לשנות כדי שלא יודע הדבר, שנאמר ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' באתי. ולמדו רבותינו זכרם לברכה בפרק הבא על יבמתו מזה הפסוק שמצוה לשנות מפני השלום, ואם כן מי גלה לנבל זה הסוד ועדיין דוד גולה ובורח מפני שאול. והנלע"ד להשיב על ראשון ראשון: ואומר אני מה שאומר מלמד שספדוהו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה. אין הרצון בזה שחזרו וספדוהו אחר שכבר יצאו ידי חובתן, אלא ללמדך שהספד שמואל היה הספד גדול וכבד, מה שאינו בשאר צדיקים שאינן דומים לו במעשיו שהיה מסבב מעיר לעיר בלא כסף ובלא מחיר לשפוט את ישראל ולעשות שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ולהוכיחם במילי דשמיא, וכל מקום שהולך ביתו עמו, וכל השבחים שבו עצמו מספר, א"כ לפי זה כל איש מישראל הרגיש הרבה במיתת שמואל כאילו היה בן עירו, כי כל העיירות היו שוין אצלו, ולא נקרא רמה עירו יותר משאר הארצות, אלא בשביל שהיתה ארץ מולדתו ונחלת אבותיו, דכתיב ויהי איש אחד מן הרמתים וגומר. אבל כל ימי היותו שופט העיד עליו הכתוב שלא נח ולא שקט ולא שליו, נאמר והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה, אם כן לפי זה ספדו אותו כל בני עירו, עיר כשבאו לג"ח לרמה והרגישו בו הרבה כאלו היה בן עירם ונתגדל אצלם, מה שאין כן כשמספדים על שאר הצדיקי' לפי שאין ההרגש שווה, שאעפ"י שהצדיק אבד לדורו אבד, וכל הדור יבכו אותו מאחר שכולם אבדו, מ"מ אין התועלת שעשה בחיו מפורסם לשאר עיירות כפרסום מעשיו הטובים שעשה בעירו, ולכן לא ירגישו באבידתם כאשר ירגישו אנשי עירו, ולפי דרכינו זה יאמר מלמד שספדוהו כל ישראל בעירו, כלומר בשביל עירו, וידוייק לפי דרכינו זה דיוק מתוק מדבש בדבריהם ז"ל, שאמרו כדרך שספדוהו ברמה, כלומר לא היה הפרש בין הכאב שהרגישו שאר עיירות למכאוב שספדוהו ברמה, כדרך זה ההספד כן דרך הספד שאר העיירות, ואם לא תפרש בזה האופן היל"ל ללמד שספדוהו כל ישראל בעירו, מאי כדרך שספדוהו ברמה. אלא להורות על מה שאמרנו שהוא עיקר ודקדוק נאה, ומה שאמר ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר, לאו אגמילות חסדים דהספד של שמואל קאי דאעפ"י שעון גדול היה בידו, ומדסמיך ליה אנו למדין דבחד זמנא הוי ובטל מלעסוק בהספד ועסק במשתה ובמרזיחין, אבל מ"מ אין לנו ראיה מזה להקרא כופר בגמילות חסדים ולא כופר בעיקר, אבל ראיתו ממעשה דנבל עם דוד ועבדיו שנקרא כופר ממש שהיה כפוי טובה על שגמלו דוד ועבדיו עמו חסד, כמו שהעיד נער אחד מהנערים לאביגיל והאנשים טובים לנו מאד וגו' חומה היה עלינו גם לילה גם יומם, ודוד אמר אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר וגו' וישב לי רעה תחת טובה. וזה היה נקרא ממש כופר בגמילות חסדים שגמל דוד עמו, ומה שאמר כאלו כופר בעיקר, לפי שכפר בנבואת שמואל כדי לחרף ולגדף את דוד ואמר איה נבואת שמואל שמשח את דוד, נמצא שעבירת כפירת גמילות חסדים גררה העבירה של כפירת הנבואה שהיא מעיקרי יסודי התורה, שמי שיכפור בנבואת שמואל גם יכפור בנבואת