166,415
עריכות
תיקון
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (השלמה, סידור קטעים, שיפור כללי) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (תיקון) |
||
| שורה 33: | שורה 33: | ||
==ה== | ==ה== | ||
ה) '''עוד''' כתב כ"ג דמדברי השמ"ק ס"פ המפקיד (דף מ"ג ע"ב) נראה דתמורה אינו חל במחשבה, שכתב לתרץ הא דלא אמרינן גבי פיגול להתחייב מלקות משום דבמחשבתו איתעביד מעשה משום דפיגול הוי במחשבה, וא"כ בתמורה דלקי ע"כ מוכח דלא מהני במחשבה, עכ"ד. ולדעתי אין מזה הוכחה כלל, דשאני פיגול דהוא חל רק במחשבה ולא בדיבור, ואפילו פיגל בדיבור אין הקרבן נפסל מצד דיבור פיו אלא מצד מחשבתו שבאותה שעה כדכתיב לא יחשב דעל מחשבתו קפדה תורה ולא על דיבורו כמבואר להדיא בלשון השמ"ק שם וז"ל שלא הוצרך הדיבור אלא לפי שע"י כך אנו יודעין שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע ע"י דיבור אלא ע"י המחשבה עכ"ל, משא"כ בתמורה דאפי"ת דחל במחשבה מ"מ בדיבור נמי חל וא"כ משכחת לה דלקי כשהמיר בדיבור. וכ"ת דאכתי לא משכחת מלקות בממיר, משום דאפילו כשממיר בדיבור איכא נמי מחשבת הלב בהדי' ומחשבה זו קדמה תמיד לדיבור וא"כ חלה כבר התמורה ע"י המחשבה והלכך גם אדיבורו לא ילקה שלא הוסיף בדיבורו כלום שכבר נעשית תמורה לפני זה ע"י מחשבתו, וכעין זה מבואר ברי"ף ס"פ ד' מיתות לענין הקצת שפתים דמגדף, ז"א חדא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא וחל ע"י הדיבור ועוד דאפי"ת דבחישב בלבו להוציא בשפתיו כשהוציא אח"כ תל גם מצד המחשבה כיון שנתקיימה לבסוף מחשבתו כמו שצידדתי בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/|סי' | ה) '''עוד''' כתב כ"ג דמדברי השמ"ק ס"פ המפקיד (דף מ"ג ע"ב) נראה דתמורה אינו חל במחשבה, שכתב לתרץ הא דלא אמרינן גבי פיגול להתחייב מלקות משום דבמחשבתו איתעביד מעשה משום דפיגול הוי במחשבה, וא"כ בתמורה דלקי ע"כ מוכח דלא מהני במחשבה, עכ"ד. ולדעתי אין מזה הוכחה כלל, דשאני פיגול דהוא חל רק במחשבה ולא בדיבור, ואפילו פיגל בדיבור אין הקרבן נפסל מצד דיבור פיו אלא מצד מחשבתו שבאותה שעה כדכתיב לא יחשב דעל מחשבתו קפדה תורה ולא על דיבורו כמבואר להדיא בלשון השמ"ק שם וז"ל שלא הוצרך הדיבור אלא לפי שע"י כך אנו יודעין שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע ע"י דיבור אלא ע"י המחשבה עכ"ל, משא"כ בתמורה דאפי"ת דחל במחשבה מ"מ בדיבור נמי חל וא"כ משכחת לה דלקי כשהמיר בדיבור. וכ"ת דאכתי לא משכחת מלקות בממיר, משום דאפילו כשממיר בדיבור איכא נמי מחשבת הלב בהדי' ומחשבה זו קדמה תמיד לדיבור וא"כ חלה כבר התמורה ע"י המחשבה והלכך גם אדיבורו לא ילקה שלא הוסיף בדיבורו כלום שכבר נעשית תמורה לפני זה ע"י מחשבתו, וכעין זה מבואר ברי"ף ס"פ ד' מיתות לענין הקצת שפתים דמגדף, ז"א חדא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא וחל ע"י הדיבור ועוד דאפי"ת דבחישב בלבו להוציא בשפתיו כשהוציא אח"כ תל גם מצד המחשבה כיון שנתקיימה לבסוף מחשבתו כמו שצידדתי בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/טז#טו|סי' ט"ז אות ט"ו]] ובהשמטות בארוכה מ"מ משכחת לה כשהתנה בהדיא שלא תחול התמורה ע"י מחשבה אלא ע"י דיבור. | ||
