תורת נתנאל/כה

גרסה מ־20:37, 10 בנובמבר 2019 מאת מעלין ולא מורידין (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מתוך ספריא + התאמה בידי עורכי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

תורת נתנאל TriangleArrow-Left.png כה

תשובת הגאון המפורסם מהור"ר יחזקאל אב"ד דק"ק פראג יע"א בעסק הנ"ל

שאלה.

נתנאל בן צוהר, נהיר ומצהיר, מאיר ומנהיר, בשחקים אור בהיר, ה"ה כבוד אהובי א"נ ידידי וידיד עליון, הרב המאור שגדלוהו בשם, שמו נודע בחכמה ובמדע ככלכל ודרדע, החכם השלם במעלות ומדות, איש חמודות, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, כבוד ק"ש מוהר"ר נתנאל נר"ו.

למאן דלא קחזינא קמברכינא, ברכתי תעלה לראשו, ברכת החיים והשלום יחדיו יהיו תמים כל הימים, עד עמוד הכהן לאורים ותומים, אמן.

והנה קודם ר"ה העבר מסר לידי כבוד בנו ידיד נפשי הרב המופלא מהור"ר טיאה, שאלה אחת בנדון אשה עגונה אשת מרדכי בר חיים כ"ץ מקרומבאך, ואת אשר נגזר עליה מהאלוף הרב מהור"ר הירש מווירמיישא, ואת הנאמר מכבוד רום פאר מעלת כבודו הרמה, ושניהם כאחד להתיר עגונה מכבלי העיגון. ובאו רום מעלתו במכתבו לבקש גם הסכמתי להתיר, והנה מרוב הטרדות אשר היו עלי לא היה לי פנאי לבלוע רוקי, ודבר זה יעיד כבוד בנו הרב הנ"ל, ועתה כאשר פניתי מעט מטרדות הלכה תו עיינתי בדבריו.

והנה אין בעדים הללו רק סימני כלים וט"ע של כלים והגוף כלו חבול נחבל, ואי חיישינן לשאלה אין מקום להתיר, והרב בית יוסף העיד על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהמה ס"ל שחוששין לשאלה, ומי ירים ראשו להקל במה שהחמירו שלשה חמורי עולם ראשי ההוראה, ובפרט שכתב הרב"י שגם בעל העיטור עמהם. ועם כי לא מצינו בדברי הרי"ף והרמב"ם בפירוש דבר זה, מ"מ כוונת הרב"י שכיון שלא כתבו בפירוש שאין חוששין לשאלה ושסומכין על ט"ע של כליו מכלל דלא ס"ל להקל. ודברי הרא"ש מפורשים להדיא בסוף פ"ק דב"מ דחיישינן לשאלה, וגם דברי הרמב"ם מוכיחים להדיא דחיישינן לשאלה, שכתב בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט' או שמצאו בכלי שהניחו בו, ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט כו', הרי שבעינן דוקא ט"ע בגט עצמו אבל ט"ע בכלי לא מהני והיינו משום דחיישינן לשאלה, דלא כפירוש התוס' (גיטין כח ע"ב ד"ה מצאו) שפירשו ומכירו היינו דלוסקמא. ודע שמשלשה עמודי עולם הנ"ל מוכח דאפילו בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה, שהרי השמיטו הברייתא דמצאו קשור בכיס וטבעת כו'. והרב"י בסימן קל"ב כתב ולא ידעתי למה השמיטו הרי"ף והרא"ש ברייתא זו, וגם הרמב"ם לא הזכירה, עכ"ל הרב"י. ולדידי פשוט, משום דאינהו סברי דאפילו בכלים הללו חיישינן לשאלה.