משה רבינו ע"ה וכופר בתורה, ובעיקר לפי שנצטוינו בתורה לשמוע אל דברי הנביא, ועוד ארז"ל במסכת כתובות: כל המעלים עיניו מן הצדקה כמו עובד עכו"ם, כתיב הכא: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגומר, וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל. מה להלן עכו"ם אף כאן עכו"ם ע"כ. אומר אני שגם כאן אביגיל ונערו קראו לנבל בליעל, וילפינן גזירה שוה מעכו"ם, ולכן אמר כל הכופר בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר, והראיה שכפר בנבואת שמואל שמשח את דוד, ומי הגיד לנבל, ראייתם רז"ל ברורה מתוך הפסוק כפי מה שזכרנו במה שהודה שאול בעצמו, ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וזה היה בפומבי גדול כשרדף אחר דוד עם שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל, ומשם ואילך מאחר ששאול המלך דבר בפיו כדברים האלה, אין ספק שכבר נתגלה ענין המשיחה שנמשח דוד, בפרט שכבר נתבטל סיבת הפחד שהיה אומר שמואל, איך אלך ושמע שאול והרגני, וכיון שמת שמואל בטלה הסבה של הסוד ונתגלה הדבר, ובפרט לאחר שהודה שאול שהיה בעל דין בעצמו והודה בפומבי גדול בפני קהל ועדה באומרו ידעתי כי מלך תמלוך, ועם כל זה היה נבל חולק על הנבואה, בפרט שנתן אות וסימן הנביא על נבואתו ובא האות שכרת דוד את כנף מעיל שאול, ואפילו שאול בעצמו חלק לו כבוד לדוד ואמר לו האתה זה בני דוד, ולא אמר האתה זה עבדי דוד, ונבל אמר מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, ואלמלא היה מאמין בנבואת שמואל לא היה קורא למשיח ה' מי דוד וגומר, עוד י"ל שדקדקו רז"ל מאומרו היום שהוא מיותר בפסוק, כי מה ענין היום להזכיר הפסוק בפסוק החירופים שחירף נבל, אלא ודאי גילה דעתו לומר היום הזה שכבר מת שמואל ולא נתקיימה נבואתו בחייו, לא תתקיים לאחר מותו, וקרא לדוד עבד ולשאול אדון. עוד י"ל שנקרא כופר על שם שכפר בגמילות חסדים של שמואל, שנתעסק במשתה ושמחה ובמרזיחין, ולא נתעסק בהספדו של שמואל, והטעם שאלמלא לא נתעסק לא במשתה ולא בהספד היה לו עונש אחר קל מזה, כמו שארז"ל: המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו. אבל נבל שתים רעות עשה, אחת שלא הספידו, שנית שעשה שמחה, אין זה כי אם רוע לב שכפר בנבואת שמואל והחזיק אותו לנביא שקר, כי כן דרך הרשעים כשאינם רואים הטובה היעודה בתורה מיד אל יד בעה"ז, לא ינקה מלכפור בתורה, בפרט אם יראה צדיק ורע לו כעובדא שהובאו בגמרא בא' שעלה בסולם לקיים מצות קן צפור ונפל ומת, אמר היכן אריכות ימיו של זה, ואינם מאמינים שכונת הפסוק למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, וכן איתא במדרש: עובדא דבר אחתיה דר' יוסי בן יועזר איש צרידה שיצא להצטלב ואמר חזי סוסיא דארכבך מרך וכו'. וכן נבל כשמת שמואל ולא נתקיימה נבואתו ודוד היה נרדף בהרים ובמערות ובנקיקי הסלעים מפני שאול, כפר בנבואת שמואל וכיון לעשות משתה ושמחה ביום ההספד בכונה מכונת. א"כ הרי מבואר שכפר בגמילות חסדים וכפר בנבואה, שממנו יבא לכפור בעיקר, כי היא