ועוד יש לי לומר מילתא חדתא דאפי"ת שחל התמורה גם מצד המחשבה שבשעת דיבורו מ"מ לוקה אדיבורו, ובזה יתבארו דברי השמ"ק בתמורה (דף ד' ע"ב) שהביאו גם כ"ג. דאמרינן התם בתמורה ומאי שנא ממיר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה, וכתב עלה השמ"ק בשם גליון וז"ל תימה לישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה ומצינו למימר מ"מ ע"י מחשבה מתעביד מעשה עכ"ל, ומזה מוכח נמי דתמורה לא חל במחשבה דאל"כ ליכא לשנויי שאני מקדים תרומה דאיתי' במחשבה. והנה בטעמא דמילתא דתמורה אינה במחשבה אע"ג דכל הקדש איתי' בגמר לב מטעם נדיב לב כמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב), נראה לכאורה עפימ"ש בשו"ת ושב הכהן (סי' י"ח) דהא דמהני בהקדש מחשבה הוא דוקא במקום דליכא איסורא בהקדשו דהוי נדיבות לב אבל במקום דאיכא איסורא אין מחשבה מועלת אלא דיבור וה"נ תמורה דאיכא איסורא לא מהניא מחשבה. אמנם לפ"ז קשה דא"כ במקדים תרומה לביכורים דאיכא ג"כ איסורא נמי נימא הכי דלא תיהני מחשבה דהא דין תרומה לענין מחשבה כהקדש. אבל זה פשוט ניחא עפימ"ש בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/טז#טו|סי' ט"ז אות ט"ו]] שאין דברי הושב הכהן שייכים אלא בקדשים דמחשבה דידהו ילפינן מנדיב לב להכי בעינן שלא יהא איסור בדבר דאל"ה לא שייך ע"ז נדיבות לב לעבור אאיסורא, משא"כ בתרומה דמחשבה דידה ילפינן מונחשב אין מקום לחלק כלל בין איכא איסורא לליכא איסורא, ולכן גם במקדים תרומה לביכורים דינא הכי ומהניא מחשבתו אע"ג דעבר אאיסורא, ואי דתקשי לפ"ז מסוגיא דשבועות דאמרינן התם דתרומה וקדשים הוי שני כתובים הבאים כאחד לענין מחשבה דלא למילף חולין מינייהו ולהשמ"ק שהם חלוקים בדיניהם במקום איסורא א"כ לא הוו ב"כ הבאים כאחד כמו שדחיתי בספרי שם מטעם זה לדברי הושב הכהן, י"ל דהשמ"ק קאי בשיטת רש"י שם דתרומה דאמרינן התם היינו תרומת המשכן והוא נמי מנדיב לב דכתיב גבה ושוה היא לקדשים דלא מהניא מחשבה במקום איסורא ושפיר הוי ב"כ הבא"כ, משא"כ בתרומת דגן דגמרינן מונחשב שפיר מהניא מחשבה אפי' בדאיכא איסורא וא"ש. אמנם נ"ל לומר עוד דלא צריכנן לזה לאוקמי להשמ"ק דוקא כשי' רש"י דתרומה דאמרינן בסוגיא דשבועות היא תרומת המשכן, ולעולם י"ל כשי' התוס' דתרומה דהתם תרומת דגן היא ולפ"ז ע"כ צ"ל דכמו דמהניא בתרומת דגן מחשבה אפילו במקום איסורא כגון מקדים תרומה לביכורים ה"נ מהניא מחשבה בהקדש אפילו במקום איסורא, דאל"כ יקשה