אלא דקשיא וכי על ברייתא זו יחלוקו הפוסקים, ולא אשכחן בש"ס מחלוקת בזה. ואם נימא כסברת מהר"ל מפראג דאי סימנים דרבנן מוכח ממתניתין דלא חיישינן לשאלה, מדתנן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ולא נקט רבותא יותר דאפילו ט"ע דמהני בגופו לא מהני בכליו. אלא שאפילו אי יהיבנא למהר"ל סברא זו, עם כל זה אין כאן הוכחה רק בכלים דלא מושלי אינשי. ומה שכתב מוהר"ל מדתנן סתם כלים כו', אין זה ראיה דתנא כללא כייל דסימנים לא מהני בשום כלי, אבל ט"ע איכא מיני כלים דמהני, והיינו הנך כלים דלא מושלי. ומה שכתב מוהר"ל מדלא קתני ואע"פ שחותמו באצבעו כו', גם כן אין ראיה, דאי הוי נקט הכי הוה אמינא דוקא חותם שיש בו קפידא רבה לא חיישינן לשאלה, אבל שאר כלים דניחוש בעלמא הוא אימא ניחוש, ותנא אטו כי רוכלא לחשב. אבל עכ"פ מוכח דאיכא כלים דמהני בהו ט"ע, והיינו הנך דלא משאלי. ועכ"פ אם נימא דעכ"פ מוכח ממתניתין דאיכא כלים דלא משאלי שוב דעת הרי"ף נכון, כיון שהרי"ף החליט דסימנין דרבנן בשילהי יבמות, אם כן תו לא אצטריך להביא ברייתא דמצאו קשור בכיס, כיון שכבר הביא המשנה אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו, דמוכח הא ט"ע מהני. ובזה גם דעת הרא"ש אפשר לתרץ כן, אבל לדעת מהר"ל דאי סימנים דרבנן מוכח ממשנה זו דבשום כלי לא חיישינן לשאלה, אם כן א"א לפרש דעת הרא"ש כן, שהרי הרא"ש הביא בהדיא בשלהי פ"ק דב"מ דחיישינן לשאלה באיסור אשת איש, לפ"ז שוב מדהשמיט ברייתא דמצאו קשור בכיס מוכח דס"ל בכל הכלים חיישינן לשאלה, אבל לדידי דממשנה זו אין הוכחה רק עכ"פ דאיכא כלים דלא חיישינן בהו לשאלה שוב לא הוצרך הרא"ש להביא ברייתא זו, וגם דעת הרמב"ם אפשר לכוין כן.

והנה בתשובות בית יוסף פסק דאפילו בכלים דלא מושלי אינשי גם כן חיישינן לשאלה, ותשובת בית יוסף אינה בידי עתה. והבית שמואל תמה דלקמן בסימן קל"ב פסק להתיר בכלים דלא מושלי, והב"ש כתב לחלק, דשם הבעל דבר לפנינו ואינו אומר שהשאילן כו'.

וראיתי להאלוף מהור"ר הירש מווירמשא הנ"ל שתמה על דבריו, דאי מיירי שהוא עצמו מצאן ויודע שלא השאילן אפילו בכלים אחרים נאמן במגו כו'. והנה לא עיין בדברי הש"ע בסימן קל"ב ס"ד מבואר בהדיא שהוא עצמו מצאן, והחילוק הוא שבשאר כלים צריך שיזכור בבירור שלא השאילם, ובכלים הנ"ל מן הסתם לא השאילם. ובזה שוב שפיר כתב הב"ש כיון שהוא לפנינו ואינו אומר שהשאילם אין צריכין אנו למיחוש שהשאילם ושכח, בזה אין לחוש בכלים הללו.

אלא שכתב הב"ש שהסוגיא אינה מיושבת, ולי נראה דהסוגיא יש ליישב גם לדעת הב"י, דהרי לכאורה קשה לדעת הבית יוסף אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן מדאורייתא, ונלענ"ד דסברת הב"י מה שכתב אפילו בכלים דלא מושלי הוא חומרא דרבנן. ואם תאמר אם כן מאי מקשה בגמרא חמור בסימני אוכף, דלמא חומרא דרבנן הוא באשת איש, וכבר ראיתי לרם מעלתו שנתקשה בזה. ונלענ"ד דשם הסוגיא דסימנים מדאורייתא, ואם כן אפילו רבנן לא החמירו בסימנים, ואם כן גם בשאלה למה יחמירו, אלא ודאי דשאלה הוא חששא דאורייתא אם כן חמור בסימני אוכף כו', וכן קושיא שניה דמצאו קשור בכיס הוא גם כן להך סברא דסימנים דאורייתא, ואם כן מסתמא מיירי ברייתא שמצאו אחר ומחזירו ע"י סימנים ושפיר מקשה וניחוש לשאלה, אבל אי אמרינן סימנין דרבנן אם כן אמרינן דחכמים החמירו לחוש לשאלה, ושוב לא קשיא מחמור בסימני אוכף, וכן לא קשיא מברייתא דמצאו קשור בכיס, משום דכיון דסימנים דרבנן על כרחך מיירי שמצאו הוא בעצמו, זהו הנלע"ד בסברת הבית יוסף. ובאמת לא התרתי מעולם ע"פ כלים לחוד, אם לא בהצטרפות עוד שאר היתרים.