מצוה מן התורה לשמוע אל דברי הנביא, ולכך קראו אותו נערו ואשתו בן בליעל ובליעל, ועדין נשאר עלינו לתקן מלת שכל הכופר, מנא להו שכל אדם יהיה עונשו כל כך חמור כעונש נבל, ואפשר לומר לפי שכל הכופר בגמילות חסדים הוא כפוי טובה שאינו מאמין שטובה באה לעולם בזכות הצדיק כדי שיספוד עליו כשהצדיק אבד לדורו, והדבר שלא יראה בחוש, השפע והטובה שבאה לו מתועלת זכות הצדיק בעולם לא יאמין, ובשביל כך אינו מחזיק טובה לצדיק לא בחיי הצדיק ולא במותו, וימשך מזה שכן לא יאמין שהב"ה ישגיח ויתן הטוב, וחושב ואמר נבל בלבו אין אלקים על הדרך שפירש הגאון כמוהר"ר משה אלמושנינו ז"ל בספר מאמץ כח בדרש הראשון, מסכים מאד לכונתינו וז"ל: והכוונה שהנבל והוא הכפוי טובה, אמור יאמר שהפעולות הללו וכיוצא בהם אשר נושע בהם עם ה', אלה הם על צד הקרי וההזדמן על צד מה שראו הקלקול הנמשך ראשונה בפעולתינו, כי יאמרו אם היה נמשך מאתו יתברך מיד היה מסודר אל התכלית, וז"א השחיתו התעיבו עלילה וכו'. ירצה הנבל והוא הכפוי טובה יכחיש השגחתו הנפלאה אשר היא מתוארת בו ית' בתאר אלקים, ועל כן אמר שהטוב הנמשך באירונה אינו עושה אותו הש"י, וז"א אין עושה טוב. ירצה אחר שהשחיתו והתעיבו עלילה קודם בא התכלית הזה כמה פעמים, א"כ הטוב הנראה לפעמים הוא בהזדמן ולא מסודר מפאת עושה עכ"ל. הרי לך מסודר שהכפוי טובה הוא כופר, על כן אומר אני שהכפוי בטובת הצדיק ולכך הורגל להיות כופר לגמול חסד בהספדו עבירה גוררת עבירה, וירגיל עצמו להיות כופר בעיקר וכפוי בטובת הש"י, וכן לפי' הראשון שפירשתי שהיה נבל כפוי בטובת דוד, ועל זה אמרו רז"ל כל הכופר בגמילות חסדים. נסתייעתי סיוע גמור מהרב ז"ל, ולפי פירושי שפירשתי בזה המאמר, שלפי שראה נבל שלא נתקיימה מיד נבואת שמואל והיה הולך דוד בגולה, לכן לא האמין בנבואה ואמר מי דוד ומי בן ישי, נוכל לפרש שכשאמר דוד המלך ע"ה זה המזמור, אמר נבל בלבו, על נבל עצמו אמר שמכח שהורגל עצמו להיות כפוי בטובת דוד שהיה חומה ומגן עליו ועל ממונו, מזה נמשך להיות כפוי בטובת הש"י ואמר אין אלקים וגומר אין עושה טוב, שאלו היתה הטובה והמלכות נמשכת לדוד מאתו ית' מיד היה מסודר אל התכלית, אבל לראותו שהיה דוד נרדף מפני שאול זמן רב, ושמואל שמשחו לדוד בשמן המשחה כבר מת ולא נתקיימה נבואתו בו מיד בחייו, לז"א השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב וכפר בעיקר, ומה שהוציאו רז"ל מלת וינוחו מפשטיה שהוא לשון נייחא ומנוחה, ודרשו בו לשון מחנה לפי שהוקשה להו בפסוק שתי קושיות, חדא מה תועלת יוצא לנו לענין הסיפור אם נחו ואם לא נחו, ולפי זה ישמיענו גם כן הפסוק אם התירו אזוריהם וכל פרטי מעשיהם אשר אין תועלת בספורם לצורך הענין אשר בא הכתוב עליו. ועוד מאחר שבא הספור בודאי לא לחנם שינו מסדר העולם, שקודם אמרו שליחותם ואחר כך וינוחו, צא ולמד מהשליחות הנכבד שנשתלח אליעזר, הגם שלא רצה לאכול עד אם דבר דבריו, מ"מ תחילת דבריו שאל על הלינה, והלינה לא היה בכלל האות והסימן ששאל, ואח"כ נאמר ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים וגומר ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, ואח"כ סיפר שליחותו, וא"כ בודאי מאחר שכתוב וינוחו לבסוף אין פירושו לשון מנוחה כי אם לשון מחנה למלחמה, וכן המתרגם מככ הקושיות שזכרנו תרגם ופסקו, כלומר פסקו מלדבר עוד עד שישמעו תשובותיו. ורש"י ז"ל פי' יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו. ראה כמה נדחקו לפרש מלת וינוחו כדי לתקן מה שהקשינו בו, ונחלקו ר' יהודא בר אלעי ור' חנינא בכמה שיעור המחנה, נלע"ד לפרש כדי לתקן מנא להו זה השיעור דחד אמר י"ב אלף כמחנה מדין וחד אמר מאה כמחנה גדעון ובמאי פליגי, גם צריך לפרש למי כל המחנה הזה, אם לדוד או לנבל, ואם משום דדריש וינוחו לשון מחנה, ובמדין וגדעון הוזכר מחנה וקא דריש ג"ש, אין זה דרך גזירה שוה כי אם שני המלות שוים, אבל וינוחו ממחנה לא דרשינן. ועוד אפילו תימא הכי דדרשינן וינוחו ממחנה לילף משאר מחנות שבתורה ובנביאים או ממחנה ישראל, ונימא דהוי ששים רבוא, ומאי שנא דלמר מדמה למחנה גדעון ולמר למחנה מדין, ונלע"ד שכונת ר' יהודא בר אלעי היא לפי שמצינו שמדין נתעבר על ריב לא לו, והריב של ישראל היה עם מואב והם החזיקו ידי עוברי עבירה בדבר פעור והפקירו לעבירה את כזבי בת צור המדינית, והמדינים כנראה מענין יתרו שהיו גומלים חסד עם העוברים ושבים, שנאמר ביתרו קראן לו ויאכל לחם, ומי שאינו נוהג כמנהגם היה להם לשנוא אותם ולרחקם ולא להחזיק בידם, ולנגד גומלי חסדים בני גומלי חסדים, ואדרבא המדינים החזיקו ביד המואבים שריחקם הש"י בתורה על שלא גמלו חסד עם ישראל, שנאמר לא יבא עמוני ומואבי וגומר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגומר, וכן דומה בדומה היה חטא נבל אשר לא קדם את דוד ואנשיו בלחם ובמים, והוה ליה כדבר הלמד מענינו, ואין ספק שהיה דוד שקול כנגד כל ישראל, בפרט אחר שנמשח כבר למלך, א"כ מסברא מאחר שהחטא היה שוה בלחם ומים, כן ענשם במספר המחנה שוה, ובמלחמת מדין כתיב וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף. ור' חנינא סבר דיליף במה מצינו בגדעון שמתחילה כשנתץ את המזבחות ואת האשירה של הבעל מה כתיב ביה: ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו. מה כתיב אחריו: ויבא גדעון ומאה איש, אף עשרה נערים דכתיב גבי דוד ששלח לנבל, דכתיב וינוחו שעשה מחנה, ילמד סתום מן המפורש שהם מאה איש, דילפינן מחנה דכתיב ביה עשרה ממחנה דכתיב ביה עשרה, ולא ילפינן מחנה דכתיב ביה עשרה משאר מחנות דלית בהו עשרה ודוק. עוד יש לומר ששני פעמים נספד, אחד בכללות כל ישראל כשבאו לגמול חסד לקבור אותו ברמה, ואחת בחזרותיהם בעירם, ואם תאמר למה זה ספדוהו פעמים אנשי העיירות ואנשי רמה פעם אחד, ולמה נצטערו על זה הצדיק יותר מעל שאר הצדיקים, יש שני טעמים גלוים ומפורסמי' בדבר, האחד הוא מפני שהיה מסבב מעיר לעיר בכל שנה לשפוט ולהוכיח ולרדוף שלום, ורוב רדיפת השלום המצויה תמיד וצריכה לעולם הוא בין איש לאשתו לפי שהקטטה ומריבה מצויה ביניהם כשאירע איזה קלקול בבית, על