יבין שמועה (על התורה)/ריא: הבדלים בין גרסאות בדף

יבין שמועה (על התורה)/ריא (עריכה)

גרסה מ־19:23, 11 בפברואר 2019

נוספו 21,771 בתים , 11 בפברואר 2019

אין תקציר עריכה

פתחי לי

156

עריכות

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-<noinclude>{{חלקי}}{{ניווט כללי עליון}}
+<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
 סימן ריא</noinclude>
@@ שורה 15: / שורה 15: @@
 '''והנה''' כבר נודע מחלוקות הראשונים אי היו לישראל קודם מתן תורה דין ישראל או הי' להם דין בן נח וכתב הפרשת דרכים להוכיח דבע"כ ר' חסדא דאמר בסנהדרין דף כ"ח ב"נ שהכה את ישראל לחייב מיתה בידי שמים סובר דהי' להם קודם מ"ת דין ישראל ולכן שפיר ילךיף מהאי דמשה אבל אי היו להם דין ב"נ א"כ ליתא להאי טעמא. והעולה עכ"םפ מדברינו דאם הי' להם דין ישראל א"כ הי' חייב מיתה בייד שמים אבל אי הי' להם דין ב"נ א"כ אדרבה חוב הוא לו שהרג את המצרי ולו אין משפט מות:
+'''ולכאורה''' הי' נראה להוכיח דבע"כ הי' להם קודם מתן תורה דין בני נח דהנה ידוע מארז"ל במדרש דבשעת קריעת ים סוף קטרג השר של ים ואמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז והללו עע"ז כו' והשיבו לו השי"ת הלא ישראל לא עבדו אלא מתוך השעבוד שמא אתה דן על האונס כרצון כו' ואי נימא דהי' להם דין ישראל א"כ אין זה תירץ שהי' אנוסים דהא בישראל דינו שיהרג ואל יעבור אך באמת אין מכאן ראי' דאע"פ דנימא דהי' להם דין ישראל עכ"פ שפיר השיב השי"ת על מה שטען מה נשתנו אלו מאלו ולזה שפיר השיב השי"ת על מה שטען מה נשתנו אלו מאלו ולזה שפיר השיב השי"ת על מה שטען מה נשתנו אלו מאלו ולזה שפיר השיב דהרי עכ"פ הרצון חמור מאונס וכן מדייק באמרו שמא אתה דן על האונס כרצון וכלומר דאטו אונס ורצון שוים הם. וזה פשוט. ואדרבה נלפענ"ד מכאן ראי' להיפך דבע"כ הי' להם דין ישראל דהנה בהריגת בכורות נתקשה במדרש למה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו וכמ"ש אני ה' ולא מלאך ולא השליח. וראיתי בס' מטה אהרן שכתב בזה דדבר שהקב"ה עוטשה עפ"י שורת הדין יכול לעשות ע"י שליח אבל בדבר שעושה ברחמיו המרובים נגד שורת הדין אינו עושה אלא ע"י עצמו וכיון שישראל עבדו אז ע"ז לכן המכות בכורות שהיתה גמר הגאולה הצריכה להיות ע"י הקב"ה בעצמו ועיי"ש שהאריך. והרי עכ"פ במדרש הנ"ל מבואר דישראל לא עבדו ע"ז אלא מתוך האונס וא"כ אי נימא דהי' להם דין ב"נ קשה והרי בבן נח הדין דיעבור ואל יהרג וא"כ לא הרשיעו במאי שעבדו ע"ז וקשה קושי' המדרש למה לא היתה מכות בכורות ע"י שליח אלא ודאי שהי' להם  דין ישראל וא"כ אין להם התנצלות במה שהיה אנוסים כי בישראל הדין דיהרג ואל יעבור והוצרך להיות מכות בכורות ע"י הקב"ה ולא ע"י שליח:
+'''ובזה''' נבוא לבאר המדרש פטירת משה שהבאתי לעיל רק נקדים מה דהקשה במדרש בפסוק אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא מי שאמר את הגדול יאמר את הקטן כלומר כיון שאמר אני אמית ואחי' למה ליה למימר מחצתי ואני ארפא וגם בפרקי דר"א והובא בילקוט נראה דהורגש בקושי' זו וכתב וז"ל מחצתי את ירושלים ביום אפי וברחמים גדולים ארפא להם לכך נאמר מחצתי ואני ארפא ע"כל וכוונתו באמרו לכך נאמרו כו' משום דהוי קשי' לי קושי' המדרש מי שאמר את הגדול יאמר הקטן לכן מפרש מחצתי על חורבן ירושלים ואני ארפא על הגאולה:
+'''ובזה''' יובן המדרש הנ"ל דבאמת מה שאמר הקב"ה למשה אתמול הרגת את המצרי ועכשיו אתה מבקש לכנוס לא"י היתה כוונתו כמו שכתבתי לעיל דכיון דיש בידך זכות רב כזה א"כ אם תכנוס לארץ ישראל לא יוחרב המקדש ובמה אשכך חמתי אך משה לרוב ענוותנותו לא נטל גדולה לעצמו וסבר דהדברים כפשטן דכיון שיש בידו חטא זה לא יזכה לבוא לא"י (ולקמן בדברינו יבוא בעזה"י איך הי' בכח חטא זה לעכב ביאתו לא"י) ומזה הבין משה דהי' להם קודם מ"ת דין בני נח וא"כ ב"נ שהכה ב"נ אינו חייב מיתה והיתה הריגת המצרי שלא כדין דאי הי' להם דין ישראל הרי כדין עשה משה שהרגו דב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה על כן טען ואמר והלא אתה הרגת את הבכורות כלומר אתה בעצמך ולא ע"י שליח ואי הי' לנו דין ב"נ א"כ לא הי' בהם חטא במה שעבדו ע"ז מתוך אונבס דבב"נ דינו שיעבור ואל יהרג וכיון דלא הי' בהם חטא הי' ראוי לגאולה ולמה הרגת בעצמך ולא ע"י שליח אלא בע"כ מוכח דהי' להם דין ישראל ושפיר הוצרכת להרוג בעצמך וא"כ כדין עשיתי שהרגתי את המצרי ואז גילה לו השי"ת את כוונתו ואמר הלא כתבתי בתורה אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא וקשה קושית המדרש מי שאמר את הגדול יאמר את הקטן ובע"כ צ"ל דמ"ש מחצתי ואני ארפא קאי על ירושלים מחצתי את ירושלים ביום אפי כו' וכמ"ש בפדר"א וא"כ אם אתה תבוא לא"י לא ניוחרב המקדש ובמה אשכך חמתי:
+'''ובזה''' יובן ג"כ מ"ש במדרש בשעה שנאמר למשה אל תעבור את הירדן הזה אמר יחי ראובן ואל ימות דהנה אמרו רז"ל בפסוק וישב ראובן מהיכן שב משקו ומתעניתו ואמנם כבר נודע דתשובה לא מהני אלא בישראל וכמ"ש רז"ל מגיד דבריו ליעקב אין דברים אלא תשובה דכתיב קחו עמכם דברים וכבר בארתי מזה באריכות בחלק ראשון מספרי סמא דחיי' דרוש פ' וא"כ אי הי' להם דין ישראל נתקבלה תשובת ראובן אבל אי הי' להם דין ב"נ לא נתקבלה תשובתו ובזה אתי שפיר דכיון דאמר הקב"ה למשה לא תעבור את הירדן הזה ומטעם הנ"ל דבזכות הריגת המצרי אם יבוא לא"י לא יוחרב המקדש והבין משה שהי' להם קודם מתן תורה דין ישראל אמר יחי ראובן כי נתקבלה תשובתו:
+'''והעולה''' עכ"פ מדברינו אלה דאי הי' להם דין ישראל אז לצדקה יחשב למשה על שהרג את המצרי אבל אם הי' להם דין בן נח אזי שלא כדין הרג את המצרי. והנה במס' ברכות דף ל"ב ע"א אמרינן כל ההורג את הנפש לא ישא כפיו וכתבו הטור והמחבר בסי' קנ"ח דאפילו בשוגג לא ישא את כפיו ואמנם מדעת הרמב"ם בפט"ו מהל' תפילה ה"ג משמע לכאורה דדוקא במזיד לא ישא את כפיו דהרי כתב שם וז"ל העבודה כיצד כהן שהרג את הנפש אפילו עשה תשובה לא ישא כפיו כו' וכהן שעבד עכו"ם בין באונס ובין בשגגה עכ"פ נושא כפיו אבל בעובד עכו"ם אף באונס אינו נושא כפיו עכ"פ לא נפסל מן הכהונה דנשיאת כפים משום חומרא בעלמא או משום דאין קטיגור נעשה סניגור וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ל"ה ע"ב בד"ה שנאמר וכן בהרמב"ם פ"ט מה' ביאת מקדש הט"ו שהביא שם ח"י דברי' הפסולים בעבודה לא מנה בהן ההורג נפש ובע"כ דבהרג נפש גם בזדון כשר לעבודה וכ"מ בבכורות ס"פ מומין אלו במשנה אלו כשרים באדם כו' עיי"ש ועיין בתוי"ט שם ועיין יומא דף פ"ה סוף ע"א דדרשינן מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי ועפרש"י שם ואמנם נראה דאע"ג דגם בהורג בזדון כשר לעבודה אעפ"כ גם בהורג בשגגה אין למנותו להיות כה"ג דהא קיי"ל כר"י בס"פ הגולין דאע"פ שנתכפר בגלות אינו חוזר לשררה שהי' בו לעולם אלא הרי הוא יורד מגדלותו כל ימיו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' רוצח הי"ד וא"כ מכ"ש דלכתחלה אין למנותו וגדולה מזו נראה דאף רבי מאיר דס"ל בס"פ הגולין דחוזר לשררה שהי' בו בתחילה גם הוא מודה דאין למנותו לכתחילה להיות כה"ג:
+'''והנה''' אי נימא דלקושטא דמלתא הי' להם קודם מ"ת דין ב"נ עכ"פ הי' משה שוגג בדבר כי הוא סובר שיש להם דין ישראל וב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה ועכ"פ מוכח דרב דאמר בזבחים דף ק"א ע"ב משה רבינו כה"ג הי' וחולק בקדשי שמים הי'. ובע"כ י"ל דבאמת היה להם דין ישראל אבל אי היה להם דין ב"נ א"כ ניהי דבאמת לא נחשב אלא לשוגג עכ"פ ודאי דלכתחילה אין למנותו כה"ג ובע"כ דרב ס"ל דהי' להם דין ישראל דבלא"ה פליגי בזה אמוראי כמבואר בפרשת דרכים וא"כ מאן דסובר שיש להם דין ב"נ באמת חולק על רב. וגם בלא"ה אמרינן שם על דברי רב תנאים הי' דחכמים אומרים לא נתכהו אלא בז' ימי המלואים ויש אומרים לא פסקה כהונה אלא מזרעו ורב דאמר כי"א ואף אי נימא דמחלוקת זה תליא ג"כ אי הי' להם דין ישראל אז י"ל כרב דמשה שמש כל ארבעים שנה בכה"ג אבל מ"ד דהי' להם דין ב"נ סובר דלא שמש רק ז' ימי המלואים וא"כ יש לומר דבאמת לא היה' כהן גדול דהא אמרי' דבז' ימי המלואים שמש בחלק לבן וא"כ לא שמש רכלל בבגדי כהונה גדולי' ועמ"ש התוספת בע"ז דף ל"ד ע"א בד"ה במאי שמש:
+'''ומעתה''' י"ל בפשיטת דזה המחלוקת שבין המ"ר בפ' ואתחנן ובין המ"ר בפ' זו ושם בזבחים שהבאתי בתחילץת הדרוש תלי' ג"כ במחלוקת זה דלדעת המ"ר בפ' ואתחנן דהשי"ת אמר למשה אין לך עסק לכהונה שנאמר בו הזר הקרב יומת סובר דבאמת לא שמש משה רק כל ז' ימי המלואים וצ"ל דאיסור זרות לא התחיל עד אחר שהוקם המשכן שנאמרה פרשת כהנים אבל קודם שהוקם המשכן שהיתה העבודה בבכורות עדיין לא הי' איסור זרות ועכ"פ דבע"כ לא שמש כל ארבעים שנה וכ"ש דלא היה כה"ג דהרי זר היה אגב בגדי כהונה. ולש"ס דידן דס"ל דאל תקרב הלום לא קאי רק על מלכות סובר דמשה שמש כל ארבעים שנה בכה"ג וא"כ בע"כ דמ"ש השי"ת אל תקרב הלום לא קאי רק על מלכות:
+'''ונ"ל''' עוד דתלי' ג"כ במחלוקת אחרת שהובא במ"ר פ' שמיני וז"ל משה סירב בשליחות ז' פעמים שכל ז' ימי השנה הי' הקב"ה מעתה למשה שילך בשליחתו ובשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח א"ל הקב"ה חייך הנני פורע לך אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים לכנוס לארץ ישראל ובשביעי אמר לו עלה תבעו וגו' ור' חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים הי' משה משמש בכה"ג וסבר שלו היא ובסוף אמר לא שלך היא של אהרן אחיך עכ"ל. והנה לכאורה נראה דפלוגתא תלי' בפלוגתא דחכמים וי"א בזבחים דף ק"א ע"ב שהבאתי לעיל דמ"ד דנפרע בז' ימי אדר סובר דמשה שמש כל מ' שנה בכה"ג וא"כ לא אמר לו הקב"ה לא שלך היא ומ"ד דנפרע בשמיני של מלואים ס"ל כמ"ד דלא שמש רק בז' ימי המלואים אך ע"ז יש להשיב דאף למ"ד ששמש כל ארבעים שנה אכתי כיון דהכהונה נתנה לאהרן ולבניו אחריו ולמשה לא ניתנה רק בימי חייו ולא לזרעו אחריו וכדאמרינן בקש המלוכה לזרעו אחריו וכדאמרינן בקש המלוכה לזרעו אחריו ועיין במ"ר בפ' שמות ושם תמצא דיעה זו ואמנם נראה דבהא פליגי דר' לוי סובר כמ"ד במדרש דמשה אמר להקב"ה הנני לכהונה דהקב"ה אמר לו  אין לך עסק לכהונה ור' חלבו סובר כש"ס דידן משה לא אמר רק הנני למלכות וא"כ לא דיבר כלל מענין הכהונה ושפיר מסתברא דבכל ז' ימי המלואים סבר דשלו היא:
+'''ובזה''' יש להבין הא דנחלקו בע"ז דף ל"ד דאמרי בבי מדרשי בחלק לבן ור' כהנא מתני בחלק לבן שאין בו אמרא דהנה התוספת כתבו שם דהא דלא הי' בו אמרא הוא משום שלא יאמרו אח"כ כששמש אהרן שנמצא בו מום במשה ולכן עשאוהו בלא אמרא שידעו הכל שהוא דבר שאינו מתקיים. ולפ"ז י"ל דבי מדרשא סברי דמשה לא אמר הנני לכהונה וכדעת ר' חלבו דאמר כל ז' ימים הי' משה סבר דהכהונה שלו היא וא"כ לא הי' יכול לומר שעשאו בלא אמרא לומר שהוא דבר שאינו מתקיים דהרי אדרבה הוא הי' סובר שהוא המתקיים אבל ר' כהנא סובר כמ"ד דאמר לי' הקב"ה למשה אין לך עסק לכהונה שנאמר בו הזר הקרב יומת וא"כ ידע משה שלא תתקיים בידו הכהונה ולכן עשאו בלא אמרא וכמ"ש התוספת והא דהשתמש בחלוק נ"ל משום דאמרינן בערכין דף ט"ו ע"א דהכתונת מכפר על שפיכת דמים ולכך לבש חלוק דהיינו לכפר על החטא הריגת מצרי דשמא הי' להם דין ב"נ וא"כ הרגו שלא כדין:
+'''ועכ"פ''' העלינו דאי הי' להם קודם מ"ת דין ישראל כדין הרג משה את המצרי ואדרבה לצדקה יחשב לו אבל אם הי' להם דין ב"נ אף דמשה טעה וסבר שהי' להם דין ישראל מ"מ כבר נפסל מלהתמנות כה"ג. ומעתה נבאר בעז"ה המ"ר בפ' ואתחנן דאמר אברהם אמר ה' אלקים וגו' שהבאתי בפתח דברינו. דהנה כבר בארתי לעיל בפרשת לך לך במחודש ל"א דאברהם אבינו דהי' מסופק אי מגיע לו מןו הדין או רק עפ"י הרחמים היינו משום דהוי נבוך בזה אי הי' להם דין ישראל או דין ב"נ ועיי"ש שבארתי דברי בעזה"י ומעתה י"ל דגם משה הי' מסופק בזה גופא וג"כ ע"פ הדרך שכתבתי לעיל שם ע"פ מ"ש בפרשת דרכים דהמצוה אשר האדם מצווה עלי' אין לו לתבוע שכר רק מצד הרחמים וכדכתיב ולך ה' החסד אבהל אם יעשה אדם איזה מצוה אשר לא נצטווה עליה אזי יש לו לתבוע שכר מצד הדין. ואמר משה אם בדין הוא מתבקש לי שאכנוס לארץ ישראל דהיינו שיש לנטו דין ישראל ואח"כ המצרי הי' חייב מיתה לשמים ולא הייתי מחויב להרגו והרגתיו וא"כ יש לי לתבוע מצד הדין אכנוס בדין. ובאם לאו כלומר שיש לנו דין ב"נ והרגתי את המצרי שלא כדין תן לי ברחמים כלומר בשכר מעשים טובים שיש לי ואף דמי קדמוני אמר ה' עכ"פ תן לי ברחמים וכמו שכתבתי לעיל שם בשם רז"ל בפסוק וחנותי את אשר אחון ע"ש וא"כ שפיר קאמר המדרש דמשה דימה עצמו לאברהם ורוצה לומר דמשה אמר דעכ"פ מגיע לון מצד מעשיו הטובים והשי"ת השיבו לו רב לך כלומר הרבה זכות יש לך וכמ"ש רש"י וא"כ אי אפשר שתבוא לארץ ישראל כי אם תכנוס לא"י לא יוחרב המקדש ובמה אשכך חמתי:
+'''ועתה''' נבאר בעזה"י דברי הילקוט בפסוק אז יבדיל משה דאמר משה שירה יש לי לומר על הדבר הזה ונקדם דרז"ל במכות דף ז' ע"ב ת"ר בשגגה פרט למזיד מזיד בר קטלא הוא אלא פרט לאומר מותר א"ל אביי אי אומר מותר אנוס הוא א"ל שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא ופירש"י אנוס הוא והיך קראוהו מזיד עכ"ל ומשמע מפירושו דודאי לא הוי קשי' לי' לאביי בגוף הקרא דלמה לי למעט אומר מותר כיון דהוא אונס ופשיטא דפטור משום דאף דהוא אונס אפ"ה איצטריך קרא למעט דסד"א דגולה כיון שבא תקלה ע"י כי לא יאונה לצדיק כל עון ולכן פירש דעיקר הקושי' הוא על לשון הברייתא וכן מצינו בתוספת בדף ז' ע"א בד"ה ר' חסדא דהוקשא על ר"ח דס"ל אומר מותר אונס הוא היך יפרש הברייתא דלעיל פרט למזיד ואוקימנא