היכי הוו תרומה וקדשים ב"כ הבא"כ כמש"ל, ולפ"ז גם תמורה חלה במחשבה ככל הקדש, והא דכתב השמ"ק דלישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה לאו למימרא דתמורה אינה חלה במחשבה אלא י"ל דכוונה אחרת לוטה בזה, ע"פ שי' הרמב"ם (פט"ו מהלכות מעה"ק ה"א) דבהקדש לא מהני חזרה תוך כדי דיבור וכ"כ התוס' מנחות (דף פ"א ע"ב ד"ה תודה מן החולין) דלא מהני חזרה משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, יעוי' בש"ך חו"מ (סי' רנ"ה סק"ה), ולפ"ז מדאורייתא לא מהניא חזרה, יעוי' בר"ן נדרים (דף פ"ו ע"א) וברשב"ם ב"ב (דף ק"ל ע"א) ויעוי' בס' קה"י למהררי"י אלגאזי ערך תכ"ד, וראיתי בס' ושב הכהן (סי' י"ח) שהוכיח מדברי הרמב"ם דדוקא כשהוציא בשפתיו א"י לחזור תכ"ד משום דהוי כמסירה להדיא אבל בגמר בלבו דלא הוי כמסירה יכול לחזור בו תכ"ד, והשתא אשה"ט דכשהוא ממיר בדיבור ילקה משום דבדיבורו עשה מעשה דאע"ג דבשעת דיבורו הוא חושב תחלה והתמורה חלה גם ע"י המחשבה תחלה מ"מ חשיב בדיבורו כעושה מעשה משום דמצד המחשבה עדיין לא נגמרה התמורה ויכול לחזור בו תכ"ד וכשהוא מוציא בשפתיו נגמרת התמורה בהחלט וא"י לחזור עוד ולפיכך הוי כעושה מעשה, משא"כ במקדים תרומה שבדיבורו אינו מוסיף כלום אמחשבתו דכמו דבמחשבה יכול לחזור תכ"ד ה"נ יכול לחזור אדיבורו וא"כ מכיון דתמיד חלה התרומה ע"י מחשבה תחלה שבשעת דיבורו נמצא דבדיבורו לא עביד מעשה ולא ילקה ושפיר פריך השמ"ק דלישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה כו'. והשתא גם משמ"ק ב"מ הנ"ל לא מוכח דתמורה לא חלה במחשבה דאע"ג דחל מ"מ לוקה אדיבורו. ואע"ג דיש להתעקש ולומר דמה ששולל בדיבורו כח החזרה לא חשיב עשה מעשה דמ"מ כיון דכבר חלה התמורה אינו מוסיף בחלותה כלום, אפ"ה מקום גדול יש לנו לומר להיפוך ומכש"כ לפ"מ שנראה ע"פ הסברו של הר"ן נדרים שם דכ"ז שלא עבר התכ"ד לא נגמרה עדיין מחשבתו והדברים עתיקים: | |||
'''אמנם''' לפי מה שתפסנו בכוונת השמ"ק תמורה דמאי דפריך דתרומה איתא במחשבה הוא משום דלעולם חלה תחלה ע"י המחשבה ושוב לא ילקה אדיבורו עדיין יש לדקדק כמ"ש דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא, ואפילו אם נדחה כמ"ש דכשהוציא אח"כ חל גם ע"י המחשבה מ"מ משכחת לה דהתנה להדיא שלא תחול התרומה ע"י מחשבה כ"א ע"י דיבור דוקא וא"כ שפיר פריך הש"ס דכה"ג מיהא ילקה אדיבורו וליכא לשנויי שאני תרומה דאיתי' במחשבה. ומזה הי' נראה דכוונת השמ"ק היא דכיון דאשכחן דמהניא מחשבה בתרומה שוב לא ילקה בדיבור בכל אופן אפילו כשלא חלה עדיין התרומה ע"י מחשבה ושוב מוכח דתמורה ליתא במחשבה כלל. ואולי י"ל דס"ל להשמ"ק דמחשבה דתרומה דמיא. למחשבה דפיגול דכמו דבפיגול לעולם הקרבן נפסל רק בשביל המחשבה ולא בשביל הדיבור כמ"ש השמ"ק ב"מ ה"נ בתרומה אפילו כשהוא מוציא בשפתיו רק המחשבה היא דמשויא לתרומה