והנה עכ"פ כיון שיצא לנו שאפילו המחמיר בזה הוא חומרא דרבנן, אבל חששא דאורייתא ליכא, אם כן ראוי לחפש כל הקולות. ובגוף החשש דשאלה קשה לי מאד דהרי זו חזקה אלימתא דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו, וחזקה זו מהני אפילו נגד מגו, וכמבואר בחושן משפט סימן צ"ט ס"א בהג"ה, ולדעת הש"ך ס"ק ו' כל הפוסקים מודים בזה, ואם כן למה ניחוש לשאלה. וכן קשה להיפך מאי מקשה הגמרא מחמור בסימני אוכף, דלמא שאני הכא דסמוך מיעוטא דשאלה לחזקה שיש לאשה זו חזקת אשת איש, משא"כ בחמור לא שייך שום חזקה, דהמוצא אבידה לא מקרי מוחזק כמבואר בתוס' בפרק קמא דכתובות (טו ע"ב) בד"ה להחזיר לו אבידה.

ונראה דקושיא אחת מתורצת בירך חבירתה, דנגד חזקת אשת איש מוקמינן חזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו, והוה כאילו אין כאן חזקה כלל, ובחמור בסימני אוכף גם כן לא שייך שום חזקה. ומעתה מצד הסברא יש לומר דחזקה זו דכל מה שנמצא אצל אדם אלים טפי מחזקת אשת איש, שהרי חזקה זו עדיף ממגו, וכמבואר בחושן משפט סימן צ"ט כו', וחזקת אשת איש לא מהני במקום מגו, וכמבואר בגיטין דף ס"ד (ע"א) שאם אמרה קמי דידי יהביה ניהלה לגירושין נאמנת מגו דבעית אמרה לדידי יהביה ניהלה, והרי מוציאה עצמה מחזקת א"א ע"י מגו. ואם כן היה ראוי שלא לחוש לשאלה, אלא דלדעת הפוסקים בסימן ע"ב סי"ט דכל הדברים עשוים להשאיל ולהשכיר חוץ מכלים שמקפידין עליו, אם כן שוב ראוי לחוש לשאלה חוץ מכלים דלא מושלי אינשי, והוא עצמו מסקנת הגמרא דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאלה. ולמכירה ל"ח כלל, דמוקמינן הכלים בחזקת מרא קמא, רק לשאלה חיישינן, ובדברים העשוים להשאיל. ובדברים שאינם עשוים להשאיל, חזקה מה שנמצא הוא אלים מחזקת א"א, והיה מקום להקל. אמנם לדעת רמ"א בסימן צ"ט שהביא יש חולקים שגם חזקת מה שנמצא אצל אדם לא מהני במקום מגו, אם כן יש מקום להחמיר שאז שוה חזקה זו לחזקת א"א, אלא שעל כרחך במקום שחזקת א"א איתרע קצת ודאי חזקה זו עדיפא.

ולכן נלע"ד שמי שעזב אשתו עגונה והלך למדינת הים ואחר כך נמצא אחד מת ומכירים אותו ע"י כלים, יש להחמיר אפילו בכלים דלא מושלי אינשי, אבל במי שיושב לבטח עם אשתו והלך לסחורה על דעת לחזור ולא חזר שעכ"פ איתרע חזקת אשת איש, שתיכף נולד לנו ספק מיתה על האיש הזה, ודאי יש להקל בכלים דלא מושלי. וביחוד שכאן נמצא דברים רבים במספרם, הכל כפי הרשימה שביד אשתו לא נפל דבר, וחותם שלו ביניהם, וגם קצת שטרות דלא שייך בהו שאלה ומכירה כלל, ודאי נלע"ד להתיר אשת מרדכי בר חיים כ"ץ. אמנם עדות הגוי לפי המתבאר בלשון העדות הספן הוה מסיח לפי תומו, אבל אח"כ מה שמצאו הטבעת והמטבעות לא ידעתי אם היה לפי תומו, אלא שודאי נראים הדברים, דאטו מדידהו יהבי. ולכן נלע"ד להצטרף עמכם להתיר, רק שישבו בית דין של שלשה יחד להתירה, כדין הנשאת על פי עד אחד שצריכה בית דין.