באומר מותר ותירצו דסבירא לי' דמ"מ קרי לי' מזיד משום דבמזיד הרג שיודע בטוב שהוא הרגו. הרי דהוי ניחא להתוספת דאיצטריך קרא למעט אומר מותר אף למ"ד אומר מותר אנוס הוא משום דהוי סד"א דמ"מ חיי בגלות וכמ"ש לעיל ורק נתקשו בלשון הברייתא וזה פשוט וברור. והנה לםי מה שבארנו דמשה סבר שהי' להם דין ישראל ולכך הרג את המצרי א"כ אף דנימא דלקושטא דמילתא הי' להם דין ב"נ עכ"פ הוא נפטר מן הגלות משום דהוי אומר מותר:
+'''והן''' אמת דאע"ג דעכ"פ לכ"ע אומר מותר פטור מ"מ איכא נ"מ בין מ"ד אומר מותר אונס ובין מ"ד קרוב למזיד דלמ"ד אנוס הוא אין צריך כפרה ולמ"ד קרוב למזיד הוא לא נפטור בגלות וא"כ לכאורה דינו של משה בהריגת מצרי תלי' במחלוקת זה דלר"ח ואביי דס"ל אומר מותר אנוס הוא א"צ כפרה אבל לרבא לא סגי ליה בגלות אך באמת נראה דאף לרבא דס"ל דאומר מותר קרוב למזיד הוא מודה בהאי אומר מותר דמשה דאנוס הוא דהנה טעמא דרבא דס"ל קרוב למזיד הוא. היינו משום דהוי לי' ללמוד וזה לא שייך אלא לאחר מתן תורה אבל משה שהרג את המצרי קודם מתן תורה ומה גם שטעה בדבר מצוה כי לדעתו מצוה נמי איכא אם כן גם לרבא חשיב אונס ואין צריך שום כפרה:
+'''ובזה''' כנים דברי הילקוט דהנה כבר כתבנו דאחר הריגת המצרי הי' משה כבוך בדעת אי הי' להם דין ישראל או דין ב"נ ואי דינם כבן נח אי נימא דגם אומר מותר חייב גלות א"כ גם משה הי' חייב גלות ולכן כיון ששמע דהקב"ה אמר לו אם יהי' אדם הורג נפש בשגגה יהי' בורח לשם ומזה הבין בשגגה פרט לאומר מותר דפטור לגמרי אמר שירה יש לי לומר שירה אך לכאורה דברינו דלעיל דכתבנו דלמ"ד דהי' להם דין ב"נ הי' משה נפסל מלהיות כה"ג משום דהרג נפש בשוגג אך באמת כל דברינו שרירן וקיימין דהנה נכונים דברינו אלה במ"ש ר' לוי דמשה אמר שירה יש לי לומר דוקא לאביי דאמר אומר מותר אונס הוא א"כ שפיר שמח עצמו כששמע בשגגה פרט לאומר מותר אבל לרבא דס"ל דכל אומר מותר קרוב למזיד הוא ולא נפטר בגלות א"כ אכתי מהאי קרא דממעטינן מיני' אומר מותר הקרוב למזיד דלא נפטר בגלות ליכא למייתי ראי' מיני' שאומר מותר כמשה שהי' קרוב לאונס שאין בו דין גלות ואכתי שמחה מה זו עושה ובע"כ דר' לוי כאביי ור"ח ס"ל דאמר אומר מותר קרו' לאונס הוא ובזה נכונים דברינו דלעיל דשפיר כתבנו דלמ"ד דהי' להם קודם מ"ת דין ב"נ סובר דמש"ה נפסל להיות כה"ג משום דאפשר דהאי מ"ד סובר לדינ' דאומ' מותר קרוב למזיד הוא והכי נקטינן וא"כ הא דאומר מותר אינו גולה היינו משום דלא נפטר בגלות וא"כ באומר מותר כמשה דהי' אונס לא שמעינן דנפטר מגלות ואתי הכל על נכון בס"ד כנ"ל בדרך דרוש:
 <noinclude>{{שולי הגליון}}</noinclude>
 {{ניווט כללי תחתון}}
 [[קטגוריה:יבין שמועה על התורה|ריא]]