ולא הדיבור ושפיר פריך דאיתי' במחשבה. ולפ"ז שוב לא מוכח דתמורה אינה חלה במחשבה ולא צריכנן גם לדחוקי עוד כמ"ש משום שהי' יכול לחוור ממחשבתו תכ"ד, דהשתא בפשוטו א"ש דפריך דמקדים תרומה לעולם רק ע"י מחשבתו אתעביד מעשה ולא ילקה משא"כ בתמורה משכחת דלוקה כשפירש שלא תחול ע"י מחשבתו. אבל דוחק הוא לאוקמי מלקות דתמורה רק כה"ג, ויש להאריך עוד בזה, והמחוור כפשוטו דתמורה אינה חלה במחשבה מטעם אחר כמו שיתבאר להלן: | '''אמנם''' לפי מה שתפסנו בכוונת השמ"ק תמורה דמאי דפריך דתרומה איתא במחשבה הוא משום דלעולם חלה תחלה ע"י המחשבה ושוב לא ילקה אדיבורו עדיין יש לדקדק כמ"ש דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא, ואפילו אם נדחה כמ"ש דכשהוציא אח"כ חל גם ע"י המחשבה מ"מ משכחת לה דהתנה להדיא שלא תחול התרומה ע"י מחשבה כ"א ע"י דיבור דוקא וא"כ שפיר פריך הש"ס דכה"ג מיהא ילקה אדיבורו וליכא לשנויי שאני תרומה דאיתי' במחשבה. ומזה הי' נראה דכוונת השמ"ק היא דכיון דאשכחן דמהניא מחשבה בתרומה שוב לא ילקה בדיבור בכל אופן אפילו כשלא חלה עדיין התרומה ע"י מחשבה ושוב מוכח דתמורה ליתא במחשבה כלל. ואולי י"ל דס"ל להשמ"ק דמחשבה דתרומה דמיא. למחשבה דפיגול דכמו דבפיגול לעולם הקרבן נפסל רק בשביל המחשבה ולא בשביל הדיבור כמ"ש השמ"ק ב"מ ה"נ בתרומה אפילו כשהוא מוציא בשפתיו רק המחשבה היא דמשויא לתרומה ולא הדיבור ושפיר פריך דאיתי' במחשבה. ולפ"ז שוב לא מוכח דתמורה אינה חלה במחשבה ולא צריכנן גם לדחוקי עוד כמ"ש משום שהי' יכול לחוור ממחשבתו תכ"ד, דהשתא בפשוטו א"ש דפריך דמקדים תרומה לעולם רק ע"י מחשבתו אתעביד מעשה ולא ילקה משא"כ בתמורה משכחת דלוקה כשפירש שלא תחול ע"י מחשבתו. אבל דוחק הוא לאוקמי מלקות דתמורה רק כה"ג, ויש להאריך עוד בזה, והמחוור כפשוטו דתמורה אינה חלה במחשבה מטעם אחר כמו שיתבאר להלן: | ||
| שורה 39: | שורה 41: | ||
==ו== | ==ו== | ||
ו) '''עוד''' כתב כ"ג על מה שדחיתי ב[[דבר אברהם/א/טז#טו|סי' ט"ז אות ט"ו]] מסוגיא דשבועות (דף כ"ו:) לדברי תשו' ושב הכהן שכ' דהיכא דיש עבירה בהקדשו אינו נתפס במחשבה לפי שאינו נדיב לב, וכתב כ"ג שגם הוא אמר כן לדחות מסוגיא הנ"ל אלא דמ"מ תמורה מיהא אינה חלה במחשבה מטעם אחר משום שדין התמורה תלוי בחילול הקדש וכ"מ דלא הוה מהני חילול [כוונתו גם אי לאו גזה"כ דתמורה] אין דין תמורה, וחילול עצמו י"ל שאינו נידון כמקדיש לרבות בו מחשבה מכל נדיב לב די"ל דדוקא לעשות מחולין הקדש גלי קרא דמהני במחשבה אבל לעשות מהקדש חולין י"ל דהוי ככל דיני תורה דבעינן דיבור דוקא וממילא אין תמורה חלה במחשבה עכת"ד. הנה בעיקר הדבר שדין התמורה תלוי בזה אי הוה תפיס החילול אי לאו גזה"כ דוהי' הוא ותמורתו כו' גם אנכי כתבתי כן בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/|סי' ט"ו אות ה', אך מה שחידש דחילול