ערך/שליח ציבור
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
שליח ציבור
גדרו
הריטב"א (ר"ה לד:) מפרש שש"ץ מוציא הציבור מדין "צירוף", שכולם מצטרפים ונחשבים כדבר אחד. ומשמע מדבריו שמועיל יותר מדין שומע כעונה, ואולי אף הוא דין בפנ"ע ואינו ענין לשומע כעונה.
[והוא כדבריו בגדר קביעות סעודה (ברכות מג., הל' ברכות פ"ה ה"ד, פ"ג הי"ח)].
והרשב"א (שו"ת ח"א קכו) כתב שלגירסתו בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ג) איתא דבתפילה אין יחיד מוציא חבירו - "לפי שאין שליחות ליחיד", ואעפ"כ שליח ציבור מועיל. גם הטור (סי' תקצד) כתב: "יחיד שלא התפלל... אין חבירו יכול להוציאו שאין יחיד נעשה שליח לחבירו להוציאו". וכן נראה ממה שהביא בשיירי כנה"ג (או"ח סב הגהות טור) מספר ברכת אברהם (ח"ט רפח), דהסובר שאפילו בלשון הקודש צריך שיבין היוצא מה שאומר המוציא, זהו דוקא יחיד המוציא יחיד, אבל יחיד המוציא רבים אפילו אינם מבינים לשון הקודש מוציא את הרבים ידי חובתם. והברכת אברהם הובא גם בביאור הלכה (ר"ס קצג ד"ה אינו) לענין זימון. [אלא שלא חילק בין שומע כעונה לש"ץ, כי אם בין מוציא יחיד למוציא רבים, משמע אפילו מוציא שניים כבר אי"ז מוציא יחיד, וצ"ע הסברא].
ועוד מצינו הבדל בין יחיד לציבור, בדברי הרמ"א (נט ס"ד) דאין הש"ץ מוציא היחיד בברכה ראשונה דק"ש בפחות מעשרה, ובדברי הלבוש (ו' ס"ד) דשוכ"ע בברכות השחר הוא רק בעשרה.
בשבילי דוד (ח"א כ"ג פ"ג סוף אות א') ביאר ענין שליחות דש"ץ בב' אופנים:
א) כשמבקש חבירו רחמים עליו הווה כמבקש בעצמו.
ב) תפילה היא כנגד הקרבנות לכן היא כמעשה ושייך גבה שליחות, וכ"כ טעם זה מלא הרועים (ערך ש"ץ סי' א') שהביא כן גם משלה"ג שלהי ר"ה. ולכן אפילו אם אינם עומדים ליד הש"ץ גם מועילה שליחותו כדחזינן סוף ר"ה שש"ץ מוציא אפילו עם שבשדות שאינם בבית הכנסת, דאם "מעשה" היא הרי שבמעשה מהני שליחות אפילו אין המשלח עומד ליד השליח.
ובחזון איש (או"ח ס"ס יט) ביאר, שתפילה חובת ציבור היא שהש"ץ הוא המסדר אותה, ולכן שייך לומר שש"ץ מוציא אף מי שאינו בבית הכנסת, דמ"מ חובת הציבור התקיימה כשנסדרה התפילה ע"י ש"ץ. וגם לדברים אלו עולה דמש"ץ אין ראיה לדין שומע כעונה דיחיד.
וכדבריהם נמצא בירושלמי דברכות (פ"ד ה"ד): "ר' פנחס ר' לוי ר' יוחנן בשם מנחם דגלייא: זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל אלא בוא וקרב עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמתינו, פייס בעדינו". הרי אינה רק מצוה שבדיבור גרידא, אלא כעין פעולה מעשית של קרבן ומלחמה.
וכעין זה כתב גם הכלבו (סימן סה), שהתפילה במקום עבודה והש"ץ במקום הכהנים, והוא אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים.[1]
ובשערי יושר (ש"ג פכ"ב סוף ד"ה ועפ"י) כתב שצבור אינו הצטרפות אנשים יחידים ידועים, אלא הוא ענין מופשט שאינו תלוי וקשור באנשים ידועים.
ובאבן האזל (פ"ב משופר) ביאר הא דאחד מוציא רבים בתקיעת שופר, דכיון דכתיב בקרא "יום תרועה" צריך שכל אחד ואחד יתקע, אלא שמועיל צירוף שאחד תוקע בעד כל השומעים. והיינו שאם חיוב שופר היה כתוב בלשון "תקעו" וכדומה, היה חובת הגוף וא"א שאחד יוציא אחרים, אבל השתא דכתיב "יום תרועה", אע"פ שבודאי מוטל על כל כל אחד ואחד מ"מ אפשר שהציבור יצא כאחד.
ולכאורה גם ממנהגינו שהש"ץ חוזר התפילה אף בזמן הזה שאין מי שיוצא על ידו, מוכח דענין חזרת הש"ץ אינו רק מדין שומע כעונה. וכן הקדישים שאומר הש"ץ אינם ענין לדין שוכ"ע, דהא לא מוטל על כל אחד ואחד לומר קדיש.
וכמו"כ תובן התועלת באמירת הש"ץ "ה' אלוקיכם אמת" להשלים רמ"ח תיבות לכל הציבור,[2] שאינה מדין שומע כעונה, דהרי היחיד אינו אומר זאת. וכן יבואר מש"כ הרא"ש (ברכות פ"ג סי' יח) והרוקח (סי' שכד אות ט') בשם רש"י ששומע כעונה הוא גם על ידי הציבור ולא רק מש"ץ. ועי' ט"ז (תרס סק"ב) דאבֵל לא יקיף בלולב דהמקיפים הוו כשלוחי הציבור. אכן באגרות משה (ח"ח או"ח ד') הבין ד"ה' אלוקיכם אמת" הוא מדין שומע כעונה, וצ"ע כנ"ל.
ובהר צבי (יו"ד סי' ג') ביאר המשנה (סוף פ"ה דברכות) "ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו - מפני ששלוחו של אדם כמותו", דהוא רק כלפי דין שמים, דכיון דסימנא מילתא לשולחיו מחשיבים ש"ץ כשליח, אבל אינו ענין לדין שליחות דכל התורה.