כן צריך מי שיפשר ביניהם, כמאמר רז"ל שבפטירת משה רבינו ע"ה לא נאמר אלא ויבכו בני ישראל הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום ומטיל אהבה בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר ויבכו וגומר כל בית ישראל זכרים ונקבות, כן הדבר הזה בשמואל הוצרכו לספוד אותו בשאר העיירות מפני הטף והנשים שהרגישו בחסרון הצדיק שהיה מוכיחם ושופטם ורודף שלום ביניהם, כמו שהרגישו הנשים במיתת אהרן כאשר זכרנו, וכל המדות טובות שהיתה במשה ואהרן מצינו בשמואל, מה משה וישב משה לשפוט וגומר, אף שמואל ושפט את ישראל וגומר את כל המקומות האלה, מה משה שונא בצע אף שמואל שונא בצע, את שור מי לקחתי וגומר, במשה נאמר בכל ביתי נאמן הוא, ובשמואל כי נאמן שמואל לנביא לה'. ונאמר לא הפיל מכל. וכן בספר ירמיה כתיב אם יעמוד משה ושמואל. הרי שהושוו משה לשמואל ברוב ענייניו, ופי' רש"י שם: משה ושמואל שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל, ומתחילה החזירום למוטב ואח"כ התפללו עליהם, ולא עלה בלבם להשיב אפו עד שהחזירן למוטב, משה שימו איש חרבו על ירכו ויזר על פני המים וגומר, ואח"כ אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו'. שמואל במצפה ויסירו בני ישראל את הבעלים, ואח"כ קבצו את בני ישראל המצפתה ואתפלל עליכם, אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם עכ"ל רש"י ז"ל. הרי לך שכל מה שנוכל לדמות שמואל למשה ואהרן הוא הנכון והישר, ולכן הוצרך בשמואל לספדו בעיירות כדי שיבכו כל בית ישראל שהם הנשים ובימי אהרן לא הוזקקו לשני הספדות כי כל ישראל היו יחדיו במדבר אנשים ונשים וטף, וכן מה אהרן היה רודף שלום אף שמואל, ומשמואל למדנו שמצוה לשנות מפני השלום בפרק הבא על יבמתו. ונלע"ד שהשלום היה כדי שלא ישנא שאול את דוד כשידע שנמשח בשמן המשחה, וגם יהרוג את שמואל שמשחו, שנאמר איך אלך ושמע שאול והרגני, ע"כ נספד שמואל פעם שנית בעיירות חוץ ממה שהספידו אותו בראשונה ברמה בכללות כל ישראל, ואנשי רמה לא הוזקקו לפעם שנייה כי הנשים והטף שברמה גם הם יצאו ידי חובתם בשעת הקבורה, מה שאין כן בנשים וטף של שאר המקומות שלא נמצאו בשעת הקבורה, והטעם השני שחזרו להספידו, כי ידוע הוא שבן עיר שבא לכרך, שאין בני העיירות נחשבין בעיניהם, ותמיד יד בעל אנשי המקום על העליונה לכל דבר שבקדושה, ויאמרו לנכרי הבא מארץ רחוקה הגם שיהיה גברא רבא ובן כרך כרכא דכולא ביה, יאמרו לו התושבים, האחד בא לגור וישפוט שפוט, וראיה מההוא סבא דאמרו ליה קדם אילין אריוותא את פתח פומך, וכן עובדא דר' אליעזר בר שמעון גבני בירי ובני עכברי כדאיתא במסכת בבא מציעא, ואם כן לפי זה הגם שספדוהו העיירות כשבאו לגמול חסד לקבורת שמואל ברמה, לא יכלו להספידו כהוגן וראוי לצדיק כזה, אבל אנשי רמה היתה ידם רמה ותקיפה כי הם התושבים ויוצאים ידי חובתם, והספידו כהוגן ככל הצורך והחיוב, אבל אנשי העיירות לא הספיקו לצאת ידי חובתם עד אשר יקבצו פעם שנייה בעריהם ושם יעשו הספד ממש כדרך שעשו אנשי רמה ברמה, והעיירות