אינו כדין הקדש לכל מילי ולפיכך גם דיבור בעי עדיין לא ברירא לי ומדברי הר"ש משאנץ בפירושו לתו"כ פ' בחקותי שנביא להלן לכאורה נראה כן. וקצת יש להעיר ע"ז ממ"ש הריטב"א חולין (דף קל"ט.) וז"ל הא דאמר עלי הא דאמר זו פי' כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה"ל כחילול ומפקי' לחולין עכ"ל: | ו) '''עוד''' כתב כ"ג על מה שדחיתי ב[[דבר אברהם/א/טז#טו|סי' ט"ז אות ט"ו]] מסוגיא דשבועות (דף כ"ו:) לדברי תשו' ושב הכהן שכ' דהיכא דיש עבירה בהקדשו אינו נתפס במחשבה לפי שאינו נדיב לב, וכתב כ"ג שגם הוא אמר כן לדחות מסוגיא הנ"ל אלא דמ"מ תמורה מיהא אינה חלה במחשבה מטעם אחר משום שדין התמורה תלוי בחילול הקדש וכ"מ דלא הוה מהני חילול [כוונתו גם אי לאו גזה"כ דתמורה] אין דין תמורה, וחילול עצמו י"ל שאינו נידון כמקדיש לרבות בו מחשבה מכל נדיב לב די"ל דדוקא לעשות מחולין הקדש גלי קרא דמהני במחשבה אבל לעשות מהקדש חולין י"ל דהוי ככל דיני תורה דבעינן דיבור דוקא וממילא אין תמורה חלה במחשבה עכת"ד. הנה בעיקר הדבר שדין התמורה תלוי בזה אי הוה תפיס החילול אי לאו גזה"כ דוהי' הוא ותמורתו כו' גם אנכי כתבתי כן בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/טו#ה|סי' ט"ו אות ה']], אך מה שחידש דחילול אינו כדין הקדש לכל מילי ולפיכך גם דיבור בעי עדיין לא ברירא לי ומדברי הר"ש משאנץ בפירושו לתו"כ פ' בחקותי שנביא להלן לכאורה נראה כן. וקצת יש להעיר ע"ז ממ"ש הריטב"א חולין (דף קל"ט.) וז"ל הא דאמר עלי הא דאמר זו פי' כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה"ל כחילול ומפקי' לחולין עכ"ל: | ||
'''שוב''' שדי בה כ"ג נרגא דא"כ בקטן מופלא סמוך ה"נ נאמר דאינו יכול לחלל הקדש דרק להקדיש יש גזה"כ אבל לא לחלל וא"כ מאי מיבעי לי' לרמב"ח בריש תמורה אם קטן יכול להמיר, ועוד דבתוס' גיטין (דף ס"ה ע"א ד"ה יפדו) מבואר דקטן מופלא יכול לפדות מע"ש, ומפרק לה כ"ג עפ"מ דאיתא בתו"כ פ' בחקותי דרשא דמגאל יגאל דגבי מע"ש לרבות קטן בן ט' שנים ויום א' והדבר תמוה לכאורה ולפי האמור י"ל דאתיא אליבא דריב"י דקטן שהביא ב' שערות הוי גדיל מבן עשר כמבואר בנדה (דף מ"ו) לכן מופלא הוי מבן ט' שנה וזהו דמרבינן דיכול לפדות מע"ש דמצד הסברא לא הוה ידעינן דקטן [ר"ל מופלא] יכול לחלל קודש להוריד קדושה לעשותו חולין עכת"ד. הנה בדפוסים הישנים בתו"כ גרסינן יכול שאני מרבה בן ט' שנה ויום א' ת"ל ואם גאל יגאל אלא שבילקוט גרסינן יכול שאני מוציא וכ"ה גירסת התו"כ בהתוה"מ להגאון מלבי"ם, והמג"א בזית רענן הגיה גם בילקוט ע"פ התו"כ יכול שאני מרבה, אבל מצאתי להר"ש משאנץ בפירושו לתו"כ דגרס נמי יכול שאני מוציא ושקיל וטרי בה ובודאי כן עיקר הגירסא אחרי שכן היתה לפני הראשונים ז"ל. אולם גם לגירסא זו אינני יודע איך לקיים דברי כ"ג, דמש"כ דלריב"י כשהביא ב' שערות מבן עשר