ולמען הראותו אהבתי אמרתי להודיע לו מה שחדשתי כבר זה זמן רב על שינוי הנוסחאות ביבמות ובבא מציעא, וראיתי שגם רם מעלתו פלפל בזה, ואודיע סברתי בזה. ומתחלה אבאר הסוגיא דב"מ, ואומר אני שיש שינוי גדול בין קושיית חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ובין קושית הא דתניא מצאו קשור בכיס כו', והשינוי הוא שקושית חמור בסימני אוכף הוא סובבת על צירה ואדלעיל קאי, להחזיק מה שרצה לפשוט לו הבעיא דסימנים דרבנן. והוא כיון דמהדרינן חמור ע"י אוכף אם כן מכלל דלא חיישינן לשאלה, ואם כן מדוע לא מהני סימני כליו, אלא ודאי דסימנין דרבנן, ואז באמת לא דרשינן קרא בסימני אוכף כ"א בעידי אוכף, אבל אי חיישינן לשאלה גם עידי אוכף לא מהני. אבל קושיא שניה דמקשה מהא דתניא מצאו קשור בכיס היא קושיא בפנ"ע, דמצאו קשור מאי הוה ניחוש לשאלה, אבל ודאי לא תשוב על צירה עליון להוכיח על ידי זה דסימנים דרבנן, דודאי מהך ברייתא גופא כי היכא דמוכח דלא חיישינן לשאלה ה"נ מוכח דסימנים דאורייתא, דהרי התוספות ד"ה מצאו וכו' וא"ת ולוכח מהכא דסימנין דאורייתא וכו', וי"ל דמצי לאוקמי כגון שאותו עצמו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בטביעות עין כו'. וכתב מהרש"א ז"ל על דבריהם דהיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא, אבל לפום סוגיא דשמעתין דפריך וניחוש לשאלה היינו על כרחך לפום מה דס"ד דסימנין דאורייתא, ואית לן לפרושי כפשטא שמצאו אחר ויחזירנו לבעל או לשליח, אבל אי מצאו אותו שאבדו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה, דאיהו ודאי נאמן שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו, עכ"ל מהרש"א. וא"כ שהמקשה הזה שהקשה ניחוש לשאלה על כרחך לא אסיק אדעתיה דמיירי שהוא עצמו מצאו אלא היה סבור כיון דסתמא תניא מיירי במצאו אחר. ואם כן לפי סברתו זאת ממילא מוכח דסימנים דאורייתא, ואיך נוכל לומר סובבת אדלעיל להוכיח דסימנין דרבנן, אלא ודאי קושיא בפנ"ע היא ואין לה שייכות להבעיא דלעיל, ולכך לא ערבינהו עם הקושיא דלעיל קודם ואיבעית אימא, אלא גמרה קושיא הראשונה עם כל תירוצם קודם שהקשה הקושיא שניה, כדי לתת פירוד ביניהם.

וכל זה במסכת בבא מציעא, אבל כאן ביבמות שם ליכא בעיא כלל אי סימנים דאורייתא או דרבנן, רק ב' לשונות אליביה דרבא, ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא פסקי' למילתא בלי שום ספק, וקאמר שם להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא הא דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דחיישינן לשאלה, ועל זה מקשה ואי חיישינן וכו' חמור וכו', בודאי אין כוונתו להוכיח מזה דסימנין דרבנן שהרי על זה לא נסתפק כלל רק פשוט אצלו שהם דאורייתא, ואם כן קושית חמור וכו' הוא גם כן רק על חששת השאלה ואין לה ענין לסימנין כלל, ואם כן קושיא זו עם קושיא שניה דמצאו קשור ענין אחד להם ולכך ערבינהו ומתרץ ואבע"א על שניהם יחד שהוא תירוץ כולל לכל הקושיות.

ולולי שאני עמוס התלאות וביחוד דעתי אינה צלולה דנפישי וכו' דמצערי רבנן, וגם צערי על חילול השם מבחוץ שאני שומע ממרחקים ואין בידי ללחום ולעמוד נגד הכת הארורה המאמינים בש"ץ שם רשעים ירקב, מחמת שאין רצוני לעשות נגד רצון השר בכאן שהוא שר של חסד, ואין מן הראוי לעשות שלא בעצתו. ולכן אין דעתי צלולה, רק למען אהבתו אשר שמעתי צדקתו מנעוריו לא פנה א' שטי כזב ונתקעה אהבתו בלבי ונתתי פנאי מעט להשיב לכבודו, ובזה שלום וישע רב דברי הד"ש א"נ כל הימים.

הקטן יחזקאל מפראג


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.