היו אז טפלות להם ולא היו יכולים לעשות הספד ולהרים קולם בבכי ממש כמותם, אבל כשהיה כל אחד שליט בעירו הספידו שנית כדרך שהספידו לו ברמה, כלומר כדרך התושבים שברמה כך עשו תושבי כל עיר ועיר, לפי שכל העיירות היו עירו של שמואל ומשלו נתנו לו, שהוא היה מסבב כל העיירות כידוע, והדברים נכוחים למבין: עוד ראיתי לכתוב יפוי לשון וענין מחודש, שייך לעיל כשפרשתי שעשה נבל שתים רעות שנתעצל בהספדו של שמואל, ואלו היה בשב ואל תעשה היתה חדא לגריעותא ולא היה נקרא כופר בגמילות חסדים אלא מתעצל בגמילות חסדים, והיה ראוי לקוברו בחייו כעונש המתעצל בהספדו של צדיק, אבל נבל הוסיף על חטאתו פשע למען ספות הרוה את הצמאה ועשה משתה ומרזיחין, אין זה אלא איש קשה ורוע מעללים, והוא כופר בגמילות חסדים ורוע לב שחושב כי אין חשבון ודין בשאול, וכופר בשכר ועונש, שאלו היה מאמין בחשיבות וגדולת הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן היה מכבדו במיתתו יותר מבחייו, ואם היה מאמין בנבואתו ובתועלת הצדיק בחייו וירגיש באבידה שנאבדה ממנו ומכל העולם, לפי שהצדיק הוא יסוד עולם, איך יערב לבו לעשות משתה ומרזיחין ביום קבורת הצדיק, אם כן העצלות שלא בא להספד היא הוראה שכפר בשכר ועונש שלאחר מיתה, ועשיית המשתה היא הוראה שכפר בנבואה ובתועלת הצדיק בחייו, וזה נמשך מפני שהוא כפר בעיקר וחושב בלבו לית דין ולית דיין, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה: אמר נבל בלבו אין אלקים וגומר, כמו שזכרנו לעיל באריכות, ולכן אומר בעל המאמר שהוא כופר בגמילות חסדים וכופר בעיקר, ואומר אני שנרמז זה שאמרנו בפסוק איש קשה ורע מעללים, כנגד עצלות ההספד קראו איש קשה, שהוא קשה לשמוע ענין שכר ועונש, כנגד הכפירה בנבואה ועשה מעשה המרזח להראות העמים את לבו הרע, לכן נקרא רע מעללים, ואפשר שזהו שאמר הש"י לירמיה: כי כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנד להם, ומשמע דרז"ל נחלקו בפירש מילת מרזח, דבמסכת כתובות פירשו בית מרזח בית אבל, וכן וסר מרזח סרוחים. ורש"י ז"ל פירשו מרזח משתה, והביא ראיה מספרי בפרשת בית פעור חזרו לעשות להם מרזיחין. וכן יש לנו להביא ראיה מזאת התוספתא שאנו עוסקין בה שקורא למשתה שעשה נבל סרוח, באומרם אמר הקב"ה הכל צוחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזיחין. ואליבא דמאן דאמר משתה נפרשהו על זה האופן, שאמר הש"י לירמיה שיעשה באופן שיבינו ישראל כמה קשה עונש חטאם, ועם כל זה הש"י אינו מתנקם מהם, אבל הוא בהסתר פנים מהם, כדכתיב ואנכי הסתר אסתר את פני מהם וגומר, אסתירה פני מהם וגומר, וז"א כי אספתי את שלומי מאת העם הזה, כלומר חזרתי ואספתי אלי את השלום שהייתי שופת ומשפיע עליהם, הסתרתי אותו השפע לפי שאין בהם מעשים טובים עד שיושפעו משלומי, ולכך אספתי אותו אלי, ואם היו לפחות בינונים ואין בידם מעשים טובים וראוים לשפע וגם אין בידם מעשים רעים הייתי מקרבם במתנת חנם ובמתנת חסד, אבל לפי שיש בידם מעשים רעים אינם ראוים אף למתנת חנם דהיינו חסד, ואם תאמר