נעשה גדול וממילא הוא מופלא מבן ט' ויום א' במחכ"ת אגב שיטפא לא דק דבנדה שם מבואר דלריב"י אם הביא ב' שערות מבן ט' ויום א' הוא נעשה גדול וא"כ אם נידון דין מיפלא שנה אחת קודם גם לריב"י הי' צריך להיות מבן ח' ויום א'. איברא דראיתי בזית רענן שם שהביא דבת"כ גרס יכול שאני מרבה בן ח' שנים כו' ולפ"ז הוה אתי שפיר, אבל גירסא זו לא מצינו בשום מקום ובל"ס ט"ס הוא בזית רענן וצ"ל בן ט' ואי נוקמי בבן ט' שהביא כבר ב' שערות א"כ לריב"י הרי גדול ממש הוא והאיך הו"א להוציאו ועוד יש לדקדק לפמ"ש התוס' נדה (דף מ"ו ע"ב ד"ה ר"י) גבי הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין שהקשו דה"ס היא שמא לא יביא ב"ש עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא הסמוך לאיש ותירצו דאזלינן בתר רוב שמביאין ב"ש בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א'. והנה נראה פשוט דלריב"י אף דאם הביאו ב"ש מבן ט' ויום א' סימן מ"מ רובא בודאי רק לי"ג מביאין ב"ש ולא לפני זה, וא"כ בן ט' או בן ח' כ"ז שלא הביא ב"ש עדיין אין חילולו חילול ודאי דשמא לא יביא ב"ש לפני י"ג ונמצא דאכתי לא הוי מס"ל גם לריב"י אלא חילולו תלוי ועומד שאם יביא שערות אח"כ ואיגלי מילתא למפרע שהי' מס"ל יהא חילולו חילול, ואחרי שרוב הבנים גם לריב"י מביאין ב"ש רק לי"ג אין לנו למיחש כלל שמא יביא לפני י"ג אלא צריכין למיזל בתר רובא, ולא משכחת לי' להאי דינא אלא אם נשאר המעשר במקרה עד שהביא ב"ש במשך שבין ט' לי"ג דהוברר הדבר דהוי חילול למפרע וזה דוחק. ולומר דלריב"י באמת אין רוב בנים מביאים לי"ג דוקא אלא מן ט' ואילך הוא זמן הרגיל להבאת ב"ש רחוק בעיני מאד. אך לשי' הרמב"ם (פי"א מנדרים ה"ד) דתרי גווני מופלא איכא ואחר י"ג שנה אע"פ שלא הביא ב"ש נדריו נדרים אע"פ שאמר א"י לשם מי נדרתי י"ל דה"נ לריב"י מבן ס' ויום א' שזהו זמן גדלות. ולא עוד אלא דמסתימת לשון הרמב"ם נראה דס"ל דבן י"ב ויום א' הוי מופלא סמוך לאיש בהחלט ואפי' לא הביא ב"ש לי"ג ודלא כהתוס', ולפ"ז אפ"ל דה"נ לריב"י בזמן דידי'. אבל מסופק אני בעיקר הדבר אם יש לדון לריב"י דין מס"ל בזמן דידי' דאפשר דלענין מופלא גם ריב"י מודה לרבנן דלא הוי אלא מי"ב ולא פליג אלא לענין הבאת שערות וצ"ע: | '''שוב''' שדי בה כ"ג נרגא דא"כ בקטן מופלא סמוך ה"נ נאמר דאינו יכול לחלל הקדש דרק להקדיש יש גזה"כ אבל לא לחלל וא"כ מאי מיבעי לי' לרמב"ח בריש תמורה אם קטן יכול להמיר, ועוד דבתוס' גיטין (דף ס"ה ע"א ד"ה יפדו) מבואר דקטן מופלא יכול לפדות מע"ש, ומפרק לה כ"ג עפ"מ דאיתא בתו"כ פ' בחקותי דרשא דמגאל יגאל דגבי מע"ש לרבות קטן בן ט' שנים ויום א' והדבר תמוה לכאורה ולפי האמור י"ל דאתיא אליבא דריב"י דקטן שהביא ב' שערות הוי גדיל מבן עשר כמבואר בנדה (דף מ"ו) לכן מופלא הוי מבן ט' שנה וזהו דמרבינן דיכול לפדות מע"ש דמצד הסברא לא הוה ידעינן דקטן [ר"ל מופלא] יכול לחלל קודש להוריד קדושה לעשותו חולין עכת"ד. הנה בדפוסים הישנים בתו"כ גרסינן יכול שאני מרבה בן ט' שנה ויום א' ת"ל ואם גאל יגאל אלא שבילקוט גרסינן יכול שאני מוציא וכ"ה גירסת התו"כ בהתוה"מ להגאון מלבי"ם, והמג"א בזית רענן הגיה גם בילקוט ע"פ התו"כ יכול שאני מרבה, אבל מצאתי להר"ש משאנץ בפירושו לתו"כ דגרס נמי יכול שאני מוציא ושקיל וטרי בה ובודאי כן עיקר הגירסא אחרי שכן היתה לפני הראשונים ז"ל. אולם גם לגירסא זו אינני יודע איך לקיים דברי כ"ג, דמש"כ דלריב"י כשהביא ב' שערות מבן עשר נעשה גדול וממילא הוא מופלא מבן ט' ויום א' במחכ"ת אגב שיטפא לא דק דבנדה שם מבואר דלריב"י אם הביא ב' שערות מבן ט' ויום א' הוא נעשה גדול וא"כ אם נידון דין מיפלא שנה אחת קודם גם לריב"י הי' צריך להיות מבן ח' ויום א'. איברא דראיתי בזית רענן שם שהביא דבת"כ גרס יכול שאני מרבה בן ח' שנים כו' ולפ"ז הוה אתי שפיר, אבל גירסא זו לא מצינו בשום מקום ובל"ס ט"ס הוא בזית רענן וצ"ל בן ט' ואי נוקמי בבן ט' שהביא כבר ב' שערות א"כ לריב"י הרי גדול ממש הוא והאיך הו"א להוציאו ועוד יש לדקדק לפמ"ש התוס' נדה (דף מ"ו ע"ב ד"ה ר"י) גבי הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין שהקשו דה"ס היא שמא לא יביא ב"ש עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא הסמוך לאיש ותירצו דאזלינן בתר רוב שמביאין ב"ש בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א'. והנה נראה פשוט דלריב"י אף דאם הביאו ב"ש מבן ט' ויום א' סימן מ"מ רובא בודאי רק לי"ג מביאין ב"ש ולא לפני זה, וא"כ בן ט' או בן ח' כ"ז שלא הביא ב"ש עדיין אין חילולו חילול ודאי דשמא לא יביא ב"ש לפני י"ג ונמצא דאכתי לא הוי מס"ל גם לריב"י אלא חילולו תלוי ועומד שאם יביא שערות אח"כ ואיגלי מילתא למפרע שהי' מס"ל יהא חילולו חילול, ואחרי שרוב הבנים גם לריב"י מביאין ב"ש רק לי"ג אין לנו למיחש כלל שמא יביא לפני י"ג אלא צריכין למיזל בתר רובא, ולא משכחת לי' להאי דינא אלא אם נשאר המעשר במקרה עד שהביא ב"ש במשך שבין ט' לי"ג דהוברר הדבר דהוי חילול למפרע וזה דוחק. ולומר דלריב"י באמת אין רוב בנים מביאים לי"ג דוקא אלא מן ט' ואילך הוא זמן הרגיל להבאת ב"ש רחוק בעיני מאד. אך לשי' הרמב"ם (פי"א מנדרים ה"ד) דתרי גווני מופלא איכא ואחר י"ג שנה אע"פ שלא הביא ב"ש נדריו נדרים אע"פ שאמר א"י לשם מי נדרתי י"ל דה"נ לריב"י מבן ס' ויום א' שזהו זמן גדלות. ולא עוד אלא דמסתימת לשון הרמב"ם נראה דס"ל דבן י"ב ויום א' הוי מופלא סמוך לאיש בהחלט ואפי' לא הביא ב"ש לי"ג ודלא כהתוס', ולפ"ז אפ"ל דה"נ לריב"י בזמן דידי'. אבל מסופק אני בעיקר הדבר אם יש לדון לריב"י דין מס"ל בזמן דידי' דאפשר דלענין מופלא גם ריב"י מודה לרבנן דלא הוי אלא מי"ב ולא פליג אלא לענין הבאת שערות וצ"ע: | ||