מתוך היסורים שיבואו עליהם אף אם לא ישובו בתשובה, מצד הרחמים ארחם עליהם, לז"א את החסד ואת הרחמים. כלומר את הכל אספתי אלי השלום והחסד והרחמים, ולכן אמר אחר כך אשר לא אתן לכם חנינה, שהוא לשון ואתחנן שהוא מתנת חנם, לא אתן לכם אבל אם תשובו בתשובה שלימה אז אינו בחסד ובחנינה כי אם אנשי אמנה באו בכח מעשיהם הטובים ובתורת חוב גמור, ולכן אמר הש"י לירמיה כמו שאין אני מתנקם בתורת נקמה, שאם היה כן אשביתה מאנוש זכרם ח"ו אלא בהסתר פנים, אף אתה ירמיה אל תשמח לאידם ואל תבא בית מרזח לעשות משתה ושמחה לומר באבוד רשעים רנה כמתנקם מהם על רעתם, ודיו לעבד להיות כרבו, לא תשמח ותתנקם מהם, גם בעת צרתם ואבלם לא תרחם לספוד ולנוד להם, ולפי דברינו זה יהיו שלשה סעודות שהוזהר ירמיה ע"ה, מעודה ראשונה שלא יעשה משתה ושמחה, ובנפול אויביך אל תשמח, סעודה שנייה שלא ימצא בסעודת הבראתם, וזהו אומרו ולא יפרסו להם על אבל לנחמו וגומר. סעודה שלישית שלא יבא בית משתה חתנים מחופתם, וכל זה אות וסימן להסתר פנים כדי שישובו בתשובה שלימה בכל נפשם ובכל לבבם וישב אל ה' וירחמהו, ולכך נצטוה שלא לעשות סעודה הראשונה באבוד הרשעים, כלומר לשמוח במיתתן שאלו היה עושה סעודה היה מראה שכבר אבדה תקותם ח"ו לעולם הבא, ולא יספיק להם משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, והיה לחרפות ולדראון עולם ח"ו, וכן דרך המתנקמים להכעיס, לעשות שמחות ביום נפילת אויביהם להראות שאין להם תקומה, ולסבה זאת היתה משתה ומרזיחין שעשה נבל, וכיון לעשות סעודתו ביום מיתת הצדיק להורות שהיה כפוי בטובת הצדיק וכופה בנבואתו בחייו ובשכר שיגיע לו לעולם הבא, והיה כופר בכל כמו שזכרנו למעלה באר היטב. ולפי דעת רז"ל המפרשים מרזח אבל, לפי שהוא מר וזח, נפרש בקצרה שאמר הש"י לירמיה מפני ג' דברים חייבים ללכת אל בית אבל, אחת לברך ברכת אבלים, גודר פרצות הוא יגדור את הפרצה הזאת. שנית לספוד למת שהוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול מן המת. שלישית לנחם את החיים האבלים, לרחם עליהם ולהסיר דאגה מלב מרי נפש, וזה נקרא אל תנד להם, לפי שעל ידי נחמתו הדאנה והמרירות נפש נעה גם נדה ומתנודדת לצאת מלב האבלים, כדאמרינן לנוד לו ולנחמו דאיוב, ושלשתן נאמרו על ירמיה, כנגד ברכת אבלים אמר הש"י לירמיה אל תבא וגו', כמאמר רז"ל: אין לך כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כי היאך תברכו ואני אספתי את שלומי מלברכו, כנגד יקרא דשכבי אמר ואל תלך לספוד, למה כי ההספד הוא חסד ואני אספתי החסד ממנו. ואי משום יקרא דחיי לרחם עליהם להפיג חומם לנוד להם לקרר דעתם, אל תנד להם כי אספתי הרחמים מהם, ומה שנאמר לירמיה ומתו גדולים וקטנים בארץ וגומר, ולא יפרסו להם, אלו שני הפסוקים לאו בירמיה עצמו משתעי קרא כי אם בשאר העם, ובית משתה לא תבא וגומר, חוזר הציווי לירמיה לאסור עליו משתה חתנים. אשא כפי אל ה', הקולות קול יללה יחדלון, ונפש המאושר העניו הזה בטוב תלין וזרעו יירש ארץ, ונזכה בנחמת ציון ובבנין אפריון אכי"ר בילא"ו: